א    🔗

חוק־הנחלת־הלשון הוא בבחינת עומד אחר כתלנו – העיתונים מדברים בו במרומז ובמפורש, ואף מודיעים על כמה וכמה מעשי־הכנה לו. הכוונה־מתחילה להקדים בו, באופן שחג־העצמאות הקרוב יהא לו כנקודת־הקפיצה, חל בה איחור, ואפשר הוּא איחור־לטובה. התעודה, הכרוכה בחוק העתיד לבוא, היא תעודת־חול כבדה וּמייגעת, ואף הכרזתה אווירת־חול יפה לה. ולא עוד, ספק נכבד הוא, אם הכינוי העשוי ללוות את התעודה הזאת, הוא הכינוּי: מיבצע־הלשון, הוא הגדרה נאותה והולמת לה. הכינוי הזה נעשה כשם־דבר לפעוּלות קצרות ונמרצות, תחילה במעשי־קרב וכיבוש ואחר כך במיפגנים שונים, ועשייתו לרוב בידי־חיילים וכדרך־חיילים. ואילו התעודה שלפנינו מצריכה עונה ארוכה יותר, לפחות תקופת־שנה, ועיקר עשייתה דין והכרח שייעשה, בהדרכת הרשות וכליה, בכוחות מתנדבים של איגודי־ציבור ויחידים. שעל־כן ראוי, שכינויה לא יהא בו כדי להטעות; כי אינה דומה פעוּלה קצרה וקצובה כעשייה ארוכה וממושכת.

אבל בעצם העשייה ואפילו בראשה, יש מקום גם למיבצע במשמעותו המקובלת, דהיינו למעשה קצר ונמרץ, שיש בו כדי לפתוח את הדרך, בחינת פנס הבא להאירה – והוּא סיוּע של הממשלה על־ידי תקנה חשובה וחותכת כאחת. הכוונה, שהממשלה תחייב את עצמה, מראשית־מפעל־ההנחלה בפקיחת־עיניה הסמויות של לשוננו ודמותה־בכתב – חובת הניקוד של כל הודעותיה המכוּונות לכלל האזרחים. ואין ספק, כי משתתקיים למעשה התקנה החשובה הזאת, יימשכו אחריה שאר מוסדות, המדברים אלינו מעל לוחות המיכרזים והמודעות, ופני לשוננו ופני־כתבה יהיו שמחים ומאירים. וגורם גדול בהארת־הלשון וגאולת־כתבה מסמיוּתו, עשוּיות להיות הרשוּיות המקומיות – יתקנו גם הם, כפתיחת־שנת־ההנחלה, תקנה המחייבת ניקודם של כל השלטים, בין של מוסדות בין של בתי־עסק בין של פרטים, ויהא כל יישוב דורש תחילה הלכה למעשה דרך ניקוּדם של שלטי שמות הרחובות וציוּני־הדרכים. בבת־אחת תתחולל כמין מהפכה קטנה – מעל קירות ישובינו תדבר לא חצי לשון, אלא לשון שלימה, על אותיותיה ותנוּעותיה.

ולא נעלים, כי המעשה הזה הוא אך פסיעה ראשונה לפסיעות גדולות ממנה ומתחייבות ממנה – ניקוּדה של עתונותנו וספרותנו. אפשר ואילו הובן באמת גודל־חשיבותו של ענין זה ונמצאו מכבר כוחות־המצאה, שהיו מסייעים להתגבר על מעצורי־הטכניקה. ידועות גם ידועות הטענות משמה של התכונה הקונסונאנטית של לשוננו וכדומה, ומה שהיה חשוב ביותר ניתן בניקוּד – לא בלבד המקרא, אלא גם הסידור והמחזור, הסליחה והתחינה, וכל כיוצא בזה, שהיה מעניינו וצרכו של עם רב. עניים היינו בדורות הגלות ועניים היו מחברינו ולא יכלו אפילו לחלום על ניקוּדם של ספריהם. ומורשת הצמצום בימי הקלף הנכתב עברה גם לימי הנייר הנדפס. והנה, אם כי אין אנו עשירים מהם, נפטרנו מצמצום קשה, הוא השימוש בראשי־תיבות – כלל, שנשמר תחילה בעקיבות על־ידי “דבר”, נעשה עתה כהלכה־למעשה לכל העתונות. ואם כי אין אנו עשירים מהם, הרי ספרות הילדים שלנו היא בדרך כלל מנוקדת וכמה ספרי־עם, וראש להם “ספר האגדה”, הם מנוקדים, וכמה ספרים חשובים, כספרי הרמב''ם, הם מנוקדים, ספרי הוצאת “מאסף” היו מנוקדים, והשורה ארוכה. אילו היו עוקבים אחרי רישומם של הספרים האלה, וידענו מה השפעה מצוּיינת נמשכה מהם לחיסונה של הלשון בתודעת הקוראים והלומדים וידיעתם. ומה לנו דוגמה גדולה – תחום־יצירה, שנחשב כפאר וכותרת, הוא תחום השירה – לא עלתה אפילו על דעתנו שלא לנקדו, שכן ידענו גם ידענו, כי השירה אי־אפשר לה שלשונה תופיע לפנינו בסמיוֹנה.

ב    🔗

ודאי נשמע בקרוב את התכנית של מעשה־ההנחלה לפרטיה, אבל כבר עתה ניתן לדון במה שמחוּיב ומובן מאליו – מינימום־הידיעה, שהשליטה בו תהא חשובה כנחלת־לשון. לפי הידיעות, שפשטו ברשות הרבים, הרי המינימום הזה מניינו אלף מלים. ודאי ישבו על מדוכה זו מומחים וקבעו, לפי שיקולים מהימנים, את מחזור־המלים האלה. אבל אודה, כי יש בי חשש, שהמומחים, בבחנם את הדרכים המוליכות לרכישת־הנחלה הזאת התעלמו או, לפחות, לא נתעוררו כהלכה, על דרך אחת, והיא חשובה הרבה. העליתי לפני את ספרי־לימוד־לשוננוּ, שנתחברו בידי מחברים שונים ולשם גלי־עלייות שונים, וראיתי שיטותיהם שונות, ושיטה אחת נחסרה, או כמעט נחסרה לחלוטין. הלא היא שיטת הלימוד, הנסמכת על רכוש־לשוננו, שהעולה כבר הביא עמו, והוּא לו כהוֹן מת ואין מלמדו להחיותו ולהעזר בו. גם עתה, עם ההיטירוגאניוּת של המוני־העולים, אין לך כל עולה ועולה, שלא הביא עמו רכוש של מאות מלים עבריות, בין כשימוש־לשון, בין כמושגי־מסורת ומנהג, בין כמונחים וכשמות פרטיים וכדומה, ולא נעשה עד עתה כל נסיון הראוּי לשמו לסייענו בהשגרת־המטבעות האלה להיותם עוֹבר לדוֹבר. ולא תהי כהנית כפונדקית – הרי כל גוי ממוצע באירופה יודע עשרות שרשים עבריים, וגוי משכיל כדי מאות מגיע, שכך השפעת־לשוננו דרך צינורות הנצרוּת נותנת; על אחת כמה וכמה בני אברהם יצחק ויעקב, שאפילו היו טמועים, לשוננו מילאה חלל חייהם. והרי רוּבה של העלייה עתה אין דין טמיעה גמורה חל עליהם.

שעל־כן שורת ההגיון נותנת, כי במידה שתכנית־ההנחלה כלולים בה קונטרסי־עם וספרי־עם, יתחברו בכללם קונטרסים מיוחדים, לפי טיפוסים מסויימים, שיפקיחו את עיני המבקש להיות אזרח בלשוננו על רכוש לשוננו, שהוא כבר נמצא ברשותו ומה וכיצד הוא מסוגל לעשות בו. מבחינה זו תהא זו גם אמת פסיכולוגית, גם אמת פדגוגית, אם נפנה אל מועמדי־האזרחות בלשוננו בקריאה מעודדת ומזרזת: אתה יודע עברית!

ג    🔗

ואין מעשה־ההנחלה בלא ידיעת־נחלה, שעל כן מחוייבת הפעוּלה בכפל־מסילות: מסילה תחתית, – מעשה הנחלת־המינימום; מסילה עילית – ידיעת־נחלת־המכסימום. לשוננוּ נתונה עתה בתהליך עז ורותח של גידול והתפתחות, אולם איה סופר ואיה מונה ואיה שוקל? אמנם, זכינו ונקבעה רשות הלשון העליונה, האקדמיה, וודאי נשמע בקרוב על תוכניתה ותוכניותיה ונדע, מה היא עומדת לעשות, כדי לקיים את חובת הספירה והמניה והשקילה, וידענו את המצאי של נחלתנו החיה הגדלה ומתווספת יום־יום, שעה־שעה. אבל כשם שמעשה־הנחלת הלשון במסילה התחתית לא ייעשה בלא תנועה של התנדבות ומתנדבים, כן גם ידיעת־נחלת־הלשון במסילה העילית לא תבוא בלא תנוּעה של התנדבות ומתנדבים. כשם שיתעוררוּ וחייבים להתעורר אלפים, שיביאו את הלשון, כן יתעוררוּ וחייבים להתעורר, לפחות, מאות שיבואו אל הלשון. לאמור, מן ההכרח שתקום אגודה של יודעי־לשוננו ושוחריה, שיטילו על עצמם, מתוך חלוקה מחושבת, לעקוב את התפתחותה החיה והשוטפת של לשוננו באיזור־שבדיבור, וביחוּד באיזור־שבכתב – בספרות ובעתונות, וירשמו את גילוייה ותוספאות־גילוייה, ביטוייה ותוספאות־ביטוייה, וידענו את משקה החי. פעוּלה מתואמת של שתי המסילות, היא שעשויה להבטיח את המעבר מתחומו של המינימום לתחומו של המַכּסימוּם. שהרי מעבר פורה ודינאמי זה הוא נפש־נפשה של מחשבת־הנחלת־הלשון ומפעלה.

[כ''ז ניסן תשי''ד]