מחזה בשלוש מערכות –4 תמונות
מתקופת הבריגדה העברית ועלייה ב'
הנפשות
דויד חייל בבריגדה
רעיה אשתו
רות אחותו
סבתא זקנתם של דויד ורות
פניה חברתה של רעיה
ספי (יוסף) חבר של רות
יצחק מילנר פיסיקאי, מניצולי השואה
דר. ישראלי רופא־נשים
המקום – עיר בארץ-ישראל.
הזמן – שילהי מלחמת העולם השניה.
מערכה ראשונה 🔗
(חדר־מגורים, ובו פתח לפרוזדור ושלוש דלתות: שתיים לחדרים הסמוכים, ואחת –מול הצופה –דלת־זכוכית רחבה, מתקפלת, המובילה למרפסת. עצי תפוז הגדלים בחצר כופפים לתוך המרפסת את ענפיהם הטעונים פרי. החדר מרוהט בפשטות: שולחן וכסאות, ספה, ארון כלים, כוננית־ספרים עם פרחים על המדף העליון. בקיר הימני –חלון. מתחתיו –שולחן־עבודה של רות, ועליו ספרים, מחברות וגליון־בריסטול לבן, מקופל. עונת־החורף. היום נוטה לערוב. לסירוגין יורד גשם. בחדר, עם פתיחת המסך, דוד, רעיה, רות.)
רעיה (בוררת מן הלבנים, המוטלים על הספה, את הדברים הטעונים גיהוץ)
דויד (לבוש מדי־חייל, יושב בקצה הספה –מסדר את תרמילו)
רות (יושבת ליד שולחנה, מסתכלת בספר־התווים שלפניה, מנגנת בקונצרטינה ושרה חרש):
גַּם בָּעִיר וְגַם בַּכְּפָר
יֶלֶד קוּם יַשְׁכִּים,
וְנֵצֵא לַגַּיְא וְלָהָר
עם שְׁתִילִים יִרֻקִים.
זֶה הַיּוֹם נִטַּע וְנִשְׁתֹּל,
וְנַכֶָּה פֹּה שֹׁרֶשׁ –
(י. שנהר)
רעיה: רותי יקרה, עשי עמי חסד. זה מזמזם לי כבר בכל האיברים. איזה מין צליל משונה לכלי הזה: דומה לפיהוק ארוך.
רות (מפסיקה לנגן; מושכת בקונצרטינה כמה משיכות סתם): פּא־נ־ן… פּא־נ־נן… זה מפהק? –זה מאנפּף. זה הומה לי כבר בכל ההוויה. אבל מה לעשות? אני מוכרחה לדעת את השיר למחר.
רעיה: הלא זה שיר לטוּ־בשבט, בעוד חדש בערך.
רות: אבל יש לנו קוּרס לשירי חורף, מתכוננים בבת אחת לכל העונה. (מתקרבת אל הדלת מצד ימין, מצותתת) מילנר עוד עסוק שם. סבתא נתנה לו טה1 –אני בטוחה שלא שתה עדיין.
רעיה: פלא, לאחר כל מה שעבר עליו מניין לו מרץ כזה?
דויד: מרץ משוחרר: שנים שלא עסק במקצועו.
רות: אתה, דויד, הבאת אותו רק עד החוף, או גם אחר־כך, באוניה?
דויד: מסקרנות מזדקנים בלא־עת, אחותי היקרה…
רות (בחיוך ערמומי): גם על רעיה אתה שומר כך מפני הזיקנה?
רעיה: אני שומרת על עצמי. לא שואלת בעניינים אלה.
סבתא (קולה מגיע מעבר הפרוזדור): רותי! רותי!
רות: אני הולכת! (לרעיה, ברמז לצד דויד) הוא סבור כי חוץ ממנו אין איש יודע מה זה תפקיד אחראי…
דויד: גם את יודעת? – ובכן, יד לפה…
סבתא: רותי! רותי!
רות (לדויד; בקידה היתולית): תודה על העצה, אחי היקר. תכתוב לי את זה במכתב רשום… (אגב יציאה לפרוזדור, באנחה מעוּשׂה) אוֹח, “החיים אינם רוֹמנס, החיים אינם רומנס”…
רעיה (פונה לדלת שמאל – נושאת עימה את הלבנים שבחרה לגיהוץ): נפגעה רותי.
דויד: הפצע יירפא מהר. סבתא מטגנת ריבּה במטבח.
(נשמעת נקישה על דלת הפרוזדור מבחוץ.)
רעיה (נעצרת): יבוא!
דויד (בחדר, בפתח לפרוזדור): דוקטור ישראלי! –היכנס בבקשה!
ישראלי (בא לחדר; לבוש מעיל חורף ובידו – מטריה): מזג־אוויר?! – ממש יפאני, בנוסח המיקאדו!
רעיה: בנוסח המיקאדו?
ישראלי: בשיטת ההפתעה – פרל־הארבור… כשיצאתי מהבית היו השמיים בהירים לגמרי, ופתאום, בבת אחת… טוב שלקחתי אתי את המטריה. (מיישר את המטריה ומתקשה לסגור אותה)
דויד: המטריה שלך מתמרדת, דוקטור!
ישראלי: בידיים אחרות היתה מתפרקת לגמרי. אני לוחם ותיק, בעל תכסיסים. רק לרגע איבדתי את האוריינטציה, לא רחוק מכאן, בפינה, הרוח זינקה מאחור והפכה לי את כל הציפוי כלפי חוץ. עשיתי תימרון זריז, הסתובבתי, והעטרה חזרה ליושנה…
רעיה: מדוע אתה עומד, דוקטור? – פשוט את המעיל, שב בבקשה.
ישראלי: אני, כך, על רגל אחת. בין ביקור לביקור. (לרעיה) אל תפריעי לעצמך, גברת רעיה, לא אקפיד.
רעיה: כן. עלי לגהץ. – רציתי רק להזכיר לך, דוקטור
* * *
ישראלי (יושב): כן־כן, אני זוכר… (מדליק סיגרה ומכבד גם את דויד)
רעיה (לישראלי): המסיבה בערב –
ישראלי (מעשן): כמובן. גם אני התכוונתי לכך… (רעיה יוצאת)
ישראלי (לדויד): ובכן, מתי חוזרים?
דוד: מחר. החופשה שלי נגמרה.
ישראלי: אבל מדוע אתה “לא־יצלח” כזה? כל פעם שאתה בא לחופשה, אני מצפה לראות את תג הקצין על כתפיך. בתור אדריכל בחיים האזרחיים מגיע לך משהו —
דויד: התגייסתי כחייל פשוט, ונוח לי להישאר בדרגה זו. יותר קל להגיע… להעביר…
ישראלי (מפריח את העשן): מובן, מובן… כחייל פשוט אין אתה מעורר תשומת־לב יתירה… (מאזין לדפיקות הנשמעות מחדרו של מילנר) גם הוא –הפיסיקאי שלכם –הגיע בעזרתך?
דויד: בין השאר…
ישראלי: על מה הוא טורח שם, בעצם?
דויד: יש לו איזו אידיאה… חושב על המצאה… אינו נוטה לדבר על כך.
ישראלי: ואתה, ידידי, אל תהיה חרוץ מדי באותם הענינים שלך… אם תיתפס – (צוחק) לא יעלו אותך בדרגה…
דויד (צוחק): הלוואי ויהיה זה העונש היחידי.
ישראלי: כן כן… הבאַת שרידי השואה לארץ ראויה לכל קרבן. אבל – אתה יודע את השקפתי: לדעתי, בעיית־הבעיות בשעה זו היא בשטח אחר לגמרי –
דויד (בחיוך): ענין הילודה?
ישראלי: כן, יקירי, בדיוק. עידוד הילודה, המרצת הפריון. העלאת יבול החיים שלנו עד המקסימום. זה עכשיו עיקר העיקרים.
דויד: כל אחד רואה את הדברים מתוך אספקלריה שלו. אתה, דוקטור, כרופא מיילד –
ישראלי: לא, ידידי. דעתי בענין הילודה אין לה שום קשר למקצוע שלי. אין אני מטיף לריבוי הילודה מטעמי תעסוקה פרטית. אינני מחוסר עבודה חלילה. אני – מבחינה היסטורית, גורלית, מבחינת קיום האומה בעתיד. הבט, רבותינו אמרו: “למה נמשלו ישראל לחול? – משום שהחול היום אתה עושה בו גומה, ולמחר אינך מוצא אותה: נתמלאה על־ידי הרוח ונסתמה.” אבל הפעם, עם השואה, לא גומה נעשתה בנו – בור, בור איום ונורא, שלועו פתוח כמצולה שאין לה סוף –
דויד: אם כן, משתלה? כל הארץ משתלה חיה?
ישראלי: ילדים, ילדים. ילדים. מיכסה שנתית של לידות הייתי מטיל על האוכלוסיה היהודית בארצנו. מיכסה שנתית מחולקת לפי העדות, לבתי־האבות, למשפחות – אבל מה אני עומד ונואם לפניך? (מוציא מכיסו גליון־נייר מקופל) הנה פה תזכיר חדש שחיברתי בענין זה. תקרא. כאן הכול מוסבר בפרוטרוט –
דויד: בעונג רב.
ישראלי: ואת מחיר העונג תשלם בטירחה קטנה.
דויד: היינו?
ישראלי: רוצה אני, שאגב קריאה תעביר את הקולמוס פה ושם.
דויד: אח, דוקטור! העברית שלך אינה זקוקה לתיקונים שלי – הלא אתה מצוי אצל המקורות…
ישראלי: כן, העברית שלי אינה גרועה, אבל תזכיר – צריך שיהיה בו בנותן־טעם, מאותו “פיטום הקטורת” החדיש: “יעיל” ו"פעיל" ו"קימום" ו"שיקום"… תזכיר, שאין בו ממין זה, אינו מעורר יראת כבוד!
דויד: טוב. עד כמה שידי מגעת – (לוקח את הנייר)
(רות וסבתא באות מהפרוזדור.)
רות (מהלכת בחדר, מלקקת מהכף שבידה): טוב־טעם אני אומרת לכם, טוב־טעם, נופת־צופים.
סבתא (בידה צנצנת מלאה ריבה): קונדס, ולא בחורה. עז פראית. משולחת.
ישראלי (מקנטר את רות): הרי לך – מורה בישראל!
רות: “מורה ילדה” קוראים לי הסטודנטים שלי מכיתה ב'. “את בובה שלנו” הם אומרים, “את מותק –אנחנו נאכל אותך” – פשוט כך, בלי שום דיסטנץ, דוקטור; מה לעשות? בלי שום דיסטנץ…
ישראלי: לצורך “דיסטנץ” עלייך להרכיב משקפי־צבט עם פתיל שחור –"פּנסנה!"
דויד: ולגדל שוּמה על הלחי בגודל זית עם שערות שחורות…
רות (לסבתא; מתפנקת): מפלצִת הם רוצים לעשות ממני, מגרפה זקנה… (צחוק כללי) אוֹח, “החיים אינם רומנס”; קשה, קשה… (חוזרת לשולחנה, מטפלת במחברות הילדים אגב לקיקת הריבה)
סבתא (לישראלי): שב, דוקטור, תשתה כוס טה עם ריבה.
ישראלי: חלילה. כבר התעכבתי יתר על המידה. אני –בין ביקור לביקור. אכנס בשובי.
סבתא: דרך נשים לך, דוקטור… כשמבקשים ממך לשבת, נזכר אתה, שעליך ללכת.
ישראלי: אין פלא. רופא מיילד כמוהו כאשה למחצה… (צחוק) –
(מילנר פותח דלת חדרו בתנועה קדימה, ונעצר בפתח; מצמצם עיניו כמי שעובר מאפילה לאור. הוא לבוש חלוק עבודה אפור, בידו – סוללת־חשמל עם חוט מקופל. הצחוק בחדר נקטע(.
ישראלי (אחרי שתיקה כללית): שלום, אדון מילנר!
מילנר: שלום ־ ־ שלום. (כנזכר) אח, אדון ־ ־ כן, אדון דוקטור –
ישראלי: ישראלי.
מילנר: כן־כן… דוקטור ישראלי. ידעתי. סליחה. אני הכרתי.
ישראלי: איך המיקרוסקופ שלי, מר מילנר?
מילנר (מתאמץ להיזכר): המיק־רו־סקופ –
ישראלי: רואה אני שהוא עומד על הארון. אינך משתמש בו?
מילנר: אה – כן. אשתמש בו. תודה רבה. נחוץ רק – (מתקרב לארון) העדשה. העדשה טעונה ליטוש מעט, אם מותר לי
* * *
ישראלי: בבקשה, בבקשה.
מילנר: תודה. אני אלטוש רק בקצוות. משהו. (פותח את הארון, בודק מכשירים אחדים בזה אחר זה ומחזירם לארון)
ישראלי: ובכן, נסתלק בטרם יזרזוני שוב לשבת. – ואתה דויד, אל תשכח את בקשתי. (יוצא לפרוזדור)
דויד: בסדר, דוקטור. אעיין כפי שהבטחתי. (חוזר לסדר את החפצים בתרמילו – מפזם לו חרש בשריקה. – רות ממשיכה לבדוק את מחברותיה. – סבתא מפקקת את צנצנת הריבה. – מילנר מכניס לארון את הסוללה שהביא אתו)
סבתא (למילנר): יצחק, נתתי לך טה. – שתית כבר?
מילנר: עוד מעט.
סבתא: אתן לך אחר. ההוא התקרר בוודאי.
רות (מגישה כסא): שב, מר מילנר, שב בבקשה. אתה עומד כל הזמן.
מילנר: תודה. (יושב. משפשף אגרוף שמאל בכף ימין בצמרמורת קלה)
דויד: קר לך אצלנו, אדון מילנר?
מילנר: אצלכם? –לא, בחורי. את הקור הבאתי משם…
דויד: ולא התחממת עדיין?
מילנר: במקצת. מהפגישה אתך, מלחיצת ידך. אבל הקור נשאר. הוא לא יפוג. אסור שיפוג עד ־ ־ לא, על כך לא צריך לדבר. את זה צריך לעשות. (חוזר לטפל במכשירים שבארון – מופרש משאר הנוכחים בחדר)
סבתא: דויד, אל תשכח לשים את הריבּה בתרמיל.
דויד: באמת, סבתא, אין צורך.
סבתא: יש צורך, יש. רובצים שם בגשם, בקור. יורים, יורים –הלב מצטמק.
דויד: אבל אם יש ריבּה, מחיים את הנפש מפעם לפעם –ירייה ולקיקה בצידה, ירייה ולקיקה, נכון סבתא?
סבתא: רק להגיד את הברכה תחילה, לפני שלוקחים לפה: “בורא מיני מזונות”.
דויד: “בורא מיני מזונות” –זה מזכיר לי מקרה, שקרה לנו במדבר. כבשנו מחנה־אספקה. הכול היה שם מפוזר ומעורבב. החברה יצאו מכליהם, כל אחד חטף ולקח מן הבא ביד, ופתאום –הזימזום הידוע —
רות: מפציצים של האויב?
דויד: בדיוק. מיד אחרי הנסיגה שלהם. ומסביב –שום מקלט מלבד הבורות בחול, מההפצצות שלנו לפני שעות מספר —
סבתא: השם ישמרנו…
דויד: עם השלל בידיים קפצנו לתוך הבורות: זה עם בקבוק יין, זה עם קופסת בשר־שימורים, זה עם טבלת־שוקולדה… אחד הבחורים, מבולבל מפחד, ישב על־ידי שפוף בתוך הבור, הניע את הנקניק שבידיו וקרא בקול, בסילוד של תפילה “בורא מיני מזונות, בורא מיני מזונות”…
סבתא: על נקניק של גויים? על “טריפה”?
דויד: לאחר מעשה צחקנו הרבה על כך, אבל מעניין: כולם –אני שישבתי אתו בתוך הבור ואחרים בסמוך אלינו – הודו, כי בשעת מעשה ענו אחרי הברכה ברגש, ברצינות גמורה: “א־מן, א־מן”… (צחוק)
(מילנר שהפסיק לטפל במכשירים וסגר את הארון צועד לעבר חדרו, כשהוא מחזיק בידיו תצלום שהוציא מכיסו. הכול עוקבים אחריו בשתיקה. הוא מתבונן בתצלום וצועד כסהרורי; נכנס לחדרו(.
סבתא: ככה זה. עם התמונה בידיו… כשאני רואה אותו עובר כך – צינה מרחישה בעצמותיי.
דויד: מתחילה היה בסדר. החליף דברים.
רות: הוא משתדל, אבל המחיצה מורגשת. איזו נקודה חשוכה, שאין האור מגיע אליה…
מילנר (בחדרו. בניגון חרישי, בתוגה עמוקה): “איזהו מקומם, מקומם של זבחים… איזהו מקומם, מקומם של זבחים”…
(דוד, סבתא, רות מאזינים. רעיה נכנסת, מביאה את הלבנים המגוהצים;עומדת, מאזינה דומם(.
מילנר (בחדרו): “שחיטתם בצפון וקיבול דמם בצפון. איזהו מקומם, מקומם של זבחים” – (הקול גווע, נדם)
רות (פונה הצידה, כובשת ראשה בקיר)
רעיה: שוב הסתכל בתצלום?
דויד: איזה תצלום הוא זה?
רעיה: תמונת הילדה.
סבתא: חנה’לה המסכנה. חנה’לה שלנו. תמונה – וזה הכול. כל השארית. ועכשיו –אין אף ילד אחד במשפחה, אף ילד אחד…
רעיה (במכוּון): סבתא, הורדת את הריבּה מעל האש?
סבתא: משפחה שאין בה תינוק ־ ־ לכי למטבח, רותי, הציצי, ילדתי. (רותי יוצאת) משפחה שאין בה תינוק, הרי זה חוט שנקרע, חוט שחייב להיות מושך והולך מאדם הראשון עד סוף כל הדורות.
רעיה (בתרעומת כבושה): סבתא, על רות אין לסמוך. שם יישרף הכול.
סבתא: טוב, טוב. אני הולכת. (בהליכה) אני יודעת, רעיה. את לא רוצה שידברו על כך, אני יודעת… (יוצאת לפרוזדור)
דויד (אחרי שתיקה): “הבה לי נכדים”… אין לה סבלנות לסבתא. לעתים קרובות היא תוקפת כך?
רעיה: התרגלתי כבר. כשהיא נטפלת למשהו… –דוקטור ישראלי הלך כבר –
דויד: יחזור אחרי הביקורים. –מה המסיבה, שאמרת לו?
רעיה: לא מסיבה – פשוט, אורחים.
דויד: גם הערב יהיו אורחים?
רעיה: יבואו להיפרד ממך: ד"ר ישראלי, פניה, ספי. – הבט, המרפסת כבר שוב מלאה עלים. שוב צריך לטאטא.
דויד: את טרודה כל הזמן…
רעיה: בבית יש תמיד מה לעשות.
דויד: כך, כך. מחר – לדרך, ונדמה לי, רעיה, שכל הזמן לא היינו לבדנו, לא שוחחנו שיחה של ממש.
רעיה (יושבת ליד החלון): חופשה של שבוע ימים, ורוב הזמן עבר עליך בנסיעות.
דויד: חייב הייתי לבקר בכמה נקודות, להתקשר, למסור ידיעות, לקבל הוראות. – לוּ רצית, יכולת להילוות אלי.
רעיה: ועל מי לעזוב את הבית? רות הולכת בבוקר לעבודה, וסבתא לא תישאר לבדה עם מילנר.
דויד: אבל גם כאן בבית. הסידור הזה… אני עם מילנר בחדר אחד, אַת (מצביע לצד שמאל) עם סבתא… אין זה משונה במקצת?
רעיה (במבוכה): סבתא עברה לחדרי מזמן שמילנר אצלנו, ולעשות עכשיו שינויים – באופן מיוחד – אולי זה מצחיק, אבל לא נוח היה לי משום־מה… (מסתכלת בחלון; אחרי שתיקה כבדה) הבט. – להקת ציפורים. נמוך כל־כך, ממש מעל לגגות.
דויד (נשען על סף החלון, עוקב אחרי הציפורים)
רעיה: איזה מעוּף: הרגליים משוכות לאחור, הראש קדימה – בצמאון כזה, בערגה כזאת…
דויד: והמפגרות נטרפות בסופה, צוללות לים.
רעיה: אתמול מצאתי בגינה צפור אחת כזאת. הרוח, כנראה, הטיחה אותה אל הקיר, או אל אחד העצים
* * *
דויד: נפצעה?
רעיה: מתה.
דויד: מסע הציפורים מזכיר לי את שארית הפליטה שלנו, אלה שניצלו מן השואה – נודדים, נוהרים אל ערי החוף. אתה מאסף אותם בשבילים, בדרכים, בתוהו־לא־דרך, ואיזה בולמוס מדרבן אותך למצוא אותם, לאסוף עוד ועוד, כאילו את איברי גופך אתה מלקט, את עצמותיך שלך –
רעיה: ואיך הילדים?
דויד: אלה – כל מבט שלהם ממש שולף את לבך מן החזה. משהו אתה חייב להם – במישרין, באופן אישי… –הגידי, רעיה, לא חשבת פעם, שילד כזה, עזוב, מיוּתם, היה יכול למצוא בנו את הוריו?
רעיה: אילו היה לי ילד, שלי, הייתי מאמצת ברצון עוד אחד.
דויד: איזה הבדל?
רעיה: ראשית אהבתה צריכה אם לשמור לילד שלה.
דויד: מי יודע מתי זה יהיה –
רעיה (מתרחקת מהחלון; בקרירות, בפחד כבוש): אתה חושש שלא יהיו לנו ילדים?
דויד: אינני רואה שום קשר בין זה לבין —
רעיה (מקטעת): מה יש לדבר בעקיפין? הוסכם בינינו: לפני גמר המלחמה לא יהיו לנו ילדים.
דויד: המלחמה רחוקה עכשיו מגבולות ארצנו.
רעיה: אף־על־פי־כן, עוד עלול לקרות משהו. הפצצה פתאומית. ואנחנו ראינו ילדים קבורים במפולת, ראינו בסרטים, ראינו –
דויד (טופח על שיכמה): טוב, רעיוּס, יהא זה כאילו לא דיברנו על כך. הרי אני נוסע מחר…
(הגשם מתגבר בבת אחת. מהפרוזדור מגיע קול רעש וצחוק. לחדר פורצים ספי ופניה, דחופים, מתנשמים, צוחקים.)
פניה: איזה גשם פתאום! – שלום, שלום!
ספי: מזל, שעברנו על ידכם, היינו מקבלים מקלחת הגונה!
רות (נכנסת, סוקרת את ספי במבט חמוּר; יושבת אל שולחנה – גבה אל האורחים)
רעיה: שבו, בבקשה. שבי, פניה. שב, ספי.
פניה (יושבת, מניחה על השולחן חבילה קטנה): אל תיבהלי, רעיה. לא באנו עוד למסיבה. אני מהמספרה. הביטי, מה דעתך? ראש־כבשׂ עשה לי הספּר. – אה? ראש־כבש!
ספי (לפניה): הוdarling, הריהו אמן גדול – הספּר שלך: הוא הצליח להתאים אצלך את תבנית הראש לסגולות הנפש…
פניה:Sweety, מניין לך חוכמה כזאת? בלא עין הרע! (מקישה באגרופה על השולחן),
ספי (צוחק, פונה בסיבוב מהיר אל רות): ומה שלומך, “גברת פסטלוצי”?
רות (ניתרת ממקומה; במורת־רוח גלויה): ומה שלומך, “הדוכס מווינדזור”?
פניה (צוחקת): “הדוכס מווינדזור”! לא רע, בחיי!
ספי (לרות): מניין סגנון נמלץ כל כך בפי מורה מכיתה ב'?
רות: זה מתאים למראה שלך: שׂפמפם מקוּנצץ, jacket, breeches – באחד הימים עוד תלבש שמלה סקוטית.
ספי: ואלמד לנגן עלdoodlesack , אבוא אל חלונך בלילות אשיר לך סרנדות. (שר) “מסביליה עד גרנדה מזדמרת סרנדה” —
רות: זה נקרא “לשיר”? – אתה מסוגל רק לקרקר כמו עורב. כמו עורב בנוצות של תוכי! (יוצאת לפרוזדור)
ספי (מפטיר אחריה בטון של תלמיד נזוף): סליחה, מורתי, אל תרשמי לי הערה ביומן…
פניה (צוחקת): שני אלה, כשהם נפגשים, מיד –קטטה ביניהם.
רעיה: קטטה גלויה מכסה לפעמים על סימפטיה מסותרת…
ספי: סימפטיה למורה? Save me God! כל מה שמורה מקנה לתלמידיו, הוא גורע מעצמו. זה עולה, זה יורד – סוף דבר: שניהם עומדים על גובה אחד…
פניה: אני מתערבת: מימרה זו אינה שלך.
ספי: כל אימרה של חוכמה היא נחלת הכלל, אמר סנקה – הפילוסוף סנקה. (פונה לדויד) ומה שלומך, סרג’נט מייג’ור?
דויד: שלומך, כפי הנראה, לגמרי לא רע…
ספי: הו, I am Happy! אגב, רבותי, שמעתם את האנקדוטה המלחמתית האחרונה?
דויד: רואה אני שבעורף אצלנו שמח למדי, וזה מסודר לא רע. חלוקת עבודה: אלה עושים את המלחמה, ואלה מספרים עליה אנקדוטות.
ספי:! Take it easy, סרג’נט מייג’ור, רק לשמור על מצב־הרוח, Cheer up! אין לך דבר המזקין יותר מדאגה והתרגזות. לא מזמן עשו חוקרים נסיון –
פניה: בראבו! התחלת ב"פוקסטרוט" וסיימת ב"צ’רלסטון"…
ספי: היינו?
פניה: רצית לספר אנקדוטה, וגמרת במחקר על הזיקנה. (צחוק)
דויד (קם): מוכרח לוותר על התענוג. יש לי עבודה תכופה. (פונה לצד שמאל)
פניה (מדביקה אותו): אתה מתחמק מחברתנו. לא נאה מצידך.
דויד: הבטחתי לדוקטור ישראל – משהו בשבילו.
פניה (נלווית אליו): טוב. אגזול ממך רק מספר דקות. (עוברים שניהם לחדר מצד שמאל)
(בחדר נשארים רעיה וספי.)
רעיה (לספי): מדוע אתה מתאכזר כל כך לרותי? לפנים הייתם חברים טובים.
ספי: זה היה רומן ילדותי. רותי היא אפרוח צהוב. לאמיתו של דבר, גיליתי בי מזמן נטייה לנשים מבוגרות דווקא.
רעיה: באמת?
ספי: בזה יש מן ההרפתקה, מן הנסיון המעניין. ניצשה אמר: מגיל עשרים עד שלושים ראוי לו לגבר שיחזר אחרי מבוגרות ממנו, משלושים ומעלה –אחרי צעירות ממנו.
רעיה: עכשיו אני מבינה איך הגעת לפניה…
ספי: פניה?! – זה לא רציני. פניה היא בת־לוויה לריקודים, לטניס, לברידג'. רגש אמיתי עשויה לעורר בי רק אשה המצטיינת גם בסגולות־נפש. –בניצשה, גברת רעיה, התכוונתי אלייך…
רעיה (צוחקת): איזה מין – איזה מין “אופטימיסט” אתה!
ספי: “מחוצף” רצית לומר. – אינני נעלב. “חוצפתי” נובעת מנסיבות מסויימות. תודי, גברת רעיה, בינך לבין דויד משהו לא כשורה… זה מורגש, זה מרחף כאן באוויר. אני בטוח, שדויד – כמו רבים אחרים – התנדב לצבא רק מתוך איזה אי־סיפוק אישי…
רעיה: דויד התנדב מתוך הכרה. דויד אינו פחדן.
ספי: א־הא, רמז עבה על חשבוני. well, ואני סבור כי מידה רבה של גבורה יש באדם השׂוחה נגד הזרם, שעומד נגד לחץ דעת הקהל, שאינו נכנע לשום תעמולה דמגוגית. כמה קל לזכות בכתר גבורה על־ידי כניסה למדים. (חוטף מעל הכסא את חולצתו הצבאית של דויד, מנפנף אותה באוויר) אתה לובש את החולצה הזאת, והרי אתה גיבור!
(דויד ופניה באים מחדר שמאל.)
פניה (מושכת בזרועו של דויד): בוא. התזכיר של הדוקטור לא יברח. בוא, אראה לך משהו. (לספי) הלא אתה צריך להיות אצל החייט.
ספי: המדידה?–נכון. נרוץ לפני שהגשם יתחיל שוב. – (יוצא לפרוזדור(
רעיה (קוראת אחריו): חכה, גם אני הולכת. (לפניה ודויד) אני – אל חנות הפרחים. אחזור מיד. (יוצאת)
פניה (קוראת אחריה): את לא צריכה למהר. לא אשתעמם עם דויד…
פניה (אחרי יציאת רעיה; לדויד): בוא הנה. זה כאן, בחבילה. (מתחילה להתיר את החבילה)
דויד: אבל מדוע התגרשת –זאת לא סיפרת לי.
פניה: תבין. בעלי היה מנהל חשבונות – “בּוּכהלטר”, אבל בוכהלטר עד מוח עצמותיו. כשהייתי מתעכבת ליד חלון־ראווה, היתה תוקפת אותו צמרמורת, פחד שיתחשק לי משהו, כמעט שהיה מתעלף. (מתקשה להתיר את החבילה; לדויד): אולי יש לך אולר?
דויד (לוקח מידה את החבילה, מנסה להתירה)
פניה (ממשיכה): וכשהייתי מציעה לו להיכנס לבית־קפה, היה מחוויר כמת: “פניצ’קה, הלא יש לנו טוֹרט טרי בבית, והקומקום על האש. הנה אוטובוס. בחמש דקות נהיה בבית.” – (לדויד) תן, תן, אני כבר בעצמי. (מתירה את החבילה, מוציאה עטיפת־צואר לגברים) זה למענך! (מנערת) יפה?
דויד: יפה מאד. – והילד אצל מי?
פניה: אצלי, כמובן. כלומר – במוסד. הוא – הבוכהלטר – משלם.
דויד: הילדים המסכנים האלה…
פניה (כורכת את העטיפה על צוארו של דויד): מה לעשות? לא תמיד יודעים הילדים אצל מי להיוולד. הנה, למשל, אתה ורעיה. אחרי שנתיים של נישואים ואהבה גדולה כל כך —
דויד: חייל מוכן תמיד לגרוע ביותר. וילד, ילד שיגדל ללא אב, שיפול למעמסה על האם האלמנה –
פניה: גם רעיה חושבת כך?
דויד: ומה היא צריכה לחשוב, לפי דעתך?
פניה (נשענת על כתפו של דויד, מחליקה על קצות העטיפה): מבין אתה, בענין זה יש הבדל גדול בין אשה לגבר. אצל אשה אמיתית התשוקה לילד גוברת על כל המחשבות, על כל ההיסוסים, ובייחוד, אם היא אוהבת, ובייחוד כשהגבר האהוב נמצא בסכנה. – אלא מה? נדמה לי כי משהו לא בסדר גם בינך לבין רעיה. כנראה, אין זוג מאושר בימינו. מחלת הדור. אצל אחד – בגלוי, אצל השני – בסתר… (צוחקת) אתמול שמעתי בקפה בדיחה יפה: “גם האדוקים בעלי־הזקן הם מגולחים בעצם, אלא שהזקן מכסה על הסנטר המגולח”… (נכנסת רעיה; בידיה פרחים, וביניהם זלזלי רותם)
רעיה: הפרעתי?
פניה: לא. גמרנו הכול. הביטי, איך קישטתי את בעלך היקר.
רעיה (מסתכלת): הוא מוצא חן בעיניי גם בלי קישוטים.
פניה (צוחקת): ראה־נא ראה, זו חושבת, שאין לי דאגה אחרת, אלא לחבב עליה את בעלה. – נו, אלך. אחר־כך שוב יכול להיות גשם. – שלום דויד, שלום רעיה. (פונה לפרוזדור, נעצרת) עוגה אני אביא לך, ענקית כזאת, תראי – חגורת־הצלה ממש.
רעיה: חגורת־הצלה? – אינני טובעת עדיין…
פניה (בפתח הפרוזדור): על כל מקרה… שלום! (נעלמת)
(רעיה ודויד מחליפים מבט. שתיקה קצרה(.
רעיה (לדויד): קח, בבקשה, את התרמיל מכאן.
דויד לוקח את התרמיל והחולצה, פונה לצד שמאל, אך משנה את הכיוון ונכנס לחדרו של מילנר מימין. רעיה ממשיכה לסדר את החדר. נכנסת רות; ניכר שהיא בכתה.
רעיה: רחצי את הפנים, רותי. (רות פונה אל הקיר, כתפיה זעות. רעיה ניגשת אליה, שמה ידה על שיכמה) כך־כך, רותילי. איך את אומרת?“החיים אינם רומנס”…
רות: הרי לא תמיד היה כזה… גם אחרי הגימנסיה, שנה אחת, הוא עוד היה אחר, אחר לגמרי.
רעיה: שטויות, רותי. זה יעבור. השפעה רעה, רווחים קלים. ספי ירד מן הפסים לזמן מה. לאמיתו של דבר, הוא מתגנדר בהפקרות יותר משהוא מופקר באמת.
רות: אל תנחמי אותי, רעיה. אין אני זקוקה לתנחומים. אני אוהבת את המקצוע שלי. אני מסורה לתנועה. ובכלל, מספיק להיזכר במילנר שלנו… איזה ערך יש לאכזבה כלשהי לעומת האסון הנורא?…
(נוטלת את הקונצרטינה בהיסח־הדעת ומתחילה לנגן חרש את ניגונו של מילנר “איזהו מקומם, מקומם של זבחים”. רעיה יוצאת לפרוזדור. רות ממשיכה לנגן. מילנר בא מהחדר הימני, נכנס בלאט, עומד בצד, מתבונן ברות ומאזין.)
מילנר (בחיוך מר): את רוצה ללמוד את הניגון שלי, עלמתי.
רות (נבוכה): אני כך – סתם…
מילנר: ניגון יפה?
רות: עצוב מאד.
מילנר: אפשר להתאים אותו ל"פוקסטרוט", או ל"טנגו"…
רות: אני רחוקה מריקודים אלה.
מילנר: סליחה, לא התכוונתי… את כל כך טובה אלי
* * *
רות (בהתעוררות): גם אתה יכול לעשות משהו למעני, מר מילנר. הנה. (לוקחת משולחנה את גליון הבריסטול) אתה יכול לצייר לי משהו –
מילנר: לצייר?!
רות: הלא היית מצייר לפנים בשעות הפנאי. רעיה סיפרה – לפני המלחמה היית מצייר.
מילנר: כן, הייתי –
רות: נחוץ לי ציור כזה, לטו בשבט, לחג האילנות: כרם כזה, שמיים. דבורים. ציפורים.
מילנר (בקול נבוב): שמיים. דבורים. ציפורים.
רות (בשמחה): כן, כן. הקטנים שלי ישמחו כל־כך. לוּ ידעת כמה הם נהדרים כולם. יש לי בכיתה פעוטה אחת – עיניים כחולות, צמות שחורות, אז היא –
מילנר (הוזה): עיניים כחולות… צמות שחורות…
רות: יודע אתה מה שהיא אומרת לי? “מורתי, ציפורים ופרחים – זה אותו דבר”. – “מדוע, שושי?” – "מפני ש… על פרח אומרים שהוא “פורח”, ועל ציפור אומרים שהיא “פורחת”. אתה מתאר לך? פּיצפּונת כזאת, בגיל שבע.
מילנר: לא, אינני מצייר, אינני רואה כלום.
רות: מר מילנר היקר, יש מה לראות בארצנו. אתה, פשוט – יותר מדי סגור בחדר. הארץ כל־כך יפה. הבט, הנרקיסים האלה עם ראשי־הזהב, זה על גבי זה, פרחי־הרותם הפעוטים, החיוורים –
מילנר: כדי לצייר לא די לראות בעיניים, צריך לראות מבפנים… ואני, בתוך תוכי – (עוצם עיניו) אני רואה את חנה’לה, את חנה’לה שלי, ומסביב – שום צבע, שום נקודת אור. – עשן. עשן שחור באוויר. אדמה חרוכה. עצים שחורים. בתים הרוסים. וגשם, גשם שחור שותת מן העננים, נוטף, נוטף…
(רעם חזק מפסיק את דיבורו. כשנדם קול הרעם, נשמעים בפרוזדור קולותיהם של רעיה והרופא. מילנר משתוחח, חוזר חרש לחדרו. רות עוברת דומם לחדר מצד שמאל.)
ישראלי (בפרוזדור): שוב רוח. כמעט שהביא אותי בטיסה.
רעיה (בפרוזדור): תן את המעיל, דוקטור. (נכנסים לחדר המגורים)
רעיה (מביטה לצדדים; חרש): אין איש בחדר, דוקטור. אתה יכול להגיד לי…
ישראלי: אין בפי שום דבר מסויים, יקירתי.
רעיה: לא קיבלת עדיין את הרנטגן.
ישראלי: התצלום אצלי, אבל לא בדקתי עדיין. (ממשמש בכיסו)
רעיה: לא־לא, עכשיו לא נוח. כל רגע עלול מישהו להיכנס.
ישראלי: ובכן, מחר. נאמר בצהריים, או –
רעיה: לא, דוקטור. הערב עלי לדעת, הערב. נמצא לנו הזדמנות.
סבתא (באה מהפרוזדור): תשפוכת כזאת. ככה זה יהיה כבר שופע עד הבוקר. (ניגשת אל החלון, מסתכלת. אפלולית של בין־ערביים כובשת את החדר)
דויד (בא מהחדר הימני, התזכיר בידו): זה עתה גמרתי, דוקטור.
ישראלי (לוקח את הנייר, מקפל ושם בכיסו): תודה, ידידי. – ואני, יודע אתה, היה לי בינתיים ויכוח עם “אישיות” אחת. “יד ושם” רוצים הם להקים לזכר הקדושים שניספּו בשואה – בית־אבנים עם נרות־נשמה, עם נרתיקי שמות; קהילה, קהילה וקדושיה. הצעה גאונית – מה? למה אבנים, שואל אני, למה שמות, אותיות מתות? – תורת ישראל יודעת זיכרון אחד למת, זיכרון חי: “להקים זרע על שם המת!”
סבתא: ברכות לראשך, דוקטור. זהו מה שאני טוענת כל הזמן.
ישראלי: לא נדבות, לא כופר־נפש, – נפש תחת נפש! נפש חיה תחת כל נפש שנגזרה מן החיים.
סבתא (בקול ניכמר): הנפשות הללו, שנגזרו מן החיים… אוי ואבוי לראשי. שבעה־עשר נכדים היו לי, דוקטור, רק נכדים שבעה־עשר. לילה־לילה אני חולמת. הולכת אני בעיירה, הולכת ומחפשת – ואין סימן. ואין זכר. (הוזה) מאחורי בית־המדרש, על הגבעה, היתה גרה איטה שלי. וחיימיל שלי, שם – ליד השוק. מעקה קטן היה בחזית, מעקה ירוק עם שני עצים גבוהים. – חרב ונחרב. קבר־אבות. קבר אחד גדול. ואני – היתומה. אני, בת־השבעים היתומה הערירית, ה"קדיש" היחידי… נאה, ריבונו־של־עולם, סיוּם נאה התקנת לי, לעת זיקנה.
מילנר (בחדרו): “איזהו מקומם, מקומם של זבחים? שחיטתם בצפון וקיבול דמם בצפון – איזהו מקומם, מקומם של זבחים”…
-
כך במקור.– טה. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות