סיפור הפנטסיה שלפנינו משתייך לאותו סגנון בסיפורת הפנטסטית הקרוי ‘סייף ומעשי־כשפים’ (Sword and Sorcery), דהיינו מהדורה פחות או יותר מודרנית של סיפורי האגדות על שדים, רוחות ואבירים מימים עברו. בדרך כלל סוג זה של סיפורים לא חביב עלינו במיוחד, אלא אם כן יש בו מידה של תחכום וייחוד, ונראה לנו שאפשר לומר זאת על ‘סיריון בראי הברונזה’. כמו כן, אין להתעלם מהפופולאריות ההולכת וגואה בעולם של סיפורת פנטסטית מסוג זה, שעד כה לא הרבה ממנה תורגם לעברית.
טאנית ליי הינה סופרת בריטית ילידת 1947, שהחלה את דרכה בכתיבת סיפורי הרפתקאות לילדים – ואחר כך עברה למבוגרים, בהצלחה לא פחותה. היא נחשבת לסופרת מחוננת ואחת הבולטות בתחום הפנטסטיקה כיום – וזאת בנוסף ליופיה, ממנו אפשר להתרשם מהתמונה שלמטה.
* * *
סמוך לרקיע, מבין העצים, התנשא המגדל מתוך הענן הירקרק שהיה נווה־המדבר.
מתחת, נחה בריכה עגולה של מים שלוים, סביבם סבך של קני־סוף, הרדופים ושדרות דקלים על עליהם המסוקסים והקרועים אשר השמש המערבית שיסעה באלומותיה האדומות והדקות. הלאה משם נגלו מכל הצדדים חוליותיו הצחיחות של המדבר על מדרונותיהן המערביים. האדם שבמגדל לא הביט בנוף אלא בלוח בדולח נישא על כן מוכסף אשר באמצעותו התאפשר לו לראות את מרחב המדבר במרחק של כמייל אחד מהנווה.
מעבר לחולות החשופים צעד אדם נוסף, נע מערבה בכיוון שקיעתה של השמש, לעבר המגדל. ההלך היה צעיר גבוה וצנום, לבוש בגדי־נווד שחורים ודהויים.
חרב נתונה בנדן עור אדום היתה מונחת בצידו. השמש יקדה בשערו הזהוב ופניו היפים עוררו אי־מנוחה בקרב הצופה בו מהמגדל. נביאים באו מהמדבר, קורנים, יפים ונוראים. נביאים ושדים.
משהו נע מתחת למגדל, סמוך לדלת המוברחת והמסורגת. ג’ובד, הצופה, לא שם ליבו לכך, שכן הכיר את הרחש וידע את טיבו. מיד יקרב הצעיר מהמדבר אל תוך הנווה, הרחש יגבר ויהפוך לתגובה רעשנית מלווה זעקה והפתעה. חרב תנתר מהנרתיק האדום, קולטת את קרני השמש האדומות. דם אדום ייספג בעפר ואז שוב למשך זמן מה תשרור שלווה קצרה בסביבה.
מקור המים האחרון הורעל, זוהם במלח. הרס הכנסת אורחים קמצנית זו של המדבר, היה מעשה נדיר. מעט אנשים יסתכנו בפשע כה שפל. בקרב הנוודים העונש על מעשה כזה היה נורא ואיום.
במצאו את המים המזוהמים חרט סיריון את סימן האזהרה המוסכם מול המעיין והמשיך הלאה.
הודות לכישרון מיוחד, המפותח בקרב אנשי המדבר, מסוגל היה לאתר נווה מדבר נוסף, כשפיו מר ממלח, ומבט זעף מאחורי שמורות־עיניו ארוכות־הריסים. היה זה יומו השני ללא מים. כפסע היה בינו לבין המוות. בהגיעו לנווה־המדבר השני השתהה והעיף מבט מהיר על הנוף. הוא הביט במים, בעצים ובמגדל. לא נראה שהחמיץ פרט כלשהו. הוא קרב לשפת הבריכה העגולה, כרע ברך והנמיך את ראשו, גורף את המים בעזרת ידו השמאלית, עמוסת הטבעות.
מאחוריו נע דבר־מה בינות גזעי הדקלים.
משהו רחב, ענקי ולבן בצורה משונה, ניצנץ בהתמזגות חרישית של אור וצל. סיריון הוסיף לשתות.
האם נעשו תנועות הגריפה של ידו קלות יותר, או שמא שונתה תנוחתו מעט?
צל נפל על פני הבריכה. כהרף־עין נמצא סיריון במרחק של כשני מטר מהנקודה בה כרע, בעוד הדבר נוחת בדיוק על אותה נקודה. בהחטיאו את סיריון צרח היצור בחרון, השליך עצמו מעלה, מתפתל בתנועה מפלצתית מול האדם אותו חפץ ללכוד בין שתי זרועותיו האדומות־לבנות, שצפרניים בנות כשנים־עשר סנטימטרים הצטמחו מקצות אצבעותיהן. סיריון נמלט הצידה, ונעמד חסר תנועה. חרבו, משוחררת מנדנה ומורעלת, נחה כמעט בעדינות על ידו הימנית. פניו הביעו הפתעה קלה ממה שעמד לפניו, ישות שהיתה בודאי יצירת השאול עצמה.
במידת מה דמה היצור שלפניו לבן־אנוש, פרט לכך שהיה גבוה מדי – יותר משניים וחצי מטר – וכחוש כל־כך עד שמפליא היה כיצד מצליח הוא לחיות.
צבעו הלבן מטיל האימה היווה חיוורון יוצא דופן באיזור זה, תחת שמש יוקדת שכזו. שיער לבנבן התנפנף כדגל מקודקודו. עיניו – ואמנם היו כאלה קבועות בראשו – בערו בתאוה צמאת־דם. היצור לא היה חמוש, פרט לציפורניו שהיו נשק מכובד כשלעצמם.
אחרי שהיה קלה, כאילו להפחיד את יריבו במראהו בלבד, עט היצור היישר על סיריון.
זה האחרון שוב חמק מנקודת ההתנגשות. במקומו לפת השד את הדקל ופלט זעקת־טירוף נוספת. החרב היפיפיה הבזיקה והלמה שוב. מכה זו היתה אמורה למעשה לחתוך את המפלצת לשניים, אך החרב גלשה ללא מאמץ בתוך הבשר הרך, לא נתקלת בשום רקמה או עצם. אף טיפת דם לא ניגרה, ושום פצע לא נוצר.
סיריון זינק מהמקום שעה שהזוועה פנתה אליו שנית. טפריה השחורים רפרפו באויר במרחק של כבוהן מגרונו של סיריון. ושוב הבזיקה החרב והיכתה עמוקות, הפעם בכרסה של המפלצת. החרב יצאה נקיה מדם, הבשר הלבן נותר בלי פגע. מבט מקרוב ביצור המעורטל לא הותיר ספק: החיה היתה חסרת טבור, וגם אברים נוספים חסרו בחלציה החשופים.
מעל, נראו שפתיה של המפלצת כמעין שקערורית וחוטמה היה שקוע באופן דומה, ובעל נחיריים בולטים. עיניה הבוערות נראו כחרירים. מעין פרודיה מעוותת על יצור אנושי. אפילו ציפורניה היו מעוקמות בכיוון הלא־נכון – למעלה במקום למטה.
פעם נוספת פנה סיריון כלפי היצור אך הפעם חתכו הקרסים לאורך שרווליו, והחרב, לאחר שנבלמה והחליקה על פרק היד הבלתי־חדיר, חבטה על אחד הקרסים ברעש מחריש אוזניים. המפלצת יבבה וקפצה בזעם לאחור.
גם סיריון, כאילו ביקש לחקות אותה, סב לאחוריו והחל רץ. כשהחיה המאוששת פרצה בריצה אחריו, נפנה סיריון במהירות, מכוון חרבו בחיפזון לפגוע בשתי זרועותיו של היצור האל־אנושי בתנועה מסחררת אחת. כמעט היה הרעש כשל כיסוח חרמש־פלדה. עשרה שברים שחורים הושלכו לחלל האויר הצלול, מלווים ומואצים על־ידי עשרה קילוחים עזים של נוזל לבן עכור.
זועק ביסורי גסיסה התמוטט היצור על ברכיו המשונות, משרבב לשונו. כעת התנפנף שיערו דמוי הדגל קדימה בטווח תפיסה, רק כמטר וחצי מעל פני האדמה. השיער היה מונח בידו השמאלית והמטובעת של סיריון, נגזז בידו הימנית האוחזת בחרב בן־רגע.
בדומה לצפורניים, גם גזיזת השיער הניבה שפע של דם עכור. אחוז עווית וגונח החליק היצור על הגדה בין קני הסוף, מוגלתו הלבנה מכתימה את האדמה סחופת החולות. בפרפרו ברשעות נראה היצור כשוקע בתרדמת מוות.
הגניחות דעכו, אך צווחה חדשה נשמעה, הפעם מכיוון המגדל, ואחריה חריקת בריחים מוסתים ומחיצות מוסרות. אל שפת המים מעד אדם נמוך קומה, שמנמן, שחור־עור ושיער, לבוש בגלימה. קמע היה מחובר לגלימה, וכן כלי כישוף דומים נוספים.
“זר,” קרא האיש לסיריון. “ביצעת מעשה בלתי אפשרי.” סיריון מחה חרבו בקני־הסוף. “תודה על המחמאה.” השיב בצניעות. “אמור לי,” אמר האיש מהמגדל, “כיצד מצאת את נקודת התורפה של המפלצת?” “גלוי וברור,” ענה סיריון, “שהיה זה היפוכו של צלם־אנוש. מה שפגיע אצל האדם היה בלתי־חדיר אצל היצור. לכן, מה ניתן להסיר אצל האדם ללא נזק? שערות. ביצור הזה מסתבר שסילוקם גורם למוות. הוא גוסס, אך לא מת עדיין.”
“נכון הדבר,” אמר האיש. “אך עשית עמי חסד. במשך שלוש שנים כלא אותי היצור הנתעב במגדל זה. אין אני איש סייף, הוגה דעות הנני. התפללתי לאלוהים שיבוא אחד כמוך. שמי ג’ובֶד. היכנס בבקשה למעוני ונסעד על שולחני. הרשה לי להראות לך את האוצרות שצברתי. בחר כל דבר שתחפוץ, בו אוכל לגמול לך.”
ג’ובד הוביל את סיריון במעלה מדרגות האבן אל חדר רב־מידות.
כלי כישוף הונחו בכל מקום, גלויים לעין: גולגלות מצוחצחות, מפות־כוכבים, חלון מזרחי מאורך דרכו ניתן לצפות ברקיע, כדור בדולח המשמש לראייה מרחוק, נישא על כן־נחושת. כלים נוספים עמדו על ארגז, עמוד ושולחן. שולחן נוסף היה עמוס בכל טוב: דברי־בשר קרים, ממתקים, פירות ואפילו כד יין, ספלי שתיה מוכספים, וכלי מוזהב של תבלינים. דלת נוספת, פתוחה במקצת, בקיר הדרומי, הובילה לחדר שינה אפל שהכיל גופים מעורפלים שהחזירו אור מפינה זו או אחרת.
ג’ובד, עייף כנראה מההתרגשות או מהטיפוס מעלה ומטה במדרגות האבן, צנח על כיסא מפוסל והורה לסיריון בידו לעבר היין והמטעמים.
“אני מוקסם מארוחתך,” ציין סיריון. האם אמרת שהיית כי היית כלוא כאן שלוש שנים?"
“אדוני היקר,” אמר ג’ובד, “לא אתפאר אם אומר כי מכשף אנוכי. אחרת לא הייתי יכול להשיג פריטים שכאלה. רק כלפי יצור מבעית זה שבחוץ לא עמד לי כוחי.”
סיריון בחר לו מנת לחם ובשר, בוחן בעצלתיים את התבלינים: זנגוויל, ראשי בשמים, פילפל, מלח וקינמון. כשקרב לכד היין אמר ג’ובד: “גם בשבילי, בבקשה. אני עייף מלקום ממקומי, אדוני, אז אנא בטובך.”
סיריון מזג כוס יין והגישה למארחו. ידו של ג’ובד רעדה קמעה והוא חייך כמתנצל. “סלח לי על חולשתי. הבט בבקשה בחדר הסמוך ובחר לך כל אשר תחפוץ.”
סיריון פתח לרווחה את הדלת. בצידו האחד של החדר ניצבה מיטה ובצידו השני פסלוני כישוף מסתוריים, קמעות, פסלי־חיות ולוחות חרוטים. כולם היו עשויים מחומרים יקרים; זהב, כסף, שנהב, ואבנים יקרות. מול הקיר המזרחי, חבוי מעט מאחורי הדלת, תלוי היה על מסמר גוף מאורך סמויי ביצה. הגוף הסגלגל זהר חלושות, מוסווה על־ידי מלמלה שחורה, שצרוף מקרים מוזר גרם לה להחליק מהמסמר מטה אל הרצפה, ברגע שסיריון נפנה להביט בה. או־אז נגלתה לפניו מראָה עשוייה ברונזה וממורקת ללא פגם, ששיקפה בבואה מושלמת של פניו של סיריון, ממש כראי זכוכית.
“מבין אני שמצאת את המראה של זילומי,” קרא אליו ג’ובד, קולו רענן יותר. פניו קרנו. לא יכול היה להביט בראי עצמו מהחדר החיצוני, אך יכול היה להבחין בסיריון ולשער לפיכך את פשר התעניינותו בקיר המזרחי. “האין זה נאה?”
“הנוודים נוהגים לומר” השיב סיריון, “שקשה לראות מבעד לרעלה”.
ג’ובד נראה מוטרד. “אך האם לא נפלה הרעלה מהראי? בדרך־כלל קורה הדבר כל אימת שאדם נכנס לחדר, בהתאם לכישוף, ללא ספק.”
“הרעלה נפלה,” אמר סיריון, מוסיף לעמוד מהורהר מול בבואתו המכושפת, מחויר באורח מוזר יותר ויותר.
“שמעת בודאי את סיפורה של זילומי,” הוסיף ג’ובד, בעליצות מחודשת. "כיצד אביה החורג, המלך הְרָאוּד כלא את הנביא הוקאנן בבית האסורים שלו. בראותה אותו, התאהבה בו זילומי ממבט ראשון. זילומי היתה מעין קוסמת, שדה למחצה, בעלת עיני־זהב ושיער בצבע ראי הברונזה עצמו. הראוד מצידו חשק בה, ולילה אחד הפציר בה לרקוד לפניו ריקודים חושניים אחדים שלימודוה השדים. בשיכרותו הבטיח לה תכשיטים ועושר בתמורה, ולאחר מכן, ככל שגברו שכרונו ותאוותו גם יחד, בעוד היא עומדת בסירוב, נשבע קבל אלוהים ובני פמלייתו שיתן לה בעד ריקוד אחד כל אשר תבקש ממנו. זילומי רקדה. ריקודה, כך מספרים, גרם לנרות רבים להידלק, כאילו מרצונם החופשי. בתום הריקוד הזכירה זילומי להראוד את הבטחתו. הוא צחק ושאל מה רצונה.
“תן לי,” אמרה, “את ראשו של הוקאנן מופרד מגופו.” הראוד נדהם ונחרד. הוא כלא את הנביא על מנת שירקב בכלאו. ירא היה להוציא להורג, אך זילומי התעקשה. “נשבעת בפני האלוהים ובני פמליתך.”
הראוד הציע לה אלטרנטיבות אחרות: תיבות מלאות רכוש ואפילו את ממלכתו. אך זילומי הקשתה עורף. רק את ראשו של הוקאנן ארצה, ולא שום דבר אחר. לבסוף, יגע לחלוטין, הסכים הראוד לקרוא לתליין כשזילומי דיברה שנית. “ברור לכל,” אמרה, “שבתיתך לי את ראשו של הוקאנן, אתה נותן לי את חייו”. הראוד הסכים בצער. “ובכן,” אמרה זילומי, “מאחר שמוסכם שחייו שייכים לי, לא אקחנו שחוט, אקחנו חופשי.”
לכוד בפח, לא נותר להראוד אלא לציית. הנביא שוחרר.
זילומי נטשה את חייה מלאי העושר והקסמים והצטרפה להוקאנן במסעו אל המדבר. כדי להוכיח את אהבתה אליו, גזזה את שערה והשאירה את בגדיה הטובים על החול, ואפילו את כלי הקסם שלה הותירה שם, וביניהם גם את הראי באמצעותו הפעילה את כשפיה האיומים ביותר".
סיריון לא מש ממקומו. “מכיר אני את האגדה. הרבה תבעו בעלות על שארית קניינה של זילומי.”
"אך ראי זה, " אמר ג’ובד בנחת, “ראי זה יוכיח לך שזוהי יצירת רשע.”
הצופה מהמגדל צבר כוח על מנת להתקדם לפתח היציאה. אוחז בידו של סיריון, הוביל אותו מחדר השינה חזרה לחדר החיצוני.
“האם הרגשת את נשמתך נשאפת ממך באיטיות, סייף נכבד?”
פניו של סיריון קיבלו שוב את גונם הטבעי כשאמר בעליזות, “מה גורם לך להניח שיש לי נשמה?”
קמיטת מצח דאוגה תפסה את מקום החיוך בפניו של ג’ובד. “מצטער אני להרוס אותך בדרך זו,” אמר, “אולם האנוכיות נצחה. רצוני לחיות. ולמרות שאינני חפץ בבזבוז חיוניותיך, הדבר חייב להיעשות. עושרה של חכמת הכישוף שאוכל להאציל על העולם שווה את יופייך וכשרונך החולפים, ותפצה על אובדנם. אלוהים יסלח לי.”
ג’ובד נראה בברור נמרץ יותר. חיוך עליז, טוב לב, ננסך על פניו. “את סיפורם של זילומי, הראוד והוקאנן כבר סיפרתי, שמא אספר לך את סיפורו של ג’ובד והמראה?”
סיריון פסע לעבר החלון. קשה היה לנחש את פשר המחשבות שהתרוצצו במוחו. אך מתבונן היה מבעד לחלון כאילו רותק לדבר מה, לאיזו תנועה בלתי נראית, לקול בלתי נודע הקורא מנווה המדבר.
אפילו שמי המזרח יקדו עתה כטופז אפוף אש. בין העצים צרובי השמש ליד המים שקרני השמש האחרונות הפכום ליין, עמד דבר מה. משהו קטן, מעורפל, ננסי כמעט, בקושי ניתן להבחנה. צל? צל לבן לבן? ואילו המקום שבו שכבה המפלצת הגוססת היה ריק…
"אין חשיבות לדרך בה זכיתי בראי הברונזה של זילומי, "אמר ג’ובד. “התכוונתי להשתמש בו לביצוע מספר ניסויי־כשפים. היה קל לשאת את המראה, כה מסתורית ומושלמת כפי שראית. אך למרבה הצער הוטל בה קסם רב־עוצמה, כפי הנראה על־ידי הנסיכה־המכשפת בעצמה בתקופת ההכשרה, כדי שרק היא לבדה תוכל להפיק תועלת מהכוחות החבויים במראה. הראי היה קבוע בתיבה שממנה רק לחש עז ומיוחד יוכל לחלצו. עלה בידי להפעיל את הלחש ולבטל את הכישוף, וכך הייתי הראשון שהיביט בראי־הברונזה. בעשותי זאת חשתי מייד חולשה, ושנפשי נסחטת מקרבי, כאילו נשמתי, או מרכיב אחר של הוויתי נשאבו מתוכי ללא רחמים. כאשר הוקל המתח, התחלתי לחקור במרץ את הגורם שחולל אותו. מגדל זה אליו הלכתי על מנת להתבודד במשך ניסויי, מצויד כבר בקמיעות וכשפים למכביר. שום ישות מסוכנת אינה יכולה להפגין את כוחותיה בין כתליו. אך על ידי מעקב מבעד לחלון ראיתי – נחש מה ראיתי, סייף יפה תואר!”
“לא הייתי חולם לנחש,” ענה סיריון בנימוס, עיניו נעוצות עדיין בנווה המדבר שלמטה. “אולי חכם אתה,” אמר ג’ובד. "אגלה מה ראיתי. יצור ספק־אנושי בגובה של יותר משניים וחצי מטר, לבן־חיוור כפלדה מותכת, צנום להחריד, שחור־טפרים, אורב, צורח ומשתולל. הראי, אתה מבין, נטל ממני מעט מהוויתי הרוחנית והפנה אותה נגדי, כשהוא יוצר את ניגודי המושלם: ענק וצנום, בעוד אני נמוך ועגלגל; לבן, בעודי שחום כזית, ובנוסף לכך פרימיטיבי, אכזר וברברי, בעוד אני מתורבת ואדיב.
"אבל אינני טיפש, ליתר ביטחון הברחתי את כל שערי המגדל, ובקראי במגילות הגדרתי את טיבו המדוייק של אותו דבר מזוויע. כך למדתי שתשוקתו העיקרית היא לרצחני ולשתות את דמי, ועם מותי יתפוגג היצור ויעלם כלא היה. למדתי שלא אוכל, אפילו היה בי העוז, לתקוף ולהרוג את היצור. גם אם יעלה בידי לגלות את נקודת התורפה שבאמצעותה ניתן להתגבר על חסינותו, לא אוכל אני להשמידו, כי אם יושמד – אובד גם אנוכי עימו, שכן קשורים אנו בנפשותנו, כפילים מנוגדים. בשתי שיטות יכולתי לנקוט כדי להציל את עצמי. הראשונה היתה זו: לפתות בקסמי אנשים אחרים לקרב הנה, רבים ככל שאוכל, בכל ימות השנה. את חפי־הפשע האלה מיהרה המפלצת לטבוח, להקיז את דמם ולאחר מכן לזלול את בשרם, אבריהם ועצמותיהם. כאשר הושקט זמנית תאבונה המבעית, היתה עוזבת אותי לנפשי, ולעיתים אף התירה לי להתרחק מעט מנווה המדבר, אם כי מעולם לא נתנה לי להתרחק ללא השגחה. לאחרונה ביקרתי בבאר סמוכה וזיהמתי את מימיה במלח, דבר שסייע לי למשוך קורבנות נוספים הנה, אל המים. באשר לשיטת ההגנה השניה מפני השד המרושע, מעולם לא חשבתי לנסותה גם משום שדרשה הבאת אנשים נוספים מלבדי למגדל, דהיינו התרת כשופי־המשמר, וגם משום שהמפלצת שיסעה כל אדם שקרב. מעולם לא דרכה רגל אדם על מפתן ביתי, אף כי קיויתי להזמינם פנימה.
“ואז, אדוני היקר, הופעת אתה. אתה פתרת את הבעיה של נקודת התורפה של המפלצת, שילחת אותה את פי הקבר – מה שכאמור יגרום למותי שלי, בהיות נשמתנו כרוכות בקשר בל־ינתק. לפיכך נחפזתי אליך, וכה השתוקקתי לארחך בביתי ולהובילך לחדר בה נמצאת מראת הברונזה. כי זאת היתה שיטתי השניה: אם אדם אחר יביט במראת הברונזה אחרי, נפשו תאבד במקום נפשי. ישותו תילכד ושלי תשתחרר. הפוכי ייעלם והיפוכו יווצר. ומה יקרה במקרה שלך, גיבור נוכרי? שפיפות במקום זקיפות, כובד־גוף במקום תמירות, לובן במקום שיזפון, שיער שחור במקום זהב־תלתליך, וכיעור במקום יפי־תוארך. הבט מבעד לחלון. אמור לי, האם זה כך?”
“יכול אתה לשפוט בעצמך,” אמר סיריון.
היה סמוך ובטוח שכל אעשה. אך נדמה לי שאתה מהרהר בנקמה, אדוני הנכבד. מוטב שארחיב את הסברי. ראשית, בודאי שמת לב לכך שאם יעלה בידך לגרום לי להעיף מבט במראה שנית, יתבצע החילוף שוב, נפשך תשוחרר ושלי תאסר פעם נוספת. אך אני הכנתי לחש מיוחד בזמן שהותי פה למקרה לא סביר שכזה. מרגע שאביט שוב במראה, לא נותר לי אלא לדקלם משפט מסויים על מנת לחסן עצמי בפני הקסם. בביטחון מירבי יכול אני לעמוד בפני המראה כל עוד מתנגן משפט זה על שפתי, או אפילו מועלה רק במחשבתי, כך שגם קטיעת לשוני לא תסייע לך. וגם אין כל דרך בה תוכל להכריחני להביט במראה, האמן לי, בלי ידיעתי על כך. אפילו תהיה מוסווית היטב ואעבור על פניה בלי משים עטופה, נאמר, מאחורי מסך או אריג, בבואתי לא תופיע על פניה וכישוף יניקת־הנפש לא יפעל. יכול אתה לחשוב שתוכל לרמות את קסמי בדרך כלשהי על־ידי גרימת אובדן הכרתי ומשיכתי למול פני המראה, אך גם פעולה כזאת תהיה חסרת־ערך. כאשר האדם רדום או חסר הכרה, מופרדת הוויתו הפסיכית מגופו, ולא תיקלט על־ידי המראה. כשתשוב הכרתי, אפלוט מייד את משפט הקסם ואבטל את ההשפעה. לפיכך אני מציע לך להפקיד עצמך לגורלך ולמותך. “אינך יכול, כמוני, להמיר דם אחר וחיים אחרים בשלך. אני הקורבן החליפי היחיד. ולמרות היותי חסר כוח נגד כוחה של היישות שהמראה הפיקה מקרבי, אינני חסר־אונים כנגד יישויות דומות של אחרים, ופיתחתי לי הגנה על עצמי באמצעות קסמי. נוסף על כך ביטלתי את השפעת הקמיעות המגינים על המגדל כך שמייד יכול היפוך הרפאים שלך להיכנס ולהרגך. אני מרגיש שחיים של בישי־גדא רבים מדי הוקרבו. אתה הענקת לי סיכוי לחופש, על כן מותך יהיה האחרון. לפיכך ככל שיוחש, יהיה מותך קל יותר. יכול אתה להקריב עצמך להיפוך המפלצתי שלך, או להרגו. בשני המקרים התוצאות זהות. שניכם תמותו. מצטער אני על קשיחותי. נחם עצמך בכך שאובדנך יאפשר לפילוסוף בעל שעור־קומה כמוני לחיות ולהתמיד במלאכתו.”
“כבוד קשה מנשוא,” אמר סיריון.
שבריר שניה אחרי מילים אלה זינק קל כחתול מבעד הדלת אל מורד המדרגות.
ג’ובד לא הוסיף עוד להתבונן, אם באמצעות כדור־הבדולח ואם מבעד לחלון, לעבר נווה־המדבר.
היצור המתין, מטיל אימה וזוהר בלילה האפל. ה’אני האחר' של סיריון, היפוכו שנולד מהבבואה במראת הברונזה של זילומי.
היה זה כמו שניבא ג’ובד.
שפיפות לעומת זקיפות הקומה של סיריון, כובד־גוף לעומת תמירותו, כיעור מגוחך לעומת יופיו, גסות לעומת מראהו העדין. על הפטריה הלבנה שהיתה אמורה להיות ראשו, צימח חוטים שחורים – היפוך לשיער הזהב של סיריון. ידו הימנית, בעלת הציפורניים המשונות, עוטרה בסילוף עילג של טבעות, ובידו השמאלית מעין חרב, רחבה יותר בקצהָ מאשר בבסיסה. ברייה עילגת ומחליאה. והיא צחקה לעומתו, בחיוך אוילי, מזמין. שיניה העקומות גיחכו, והיא ריחפה לעברו מבעד לחשכה, ככדור זורח של טינופת.
אך בבואתו היתה, כמובן, מגושמת לעמת זריזותו, וטיפשה לעומת חריפות שכלו.
במהירות הבזק נטה סיריון הצידה, הושיט ידו, אחז בחוטים השחורים וקרע אותם מראש היצור. המפלצת השתרעה על הקרקע ודם לבן־זורח ניגר. פעמיים נוספות הונפה חרב הפלדה וכל הציפורניים הוטלו ארצה. היצור גווע, מקונן בייסוריו, וסיריון חש את מותו אף הוא, חש את המוות שאמור היה להפוך למותו שלו. אך קשה היה להבחין שאכן כך חש. סיריון התעלם מכוחותיו האוזלים.
הוא רץ למגדל. מכיוון שהוסרה הגנת הקמעות, דבר לא עצר את התקדמותו. רגליו ריחפו כמעט ללא קול על פני האבנים, גומעות שלוש־ארבע מדרגות בכל צעד. יבבת המפלצת שמתחת גברה על כל רעש שהקים במרוצתו.
ג’ובד לא ציפה לו, ובוודאי לא שיופיע בצורה כזאת. כאש הרסנית, כחץ מקשת, פרץ סיריון לחדר. לרגע קפא הקוסם על מקומו, משתאה, ומייד אחר כך פגע כדור־הבדולח במצחו, מכוון כהלכה אל מטרתו בידיו של סיריון.
ג’ובד הקיץ בתחושת בחילה, חוסר נוחות ומבוכה. למרות שזכר כל מה שארע לפני כן: מראת הברונזה, התחבולה, סיריון, כדור־הבדולח, היטשטשו זכרונות אלה בנבכי ראשו הדואב ובעטיה של הכמות המבחילה של מלח שהוכנסה בשיטתיות בין שפתיו ללשונו וחניכיו. מתנודד על ברכיו, מקיא ויורק, אחז ג’ובד בכוס היין שעל השולחן, גמא ובלע כמות לא מבוטלת בטרם הבחין בעובדה שהיין, למרבה הצער, טובל במלח אף הוא. כל מלאי התבלינים נמזג לתוך הכד; לא רק המלח, אלא גם הקינמון, הפילפל וכל השאר. הקבס אחז בו מייד, וגם נתן את אותותיו.
מרוקן אך רועד, עיניו שטופות וגרונו ניחר וצובר, עשה ג’ובד דרכו במהירות במורד מדרגות המגדל. נקמתו הילדותית של סיריון התמיהה את ג’ובד. הוא השתומם על כי צעיר בעל הופעה מיוחדת כל־כך סרב לקבל את מותו באצילות, או לפחות בהכנעה. אך מעשה קונדס אלים שכזה – ג’ובד גנח, מקיא את נשמתו, וקירטע בחפזה לעבר מימיו הזכים והקרים של נווה המדבר.
הירח תלוי היה מעל הדקלים, בהיר כשנהב מגולף, שוטף את מימי הבריכה בזוהר פלאי.
למרות מעשה הקונדס של סיריון הגיע ג’ובד למסקנה כי הצעיר פעל יפה ובערמומיות. לא נותר עוד דבר לפחד מפניו. מהי בחילה חולפת לעמת מוות אכזרי?
מרוצה מניתוחו פילוסופי זה, כרע ג’ובד על ברכיו סמוך לבריכה, מרכין ראשו אל המים. הוא הסב עיניו מהדמות המעורפלת והחיורת בינות ההרדופים. במהרה ימות היצור המבחיל סופית ויעלם. גופתו של סיריון לא נראתה בשטח, למרבה המזל. לפחות, הירהר ג’ובד, הואיל הסייף בטובו לסחוב עצמו אל המדבר על מנת להתפגר שם.
מלא הכרת תודה, טעם ג’ובד את מימיה הצלולים של הבריכה. למרות רעידת הפתע שנתקף בה, מעין תגובה כתוצאה מבחילתו הקודמת, שתה ברוחב־לב ובשאננות, ובהרגשה גוברת של נוחות. עד שצל מוארך חסם את אור הירח על פני המים.
ואז, בצווחה של חוסר אמון, התפתל ג’ובד בניסיון לקדם את גובהו העצום וציפורניו השסועות של היצור המבעית שהיה היפוכו שלו, כזה שהתפתח לראשונה מבבאותו במראה.
מעבר להרדופים שכב סיריון על החול בעלטת הליל, ממתין לרוחו שתשוב אליו כלולב הנישא ברוח. רבות עשה במגדל לפני שיכול היה להרשות לעצמו להישתרע כאן. בעוד המפלצת הגוססת לוקחת את חייו נגד רצונו, הבין סיריון שעל פי ההגיון חייב הוא לנצח במשחקו זה נגד המוות. אך נגד המוות אין פשרות, אין מוצא, אין ערבות או כבוד. כך שכב, אור הירח על עיניו, ממתין לקיצו או לשובו לחיים.
אך חיים הם חיים, ובשובם הביאו עימם את המרפא.
עם מהרה יכול היה לקום ולפסוע על גדות הבריכה, נשמר מלקרב אל שפת המים, למרות שדבר לא נותר שם; לא שרידיו של הקוסם ולא של המפלצת.
סיריון חרט בקפדנות את סימן האזהרה על גזעי הדקלים כדי להתרות על מימיו המזוהמים של נווה־המדבר.
לאחר מכן, ממרחק הגון, בעט ודחף כמויות של חול ואדמה אל תוך הבריכה. היתה זו משימה מתישה, אך הוא לא חדל עד שנמלא הנווה בוץ ורפש, ותחתיתו הורמה במידה ניכרת. בעשותו זאת, קבר ומחה כליל את הדבר שקודם לכן היה פשוט מוסווה תחת המים בלילה האפל, מבלי שייפגם כושר השיקוף שלו. החול השוקע כיסה והסתיר את ראי הברונזה שסיריון הטיל אל הבריכה כמחצית השעה לפני שג’ובד כרע על שפתה כדי ללגום ממימיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות