(בשולי “שיחות” לונדון)

א.    🔗

בעיית ארץ-ישראל נכנסה, עם פתיחת ה"שיחות" בלונדון, לשלב המכריע. הועידה התחילה את פעולותיה לא על קרקע בתולה; קדמה לה התפתחות חשובה של המדיניות האנגלית לגבי שאלת הארץ, שאותותיה יוכרו אולי במדה מכריעה על מהלך הועידה ותוצאותיה. השלבים היסודיים, שאותם כבר עברה¹ מדיניות הקיצוץ של ממשלת המנדט בתקופת הדמים האחרונה, סומנו בדו"חות של פיל ושל וודהיד; כל אחד מהם תרם את “תרומתו” הניכרת לבנין המדיניות החדשה התוחמת תחומים למפעל היהודי, שתתגבש בלונדון בזמן ה"שיחות", או – ניתן יותר לשער – לאחרי כשלונן של ה"שיחות". והממשלה בפירוש הודיעה שאם ה"שיחות" לא יביאו לידי תוצאות, תחליט היא על המדיניות, מתוך התחשבות עם הדו"ח של פיל ועם מסקנותיה של ועדת וודהיד ועם הדברים שייאמרו בזמן ה"שיחות" עצמן… עלינו לבחון, איפוא, את העקרונות הנובעים משני הדו"חות ומה עלול לצמוח מ"השיחות", שעל יסודן יוחלט על גורל הארץ.

ב.    🔗

הדו"ח של ועדת פיל הוא השלב הראשון של המדיניות החדשה בהתגשמותה. את “תרומתו” היציבה של דו"ח זה למדיניות החדשה אפשר לסכם בפירוט שלשת העקרונות היסודיים, שנעשו נחלת קבע ויסוד-מוסד של המדיניות הזאת: א) הסדרת העליה עפ"י עקרונות פוליטיים. ב) המסקנה, שהתהום בין הערבים והיהודים אינה ניתנת להתגשר. ג) החלשת תקפו של המנדט ע"י הכרזה שאין הוא בן-בצוע. אם העיקרון של הסדרת העליה היהודית לפי כוח קליטתה הכלכלית של הארץ, שמש בטוי להכרה הרשמית, שהיהודי עולה לארצו ב"זכות" ולא ב"חסד", הרי הכנסת העקרון החדש של הסדרת העליה לפי נמוקים “פוליטיים ופסיכולוגיים” תבטל את ההכרה הזאת ותעשה את עליית היהודים תלוי ב"חסד", ולא בחסדה של ממשלת המנדט דווקא… דבר זה כבר הודגש במדה מבעיתה ביחס הממשלה לעליית ילדי ישראל מגרמניה, הנקראים בפי מקדולנד בנאומו הידוע – “יהודים צעירים”… גם את מציאותה של תהום מפרידה בין היהודים והערבים – לפי דברי הדו"ח של פיל – רואה הממשלה כאמת פוליטית יציבה. בגלוי הדעת של הממשלה מנובמבר קוראים אנו על הצורך “למצוא אמצעים אלטרנטיביים לסיפוק דרישותיו של המצב הקשה, שתואר ע”י הועדה המלכותית"…! ואין ה"שיחות" בלונדון סותרות את הקביעה הזאת. כי ברור, שאין הממשלה מתכוונות בשיחות אלה להביא את שני העמים לשיתוף פעולה, אלא לוויתורים מהצד האחד, כדי שהשני יפסיק את הטירור. “המדיניות החדשה”, המתכוונת לקביעת תחומים למפעל היהודי, השיגה, איפוא, הישגים חשובים כבר בשלבה הראשון, למרות זה שהממשלה כאלו דחתה את הצעת הפאליאטיבים (מקסימום פוליטי לעליה). אין ספק שלעקרונות האמורים מתכוונת הממשלה כשהיא מכריזה, שמדיניותה לעתיד תתבסס בין השאר על הדו"ח של פיל. גם הלורד הארלך בנאומו בבית הלורדים הציע את הגבלת העליה היהודית כחלק בלתי נפרד מהתכנית המדינית לעתיד, ולדבריו יש יסוד ומשקל; שכן הלא הוא אחד האחראיים למדיניות החדשה.

ג.    🔗

אם רב ערכו והשפעתו של דו"ח הועדה המלכותית בשטח העליה, הרי פחותים היו הישגיו למען המדיניות החדשה בשטח חיוני אחר – בשטח הקרקעות. ההצעות בשטח זה דרשו חקירות מיוחדות, ולשם כך נשלחה לארץ – “ועדת החלוקה”. מסקנותיה של זו מסמנות את השלב השני ב"מדיניות החדשה". ואם כי לכאורה עסקה ועדת החלוקה גם בתכנית החלוקה, הרי ברור היה לה ולממשלה ולכל, שעבודתה חשובה רק במדה שאין היא מתכוונת לחלוקה. הועדה לא ראתה כל אפשרות להציע תכנית הוגנת ומעשית של חלוקה מפאת תנאי הסמכות שלה. דבקות זו בתנאי הסמכות, שאינה אפיינית כלל בשביל המדיניות האנגלית (וועדת פיל תוכיח), היה כוחה יפה בשביל ביטול סיכויי החלוקה, אולם היא נתנדפה כליל כשהועדה טפלה ביסודות המשטר של שטחי המנדט הצפוני, הדרומי והירושלמי, שלא הוסמכה לכך כלל וכלל… ומכאן, שאם כי הדו"ח ברובו התכוון לכאורה למשטר שעתיד לשרור לאחר החלוקה במדינות העצמאיות ובשטחי המנדט, הרי למעשה התכוון להגיש סכימה, הקובעת את מפת הגזרות הקרקעיות, את שטת הפליאטיבים ביחס לקרקעות. איזור המדינה הערבית שהציעה צריך לשמש, כנראה, התוויית השטחים שהם קודש “לישוב הילידים” (נאום לורד הארלך בבית-הלורדים), ושיגדילו את “עבר הירדן” על חשבונה של ארץ-ישראל המערבית. איזור המדינה היהודית הננסית צריך, כנראה, להתוות את המקום היחידי שבו ינתן חופש-פעולה מסוים להתישבות היהודית. אזורי המנדט, המשמשים מעבדה לגזירות השונות והמשונות של וודהיד, מתכוונים לשטחי היסוד והרזרבה למפעל ההתישבות היהודית. זהו ההישג היסודי שנכבש ל"מדיניות החדשה", ע"י ועדת וודהיד. תחת מסווה של הצעת חלוקה, שאינה אלא פרצלציה מגוחכת, נקבעה מפת תחומיו של הבית היהודי הלאומי מבחינה קרקעית. אולם אף לגבי בעיית העליה לא הסתפקה ועדת וודהיד במה שנקבע ע"י פיל. פיל קובע את המקסימום הפוליטי שלו מתוך הכרת הצהרת בלפור; וודהיד רואה מקסימום זה גם כמינימום כלכלי לארץ. ועדת החלוקה, שבהרכבה וברוחה היתה קרובה יותר לבית-היוצר של “המדיניות החדשה”, הוסיפה לעקרונות הפוליטיים הנמקה מעשית-תכליתית: ע"י קביעתה את ההכרח שבעליה יהודית, יצרה בסיס-שידול בשביל הממשלה כלפי הפוליטיקה הערבית הקיצונית. “הערבים בא”י יועמדו בפני מצוקה כללית יותר קשה אם העליה היהודית תסגר לגמרי, מאשר אם זו תמשך" – חוזר ואומר הדו"ח של וודהיד (עמ' 117, 31). רעיון זה בולט גם בנאומו של מקדונלד, החוזר ומדגיש את התועלת הכלכלית העצומה שצמחה לערבים מהעליה היהודית. במשך שנים רצופות התכחשו לאמת הזאת, וכעת היא מורמת כדי להצדיק את העליה המקוצצת ולשוות לה קו נוסף של “חסד”. בשם ה"חסד" לצרכים הכלכליים של הערבים יש להרשות את העליה – על כל פנים במדה מסוימת. ואם כי מסקנות היסוד של וודהיד ביחס לקרקעות טרם נתגשמו בה בשעה שמסקנות היסוד של פיל ביחס לעליה נקבעו מיד הלכה למעשה, אין זאת אומרת שהשפעת המדיניות החדשה אינה ניכרת גם ביחס לקרקעות. די להזכיר את היחס של האדמיניסטרציה לייבוש ביצת תל-שוק, לרכישת קרקעות באיזור בית-שאן, דחיית ההגשמה של מפעל החולה, אשר הלורד וינטרטון בהשיבו בשם הממשלה בויכוח הא"י האחרון בבית הנבחרים, נאלץ להודות שהיא באה בגלל “המצב” וכו'. מפת וודהיד של הגזירות הקרקעיות והנחת ההכרח של עליה יהודית – מהווים את ההישגים היסודיים למדיניות החדשה מהדו"ח של ועדת החלוקה, ואין ספק שלהישגים אלה התכוונה הממשלה בהכריזה, שהדו"ח של ועדת החלוקה ישמש גם הוא בסיס למדיניות, אשר עליה תחליט הממשלה אם לא יביאו שיחות לונדון לידי הסכם בין הצדדים. אף זאת. אין ספק שעקרונות וודהיד ישמשו גם בסיס לשיחות בלונדון; הם ישמשו המצע של הממשלה בשיחות אלה. (עקרונות פיל הם כבר בבחינת סטטוס קוו"!). והלא כך מסתיים הדו"ח: “לבסוף – הקשיים הפוליטיים. אין אנו יכולים להתעלם מהאפשרות שאחד הצדדים, או שניהם, יסרבו לקבל את החלוקה. אולם נותרת עוד אפשרות, ששני הצדדים יגיעו לידי הסכם של פשרה מתקבלת על הדעת. אין אנו בטוחים שזה יקרה, אולם אנו מגישים את ההצעות בפרק זה (סיכום הדו"ח) מתוך תקווה שהן ישמשו בסיס להסכם על יסוד משא ומתן” - - -

ד.    🔗

כך נטווית רקמתה של המדיניות החדשה – מלאכת מחשבת מפליאה באמנותה. פיל הסדיר את גבולות העליה לשם קביעת היחסים המספריים בין העמים: וודהיד תחם את תחומי ההתפשטות הקרקעית של המפעל הציוני; אולם כדי למנוע מהישוב היהודי גם בתחומיו הנוכחיים וגם בכוחו המספרי הקיים את האפשרות ליהפך לכוח מדיני עצמאי, שיש בו כדי להפר את כל כוונות “המדיניות החדשה”, היה צורך למערכת פאליאטיבים שלישית (נוסף פאליאטיבי העליה והקרקעות) – פאליאטיבים ביחס לשלטון, למשטר הקונסטיטוציוני; ולשם כך בעיקר באות “שיחות” לונדון. הן תהיינה השלב השלישי, שישלים את המעגל הקוניונקטוראלי של “המדיניות החדשה”. ברור, שגם עניני העליה והקרקעות עומדים לדיון בשיחות לונדון. אולם ביחס לאלה יש כבר חומר מוסמך ולא קשה להניח באיזה כיוון תנוהלנה. אולם בענייני המשטר הפוליטי-הקונסטיטוציוני העתיד לא שמענו כמעט דברים מוסמכים וברורים, פרט להרשאה להציע שנוי במנדט, או להחליט על שנוי כזה. היחידי שפרש תכנית בשטח זה הוא הרוזן סמואל, כאשר הציע בוויכוח בבית הלורדים את הצעותיו הידועות על: א) מועצה מחוקקת, ב) חסות המדינות המוסלמיות על המקומות הקדושים למוסלמים בארץ, ג) פדרציה ערבית וארץ-ישראל בתוכה. ועם כי הדגיש סמואל, שהצעותיו הן פרטיות, יש הרושם שמשקלן הוא יותר כבד. שכן הוא הלא הנהו מי שהיה נציב עליון, ויהודי, וממעריצי התנועה הערבית. שמענו בפרלמנט תשובה רשמית, שלא ימנעו גם מלעורר בשיחות אלה את ענין הפדרציה הערבית. בהזמנת המדינות הערביות ל"שיחות" יש לראות, בין השאר, את הרצון לתת ממש-מה לרעיון ההיולי של פדרציה ערבית מתוך הפיכת ארץ-ישראל לנושא-התעניינות משותף, קודם ביחס למקומות הקדושים למוסלמים ולשאלות תרבותיות וכלכליות, ואח"כ גם ביחס לשאלות קונסטיטוציוניות ופוליטיות, עד כדי שלילת האפשרות שהאוכלוסיה הא"יית, כולה או בחלקה, תוכל ליהפך לאורגניזם ממלכתי עצמאי. כמו בשאר השטחים, תוגשם גם בשטח המשטר המדיני מדיניות הפאליאטיבים. כשם שלא יוחלט לסגור כליל את העליה, כשם שלא יוחלט לאסור על קביעת היהודים כמיעוט בתוך מדינה ערבית א"יית. גם כאן תומצא הפאליאטיבה בצורת מועצה מחוקקת, עם או בלי קשר לפדרציה ערבית. ואם כי קשה עדיין לעמוד על כוונותיה המלאות של הממשלה, הרי סיוע להנחה זו אפשר למצוא בנאומו הידוע של מקדונלד, נאום מדוד ומכוון. הוא אמר: "לא נוכל למסור את היהודים לשלטונם של הערבים בארץ ישראל… " ואלו ביחס לאי-היכולת למסור את הערבים לשלטון היהודים, לא אמר המיניסטר “היהודים בארץ-ישראל”…

ה.    🔗

הצעות פיל, מסקנות וודהיד ושיחות לונדון – הנן שלושת השלבים היסודיים בהם החלה לעלות ולהתגבש המדיניות הא"יית החדשה של ממשלת המנדט, שבהם תסתכם כנראה בקרוב. כל שלב מציין מערכת פאלייאטיבים באחד משלשת הגורמים הממלכתיים שמהם מורכבת המדינה. ועפ"י שלשה אלה תקום מדיניות הממשלה, אם ה"שיחות" לא יביאו לידי הסכם, בהתאם להכרזות הרשמיות של הממשלה. מדיניות זו תדרוש לשם הגשמתה המלאה שנויים במנדט; ואנו יודעים כעת שהממשלה מוכנה לכך והיא מקווה שיעלה בידה להביא לידי שנוי כזה במנדט, וכבר נעשו אפילו הכנות לכך בג’יניבה. ושמא יש גם הרצון ל"שחרר", ע"י שנוי במנדט, שטח נוסף של א"י מסעיפי הבית הלאומי – דוגמת עבר הירדן בזמנו… לא נטעה, איפוא, אם נגיד, שמדיניות זו, המוכנה כמעט בנרתיקה של הממשלה כדי להוציאה אם לא יושג ההסכם, היא גם המדיניות, שעל יסודה מנהלת היא את ה"שיחות". הלא הודה מיניסטר המושבות בפה מלא, בנאומו הגדול בפרלמנט, שישנה כבר “פוליטיקה, שהממשלה עצמה תלך על פיה בשיחות אלה”. ולורד דאפרין, בנאומו בבית הלורדים, הבטיח בשם הממשלה: “לא ניכנס ריקים-ממחשבה לווכוח זה”. ברור, איפוא, שהמדיניות העומדת להכרז ע"י הממשלה לא תהיה שונה בהרבה מזו שתוגש לצדדים כמצע להסכם. בשני המקרים תהיה זו מדיניות הפאליאטיבים האמורה, באותה המהדורה שתיקבע ע"י “שיחות” לונדון. כי לגבי העיקרים של המדיניות וודאי שאין לקוות להפתעות בלונדון, בתנאים הקיימים, כי על כן הולכת הממשלה לפי הקו שהתוותה לה זה השנה השלישית, ובמסקניות מפליאה. אולם אם גם נמתחו כבר עקרי המדיניות החדשה, הרי רבות ושונות הן הדרכים להגשמתם. מלבד נוסח פיל בסידור העליה ישנו עוד נוסח סמואל, ונוסח צ’רצ’יל, ועוד. גם התחומים להתישבות היהודית יש עוד לבררם ולבדקם. וביחס ליתר השאלות הרי ראינו שהתפקיד הראשי נמסר לשיחות לונדון עצמן. הרי בעצם לא שיחות חפשיות ולא ועידת שולחן עגול מביימת כעת הממשלה. ברי לכל, שאין השעה כשרה לכך, ועוד חסר לכך גם הרצון אצל הגורם המכריע. סופן של ה"שיחות" יהיה, איפוא, שיעברו מהן למו"מ עם הצדדים על יסוד תכנית מסוימת, לשם השגת הסכמתם לתכנית זו, ומתוך מיקוח על פרטי התכנית. ובמקרה שלא תושג הסכמת הצדדים, תיהפך אותה התכנית, בצירוף המסקנות שתוציא הממשלה מהשיחות – למדיניות המוכרזת שלה.

ו.    🔗

מתוך קביעת אפיין הנכון של “השיחות” אין לבוא בכל זאת לכלל שלילת ערכן. חשיבותן של השיחות, גם כשהן מכוונות להשגת הסכמתם של הצדדים למדיניות מסוימת, בעינה עומדת. אין גם לבטל את שדה הפעולה הנפתח לצדדים תוך המו"מ הזה: רבים הפרטים בעלי חשיבות רבה הניתנים למיקוח. התפקיד החשוב יותר ניתן, כמובן, לצד הערבי. הלא אין כל המדיניות החדשה מתכוונת אלא לרכוש את אהדתו של צד זה. אך גם הלחץ מצד היהודים לא יהיה קל כלל וכלל, ויהא הכרח לעשות להם ויתורים ידועים. גם הממשלה עומדת, איפוא, בפני תפקיד קשה. היא תצטרך להשפיע על הצד הערבי שיקבל את תכנית המדיניות החדשה ויפסיק את הטירור והמרד. אולי יוקל עליה תפקידה זה ע"י עמדת המיתון של המדינות הערביות, המובנת מתלותן היתרה באנגליה. בויכוח האחרון בפרלמנט הדגישו נואמים רבים את הברכה הצפונה בהזמנת המדינות הערביות – אם כי התנהגותה של הממשלה כלפי אורחיה הולכת והופכת גם את המתונים לקיצוניים… יתכן שעוד מגמות אחרות כמוסות עם הממשלה בהזמנת “מלכי ערב” ללונדון. אחת מהן אולי היא – ליצור מלכתחילה לחץ פוליטי בינמדיני חזק, ע"י מתן בסיס כה רחב ל"שיחות", כדי למנוע לחץ נגדי העלול להחליש את אשיותיה של “המדיניות החדשה”… מה שנוגע לצד היהודי, הרי ברור שלא נתכוונו להקצות לו בלונדון מקום ב"מזרח"… מתחשבים עמו במדה ידועה, ואולי גם יאלצו להתחשב עמו עוד יותר, ולשם כך יאחזו במדיניות הפליאטיבים, מדיניות של קביעת תחומים למפעלו, ולא מדיניות של ביטול הגורם הזה לגמרי או הסגרתו לאויבו. מהיהודים תדרש הסכמה למדיניות החדשה בצורת ויתור לפחות לתקופה מסוימת, על דרישות החורגות מהמסגרת שתוחג מסביב למפעלם ע"י המדיניות החדשה…

ז.    🔗

הממשלה רוצה להבטיח הפעם את מדיניותה החדשה מפני זעזועים ולחץ. והתנהגותה מוכיחה, שהיא מוציאה את רצונה זה לפועל במסקניות רבה. את התכנית בנוגע לעליה כבר הגשימה, והיא דואגת לכך שתכנית זו, יחד עם תכנית וודהיד ביחס לקרקעות וההחלטות בענין צורת השלטון בארץ-ישראל, יעמדו בפני כל הרוחות של מחאה והתמרמרות העלולים להתפרץ מלב העם המאוכזב והמרומה ומלבות ידידיו בעולם. אורמסבי-גור, שבשנות כהונתו כמיניסטר המושבות נתגשם חלק הגון מתכנית המדיניות החדשה, הביע בויכוח האחרון בבית הלורדים את הבטחון ש"אין צורך אלא בלחץ מספיק על האנשים בלונדון, כדי להשיג שנוי המדיניות בארץ ישראל" (רמז לאגרת מקדונלד ששינתה את הספר הלבן של פאספילד), “מה שהוא אחד הגורמים לקשיים אמתיים בארץ”. הממשלה החליטה למנוע הפעם קשיים אלה. לאחר פרסום הדו"ח של וודהיד ונאומו המסוכן של מקדונלד לא קם ויכוח פרו-ציוני בפרלמנט דוגמת אותו הויכוח שלאחר הצעת המועצה המחוקקת או החלוקה של פיל. נאומים פרו-ציוניים נשמעו רק משורות האופוזיציה. גם העתונות אינה מביעה כיום דעות חפשיות, גם עליה חל ה"גלייכשאלטונג" הדימוקרטי… ומזה הושפעה גם דעת הקהל. רצונה של הממשלה הוא לפתור הפעם את הבעיה באופן מוחלט, אם גם לזמן ידוע, והיא משתיקה את הצבוריות האנגלית וכלי בטוייה המוסמכים שלא יתקוממו לשיטת הכניעה לטירור; והיא שואפת לאלץ גם את היהודים שיסכימו למדיניות החדשה, לאחר אי-אלו ויתורים מצד הערבים. אפילו בתקופת “מינכן” זאת אין הממשלה רוצה לעורר את חמת היהדות וידידיה. וודהיד רומז בדו"ח שלו על האמצעים, שבהם אפשר להכריח את היהודים שיסכימו למדיניותה של הממשלה: “החלטתם הסופית (של היהודים) תלויה בהכרח באלטרנטיבה, שממשלת הוד מלכותו מוכנה להציע להם², במקרה שלא יקבלו את החלוקה (ז"א: את תכנית המדיניות החדשה – א.ג.)”… גם הלורד סמואל מאיים על העם “קשה העורף” שאם “יפליגו בשנאת הפשרה… ינכרו את דעת הקהל בבריטניה הגדולה, בפרלמנט הזה ובחבר הלאומים”. אנו לא נירתע מפני איומים כאלה. אך חובה עלינו להזהר גם מפני מלכודת דיפלומטית, העלולה להקשות את מצבנו במלחמתנו עם ממשלת המנדט. אין לחכות לתוצאות “השיחות”; צריך להתחיל מיד במאמצים כבירים לגיוס העם והעולם הנאור, שיקבל מדות של מפעל היסטורי. ההסתמכות על חוזים והתחייבויות שוב אינה עלולה בימינו לעכב בעד סגירת המעגל הקוניונקטוראלי עלינו. אולם גם כעת רב עוד כוח העם ורבים הכוחות של האנושיות הנאורה, וגיוס מלא של אלה עלול להוליד תקווה לקוניונקטורה אחרת בשאלתנו. התגברות הטירור, דווקא בימים האלה, מוכיחה שעדיין גם אויבינו אינם בטוחים בנצחונם המלא. ולפיכך יש יסוד לבטחון, כי מעשים גדולים, היונקים מנבכי היאוש ורצון החיים של האומה, ע"י גיוסם המלא של כוחות האומה, יצליחו למנוע את נצחונה של “המדיניות החדשה”, ויפתחו שוב לפנינו אפשרויות בנין. (“העולם”, גליון י"ז, 16.2.39)