א    🔗

לא אדע מה מנהגך, הקורא, במאמרים, אם רשימות ארוכות אם הערות קצרות, המתפרסמים, אם דרך קבע אם דרך ארעי, בעיתונינו ושעניינם דיקדוקי־לשון, כלומר תיקון שגיאות בלשונם של סופרים, שאומנותם בכך ושל כותבים־במזדמן, שדבריהם נדפסים בבימותינו. אם תאמר, כי אתה נוהג בהם כובד ראש, לא אוכל לומר כי אני אָח למנהגך, אך גם אם תאמר כי אתה נוהג בהם קלות־ראש, לא אוכל לומר כי אני אח למנהגך. איני יכול לנהוג בהם כובד ראש – רבים בהם גוששים ומוששים בסדקים ובבנות־סדקים, מוכיחים בגערה ובנזיפה, הגיונם הנוקשה מתריע על חוט של ספק־שגיאה כעל עבי־עבות־עגלה, ואינו משייר שדה־פורקן לדמיונה היוצר של השׂפה וכותביה, ויסוד – מהותם – פולי־שיבושים להכעיס ולתיאבון. איני יכול לנהוג בהם קלוּת־ראש – רבים בהם מגלים וחושפים תורפות ובנות־תורפות, מבררים בנעימה וטעם, חושם הגמיש אינו מערבב טפילה ועיקר ומבחין בין חובת־החוק וזכות־החירוּת ותחומיהם, ויסוד מהותם – אמני תיקונים לתואם ולהרמוניה. ואף אפשר, כי עירוב זה של כובד־ראש וקלוּת־ראש בא מתוך עירוב של עניווּת ויהירות, שאתה מוצאו במנהגנו לגבי מי שאנו בושים בפרהסיה לראותם כמורינו, אך אנו נוהגים בצנעה להסתייע בתלמודם. כי מה נעלים, אחי הסופרים, אנו קוראים אותם דקדוקים, כועסים על מדקדקיהם, אך מדי פעם בפעם אנו נפתעים לראות, כי קו פּלוני ותג אלמוני בלשוננו, לדרכה וסגנונה, אינו כתיקנו, ופתאום נעלם אותו קו ואותו תג מכתיבתנו – כלומר אנו עושים כדרך תיקונם של אותם מדקדקים. ואם נבדוק בנו נמצא, עד־מה מאוּמת בנוּ המאמר שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם, כלומר נמצא כי עניינים שנכשלנו בהם לשיבוּש ושגיאה, הם הנעשים לנו ענינים של שמירה והקפדה. אמנם הקו הוא לרוב מועט, התג הוא לרוב פעוט, אך במשך השנים הם מצטרפים לחשבון ובמקום שיש חשבון, מזומנים, ראוי שלא נהא כפויי־טובה. וכל מקום שיש טובה – נודה בה ונודה עליה. מובן, שדברים אלה אמורים, אם מיטיבינו בעלי הדקדוקים אינם מסיגי־גבול, מבחינה אחת – כלומר אינם יוצאים מתחומם של שומרים ובודקים, כדי ליכנס לתחומם של בוראים ויוצרים. וביותר מובן, שדברים אלו אמורים, אם מיטיבינו בעלי הדקדוקים מאינם מסיגי־גבול מבחינה אחרת – כלומר אינם רואים עצמם מוסמכים מלהיות מבקרים לא בלבד לסופרים שכמותנו שמעלתם בדיוטה קטנה והביקורת לאורו של החוק יפה להם, אלא גם לסופרים משמעלתם בדיוטה גדולה ושהם־הם החוק היפה לכולנו. אחד הטובים, א. אברונין, חכם ובקי, חוקר ופרשן,הוא שהדגיש דבר זה – בבואו באחד ממחקריו המצויינים על ביאליק, לדבר בלשונו של המשורר הוא מודה, כי מסתרי־שרשיה ודרכיה סמויים ממנו והוא ממשיל על עצמו את המאמר המופלא: אילו ידעתיו – הייתיו. ולא אומר, כי אני רואה סתירה לדבריו במה שהיה נוהג להראות לו למשורר הנעלה, כי זעיר שם זעיר שם שגה בדקדוקה של הלשון, והמשורר גם קיבל דעתו. איני רואה סתירה, כל עוד הביקורת הזאת אינה יוצאת מגדר ערעורים על פרטים קטנים יותר, אך אני רואה סתירה במה שראה גם לצאת מגדר זו. כי מחוצה לה, בתחומו של העיקר, לא המדקדק אלא המשורר, בין שואב ממקורות־סמכות סמויים של אחרים ובין שואב ממקור־הכרעתו הגלויה שלו, הוא לנו חוק, הוא לנו דקדוק. ואמנם, מעשה סוכה מריחה יוכיח.

רואה אני בך, הקורא, אותות־תמיהה, שאין אתה יודע סוכה מריחה מהי. והרי לפניך מעשה שהיה כך היה: ש''י עגנון, שאתה יודע לשונו המעוינת, לשונו זהב, תיאר בפרק מפרקי “סיפור פשוט”, סוכה ואמר בה, כי היתה מריחה. בא א. אברונין וערער על שימוש־לשון כזה, ובפיו ראיה הידועה לכולנו, כי תיבה: מריח פירושה המצוי קליטת־ריח ולא פליטתו. ואודה לפניך, כי המדקדק הדין עמו, שכך ההוראה המצויה, המקובלת, אך אחר כך הוספתי ואמרתי: ודאי כי המשורר, שדרכו להקפיד נודעת ביותר, יש לו על מה שישען, ואפילו אם אין משענתו אלא בחושו בלבד דיינו. לימים פרסם ש''י עגנון סיפור נחמד “חוש הריח” (נכנס בכרך החדש, השמיני, של כתביו) שגם הענין הזה הוא בו נושא חי, המשולב להפליא במערכתו, ומתוכו תוכל, הקורא, ללמוד, מה שושבינים יקרים מסייעים לה לתיבה: מריח בהוראה של הפצת־ריח, ונמצא השימוש הזה מאוּשש.

ב    🔗

אכן, יש והמדקדקים מותחים חוט בקרתם על שימושי־לשון ואינם יודעים כי יש להם בית־אב, שהוא להם סמכוּת נאה. אם תרשני הקורא, אביא לך קצת משלים, שאני, עבדך, הייתי כמעורב בהם. הנה זה מקרוב בא מ. אזרחי, אמן־פדגוג, מורה ומתרגם, ופירסם ב"הארץ" רשימה על חידושי מלים וביטויים ללא צורך. ברשימה זו הוא מביא דוגמא מוחשית אחת – השימוש בתיבה: קלוּט בהוראה: חדור. הוא מצא שימוש זה באחד ממאמרי ב"הגה" והוא רואה אותו כחידוש הבא לדחוק את המקובל: קלוּט במקום שאחרים אומרים חדור. מ. אזרחי מביא כמה וכמה הוכחות הפוסלות דרך זו, ולא אטריחך עתה לא בראיות אלו ולא בראיות־לסתור, אך זאת אעיר, כי דרכי אינה, חלילה, חידוש שלי, אלא כך למדתיה מלשונו של ר' יחיאל מיכל פינס, והוא נעזר בדרך זו קודם שהיה קיים הדרך המקובל עתה. ובדומה לכך אירעני, מלפני שתים עשרה שנים, בבוא יצחק אבינרי, בלשן וחוקר, לבדוק בלשוני ומצא בה את השימוש בתיבות: הרמזה, הרמיז, והוכיחני כי בראתי צורות מיותרות, ואני ידעתי בי, כי לא חידוש הוא לי שימוש זה, אלא כך מצאתיו בלשונו של ר' נחמן קרוכמל ואמרתי בלבי: הנה דרך נאה לניואנסים – רמז = Andeutung, הרמזה = Anspielung. וכן מצא בי שימוש בתיבה: צויחה, גזר ואמר: מכלל החידושים המיותרים הוא. ביאר: פציצה, צויחה מיותרת היא לגמרי, כי יש צווחה בעברית וטעות גמורה יטעה זה שיחשוב כי מכל בנין קל רשאים אנו לגזור משקל פעילה. גם הפעם ידעתי, שלא אני שגזרתי צורה זו, כי לא חידוש היא לי, אלא כך מצאתיה בלשונו של ח. נ. ביאליק, ואמרתי בלבי: הנה דרך נאה לניואנסים: צווחה – צעקה גדולה, צויחה – צעקה ממושכת. לימים כתבתי לו למבקרי בענין זה, השיבני כי אין דעתו מסכמת עמי, ואף הביא לפני דוגמאות העשויות להעמיד את דרכי כאַבסוּרד. אבל לשנים הוציא הוא עצמו “מילון חידושי ח. נ. ביאליק” והנה קראתי בו: “צויחה, צוחה: צויחות דקות, תסיסה, צויחה”, (“מאחורי הגדר” מ''ג) – עין בפרשת המשקלים מדוע לא הסתפק המשורר בצווחה שבמקרא, כדרך שהשתמש בצווחה ב"חצוצרה נתבישה" ובשאר מקומות". עיינתי בפרשת המשקלים וקראתי בה: "צויחה באה במקום צווחה – – כנראה ביקש המשורר להבחין בין צויחה דקה ומרוסקת לצווחה עזה ואדירה – – ". מובן, כי עתה לא כתב, כי זהו מכלל החידושים היתירים, שהרי במבואו הוא מדבר על חידושי המלים של המשורר, אם מפאת צורתן או הוראתן החדשה, כלומר על “אותו עושר שהוא יכול וגם צריך להיות לקנין הרבים”.

[י''ז אדר תש''ב]