א    🔗

המדיניות החדשה של ממשלת המנדט בשאלת הקרקע נסתמנה כבר ב"ספר הלבן" מ־18 במאי 1939. אולם רק התיקון לדבר המלך מיום ה־25 במאי 1939 יצר לה את מסגרת החוק. השלב השלישי והמכריע במסכת זו התבטא בתקנות העברות הקרקע שנתפרסמו ב־28 בפברואר 1940.

הספר הלבן מכיל את יסורי המדיניות הזאת המתבססת על סעיף 6 של המנדט. סעיף זה דורש לעודד את ההתישבות הצפופה של היהודים, מבלי לפגוע בזכויות יתר חלקי האוכלוסיה. ו"הסכנה פן תווצר אוכלוסיה ערבית נטולת קרקע" דורשת, איפוא, “איסור והסדרה של העברת קרקעות”.

התקנות האלה של העברת הקרקעות שמשו נושא לבקורת מדינית וכלכלית בהודעות המוסדות ובדברי סופרים ומומחים ובויכוח בפרלמנט. אולם התקנות הן קודם כל מסמך משפטי ויש על כן לרכז תשומת־לב לבדיקתן מבחינת תוקף הוראותיהן בהתאם לחוקי הארץ ובהתאם לחוק הבינלאומי.

התקנות הללו מהוות את החוק הנועז ביותר בארץ מבחינה משפטית. הן מחייבות למפרע לתקופה של קרוב לשנה ומבטלת שורה של טרנזקציות שנעשו בהתאם לחוק אשר חייב לפניהן. תקנות אלה מכילות דינים המתנקשים ביסודות מקודשים מדורות ומשדדות את כל מערכת חוקי הקרקע וגם חלק ניכר של החוק האזרחי.

אחרי שנסתיימה התקופה הראשונה של בקורת החוק מבחינה פוליטית וכלכלית יש להסתכל בגנוזות הללו מבחינתן המשפטית, על יסודותיהן ותוצאותיהן, ועל הדרך המשפטית של מלחמה בהן.

ב    🔗

כדי למצות את גופי הדינים יש לזכור את חלוקת הארץ לשלושה אזורים אשר שטחם נקבע בדיוק מוחלט בתוספת לתקנות וכן את תאריכי ה"ספר הלבן" (18.5.39) והתקנות(28.2.40).

באיזור א' מותר לכל בעל קרקע למכור אותה, אולם לקנות יכול רק ערבי א"י (הנציב העליון יוכל להרשות לבלתי ערבים א"י למכור קרקע ליהודי, בלי רשיון כזה מכירה כזאת תהא בטלה). באזור ב' חלקה הגבלה רק על קרקע של ערבי א"י. ערבי סורי ויהודי יהא חפשי מכל הגבלה. הקלה נוספת לגבי איזור זה היא הסמכות הניתנת לנציב העליון להרשות שערבי א"י ימכור קרקע גם למי שאיננו ערבי א"י. האיזור השלישי חפשי מכל הגבלה לפי תקנות אלה.

הואיל והמונח “קרקע” כולל גם בתים, עצים, מים וכל זכות בקרקע, במים, בבנינים או בעצים והמונח “העברה”, פירושו לא רק מכירה, כי אם גם שכירות (חכירה), מתנה, משכנתא וכו', על כן נוצר לגבי אזור א' מצב פרדוכסאלי.

לאנשי חניתה אסור להשכיר חדר ליהודי אפילו ליום אחד, הקק"ל לא תוכל להחכיר את קרקעות נהלל שמצפון לכביש חיפה־נצרת למתישבים יהודים או להרשות לאיזה שהוא מתישב יהודי חדש להתישב בנהריה או בשבי־ציון. חברת כל ישראל חברים לא תוכל להחכיר חלקת אדמה לנוער יהודי לצרכי הכשרה במקוה ישראל, בית ההבראה בארזה לא יוכל להשכיר למבריאים יהודים חדרים, הקה"ק לא תוכל להרשות ליהודים לאסוף פטריות ביער הרצל. איש מוצא או בן־שמן לא יוכל למשכן את ביתו ליהודי או לאיזה שהוא בנק.

גם יתר תושבי איזור א' ובתוכם ערבים א"י לא יוכלו באיזור זה למכור, למשכן, להשאיל את אדמותיהם, בתיהם, גניהם מעינותיהם למישהו פרט לערבי א"י. מבחינה זו אין החוק מכיל הפליה. בתור יוצא מהכלל יוכל הנציב העליון להרשות לכל בעל קרקע באיזור א' 1) למשכן אותה לחברות או לאגודות שיאושרו על ידו (זהו הפתח לקרדיט בשביל בעלי הקרקע הערבים אם מכספי הפיתוח המושבתי או בנק ערבי למשכנתאות) וכן 2) להעביר אותה למי שאינו ערבי א"י (קרי יהודי) אם העברה כזאת דרושה לפי דעתו של הנציב העליון לשם קונסולידציה של משקים קיימים או לשם חלוקת אדמת “מושע” כפרית (מה שבעצם אינו עלול להגדיל את הרכוש הקרקעי היהודי). 3) כן יוכל הנציב העליון להרשות עפ"י צו כלכלי או מיוחד למי שאינו ערבי א"י לרכוש קרקע ממי שאינו ערבי א"י (הוראה זו תוכל להרשות ליהודי להעביר קרקע אף ליהודי וכן נותנת היא סמכות להרשות אף העברת קרקע השייכת לערבי סורי, מצרי וכד' ליהודי).

ההוראתה נ"ל חלות על 80% משטחה של א"י המערבית. הן מבטאות את הרצון הפוליטי של סגירת רוב א"י בפני התישבות יהודית. בפני ועדת המנדטים לא הכחיש מקדונלד שהגזירה באה משום “שמבחינה פוליטית רצוי למנוע חדירה יתירה של ישובים יהודים לשטחים ערבים…” בפרלמנט – השיקול הכלכלי היה העיקרי, בז’אֶנאֶוה ובלונדון דיבר המיניסטר רבות וארוכות על הדינאמיות והגמישות שבפיתוח כלכלי לשם יצירת אפשרויות להפוך איזור אסור למוגבל ומוגבל לחפשי, אולם בתקנות אין כל זכר לדינאמיות ולגמישות. הן משקפות רצון ליצור מצב סטאטי ונוקשה במכסת האחוז של הישוב היהודי באיזור א'.

כי לפי ניסוחן וכוונתן של התקנות לא יוכל יהודי חדש להתישב באיזור א' פרט לערים. גם על המשק היהודי באיזור זה אוסרות התקנות קליטת יהודים נוספים. התקנות שואפות למנוע לא רק גידול נוסף של ישוב חקלאי, כי אם גם להפסיק את כושר התפתחותו התרבותי של המשק היהודי. ניטלות כל אפשרויות של פיתוח קרקעי מקיף, של השקאה ממעינות אשר בידי השכנים. לא רק אסור שיגדל מספר היהודים, אלא הוא צריך לרדת. אכר שזכות החכירה שלו מפיק"א או מקהק"ל וכו' נסתיימה, לא יוכל לחדש את חוזה החכירה והחוק לא יגן עליו ועל זכותו נגד הבעלים ונגד מסיגי הגבול. החוק מרשה לאכר כזה רק לעקור מאיזור א' לערים שבאיזור זה או לאיזורים אחרים. פקידי ממשלה שאינם ערבים א"יים (יהודים, אנגלים וכו') לא יוכלו לתור להם מושב בכפר ערבי באיזור א'. אפילו לצרכי משרתם כי הלא פעולה זו קשורה בשיכון. אם גם ישכור חדר אצל פלח ערבי וישלם מראש את כל דמי השכירות אין ערך לשכירות הזאת לפי התקנות.

וערכן של התקנות הללו אינו רק באסור רכישת קרקעות. התוצאות הן – מניעת הגידול של המשקים הקיימים ומניעת גיוונם וכן נטילת האפשרות מיהודי לגור באיזור זה (פרט מערים) ולפתח בה תעשיה, מלאכה ומסחר ולא רק חקלאות. כלומר, כל מקצועות החיים, – פרט לטיול – יהיו אסורים על יהודי באיזור זה מלבד הערים. מכאן, שההשוואה לגיטו אינה דוקא “סילוף והוצאת לעז” כדברי מקדונלד בנאומו האחרון בפרלמנט. ומי שאומר כי יש כאן שאיפה להפוך את רובה של ארץ־ישראל – ל"יודאֶנריין" – לא הגזים. ואם נניח כי תהא תכנית־פיקוח לטובת “הערבים והיהודים” באיזור הזה אין לנציב העליון כלל סמכות להרשות להגשימה כי אסור ליהודים לרכוש אף שעל אדמה אפילו אם זה נחוץ בשביל תכנית פיתוח, מה שמותר באיזור ב'.

באיזור ב' חלות ההגבלות רק לגבי קרקעות ערבים ארצישראליים שלא יוכלו להמכר אלא לערבים ארצישראליים. לא ערבי ארצישראלי יוכל לרכוש קרקע כזו רק ברשות הנציב העליון “שתנתן בהתאם להצהרת ההסברה במקרים שהרכישה נחוצה לשם א) קונסולידציה, הרחבה או הקלת ההשקאה של משקים קיימים אם הקרקע הנרכשת גובלת עם משקים אלה, ב) לשם פרצלציה או לשם קידום תכנית פיתוח מיוחד שהיא לטובת הערבים והיהודים” ואשר אושרה ע"י הממשלה.

באיזור זה, איפוא, השני בגדלו לאחר איזור א', מותר ליהודים למכור קרקעותיהם למי שירצו, ז"א גם ליהודים. ואילו הסקטור הערבי סגור בפניהם כמעט כמו איזור א'. ההקלות הן לגבי המשקים היהודיים הקיימים, לאלה ניתנת אפשרות לחזק את משקם ברשות הנציב העליון. מבחינה פורמלית יש לגבי איזור ב' תרומה ל"דינאמיות ולגמישות" אולם מבחינה מעשית, הרי בשים לב למפת האזורים אין תרומה זו בעלת ערך ניכר והלא תכנית החולה שאנשי ווּדהאֶד כה התפארו בה, היא לכל הדעות תכנית כזו ובכל זאת אין הקרח זז – והממשלה ביטלה את תרומתה להגשמת תכנית זו לאחר פרוץ המלחמה, אם כי מלחמה זו לא הפריעה להגדיל את קרן המושבות. אולם כאן יוכלו היהודים לקנות קרקע מערבים שאינם ארצישראליים.

ג    🔗

המדובר לא בתקופת מעבר שסופה, שאין היא מעבירה למטרה, אלא בתקופה שהיתה תקינה ונהפכה עתה לתקופת־מעבר למפרע, בתקפן של תקנות הקרקע מתאריך הספר הלבן.

העברות שנעשו מתאריך זה בניגוד לתקנות (כשתכנן לא היה עוד ידוע אף למחבריהן) בטלות (למרות שנרשמו בטאבו). אולם הצהרת ההסבר הזאת קובעת שאם יווכח הנציב העליון שהוחל בטראנסקציה האסורה ב"תום לבב" לפני ה־18.5.39 הוא יתן את אשורו להעברה כזו.

לגבי איזור א' קובעות התקנות את הבסיס המשפטי לאשור כזה, לגבי איזור ב' – אינן קובעות. דוקא לגבי איזור ב' אין לנציב העליון כל סמכות לאשר העברות שנעשו בניגוד לתקנות. מכאן שאין להעברה כזו תקנה אלא אם נכנסת בגדר ההעברות המוגדרות והמסוייגות, שלנציב מותר לאשרן בכלל באיזור זה. קנה יהודי קרקע מערבי ארצישראלי או משכן את אדמתו לבנק באיזור א' יוכל הנציב לאשר טראנסקציה זו, באיזור ב' – לא.

זהו אחד הקוריוזים בתקנות ההעברה שנעשו בזמנן כחוק, על יסוד החוק ומתוך הגנת החוק.

ד    🔗

שאלת תקפן החוקי של התקנות לא זכתה להתענינות המתאימה. שאלה זו, גורל התקנות תלוי בה וחבל שאף המתווכחים בפרלמנט לא שמו לה לב. כי בתי הדין בארץ החל מבית משפט השלום וכלה בבית דין צדק גבוה מוסמכים לבדוק את חוקיות החוקים ולמצוא אותם למחוסרי תוקף.

המנדט הארץ־ישראלי קובע בהקדמתו שהמלך האנגלי, קיבל את המנדט לגבי ארץ־ישראל והתחייב לבצעו בשם חבר הלאומים בהתאם להוראות דלקמן:

ההוראה היסודית של המנדט הכלולה בסעיף א' אומרת: “למנדטור תהא הסמכות המלאה על חקיקה והנהלה במידה שאינה מוגבלת ע"י תנאי המנדט הזה”. הסמכויות הסובאֶראֶניות של המלך מוגבלות איפוא, בהסכמתו הוא, ע"י המנדט. והמנדט אוסר הפליה גזעית ומחייב לעודד התישבות צפופה של היהודים. ויפה אמר י’וואט, אשר סיכם את הויכוח האחרון בפרלמנט בשם סיעת העבודה, שההיפך מעידוד הוא חוסר עידוד. אך לא איסור.

אמנם, ההשקפה הנוכחית של בתי־המשפט אינה הוגה נאמנות להתחייבות המלך עפ"י המנדט וקובעת שאין המלך מוגבל ע"י המנדט וע"כ מותר לו להוציא חוקים אף הסותרים את המנדט. לגבי טאנגאנייקה, למשל, התחייבה ממשלת המנדט לציין שחוקי המלך אף הם מתבססים על המנדט, ויש הכרח להביא שאלה זו שוב להכרעה בפני ביה"ד הגבוה ביותר של האימפריה הבריטית, בפני מועצת המלך.

אולם, אם אפילו אין המלך מוגבל ע"י המנדט, הרי לגבי הנציב העליון כמחוקק, קובע דבר המלך (משנת 1922–23) ברורות, ששום פקודה לא תוצא בניגוד למנדט או בניגוד להוראותיו. מכאן, שאם אפילו תפסוק מועצת המלך שאין המלך קשור במנדט, הרי יש זכות לבדוק אם דבר מלך זה פוגע במנדט, ואם הוא מרשה לנציב העליון לפגוע בו ואם רשאי הנציב העליון לפגוע במנדט בהתאם לחוקים אחרים.

ה    🔗

אין המלה “יהודי” נזכרת כלל בתקנות. אולם תכנו האמתי – לשים גבול להתפשטות הקרקעית־התישבותית של היהודים. ואם כי ההפליה מבחינת גזע לשון או דת אסורה על פי המנדט ועל פי דבר המלך 1922–23, הרי אין התקנות נמנעות מיצירת שני מעמדות: מעמד ערבים ארץ־ישראליים, בעל זכויות מלאות שאין כל הגבלות חלות עליהן, ומעמד “יתר האוכלוסיה” (המנדט מדבר על יהודים ו"יתר האוכלוסיה") שהגבלות התקנות חלות עליהן. אמנם, בין מעמד זה של “יתר אוכלוסיה” אין הפליה. כולם שווים בפני ההגבלות והנציב העליון הצביע על “אי הפליה” זו בשיחתו עם משלחת הנשים שמחתה בפניו על הגזירה.

אך הפליה זו בין ערבים ארץ־ישראליים לבין יהודים מבחינת הזכויות האזרחיות וההחשבה המדינית בולטת מניסוח חוק הקרקע ומכוונותיו ואין הדמיון ה"פורמלי" של קיפוח יהודים והארמנים יכול להועיל אלא כדי להחריף את ההפליה. ואין הפליה זו נוגעת בשטח אחר בלבד; גילומה וצורותיה רבים. באיזור א' מותר לערבי ארץ־ישראלי לקנות כל קרקע, לשכור כל בית, להשקות שדותיו מכל מעין; ליהודי אסור לקנות, לשכור, ליהנות באיזו צורה שהיא מקרקעות הערבים; ערבי יכול לקנות קרקע יהודית ללא הגבלה, – יהודי יוכל לקנות קרקע יהודית רק לאחר שישיג רשיון מהנציב. באיזור ב' פטור הערבי הארץ־ישראלי מכל הגבלה, ועל היהודי להזדקק לרשיון.

וההפליה קיימת גם מבחינה אחרת, מבחינת הערבים הארץ־ישראליים עצמם. באיזור א' אין הם יכולים למכור את אדמתם ליהודי או לאיטלקי, אף לא לקבל רשיון לכך, בשעה שיהודי יכול לקבל רשיון כזה. באיזור ב' מותר לערבי ארץ־ישראלי להעביר קרקע רק לערבי ארץ־ישראלי, ואילו ליהודי או לארמני מותר להעביר קרקע למי שירצו. למרות הכוונה לשמור על “זכויות” הערבים, כלולה בתקנות הפליה זו לרעת הערבים. כלום לא הכריז בית הדין הגבוה בירושלים, שתקנות השבת של עירית תל־אביב בטלות הן, משום שהן מכילות הפליה דתית וע"י כך הן סותרות את המנדט? ומה היתה הפליה זו? ליהודים נאסר לפתוח את עסקיהם בשבת – לנוצרים ולמוסלמים הותר, ובזה מצא בית הדין הפליה לרעת היהודים. לפי אותם הקוים ייאלץ בתי־הדין להחליט, אם יבוא לפניו ערבי ארץ־ישראלי ויתאונן כי אין הוא יכול למכור את האדמה למי שהוא רוצה, כיתר תושבי הארץ.

פרט נוסף למסכת ההפליה הזאת הוא דבר מצבם של נתיני אמריקה בעניני הקרקעות בשים לב לחוזה אנגליה־ארצות־הברית משנת 1924. אם לגבי שטחים מסויימים הוכיחה ממשלת ארצות הברית את רצונה לעמוד בתוקף על מלוא זכויותיה המשפטיות, הרי חוק הקרקעות יאפשר ויאלץ את הגשמת החוזה בבתי המשפט. על פיו יכולה ממשלת ארצות הברית לא להכיר בשינויים הנעשים במנדט שלא בהסכמתה. חוזה זה דורש מאת ממשלת המנדט לשמור על האינטרסים של הרכוש האמריקאי בארץ ועל הזכות של ארצות הברית להקים ולקיים מוסדות חינוך, צדקה ודת, כראות עיניהן. קל להוכיח, כי תקנות הקרקע הללו נוטלות מהן את ההגנה המשפטית על זכויותיהן אלו.

כדי להוכיח את הפגיעות שתקנות הקרקע פוגעות במנדט, יש להצטמצם בבתי המשפט בארץ וכן במועצת המלך בלונדון. את בית הדין הבינלאומי אין אנו יכולים להפעיל, ממשלת המנדט אינה מוכנה ללכת בדרך זו. מועצת־החבר לא תתכנס לדון בשאלת ארץ־ישראל. ועדת המנדטים, שהיא גוף משפטי למחצה, לא הספיקה כלל לדון בחוק הקרקע. אמנם, מקדונלד הודיע ב־17 ביוני 1939, שהתיקון לדבר המלך נתפרסם כבר בארץ, ואם כי לאמתו של דבר, הוא יצא במאי (נתפרסם בארץ רק ב־29 ביוני 1939), לא הובא תיקון זה לפני הועדה. רק לפי הדברים הכלליים שבספר הלבן הגיע רוב הועדה לידי המסקנה שגם בשטח הקרקעות פוגע הספר הלבן במנדט. ולו היו לפניה התקנות, הרי יש להניח שגם ה"מסכימים" היו נאלצים לשנות את דעתם.

מועצת החבר לא תתכנס למטרה זו, כשם שלא תכונס למושב רגיל במשך המלחמה בכלל. המושב האחרון שטיפל במלחמת פינלאנד, דחה את כל הענינים הרגילים מסדר יומו.

המלחמה שיתקה את ז’אֶנאֶוה, אף קולה של האג נאלם, אולם לא ניטלה סמכותם של בתי הדין בירושלים ובלונדון ולפניהם עלינו להביא את עצומותינו.

(“דבר”, 28.4.40)