שיחת התוכ"ל הראשי ב"קול ישראל"    🔗

לפני זמן לא רב קיבלתי מכתב מחייל המכנה עצמו “צלף מומחה סוג א'”, ואכן מניח אני שהוכיח את מומחיותו בצבא. וזו לשון המכתב:

"תוכ’ל,

"נודע לי שאתה מקטרג בצורה פרועה ביותר על איזה חייל מסכן, ז. א. על כל החיילים אשר מגיעים ועומדים לפני בית־המשפט הצבאי. כנראה שאתה לא יודע שמשפחות החיילים רעבות ללחם ממש ושהחייל בעצמו אין לו מיל בכיס בזמן שהוא כבר בא לחופש.

“עליך להפסיק להשתולל, אם לא, אירה בך, עם סטן אפילו אם אתה “עו”ד מירושלים”.

צלף מומחה סוג א', סנייפר

החלטתי לענות לידידי הצלף, אך הואיל והוא לא גילה לי את שמו וכתבתו הרינו עונה בדרך זו.

ובכן, בראש וראשונה, עלי להסביר כמה דברים על התביעה הכללית. אינני התוכ"ל (התובע הכללי) היחיד בצבאנו, כי אם התוכ"ל הראשי העומד בראש השירות המשפטי של צבא ההגנה לישראל. שירות זה המורכב מתוכ"ל ראשי ותוכ"לים של חטיבות וחילות, הוקם זמן־מה לפני סיום המנדט והוטל עליו להשליט את החוק בכל רחבי הצבא, ע"י הדרכה ופעולות אחרות לרבות תביעה לדין, בשעת הצורך.

כפי שתראו, איפוא, השירות המשפטי הוא אחד השירותים הצעירים בצבאנו, ואין לו שרשים עמוקים במסורת ההגנה. האופי של אנשי ההגנה ושל ההגנה עצמה, בחירת האנשים והביקורת צימצמו בדרך את הטבע את הצורך במנגנון־קבע שתפקידו לתבוע לדין. אמנם, אנשי ההגנה עמדו למשפט, אולם מסוג אחר היה המשפט, משפט של ממשלת המנדט – על נשיאת נשק. בהיות הצורך להעמיד אדם לדין ההגנה, הופעל בי"ד של מחתרת שבו היה מופיע תוכ"ל, אולם גם ביה"ד וגם התוכ"ל לא היו קבועים.

משנתרחבו שורות הלוחמים ע"י הגיוס הכללי וההגנה נהפכה לצבא, נעשה גם מוסד התביעה הכללית מוסד של קבע, וכן ביה"ד הצבאי לדרגותיו ולסוגיו. לפני סיום המנדט, בעוד התוהו־ובוהו במלוא תקפו, מונו התוכ"ל הראשי והתוכ"לים החטיבתיים, שהחלו לארגן את חייו המשפטיים של הצבא על יסודות חוקת השיפוט תש"ח, שבאה על תקפה ב- 2 במאי 1948.

בכל חטיבה מונה התוכ"ל, שתפקידו ותפקיד עוזריו לתור אחר הפשע והפושע, כדי לבערם משורות הצבא. בהמשך הזמן הוקם המוסד בכל החילות השונים, חיל־האויר, חיל־הים, חיל־התותחנים וכו', ועתה הוא מוקם אף בשירותים, כגון אפסנאות, רפואה, תחבורה וכו'. אין תפקידו של התוכ"ל לארוב לפושע, כדי להתנקם בו, ואין הוא נהנה הנאה מיוחדת מריבוי מלאכתו. תפקיד אחד נועד לו, עליו להיות רודף הצדק בצבא, מונע עוול, עוזר להשלטת החוק, מעמיד מחוץ למחנה את הפושעים המתנכלים לטוהר מידות הצבא, מסייע להשבחת המשמעת והמוסר, ובכך הוא נמצא מחזק את הצבא ומגדיל את סיכוי הנצחון הגמור.

תפקידי התביעה הכללית הם:

לערוך חקירות של פשעים ופושעים לגבי 1)אנשי צבא ההגנה, בין שהם בגיוס מלא ובין שהם בגיוס חלקי, 2) העובדים בשירות צבא ההגנה, וכן לגבי 3) כל אדם המחבל במאמץ המלחמתי או מסכן בכל אופן שהוא את צבא ההגנה.

התוכ"ל מפקח על השיפוט הדיסציפלינרי בצבא ההגנה ומלמד קטיגוריה בבתי־המשפט הצבאיים. עליו להגיש כתבי־אשמה, להופיע ולהאשים לפני בתי־הדין השונים של צבא ההגנה, וכן לפני בתי־הדין הצבאיים לשיפוט אזרחים, ולפקח על הוצאת פסקי־הדין לפועל ועל בתי־הכלא.

התוכ"ל עוסק בהסברת החוק. עליו להדריך ולהורות את החוקה בתוך צבא ההגנה.

שאיפתה של התביעה הכללית היא הגשמת מדיניות־ענשים, שתביא לידי הגברת המשמעת והמוסר. על התוכ"ל לעמוד במגע עם שירות ההסברה, החינוך והסעד, כדי להיטיב את דרכי העברין ולהגביר את השפעתם החינוכית של פסקי־הדין. עליו לפרסם כל חומר הנוגע לענשים, למלחמה בעברינות, ליסודות החוקה וכו', הקיצור, כפי שכבר צוּין, עליו לשקוד על שלטון החוק בצבא.

אמנם, האיש העומד בדרכו של התוכ"ל, אגב ביצוע תפקידו, עלול למצוא עצמו נאשם בעבירה זו או אחרת, וּודאי מכאן המרירות שבלבו, אך עליו להאשים את עצמו ואַל יהא תולה את הקולר בתוכ"ל על צרותיו. כך מאשים הילד את הרופא המרפא אותו על הכאב הנגרם לו אגב הריפוי. ידוע לכל, שהכאב אינו אלא דורש טובתו של האדם, שכן הוא מזעיק ומתרה על אויב בגוף האדם, שיש להילחם בו. פעולתו של התוכ"ל, בהביאו לדין את העברין, היא כהתערבות הרופא הבא לרפא את הגוף החולה. בגדר עניננו, הכיתה, הפלוגה, הגדוד, החטיבה, הצבא כולו – הם הגוף הלוקה במחלה, בפשע; ויש לרפאו ע"י סילוק המחלה וסיבותיה.

כל הקובל על התוכ"ל מוכיח, שהוא מוסיף חטא על פשע ונוח לו שירבו פשעים בצבא ושהמחלה תתפשט וסופה גוררת שיתוק הגוף כולו. אותו חייל או צלף לא ביקר כתוכ"ל בבתי־הסוהר, לראות בסבל החיילים שניטלה מהם חירותם, ואפילו זמן קצר ביותר; אין כמוהו שותף לצער ולסבל, והוא ממליץ על שחרורם של החבושים שרפא להם קודם לזמן הקצוב. ישיבת־הכלא איננה נעימה כל עיקר, ואפשר להימנע ממנה לא באיומי צליפה, כי אם בחינוך עצמי ובשמירת החוק.

אולם לפי שעה רבה וחשובה עבודתה של התביעה הכללית. עליה לתבוע לדין את המתנכלים לרכוש הצבא ולכוח הצבא, את הפוגעים בגופו ובכבודו של החייל, את העוברים על צווי החוק והמוסר, ועליה להביא למשפט גם את המתרשלים בתפקידיהם ומזניחים עמדותיהם. על התביעה הכללית לתת דעתה שזכויות החייל תישמרנה במלואן. התוכ"ל איננו אלא ידיד הצבא והחייל, וגם אחרי איומי הצלף לא ימלא התוכ"ל את תפקידיו בתוך משורין, כי אם בצפיפות חדרים, צריפים ואהלים, ולא ישא פנים לצלף או לטירון, למפקד או לטוראי ולא יהדר פני איש. הכל שווים בפני החוק, והחוק מחייב בשווה את הכל.

(“במחנה”, 12.4.48)