מטבע הדברים, הביאה מלחמת ויטנאם לגל של סיפורי מד"ב הקשורים בנושא, ושרבים מהם ראו אור בארה"ב במשך המלחמה ואחריה. אחת הדוגמאות היא הסיפור שלפנינו, פרי עטו של לארי אייזנברג שאותו הצגנו כבר בגליון מספר 16, בסיפורו המצויין ‘הזיקית’.
כמו הסיפור הקודם, גם זה מצטיין בהומור סרקסטי ומעורר־צמרמורת, והמסקנות המתבקשות ממנו ישימות, אולי, גם למלחמות אחרות ולאו דווקא למלחמת וייטנאם…
* * *
באחד הערבים ביקרתי במעבדתו של דקוורט, כדי לבלבל לו את המוח בפרטי תכנית המחשב החדשה שכתבתי, כאשר שמעתי פתאום מבזק־חדשות ברדיו על צלף שירה במספר אנשים בקמפוס. על אף שדקוורט העמיד פנים כשקוע כל־כולו במדידות הספקטרופוטומטריות שלו, גם הוא קלט את הידיעה. עיניו השחורות נישאו אלי, והוא הניד ראשו בתוגה.
“זה פשוט יותר מדי בשבילי,” אמרתי. “אלימות ואלימות, בלי סוף.”
“הכל עניין של זמן ומקום,” אמר דקוורט בנחת.
לרגע הייתי מוטרד.
“אני מניח שאלה אמורים להיות דברי־חוכמה,” אמרתי, “אבל לצערי אינני יורד לסוף דעתך.”
“זה פשוט,” אמר דקוורט. “קח את הצלף הזה, תוריד אותו מהעץ שלו שם בקמפוס, ושים אותו על עץ באיזה ג’ונגל באסיה, ופתאום יהיו מעשיו רצויים מבחינה חברתית. אולי אפילו יזכה בעיטור גבורה.”
הנהנתי באלם, שכן ההגיון של דקוורט הביא אותי במבוכה. מאוחר יותר, על כוסית משקה בבר של הפקולטה, ניסיתי להרחיב את הנושא.
“מהטיעונים שלך נודף ריח של סופיזם,” אמרתי. “באותה מידה אתה יכול לטעון שאדם המצית דליקה בתיאטרון היה עושה מעשה מועיל מבחינה חברתית אילו הפיח אש באח שבביתו.”
“אתקדם צעד אחד קדימה,” אמר דקוורט. “רעיונות, דעות והצעות שנשמעות לך מטופשות לחלוטין באוניברסיטה, עשויות להתקבל בתשואות במקום אחר.”
הוא לא הספיק לפרט יותר בנקודה זאת, שכן בדיוק באותו רגע הביא שליח מיוחד מכתב בהול. חותמת של הבית הלבן התנוססה על המעטפה. דקוורט קרא אותו בסבר־פנים חמור.
“ארצי זקוקה לי,” אמר, מניח ידו על כיס־החזה של סינורו הלבן. “כיצד אוכל לסרב?”
“אפילו אם פרוש הדבר לקחת חלק במלחמה מזוהמת?” התרסתי.
דקוורט משך בכתפיו.
“יש לי מניעים משלי,” אמר, ואני פניתי לדרכי בכעס.
דקוורט קיבל אישור להעדרות בלתי־מוגבלת. לסטודנטים היו רגשות מעורבים לגבי עזיבתו. כרזות התנוססו על חזית בניין המעבדה שלו; אחדות זעקו: "דקוורט, אל תעשה זאת!' על אחרות, כולל זו שנשאתי בעצמי, נכתב: “דקוורט הינו קורבן הממסד.”
כעבור חודשים אחדים דקוורט לא היה יותר מזיכרון מעורפל בקמפוס. אך דמותו של עמיתי־לשעבר במדים היתה עדיין טריה במוחי. תמהתי שמא דנתי אותו בחומרת־יתר, והייתי סקרן לדעת מה מעשיו בתפקידו החדש. וכאילו נוצר איזה קשר טלפאתי בינינו, הגיע אלי מכתב ממנו, בו ממש הפציר בי לבקרו.
התלבטתי מאוד אם להענות להזמנה. חיבתי לדקוורט היתה עדיין עזה, אך חששתי שמחקרו החדש יעורר רגשות אלימים. אבל סקרנותי הכריעה את הכף. החלטתי ללכת, ודקוורט יצא מגדרו משמחה לבואי.
“חסרת לי,” אמר. “בכרך זה של בניינים לבנים כשלג אני מוקף מכל עבר באומרי־הן חושפי־צפרניים.”
“גם אני התגעגעתי אליך,” הודיתי. “ואני מקווה שתחזור בקרוב אל בין כותלי האוניברסיטה.”
דקוורט חייך.
“אחזור מוקדם מכפי שאתה חושב,” אמר.
הוא התעקש לסייר איתי בשטח המובלעת בה עבד, למרות הוראות הבטיחות החמורות. עצרנו בפתחה של סככת־מטוסים עצומת־ממדים, ודקוורט הוביל אותי בין הזקיפים לובשי־המדים.
“כאן תוכל לראות את אחד הפרוייקטים ‘החמים’ ביותר שלי.”
מתחתי את צוארי למעלה, ולטשתי עיני בחוסר־אמון בגליל־מתכת ענק שהיה קבוע בתוך פעמון זכוכית ענק עוד יותר.
“אלוהים אדירים,” אמרתי. “מה זה?”
“גירסה משלי לתוף־העינויים הטיבֶּטי,” אמר דקוורט. “הוא מפיק תנודות־צליל בתדירות קטלנית כל־כך לעצבי־השמע, עד שלא העזנו אפילו לנסות אותו.”
“ויש לך שימוש מתוכנן לתוף הזה?” שאלתי בתעוב.
“כן, שימוש נחמד,” אמר דקוורט. “בכוונתנו למקם רפלקטור פרבולי אדיר במקום מתאים בג’ונגל. תוף־העינויים ימוקם בדיוק במוקד הרפלקטור, וכך יופעל מנגנון ההפעלה. עצביו של כל לוחם־גרילה בטווח של קילומטרים יהפכו לעיסה רוטטת.”
התחלחלתי.
“זה מבעית, וזהו עיוות מבחיל של המדע, אבל זה מחוכם,” הודיתי.
דקוורט השתעל.
“יש רק מכשלה אחת,” אמר.
"והיא?''
“שים לב,” אמר דקוורט, “שהתוף מצוי בתוך פעמון־זכוכית. האויר נשאב מתוך הפעמון ושורר בו ריק כמעט מוחלט. הוא נועד, כמובן, למנוע תקלה שתגרום לתנודות מקריות שתפגענה באנשינו.”
“כמובן,” אמרתי.
“התוף,” המשיך דקוורט, “חייב להיות מובל בתוך ריק מושלם. אבל לפני שהוא ממוקם מול הרפלקטור הפרבולי, אנחנו מוכרחים להוציא את התוף הארור מחוץ לפעמון הזכוכית. אם נאבד את הרִיק, יתחילו מייד התנודות הקטלניות.”
התחלתי לצחקק.
“אם כך, אינכם יכולים לעשות שימוש במתקן הארור?”
דקוורט הנהן בהסכמה. “לא בעתיד הנראה לעין,” הודה.
המשכנו לסככה אדירה נוספת. הזקיפים כאן היו חמושים בתת־מקלעים, והם כיוונו אותם אלי כאשר התקרבנו. חמקתי מאחורי גבו של דקוורט כאשר הציג בפניהם את הרשיונות. הם מלמלו באכזבה, אך הניחו לנו לעבור.
“אתה יודע,” אמרתי לדקוורט, “אני לא הייתי יכול להשיג אפילו אישור כניסה לבית־דואר!”
הוא התעלם מדברי, והצביע לעבר משהו שנראה כרכב־חלל רב שלבי.
“קרונית־חלל,” אמר דקוורט. “תכניתנו היא להתקין עדשה אדירת־מימדים על גבי קרונית חלל זאת. אורך המוקד יהיה כחמש־מאות קילומטרים.”
“אל תספר לי,” אמרתי, “שהעדשה תיקבע במסלול נייח בדיוק בגובה כזה מעל מקומות־המסתור של האוייב בג’ונגל.”
“בדיוק כך,” אמר דקוורט. “באמצעות תריס מבוקר־אלקטרונית, שיופעל על ידי אות־רדיו, נוכל למקד את קרני השמש על כל מטרה רצויה, הדבר יביא להתלקחות מיידית, והרסנית.”
“מושלם עד כדי תעוב,” אמרתי. “אבל זה עשוי לעבוד.”
“לא בדיוק,” אמר דקוורט.
"מדוע לא?''
“כי האוייב הכין כבר מראה מחזירה ניידת עצומת־מימדים, אשר, אם תוצב כהלכה, תוכל לשרוף את קרונית־החלל שלנו.”
“מה חבל,” אמרתי בסרקסטיות.
כתפיו של דקוורט נתלו ברפיון.
“יש לך עוד משהו להראות לי?” שאלתי.
הוא העווה את שפתו התחתונה.
“לא ציוד־לחימה,” אמר. "אבל פיתחתי תפיסה איסטרטגית חדשנית.''
הייתי המום.
“קצת קשה לי לראות אותך בתפקיד כזה,” אמרתי.
דקוורט התקשח.
“אז כדאי שתשמע את דברי,” אמר. הוא התבונן סביבו כדי לוודא שלא מאזינים לנו. “אתה זוכר את עקרון האֶנְטרוֹפּיה?” שאל.
“אנטרופיה,” אמרתי בקול דידקטי, "היא מידת אי־הסדר במערכת פיסיקלית. הפחתה של האֶנטרופיה פרושה הגדלת הסדר.''
“מגיע לך ציון א' פלוס,” אמר דקוורט, “כידוע לך, האנטרופיה הכוללת של מערכת אינה יכולה לקטון לעולם. אי־לכך, סך כל הסדר איננו יכול לגדול לעולם. יותר סדר במקום אחד, פרושו פחות סדר במקום אחר.”
“כלומר?”
“אנחנו, כאן בארצות־הברית,” אמר דקורט, “בנינו קהילה יעילה ומאורגנת להפליא. הגדלנו את מידת־הסדר בארצנו שלנו לדרגה שלא תאמן. אך לפי חוק האנטרופיה, הגדלת־סדר זו חייבת להתאזן על ידי הפרת־סדר דומה במקום אחר כלשהו.”
“האם זה עשוי להסביר את הצרות שלנו בוויטנאם?” אמרתי.
“אמנם כן. כדי להביא את המלחמה הזאת לידי סיום, יש לחולל מעט אי־סדר כאן בבית.”
“ואז יופחת אי־הסדר מעבר לגבול. ומכיון שזה לא יקרה,” אמרתי, “הרי כל זה חסר תקווה.”
התהלכנו בדממה. השמש החלה לשקוע, ומצבורי העננים הענקיים עוטרו בעדינות ברצועות־ארגמן.
“חזור הביתה, דקוורט,” אמרתי. “כוחך טמון במחקר טהור, לא בהרס.”
הוא הניד בראשו לשלילה.
“לא לפני שאסיים את תפקידי כאן.”
פתאום תפסתי את העניין.
“כמובן,” אמרתי. “זאת התאוריה שלך על רעיונות מטופשים ההופכים למכובדים בזמן ובמקום המתאימים. אבל זה לא יעבוד. ויהיו כאלה שיראו בזה בגידה.”
"גם אתה?''
אחזתי את ידו, ולחצתי אותה בחום.
“האם אוכל לעזור במשהו?” שאלתי.
“פשוט תשתדל להגן על שמי הטוב כאשר מישהו יתקיף אותי בקמפוס.”
בשובי לקמפוס שקעתי בשגרה היומית של מרור חיי הסטודנטים שלא צייתו לנוהלי הרישום בעבודות־המחשב. ואז ארע דבר מזעזע. בכל רחבי המדינה פרצו התפרעויות בקמפוסים. השחורים עוררו מהומות בכל גטו. אפילו המורים פתחו בשביתות פרטיות, וממושכות. כעבור זמן לא־רב החלו שיחות השלום בפריס. ומייד אחר־כך חזר דקוורט אל הקמפוס.
ניסיתי להיות דיסקרטי ולהימנע מלהזכיר את הפרוייקט האחרון שלו. אך באחד הלילות, לאחר שלוש כוסיות בריאות, הותרה לשוני.
“אותו רעיון אחרון שלך זה מה שהחזיר אותך הביתה?”
דקוורט משה את הזית מתוך המרטיני והשחילו לפיו. הוא לעס אותו בהנאה.
“הצדק עמך,” אמר, לאחר שירק את החרצן. “חזרתי הביתה אחרי שהתכנית האחרונה שלי הצליחה.”
“אבל לא עשית דבר כדי לגרום להתרחשויות, לא?”
“כמובן שלא,” ענה. “לכן נחרדתי כל־כך.”
"נחרדת?''
“הסתכל על זה באופן הבא,” אמר. “בפעם הראשונה בתולדות האנושות יש לעולם בהישג ידו סיכוי לשלום בר־קיימא, שלום ללא סוף נראה לעין. וכל זה תלוי בנו. הכל תלוי באמריקה, ביכולתה להתמיד באלימות ואי־סדר בלתי מוגבלים ומתמשכים בביתה פנימה, והידע הבלעדי שלה לבצע זאת.”
“אל חשש, דקוורט,” אמרתי. “העולם יכול לסמוך עלינו, לעולם לא נאכזב אותם.”
ובכוסיות מונפות אל־על שתינו שוב ושוב לחיי אותו חלום אוניברסלי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות