לארי ניבן נחשב לאחד מסופרי המד"ב הבודדים, המשתייכים לדור הצעיר יותר של הסופרים האמריקניים, (הוא יליד 1938), הכותבים עדיין מד"ב ‘נוקשה’ במיטבו. ידיעותיו הנרחבות של ניבן במדעים המדוייקים הקנו לו שם של סופר המקנה אוירת אמינות מדעית ליצירותיו, אם כי לא אחת הוא אינו בוחל גם באלמנטים הקרובים יותר לכישוף וכוחות נסתרים מאשר למדע. ספרו הנודע ביותר הוא ‘עולם־טבעת’ (1970), שלאחרונה נכתב לו המשך, ‘מהנדסי עולם־הטבעת’. ניבן כותב מדי פעם מאמרים משעשעים אך מחוכמים על נושאים הקשורים למד"ב. אחד מהם, הדן בנושא הקלאסי שכנראה לא ימוצה לעולם, מוגש לפניכם.
* * *
ספקולציה: הערכת נושא בהיבטיו והקשריו השונים; עיון, במיוחד בניית תאוריות על סמך סברות והשערות בלי ראיות מספיקות
מילון וובסטר, 1959
היה היה פעם איש שהוענקו לו שלוש משאלות. הוא בזבז את שתי הראשונות, והכניס עצמו לצרה כזאת עד שמילוי כל אחת מהן היה גורם לו סבל בל יתואר. בייאושו זעק האיש, “הלוואי ולא היתה לי מעולם סנדקית קוסמת!” וכך תוקן העבר ושתי המשאלות בוטלו.
הנה כי־כן סיפור המסע־בזמן הראשון היה מעשיית־פיות – שתומצתה כאן באופן קיצוני.
הנושא טמון עמוק בספרות. ל. פראנק באום עשה בו שימוש בספרו ‘ארץ הפלאים של עוץ’. קייבל ניצל אותו ביצירתו ‘סייח הכסף’. באורח מסורתי יכול הגיבור לשנות את העבר מבלי לנוע למעשה בזמן.
ה.ג'. וולס, אחד מאבותיו ומולידיו של המדע הבדיוני המודרני, הוליד גם את כלי־הרכב הנוסע בזמן. זאת אולי הסיבה לכך שצאצאיו הרוחניים של וולס נוטים לטפל במסע בזמן כמדע בדיוני ולא כפנטסיה. אבל וולס כתב רק על מסע אל העתיד. הוא החמיץ את ‘פרדוקס הסבא’ וכל יתר הפרדוקסים הנגזרים ממסע אל העבר. מכונת הזמן שלו היתה פשוט כלי־תחבורה, לא מרשימה יותר מהחומר המבטל את כוח־המשיכה, ה’קאבוריט'1.
וולס החמיץ גם את ההיבט החשוב ביותר של מסע בזמן: מילוי משאלות. כאשר ילד מתחנן “אנא, אלוהים, תעשה שזה לא היה קורה,” הוא בעצם ממציא מסע בזמן. (הוא יזנח בוודאי את הרעיון כשילמד להשתמש בשפה כהלכה, ועל כך עוד ידובר בהמשך.) המטרה העיקרית של מסע בזמן היא לשנות את העבר; והסכנה העיקרית היא שהנוסע בזמן אכן ישנה את העבר. האיש שהגה לראשונה את רעיון המסע אל העבר, שילב את מכונת הזמן של וולס עם סיפור הפיות. וכך נוצר סיפור המסע־בזמן בגרסתו הנוכחית.
מכונות־הזמן מופיעות בצורות שונות. כלי־הרכב המאוייש של וולס היה פתוח בדומה לאופניים, והעניק לנוסע מראה מרהיב של הזמן החולף ביעף. כלי־הרכב הסטנדרטי של פול אנדרסון, המופיע בסיפורי ‘משמר הזמן’ שלו, מסוגל לעשות את כל מה שעושה מכונת הזמן של וולס, ובנוסף לכך גם לעוף.
מכונות מוגבלות יותר עשויות לנוע רק אל העתיד, או שהן שולחות רק חלקיקים תת־אטומיים אל העבר, או שהן מוגבלות לדברים עוד פחות חומריים: מחשבות, חלומות, מצבים רגשיים. אחרות יכולות לבצע רק דילוגים קוואנטיים על פני מיליון או שישים מיליון שנים. סופר המטיל מגבלות חמורות על מכונת־הזמן שלו, מתכוון בדרך כלל להגביל את יכולתה לשנות את העבר כדי לעשות את סיפורו פחות בלתי־סביר. ‘פרדוקס הסבא’ הוא עניין בסיסי בכל דיון במסע בזמן. הרי הוא לפניכם:
בגיל שמונים הסבא שלך ממציא מכונת־זמן. אתה שונא את הזקן, ולכן אתה גונב את המכונה, נוסע בה שישים שנים אל העבר, והורג אותו. וכי מי יחשוד בך?
אבל הרי הרגת אותו לפני שהוא פגש את הסבתא שלך. כלומר אתה בכלל לא נולדת. וגם לא היתה לו ההזדמנות לבנות את מכונת הזמן.
אבל אם כך הרי שלא יכולת להרוג אותו. לכן הוא יכול היה להוליד את אביך, ואביך הוליד אותך. ואחר־כך נבנתה מכונת הזמן…
אתה ומכונת הזמן קיימים ולא קיימים בו זמני. פרדוקס.
באופן כללי נכנה כל התערבות שכזאת בעבר, ובמיוחד התערבות המבטלת את קיומו של המתערב, בשם ‘פרדוקס הסבא’.
מסע אל העבר מפר אי־אלו מהחוקים שאותם אנו רואים כחוקי הטבע.
א. מכונת־זמן המגיעה מהמאה השלושים לספירה אל המאה העשרים, אפשר להתייחס אליה כאל משהו הצץ משום־מקום, יש מאין. הדבר מפר את חוק שימור החומר. אם הכלי נושא עימו מקור אנרגיה כלשהו, אזי מופר גם חוק שימור האנרגיה… בעצם זהו פלפול־סרק, שכן שני החוקים הללו אינם אלא חוק אחד בימינו אלה.
לומר שכמות שווה של חומר תיעלם אלף שנים מאוחר יותר, זאת לא תשובה. במשך עשר מאות שנים הסתובבה לה כאן מכונת זמן ‘עודפת’.
אך העניינים חמורים עוד יותר כשפרדוקס הסבא נכנס לתמונה. אפשר לדמות בנפשנו מכונת־זמן בת מאות שנים, המונחת במוזיאון בתוך ארגז זכוכית ופלדה הבנוי מהזכוכית והפלדה שמהם היתה יכולה להיבנות מכונת־הזמן, אילו היה מישהו מפתח אחת כזאת, דבר שלא קרה בגלל ההתערבות בעבר באמצעות אותה מכונת־זמן עצמה.
ב. אם אי אפשר לשלוח חומר דרך הזמן, אולי אפשר לשלוח אותות־מידע.
אבל אפילו זה מפר את חוק שימור האנרגיה. כל אות כרוך באנרגיה בצורה כלשהי.
יתרה מזאת, חוקי היחסות קובעים שמידע אינו יכול לנוע מהר ממהירות האור. אות הנע אחורה בזמן, נע במהירות גדולה מאינסוף!
ג. מסע פיסיקלי בזמן מפר בברור את כל חוקי התנועה, שכן תנועה תמיד מתייחסת לזמן. הדבר משפיע על שימור התנע, על האנרגיה הקינטית, ואפילו על חוק הכבידה. חוק הכבידה של מי שלא יהיה.
ד. מה באשר לשאיבת מידע מן העתיד?
אם חיזוי וניבוי אינם אלא ניחושים מוצלחים מאוד של התת־מודע, אזי לא מופר שום חוק. אבל אם ראיית הנולד קשורה איכשהו בזמן…
אני מצטט את עיקרון אי־הוודאות של הייזנברג: אי אפשר לצפות במשהו מבלי להשפיע עליו. אם מישהו צופה בעתיד, חייב להיות חילוף אנרגיה מסוג כלשהו. אבל זה אומר שהעתיד שרואה הצופה הוא הוא העתיד; שהוא כבר קיים; שמידע זורם אל העבר.
הראיתי שהדבר מפר את חוקי היחסות ושימור האנרגיה. הדבר מעורר גם את פרדוקס הסבא, אם המידע שנשאב מעתיד מסויים מנוצל כדי ליצור אחר במקומו. ואם אי אפשר להשתמש במידע הזה כדי לשנות את העתיד, אז בשביל מה הוא טוב?
סליחה, מה היתה ההערה בנוגע לבורסה?
ה. מסע אל העתיד אינו קשה יותר מהשעיית־חיים (כגון הקפאה) וכמוסת־זמן טובה ועמידה. אבל אינך יכול לחזור הביתה בלי לנסוע אל העבר.
האם כל זה לא נראה כמו התעסקות בקטנות? מובן שכן. האם עלינו להתייחס אל חוקי היחסות והשימור כאל חוקים קדושים שלעולם לא ייסתרו, גם לא על ידי חריגים יוצאים מן הכלל? חס וחלילה.
אבל מסע בזמן מפר חוקים שהם בסיסיים יותר מחוקי השימור.
אמונתנו בחוקים כלשהם מבוססת על הנחה מקדמית – אמונה בסיבה ומסובב. מסע בזמן הופך את הסיבה והמסובב. פרדוקס הסבא מדגים כיצד המסובב המתרחש לפני הסיבה, עשוי לגרום לסיבה לא לגרום למסובב, והתוצאות מכל זה אפילו אינן עקיבות.
דמויות המופיעות בסיפורי מסע בזמן מתלוננות לעתים מזומנות על שהשפה האנגלית אינה בנויה לטיפול במסע בזמן. כל הזמנים שבדקדוק משתבשים. אצלנו בחוגי המקצוע, הבעיה קרויה ‘מספר כאב־ראש של אקסדרין’…
כדי להדגים את העניין, אצטט מעט מאחד מסיפורָי, ‘ציפור ביד’. גיבורי הסיפור עוללו הרס נורא לעבר, והם דנים כיצד ניתן לתקן את המעוות:
“אולי נוכל לעקוף אותך,” סוֶואץ היסס ואחר־כך…
"זיירה, תנסי את הדבר הבא. שלחי אותי אחורה לשעה לפני שזיירה המוקדמת יותר מגיעה. המכונית של פורד לא תיעלם עדיין בשלב זה. אני אשכפל אותה, אשכפל את השכפול, ואקח את השכפול ההפוך ואת עצמך המקורית בעבר, בכלוב גדול. מה שנותר לך לעשות זה להשמיד את ההעתק במקום את המקור. אני אופיע מחדש אחרי שאת תיעלמי, אשאיר את המכונית המקורית עבור פורד, ואחזור הנה עם ההעתק ההפוך, מה דעתך?"
“נשמע נהדר. איכפת לך לחזור על זה?”
“בסדר, ובכן, אני חוזר אל…”
זו לא היתה סטיה מן הנושא כלל ועיקר. השפה האנגלית אינה מסוגלת לטפל במסע בזמן. המסקנה היא שמוחם של אבותינו הקדמונים אשר יצרו את השפה לא היה מצוייד כהלכה לשם טיפול במסע בזמן.
מובן שגם מוחנו אינו מצוייד לכך; שכן חשיבתנו תלויה יותר מדי בשפה שבה אנו מדברים.
ככל שידיעתי משגת, לשום שפה אין זמנים המותאמים לטיפול במסע בזמן. לשום שפה על פני כדור־הארץ. עדיין.
אולם באותה מידה גם שום שפה לא היתה בנויה לטיפול בלייזרים, בטלוויזיה וטיסות־חלל, עד אשר פותחו לייזרים, טלוויזיה וטיסות חלל. המילים באו בעקבותיהם.
אילו נכפה עלינו מסע בזמן, האם לא היינו מפתחים שפה מתאימה לטפל בו?
לשם כך היינו זקוקים לזמן עבר בסיסי, לזמן עבר חילופי, לזמן עבר פוטנציאלי (‘היה עשוי להיות’), לזמן עתיד חילופי לזמן עתיד שנשלל (עבור עתיד שלא יכול להתרחש עוד), לזמן הווה בסיסי־מקומי, לזמן הווה רגעי, לזמן הווה רצוף (לשימוש כאשר המכונה נעה דרך הזמן), לזמן עתיד עבר (“אפגוש אותך בעת הפצצת פרל־הרבור בעוד כחצי שעה.”), לזמן עבר עתיד (“זו סתם מזכרת שנטלתי עימי מביקורי בעוד מיליון שנים מהיום.”), וזמנים רבים נוספים. היינו זקוקים לפחות לשני כיוונים של זרימת זמן: זמן אישי רצוף, וזמן אוניברסלי, עם סדרה מושלמת של זמנים דקדוקיים לכל אחד מהם.
נהיה זקוקים לכינויי־גוף כדי להבדיל, למשל, את ‘אתה של העבר’ מ’אתה של העתיד' ו’אתה של ההווה'. אחרי הכל, שלושתכם עלולים להסב סביב אותו שולחן לפעמים.
בינתיים (אם יש עדיין, בעזרת האל, משמעות כלשהי למילה זאת), אין ברירה אלא להתייחס אל מסע בזמן כאל פנטסיה. הוא מפר יותר מדי חוקי פיסיקה והגיון כדי להחשב למשהו אחר.
אבל זוהי צורת פנטסיה המותאמת להפליא למשחקי הגיון. הפיתוי לעבד מערכת חוקים בעלת עקיבות פנימית עבור מסע בזמן היינו עצום. כל כך הרבה סופרים ניסו לעשות זאת!
הבה נתבונן בכמה אפשרויות היותר פופולריות:
בעד מסע בזמן, סעיף 1: נניח ש־א) אפשר לנוע רק אל העתיד. ב) היקום הוא מחזורי בזמן, חוזר על עצמו שוב ושוב.
זה עובד! כל מה שעליך לעשות זה לנסוע אל העתיד, לעבור את הקריסה הגדולה של היקום, את המפץ הגדול שבו הוא מתפוצץ מחדש, ולהמשיך לנסוע עד שאתה מגיע לסביבות העָבָר שאותו אתה מחפש. ואז אתה יכול לרצוח את היטלר ב־1920, או לזרוק פצצת־מימן על הינקים במלחמת הצפון והדרום, או להגשים כל חלום מטורף אחר שלך. ואין כאן שום ‘פרדוקס סבא’. אתה פשוט מגיע לעתיד חדש.
נכון, המהדורה החדשה שלך לא תערוך את המסע. אתה מחסל את המניע שלו. לכן במחזור הבא שוב ינצחו הצפוניים, והיטלר יוביל שוב את גרמניה למלחמה, וכן הלאה. פשוט יצרת מחזור כפול, ואין שום פרדוקס. שוב, מכונת־הזמן שלך צריכה להיות לא יותר מכמוסת־זמן עמידה באופן בלתי רגיל.
טעוני נגד: שלושה. ראשית, יש אנשים שאינם מאמינים בזמן מחזורי. (גם אני לא). שנית, אתור התקופה המבוקשת הוא בעיה לא פשוטה, בהתחשב בכך שעליך לחפש בכל משך חייו של היקום. תהיה בר־מזל אם תמצא בכלל פרק זמן כלשהו של ההיסטוריה האנושית. שלישית, הרחקת כמוסת הזמן שלך מהשפעת ‘המפץ הגדול’ עלולה לשנות את ההערכות הסופית של החומר ביקום, ולהוליד היסטוריה שונה לחלוטין.
בעד מסע בזמן, סעיף 2: סעיף זה מוכר בתור ‘תאוריית נתיבי הזמן המרובים.’
הבה נניח שיש אינספור מציאויות, אינסוף יקומים.
אם יצור חי כלשהו צריך להחליט בין שתי אפשרויות פעולה, או בין ברירות רבות, תיבחר בכל אחד מהיקומים אפשרות אחרת. נניח שיקומים חדשים נבראים עם כל בחירה כזאת.
במצב זה שימור החומר והאנרגיה חלים על היקום של כל היקומים. אפשר להעביר מכונות זמן מיקום אחד למשנהו.
אתם מוכרחים להודות שזה רעיון מבריק!
עדיין אין אפשרות לבקר בעבר, אבל אולי אפשר למצוא יקום שבו הארועים התרחשו הרבה יותר לאט; יקום בו נפוליאון בדיוק עומד להילחם בווטרלו, או הקיסר נירון רק מתעתד לרשת את כס הקיסרות, אז, במקום לשנות את העבר, כל מה שעליכם לעשות זה לחפש את אותו יקום שבו העבר הרצוי לכם הוא זה שהתרחש. היקום המבוקש על ידכם חייב להיות קיים, בין כל האחרים, אף שאתם עלולים להתייגע זמן ארוך מאוד עד שתמצאוהו.
כלומר, במקום מסע לאורך הזמן יש לנו כאן מסע ‘לרוחב’ – מעבר בין נתיבי זמן שונים.
סיפורים בנוסח ‘מה היה קורה אילו’ הלהיבו את דמיונם של סופרים רבים. אפילו או. הנרי כתב לפחות אחד כזה. מנקודת המבט שלנו, מסע־לרוחב־נתיבי־זמן פותר את בעיית חוקי השימור, פרדוקס הסבא, וכל היתר.
אני שונא סיפורים המתבססים על פתרון זה.
אסביר לכם מדוע. ראשית, קל מדי לכתוב אותם. אין צורך במוח שנון כדי לכתוב סיפורי עולמות־חליפיים. מה שצריך זה ספר היסטוריה טוב.
שנית… האם התלבטתם אי־פעם בנוגע להחלטה כלשהי? תארו לכם החלטה חשובה, שבאמת מטרידה אתכם, כי היא עשויה להשפיע על כל חייכם. וכעת תארו לכם שלא חשוב מה תחליטו, תמיד יהיו כפילים שלכם ביקומים מקבילים שיחליטו בכיוון הפוך.
האין זו הרגשה מטופשת? להתלבט כל כך כאשר ממילא כל האפשרויות תתרחשנה בו־זמנית?
שלישית, תורת ההסתברות איננה תומכת בתיאוריה בדבר נתיבי זמן חילופיים.
יש שש אפשרויות לנפילתה של קוביית־משחק, נכון? זה אומר ששתי קוביות יכולות ליפול בשלושים ושש אפשרויות, כולל שש נפילות שונות שסכומן שבע. כל אחת מהנפילות קובעת יקום אחד. אי־לכך הסיכוי של הזורק להגיע לכל אחד משלושים וששה היקומים הוא אחד לשלושים וששה, נכון?
מכאן שאין זה משנה כלל אם הקוביות אינן מאוזנות. אחד לשלושים ושש, בדיוק, הוא הסיכוי שהקוביות תיפולנה בדרך מסויימת. סיכוי של אחד לשש, בדיוק, שסכומן יהיה שבע.
אולם הניסיון מראה שכן משנה אם הקוביות לא מאוזנות!
בעד המסע בזמן; סעיף 3: הרעיון להפוך את כיוון זרימת הזמן איננו כה אווילי כמו שהוא נשמע. אני מצטט מאמר שהתפרסם באוקטובר 1969 בכתב העת ‘סיינטיפיק אמריקן’, תחת הכותרת ‘ניסויים בהיפוך זמן’ מאת אוליבר א. אוברסת:
“כולנו חשים בבהירות כיצד זורם הזמן; אנחנו מפיקים הנאה ניכרת, למשל, מבטחוננו בכך שתערובת שהוכנה בקפדנות של ג’ין וּוֶרמוּט לא תתבטל לה פתאום בכוסית שלנו, בהותירה אותנו עם שתי שכבות של נוזל חמים וגוש קרח. אך מוזרה היא העובדה שהחוקים המספקים לנו בסיס להבנתנו את התהליכים הפיסיקליים (והביולוגיים) הבסיסיים אינם מעדיפים כיוון אחד של חץ הזמן על פני כיוון אחר. החוקים היו מייצגים את העולם לא פחות טוב גם אם הזמן היה זורם אחורה במקום קדימה, והקוקטיילים היו מתפרדים במקום להתערבב…”
האמנם היקום אינו משתנה עם היפוך הזמן? פיסיקאים רבים סבורים שלא. אוברסט ועמיתו רוט בילו כמעט שנתיים בחיפושים אחר מקרה בפיסיקה תת־אטומית שבו האי־שונות בהיפוך הזמן אינה נשמרת.
הם ידעו בדיוק מה הם מחפשים. הם עקבו (באמצעות מכשירי תצפית מאד בלתי ישירים) אחר הפיכת חלקיק למדה לפרוטון פלוס פי־מזון. התופעה האנומלית שלה קיוו היתה צריכה להיות ערך שונה מאפס של רכיב בֶּטה של סחרור (ספין) הפרוטון.
הנקודה היא שהם לא מצאו את מבוקשם. היו ניסויים דומים רבים בשנים האחרונות, וכולם נכשלו. ברמה התת־אטומית, אין כל אפשרות לקבוע אם הזמן זורם קדימה או אחורה.
האם יכול אדם נחוש החלטה להגיע אל העָבָר על־ידי היפוך עצמו בזמן והמתנה לשנה שעברה שתבוא שוב?
התיאוריה הנוכחית אומרת שכדי לעשות זאת עליו להפוך הן את הסחרור והן את המטען של כל חלקיק תת־אטומי בגופו. היפוך המטען הופך את כל המסה לאנטי־חומר. בום!!
בפחות דרמטיות, יש לנו שימור מסה/אנרגיה. הפכו־נא את כיוון התנועה־בזמן של גוף אנושי, ולכל פיסיקאי ייראה הדבר כאילו שני אנשים נעלמו.
הדבר הינו בלתי־חוקי בברור. אין אנו יכולים לעשות זאת כך.
אולי נוכל, ביתר הצלחה, להפוך את הכיוון של נקודת־המבט של האיש: לשלוח את תודעתו אחורה בזמן. אם באמת אין כל הבדל בין העבר לעתיד, מלבד הגישה, הרי שהדבר צריך להיות אפשרי!
אבל נוסע בזמן שכזה מסכן את זכרונו במחיקה עד כדי ‘טבולה ראסה’, לוח חלק. כאשר יגיע לתאריך היעד שלו, הוא עלול שלא לזכור כלל מה היה בכוונתו לעשות שם.
כי עדיין יש לנו עניין עם האנטרופיה: המגמה להקטין את מידת הסדר ביקום, והתופעה הבולטת ביותר בתנועה ‘קדימה’ בזמן.
האנטרופיה אינה מובנת מאליה כאשר מדובר בריאקציות מעטות, כמו תנועתם של כוכבי־לכת או התפרקותו של חלקיק־למדה. אבל ענן ‘הפטריה’ שמותירה פצצת־מימן זוהי אנטרופיה.
הבה ננסה דבר־מה פחות יומרני.
נניח שמצאנו קבוצת חלקיקים שכבר נעים אחורה בזמן. (בדיוק מה שרוט, אוברסט ועמיתיהם היו עשויים לגלות בניסוייהם, אם ייתכן היפוך הזמן; אף שהרוב מצפה לגלות בדיוק את ההפך.) ועכשיו אנו רושמים שדרים על אותה קבוצת חלקיקים. שדרים פשוטים. “בלו־בן מנצח במרוץ השישי, 4.4.72.”
אבל מנקודת המבט שלנו, אנו מתחילים במציאת שדר ומסיימים במחיקתו! ואם הוא מוטעה… אנו מגלים שדר האומר: “בלו־בן מנצח במרוץ השישי, 4.4.72.” אנו מהמרים עליו, והוא מפסיד. מה עכשיו? היכולים אנו לרשום שדר שונה? או רק לסרב למחוק אותו בכלל?
אבל אילו הדבר פעל, יכולנו להרוויח הון. וזה לא מפר שום חוק פיסיקלי מוכר! באופן מעשי.
לפי שעה, רוט, אוברסט ואחרים משוכנעים שחייבים להיות יוצאים מן הכלל בנוגע לסימטריה של הזמן. אם הם יגלו ולו רק אחד כזה, הרי העסק אבוד.
בעד המסע בזמן; סעיף 4: זהו העתיק מכולם, וראשיתו ביוון העתיקה. הפילוסופים קוראים לזה פאטאליזם או דטרמיניזם. הפאטאליסט מאמין שכל מה שקורה נקבע מראש, והוא חוק בלתי נפרד מהעתיד שנקבע.
בעיני הפאטאליסט, העתיד נראה בדיוק כמו התמונה המסורתית של העבר. שניהם נוקשים, בלתי גמישים. קיומו של מסע בזמן לא ישנה את התמונה כלל ועיקר, שהרי כל נסיון מצידו של הנוסע בזמן לשנות את העבר נעשה כבר, והוא חלק מן העבר.
הפאטאליזם שימש בסיס לשפע של סיפורים על אודות נוסע־בזמן מוכה טרוף, שנלכד בנסיבות כאלה שכל מה שיעשה יגרום בדיוק לאותה פורענות שרצה למנוע2. קווי העלילה הסטנדרטיים מזכירים את ‘אדיפוס המלך’; כשהיא כתובה כהלכה יש בה הניחוח של סיפורי האדם שנלחם בגבורה נגד הגורל – ומובס.
שימו לב כיצד הפאטאליזם פותר את הפרדוקס הסבא:
אינך יכול להרוג את סבך, כי לא הרגת אותו. תהרוג את האיש הלא נכון, או שהאקדח שלך יתקלקל.
הפאטאליזם הורס את היבט מילוי־המשאלות של המסע בזמן. פרדוקס סבא הוא הוא היבט מילוי־המשאלות. הלואי וזה לא היה קורה.
השיטה להפיק את מירב ההנאה ממסע בזמן הוא לקבלו כמות־שהוא. לוותר על היחסות ועל חוקי השימור. להתיר את שינוי העבר, ההווה והעתיד לאפשר את היפוך הסדר של סיבה ותוצאה, ולהסכים לתוצאות שסיבותיהן לא התרחשו מעולם…
גם מסע פאטאליסטי בזמן מאפשר את כל הלולאות הסיבתיות הללו, אך הן תמיד לולאות סגורות, פשוטות, ללא חלקים חסרים. הופעתה של מכונת־זמן אי־שם גוררת תמיד את העלמותה במקום ובזמן אחר. אבל בעזרת סוג חדש זה של מסע בזמן המבוסס על בחירה חפשית…
אנו מניחים שיש רק מציאות אחת, עבר אחד ועתיד אחד; אבל מציאות זאת יכולה להשתנות לפי רצוננו בעזרת מכונת הזמן. סיבה ומסובב יכולים להשלים לולאה בכיוון העבר, ולפעמים הלולאה ניתקת ונעלמת מזרם הזמן. הנוסע בזמן שהורג את סבתו בת השש מבטל את הסיבה לקיומו שלו, אבל הוא ומכונת הזמן שלו ממשיכים להתקיים – עד שמישהו אחר משנה את העבר אפילו מוקדם יותר.
בין הגישה הדטמיניסטית וזו של הבחירה החפשית למסע בזמן מונחת מעין פשרה:
אנו מניחים מעין אינרציה, מין אפקט של היסטֶרֶזיס, או חוק שימור מיוחד למסע בזמן. העבר מתנגד לשינוי. שברים בזמן נוטים להתאחות מעצמם. הרוג את קארל הגדול, והנה מישהו יתפוס את מקומו, יכבוש את ממלכתו, יזדווג עם נשותיו, ויוליד בנים ממש כמו שלו. השינויים יהיו מזעריים ומקומיים.
פריץ לייבר עשה שימוש נאה ב’חוק שימור האירועים' בסיפורו ‘שינוי המלחמה’. בסיפורו ‘נסה לשנות את העבר’ עמל הגיבור קשות כדי לחזור אחורה בזמן ולמנוע את חדירתו של כדור אל ראש מסויים. היה מנוי וגמור עימו לעשות זאת, שכן מדובר היה בראשו שלו. בסופו של דבר הוא באמת הצליח – והיה עד לחדירתו של מטאוריט דמוי־כדור אל פדחתו של ‘האני האחר’ שלו.
ההסתברויות משתנות כדי להגן על ההיסטוריה. זוהי הצורה הבטוחה ביותר של מסע בזמן מבחינה זאת. אבל יש לזכור את העובדה שהסיכויים השתנו.
אבל אם תנסה להציל את ישו בעזרת תת־מקלע לבטח יקרה לו מעצור.
אבל אם הצלחת להרוג את סבך בן השש, יהיה לך סיכוי טוב לתפוס את מקומו. ‘חוק שימור האירועים’ מחייב שמישהו יתפוס את מקומו; כולם עסוקים במילוי תפקידיהם שלהם, אז רק אתה נשאר – דמות חיצונית מזמן אחר. עכשיו פועל חוק שימור האירועים כדי להגן עליך בתפקידך החדש!
חוץ מזה, הרי אתה נושא כבר את הגֶנים של הזקן…
אולי ייתכנו סוגים מסויימים של מסע בזמן; אבל אי אפשר לשנות את העבר. אני יכול להוכיח זאת.
נתון: יקום שבו אפשרי הן מסע בזמן והן שינוי העבר.
מסקנה: מכונת זמן לא תומצא ביקום זה.
הוכחה: אם תומצא מכונת זמן ביקום כזה, מישהו ישנה את עברו של אותו יקום. יש פשוט יותר מדי עתיד אחרי המצאת המכונה: יותר מדי אנשים עם יותר מדי כוונות טובות יתערבו ביותר מדי ארועים שקרו יותר מדי בעבר.
אם נניח שאין אינרציה היסטורית, ואין ‘שימור ארועים’ אזי כל שינוי בורא יקום חדש שלם. כל טיול אל העבר פרושו שעל כל הקוביות להיזרק מחדש. כל שינוי קטנטן משנה את כל ספרי ההיסטוריה, עד שבמקרה אחרי שינויים אין־קץ נגיע ליקום שבו לא הומצאה מעולם שום מכונת זמן.
ואז אותו יקום לא ישתנה.
כעת נניח שיש אינרציה להיסטוריה; שהעבר נוטה שלא להשתנות; שההסתברויות משתנות כדי להגן על רצף האירועים. מהו השינוי הפשוט ביותר בהיסטורי שיגן על העבר מפני התערבות?
נכון. אין מכונת זמן!
חוק ניבֶן: אם היקום הנדון מתיר אפשרות של מסע־זמן ושינוי העבר, הרי שלא תומצא מכונת־זמן ביקום זה.
אם מסע בזמן הוא כל־כך בלתי אפשרי, מדוע כל סופר מד"ב טוב או רע משתוקק לכתוב סיפור חדש וטרי על מסע בזמן?
זוהי מעין תחרות. שום סופר אינו מאמין שהשדה ממוקש לחלוטין. ובאמת שום שדה אינו כזה. תמיד אפשר לומר משהו חדש, אם רק מצאת דבר כזה.
מסע בזמן יכול להיות אמצעי, כמו הנעה מהירה־מן־האור. ובכל זאת כותבים סופרי מד"ב קשי־עורף על חלליות מהירות־מן־האור. אם טיפוס מסויים מוכרח להגיע אל ערפילית מרוחקת, והעלילה דורשת שנערתו תהיה עדיין בנעוריה כשישוב, הרי הבחור נזקק למסע מהיר־מן־האור. בדומה לכך, דרוש מסע בזמן כדי לעמת אדם עם דינוזאור, או להעמיד אדם מודרני מול אביריו של המלך ארתור.
יש דברים שהסופר אינו יכול לאומרם בלי להשתמש במסע בזמן.
כמו־כן, מסע בזמן הוא נושא נהדר לחשיבה פתלתלה. בזאת הייתם צריכים להיווכח עד כאן.
צריך מוח מאומן כדי לבנות סיפור על עולם שבו קורות תוצאות לפני סיבותיהן; שבו הגיבור ואויבו משתדלים למנוע איש את לידת רעהו; שבו קיר של בניין יכולה להיות לא יותר מוצק מחלום, אם מישהו יכול למחוק מההיסטוריה את האדריכל…
אם אפשר היה לנוע בזמן, אילו משאלות לא ניתן היה להגשים? כל אוצרות העבר היו נופלות בידי איש אחד עם תת־מקלע בידו. קליאופטרה והלן מטרויה היו יכולות להתארח במיטתו, תמורת ארגז של תמרוקים מודרניים. המתים היו יכולים לקום לתחיה, או לחדול מלהתקיים בכלל.
אתם סובלים מעשן המכוניות? אפשר היה לעצור את הנרי פורד בזמן, בזמן…
לא. יש לנו מספיק אי־בטחון בחיים. קראו את העיתונים, ותשמחו שלפחות עברכם בטוח.
-
שניהם היו פשוט כלי־תחבורה פילוסופיים. וולס אהב להטיף ↩︎
-
לדוגמה: ‘הפתרון ההתחלתי’ מאת אריק נורדן, גליון מס' 4. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות