א הָרוּחַ הָרְתָה וְיָלְדָה חָכְמָה (שמו"ר טו, כב).
הָרוּחַ – רוח קדמונית שהיתה בנמצא עוד טרם נברא העולם.
*
ב אָמַר רַ' אַמִּי: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנֶּאֶמְרָה בִּתְחִלַּת בְּרָכוֹת שֶׁל חֹל.
וְאָמַר רַ' אַמִּי: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'” (שמואל א ב, ג).
אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה כְּאִלוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו; דֵּעָה נִתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, מִקְדָּשׁ נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי” (שמות טו, יז).
וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לְסוֹף מִתְעַשֵּׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים” (משלי כד, ד).
וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא, עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ” (ישעיה כז, יא).
וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: כָּל הַנּוֹתֵן פִּתּוֹ לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה יִסּוּרִין בָּאִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ” (עובדיה ז).
וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: "כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה לְסוֹף גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת (ישעיה ה, יג) (ברכות לג ע"א; סנהדרין צב ע"א).
גְּדוֹלָה דֵּעָה – הדעת (חוכמה, ידע בתורה וכדומה) חשובה עד מאד.
בִּתְחִלַּת בְּרָכוֹת וגו' – הראשונה בברכות של תפילת שמונה עשרה ביום חול היא בקשה לקבלת “חוכמה בינה ודעת”.
בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת – בין שני שמותיו של הקב"ה שבפסוק.
לַחְמְךָ וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי אם תיתן מלחמך ל"אין תבונה בו", אז “ישימו מזור (מכאובים וייסורים) תחתיך”.
ג כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת – בְּהֵמָה טוֹבָה מִמֶּנּוּ.
כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת – נְבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ (סא"ר, ז; ויק"ר א, טו).
טוֹבָה מִמֶּנּוּ – עדיפה עליו.
*
ד הֲדַר תּוֹרָה – חָכְמָה; הֲדַר חָכְמָה – עֲנָוָה (דרך ארץ ד, ד).
הֲדַר וגו' – החוכמה מפארת את התורה והענווה את החוכמה.
*
ה הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה לְטִפְּשִׁים (לק"ט לבראשית מט, ד).
*
ו “וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ… וּבְחֹסֶר כֹּל” (דברים כח, מח) – אָמַר רַב נַחֲמָן: בְּלֹא דֵּעָה.
אָמַר אַבַּיֵּי: מְקֻבָּלִים אָנוּ, אֵין עָנִי אֶלָּא בְּדֵעָה.
בְּמַעֲרָבָא אָמְרוּ: מִי שֶׁזּוֹ בּוֹ – הַכֹּל בּוֹ.
שֶׁאֵין זוֹ בּוֹ – מָה בּוֹ? (נדרים מא ע"א).
מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת שקיבלנו מקודמינו.
אֵין עָנִי וגו' – “עני” הוא מי שהוא חסר דעת.
בְּמַעֲרָבָא – בארץ ישראל. מִי שֶׁזּוֹ בּוֹ – מי שיש בו דעה.
*
ז רַ' תַּנְחוּמָא פָּתַח: “יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יָקָר שִׂפְתֵי דָעַת” (משלי כ, טו) – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יֵשׁ לוֹ זָהָב וְכֶסֶף, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלֵי חֶמְדָּה טוֹבָה שֶׁבָּעוֹלָם, וְדַעַת אֵין בּוֹ – מָה קְנִיָּה יֵשׁ לוֹ? הַמָּשָׁל אוֹמֵר: דֵּעָה קָנִיתָ – מָה חָסַרְתָּ? דֵּעָה חָסַרְתָּ – מָה קָנִיתָ? (ויק"ר א, ו).
פָּתַח – את דרשתו בפסוק מספר משלי.
בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.
כְּלֵי חֶמְדָּה – חפץ בעל ערך.
מָה קְנִיָּה – איזה רכוש. מָשָׁל – פתגם עממי.
*
ח “שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ” (מלכים א ג, ה) – רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לְבוּלֶוְטֵיס שֶׁהָיָה גָּדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֵּן לְךָ. אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי; אֶלָּא אָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. כָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל (שהש"ר א, א).
“שְׁאַל” וגו' – דברי הקב"ה לשלמה.
לְבוּלֶוְטֵיס – משל ליועץ.
וְהַכֹּל בִּכְלָל – וממילא אקבל גם את שאר הדברים.
*
ט אָמַר רַ' יִצְחָק: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר – יַצְפִּין; וְסִימָנְךָ: שֻׁלְחָן בְּצָפוֹן וּמְנוֹרָה בְּדָרוֹם. רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: לְעוֹלָם יַדְרִים, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא מִתְחַכֵּם מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד” (משלי ג, טז) (בבא בתרא כה ע"ב).
יַדְרִים – יפנה בתפילתו לצד דרום.
וְסִימָנְךָ – הסימן שבעזרתו אפשר לזכור את הכלל הזה.
שֻׁלְחָן וגו' – במשכן ובבית המקדש היה שולחן לחם הפנים (סמל העושר החומרי) סמוך לכותל הצפוני, והמנורה (סמל החוכמה) – סמוכה לדרומי.
מִתְחַכֵּם – מחכים.
“אֹרֶךְ יָמִים” – והפסוק מדבר על התורה ומזכיר בקשר אליה גם עושר.
*
י אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן חָכְמָה אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה” (דניאל ב, כא). שָׁמַע רַב תַּחֲלִיפָא בַּר מַעֲרָבָא וַאֲמָרָהּ לִפְנֵי רַ' אַבָּהוּ. אָמַר לוֹ: אַתֶּם שְׁנִיתֶם לָהּ מִשָּׁם וְאָנוּ מִכָּאן. שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה” (שמות לא, ו) (ברכות נה ע"א).
“יָהֵב חָכְמְתָא” וגו' – ותרגום הפסוק הארמי: נותן חוכמה לחכמים וידע ליודעי בינה.
אֲמָרָהּ – אמר מסורת זו.
אַתֶּם שְׁנִיתֶם וגו' – אתם למדתם כלל זה מן הפסוק ההוא ואנחנו מן הפסוק המובא כעת.
*
יא “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה” (שמות לא, ג) – הַחֶנְוָנִי הַזֶּה, אָדָם הוֹלֵךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן וּמֻרְיָס, כְּשֶׁהַחֶנְוָנִי פִּקֵּחַ מֵרִיחַ בִּכְלִי: אִם הָיָה שֶׁל יַיִן נוֹתֵן לְתוֹכוֹ יַיִן, וְכֵן כְּלִי שֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל דְּבַשׁ וְשֶׁל מוּרְיָס; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁרוֹאֶה בָּאָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֵיחַ חָכְמָה – מְמַלְּאוֹ. הֱוֵי “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ”, שֶׁכְּבָר הָיָה בּוֹ (תנחומא ויקהל, ב).
לִקַּח – לקנות.
מוּרְיָס – רוטב מבשר דגים.
פִּקֵּחַ – נבון (ועושה שימוש ראוי בכלי שבידי הקונה).
הֱוֵי – לפיכך.
יב שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אֶת רַ' יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ: מַהוּ שֶׁכָּתוּב: “יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין” (דניאל ב, כא)? לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא “יָהֵב חָכְמְתָא לְטִפְּשִׁין”! אָמַר לָהּ: יֵשׁ לָךְ קוֹזְמִין? אָמְרָה לוֹ: הֵן. אָמַר לָהּ: אִם יָבוֹאוּ אֶצְלֵךְ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם לִשְׁאֹל קוֹזְמִין שֶׁלָּךְ, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר – לְאֵיזֶה מֵהֶם אַתְּ מַשְׁאֶלֶת? אָמְרָה לוֹ: לֶעָשִׁיר. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה? אָמְרָה לוֹ: עָשִׁיר אִם מְאַבְּדָם יֵשׁ לוֹ מֵהֵיכָן לִפְרֹעַ, אֲבָל עָנִי מֵהֵיכָן יִפְרַע? אָמַר לָהּ: יִשְׁמְעוּ אָזְנַיִךְ מַה שֶּׁפִּיךְ מְדַבֵּר; קוֹזְמִין שֶׁלָּךְ אֵין אַתְּ מַשְׁאֶלֶת אֶלָּא לְאָדָם עָשִׁיר – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתֵּן אֶת הַחָכְמָה לְטִפְּשִׁים? (תנחומא בובר מקץ, ט; תנחומא ויקהל, ב; קה"ר א, ז).
מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.
“יָהֵב חָכְמְתָא” – ראו בקטע י.
קוֹזְמִין – אבנים טובות, תכשיטים.
לִפְרֹעַ – להחזיר (את ערך התכשיטים האבודים).
*
יג “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא” (איוב כח, יב) – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה מְחַפֵּשׂ הֵיכָן הַחָכְמָה מְצוּיָה. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בָּרֹאשׁ, רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּלֵּב, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי” (תהלים ד, ח), וְנֶאֱמַר: “חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי” (משלי כז, יא) (מדמ"ש א, א).
הֵיכָן – באיזה איבר מאיברי הגוף.
*
יד “כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם” (קהלת א, ז) – כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵינָהּ אֶלָּא בַּלֵּב, “וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא” (שם) – וְהַלֵב אֵינוֹ מִתְמַלֵּא לְעוֹלָם. תֹּאמַר שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא חָכְמָתוֹ מִלִּבּוֹ שׁוּב אֵינָהּ חוֹזֶרֶת עָלָיו לְעוֹלָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: “שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת” (שם) (קה"ר לפסוק).
בַּלֵּב – ראו בקטע הקודם.
אֵינוֹ מִתְמַלֵּא לְעוֹלָם – ככל שיחכים, ירצה להוסיף חוכמה.
תֹּאמַר וגו' – האם יש לסבור שאדם המלמד את החוכמה לאחרים מאבד אותה? תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
“שָׁם” וגו' – והתורה חוזרת בעוצמה רבה יותר אל בעליה.
*
טו שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיֶחְכָּם? אָמַר לָהֶם: יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה. אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם. – אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַחָכְמָה שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה” (משלי ב, ו).
שָׁנָה רַ' חִיָּא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו וּמְשַׁגֵּר לְאוֹהֲבָיו מִמָּה שֶׁלְּפָנָיו.
אָמַר רַ' יִצְחָק: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה אוֹכֵל אֲפַסְטְלוֹן, וְכֵיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ שְׁמָטוֹ מִפִּיו וּנְתָנוֹ לוֹ. כָּךְ “ה' יִתֵּן חָכְמָה” –לַכֹּל, אֲבָל “מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה” – לְיִשְׂרָאֵל (נידה ע ע"א; שמו"ר מא, ג).
יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה וגו' – ילמד תורה ברוב זמנו ויעסוק רק בחלקו במסחר.
לֹא הוֹעִיל לָהֶם – לא הצליחו.
יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים – יתפלל.
שָׁנָה רַ' חִיָּא – דרש את הפסוק מספר משלי (תוך הבחנה בין חוכמה [הניתנת לכול] ובין דעת ותבונה [המזון הנבחר, שנשלח רק לאוהביו של המלך]).
אֲפַסְטְלוֹן – רקיק מתוק.
שְׁמָטוֹ – הוציאו.
*
טז אָמְרָה מַטְרוֹנָה אַחַת לְרַ' יְהוּדָה: מוֹרֶה וְרָוֶה? אָמַר לָהּ: הָאֱמוּנָה, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם אֶלָּא קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל פֶּסַח, וְחוֹגֵרְנִי צְדָעַי מִן הַפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, אֶלָּא “חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו” (קהלת ח, א) (נדרים מט ע"ב).
מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.
רַ' יְהוּדָה – שפניו היו בוהקות ואדומות.
מוֹרֶה וְרָוֶה? – וכי ראוי לשיכור להורות תורה?
הָאֱמוּנָה – לשון שבועה.
קִדּוּשׁ וגו' – בליל שבת וביציאתה וכן בליל הסדר.
חוֹגֵרְנִי צְדָעַי – חש כאילו חגורה מלפפת את רקותי (מכאב ראש בשל שתיית יין).
עֲצֶרֶת – חג השבועות.
*
יז אִם אֵין דֵּעָה – הַבְדָּלָה מִנַּיִן? (ירושלמי ברכות ה, ב).
הַבְדָּלָה – היכולת להבחין בין דבר לדבר (וכוונת המאמר להסביר מדוע משלבים את ההבדלה של מוצאי שבת וחג בתוך ברכת הדעת שבתפילת שמונה עשרה [ראו קטע ב]).
*
יח אֵיזֶהוּ חָכָם? הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד (תמיד לב ע"א).
הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד – צופה מראש מה עשוי להתרחש.
*
יט “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ” (קהלת ב, יד) – וְהַכְּסִיל עֵינָיו בַּמֶּה, בְּרַגְלָיו? אֶלָּא עַד שֶׁהֶחָכָם בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא יוֹדֵעַ מַה בְּסוֹפוֹ.
רַ' מֵאִיר הָיָה קוֹרֵא לְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר “רֹאשׁוֹ” (ירושלמי סוטה ח, י; קה"ר לפסוק).
עַד שֶׁהֶחָכָם בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל דָּבָר – כבר בשעה שהחכם עוסק בתחילת עניין.
*
כ בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי” (תהלים קיט, צט) (אבות ד, א).
*
כא “וּנְבוֹן דָּבָר” (שמואל א טז, יח) – שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר (סנהדרין צג ע"ב).
מֵבִין וגו' – מסוגל להסיק מסקנות נוספות מתוך מה ששומע.
*
כב רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה; אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה, אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת (אבות ג, יז).
יִרְאָה – יראת שמים.
דַּעַת, בִּינָה – ידע והבנה.
*
כג מָה בֵּין נָבוֹן לְחָכָם? – חָכָם דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי תַּגָּר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ דֵּינָר לִרְאוֹת – רוֹאֶה, כְּשֶׁאֵין מְבִיאִין יוֹשֵׁב וְתוֹהֶה; נָבוֹן דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי עָשִׁיר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ לִרְאוֹת – רוֹאֶה, כְּשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ – מוֹצִיא מִשֶּׁלּוֹ וְרוֹאֶה (ספרי דברים, יג).
מָה בֵּין – מה ההבדל בין.
שֻׁלְחָנִי תַּגָּר – סוחר פשוט העוסק בהחלפת כספים.
לִרְאוֹת – לבחון (את טיבו).
תּוֹהֶה – מתבטל ומשתעמם.
עָשִׁיר – בעל מוניטין והצלחה.
מוֹצִיא מִשֶּׁלּוֹ וגו' – ממשיך בבחינת המטבעות שברשותו וכך משפר את ידיעותיו.
*
כד “קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה” (משלי ד, ה) – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָכְמָה וְאֵין לוֹ בִּינָה – דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ פַּת וְאֵין לוֹ מָה יֹאכַל בָּהּ. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּינָה וְאֵין לוֹ חָכְמָה – דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תַּבְשִׁיל וְאֵין לוֹ פַּת שֶׁיֹּאכַל בּוֹ. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָכְמָה וּבִינָה – דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ פַּת וְתַבְשִׁיל וְהוּא אוֹכֵל שְׁנֵיהֶם וְשָׂבֵעַ (מד"ת קיט, כד).
חָכְמָה, בִּינָה – ראו קטעים כב–כג.
מָה יֹאכַל בָּהּ – תבשיל כלשהו שיאכל עם פת הלחם.
כה סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה (אבות ג, יג).
סְיָג וגו' – השתיקה כמוה כגדר המגִנה על החוכמה (כי כל המרבה דברים סופו שאומר גם דברים חסרי טעם).
*
כו רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת (אבות ג, ט).
קוֹדֶמֶת – תופסת בעולמו מקום ראשון במעלה. מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ – מעשיו בקיום מצוות ועשיית חסד גדולים במשקלם ובהיקפם מידיעותיו בתורה ומעיסוקו בה.
*
כז “לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר” (משלי א, ב) – אִם חָכְמָה לָמָּה מוּסָר, וְאִם מוּסָר לָמָּה חָכְמָה? אֶלָּא אִם יֵשׁ בְּאָדָם חָכְמָה, הֲרֵי הוּא לָמֵד מוּסָר; וְאִם אֵין בְּאָדָם חָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד מוּסָר (מדמ"ש א, א).
מוּסָר – התנהגות ראויה ונימוס.
*
כח בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹחָה מִפְּנֵי חָכְמָתוֹ – סִימָן יָפֶה הוּא לו, וְשֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נוֹחָה מִפְּנֵי חָכְמָתוֹ – סִימָן רַע הוּא לוֹ (אדר"נ, נו"א, כה).
דַעְתּוֹ נוֹחָה וגו' – מוחו שלֵו ורגוע בזכות מה שלמד.
סִימָן יָפֶה וגו' – אות הוא שלמד כראוי.
*
כט הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלָּקָה גּוּפוֹ מִפְּנֵי חָכְמָתוֹ – סִימָן יָפֶה לוֹ, כָּל שֶׁלָּקְתָה חָכְמָתוֹ מִפְּנֵי גּוּפוֹ – סִימָן רַע לוֹ.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ מִפְּנֵי חָכְמָתוֹ – סִימָן יָפֶה לוֹ, וְכָל שֶׁנִּטְרְפָה חָכְמָתוֹ מִפְּנֵי דַּעְתּוֹ – סִימָן רַע לוֹ (תוספתא ברכות ג, ד).
הוּא – בן עזאי.
כָּל שֶׁלָּקָה וגו' – מי שכוחו תש מפני רוב לימודיו.
סִימָן יָפֶה – ראו בקטע הקודם.
כָּל שֶׁלָּקְתָה וגו' – מי שחוכמתו נפגמה משום שעסק יתר על המידה בצורכי גופו.
נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ וגו' – רוחו סוערת וקודחת מרוב לימודים.
נִטְרְפָה חָכְמָתוֹ וגו' – ידיעותיו נפגמו משום שעסק יתר על המידה בתחושותיו.
*
ל הִלֵּל הָיָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה; מַרְבֶּה עֵצָה מַרְבֶּה תְּבוּנָה (אבות ב, ז).
יְשִׁיבָה – לימוד (בבית המדרש).
מַרְבֶּה עֵצָה – מרבה לקבל (ויש אומרים: לתת) עצות טובות.
*
לא שָׁנִינוּ, רַ' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁהֵם כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ (ברכות סג ע"ב; בבא בתרא קעה ע"ב).
מִקְצוֹעַ וגו' – תחום לימוד ועיסוק מעולה יותר (מאשר דיני ממונות).
מַעְיָן נוֹבֵעַ – שופעים דיונים ודינים וחידושים.
*
לב רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הָיָה אוֹמֵר: לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים (אבות ב, ה).
מַרְבֶּה בִּסְחוֹרָה – ופוגש אנשים ממקומות שונים ושומע מדבריהם.
*
לג “כִּי הָעשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה” (קהלת ז, ז) – כְּשֶׁהֶחָכָם מִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים הַרְבֵּה, מְעַרְבְּבִין אוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה (שמו"ר ו, ב).
“הָעשֶׁק” – דורש מילה זו מלשון עיסוק, התעסקות.
בִּדְבָרִים הַרְבֵּה – בעניינים שונים, מחוץ ללימודיו.
מְעַרְבְּבִין – מבלבלים (והיא דרשה על “יהולל” מלשון מהילה וערבוב).
*
לד אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַיּוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב בִּתְקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ” (ישעיה ה, יב).
אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לְחַשֵּׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים” (דברים ד, ו) – אֵיזוֹ חָכְמָה וּבִינָה שֶׁהִיא לְעֵינֵי הָעַמִּים? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת (שבת עה ע"א).
מִשּׁוּם – בשם.
לְחַשֵּׁב בִּתְקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת – לדעת מה תהיה תנועת גרמי השמים ולקבוע לפי כך את חשבון הזמנים והתאריכים.
“פֹּעַל ה'” – הם גרמי השמים ותנועותיהם.
הָעַמִּים – אומות העולם (המבינים אף הם במזלות ותקופות ויכולים להעריך את הידע של החכם היהודי).
*
לה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָרוֹאֶה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו; חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם – אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם (ברכות נח ע"א).
חָלַק – נתן חלק.
*
לו אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם יֵשׁ חָכְמָה בַּגּוֹיִם – תַּאֲמִין; יֵשׁ תּוֹרָה בַּגּוֹיִם – אַל תַּאֲמֵן (איכ"ר ב, יג).
יֵשׁ חָכְמָה בַּגּוֹיִם – יש בין הגויים אנשים מלאי חוכמה.
*
לז “וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ” (בראשית מא, ח) – לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכָּל אֻמָּה וְאֻמָּה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּעוֹלָם, מַעֲמֶדֶת לָהּ חֲמִשָּׁה חֲכָמִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתָהּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא נוֹתֵן בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים: חָכְמָה, בִּינָה וּגְבוּרָה. וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָעוֹלָם הוּא נוֹטְלָם מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו, וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן” (עובדיה ח–ט) (בר"ר פט, ו).
עוֹמֶדֶת – קמה.
חֲמִשָּׁה חֲכָמִים – כך נלמד מדרשת המילים “ואת כל חכמיה” (בטכניקה מקובלת של המדרש): “חכמיה” – שניים, “כל” – חכם נוסף, “את” – חכם רביעי, והאות וי"ו שלפני “ואת” – חכם חמישי.
נוֹטְלָם – לוקח אותם.
*
לח חָכָם קוֹדֵם לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; חָכָם שֶׁמֵּת אֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּת – כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לְמַלְכוּת (הוריות יג ע"א).
חָכָם קוֹדֵם – במקור מדובר על קדימות בפדיון שבויים. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – דומה לו.
*
לט “אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה” (משלי ח, יב) – כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה חָכְמָה בְּאָדָם נִכְנְסָה בּוֹ עַרְמוּמִית (סוטה כא ע"ב).
עַרְמוּמִית – שנינות.
*
מ קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה (בבא בתרא כא ע"א).
קִנְאַת סוֹפְרִים וגו' – תחרות בין מורים (המלמדים קריאה בספר) בשאלה מי מוצלח יותר, תביא בסופו של דבר לתוצאות חיוביות של הגדלת תורה בישראל.
*
מא אֵין לְךָ אָדָם אוֹהֵב בֶּן אֻמָּנוּתוֹ, אֲבָל הֶחָכָם אוֹהֵב בֶּן אֻמָּנוּתוֹ (בר"ר לב, א).
בֶּן אֻמָּנוּתוֹ – מי שעוסק באותו מקצוע (ומתחרה בו).
*
מב “וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא” (קהלת י, ג) – הַטִּפֵּשׁ סָבוּר שֶׁהַכֹּל טִפְּשִׁים (קה"ר לפסוק).
“וְאָמַר לַכֹּל” – מילים אלו נדרשות במשמעות של: אומר על כולם.
*
מג לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא, לְשָׁטְיָא בְכוּרְמִיזָא (מדמ"ש כב, טו).
לְחַכִּימָא וגו' – פתגם (ארמי): לחכם די ברמז, אך השוטה לא יבין דבר עד שלא יוכה באגרוף.
*
מד לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁל חָכְמָה (תוספתא ברכות ג, כא; ברכות לא ע"א).
יִפָּטֵר – ייפרד.
שִׂיחָה – בעניינים חסרי טעם.
*
מה חָכָם שֶׁמֵּת הַכֹּל קְרוֹבָיו (שבת קה ע"ב).
הַכֹּל קְרוֹבָיו – וחייבים להתאבל עליו.
*
מו “טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה” (קהלת ז, יא) – טוֹבָה חָכְמָה כְּשֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ נַחֲלָה.
דָּבָר אַחֵר: טוֹבָה חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ זְכוּת אָבוֹת. אַשְׁרֵי שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָיו עוֹמֶדֶת וּמְאִירָה לוֹ (קה"ר לפסוק).
נַחֲלָה – מסורת וקבלה מדורות קודמים.
וּמְאִירָה לוֹ – מאירה את דרכו.
*
מז אָמַר רַ' אַמִּי: בִּישִׁיבָה הַלֵּךְ אַחַר חָכְמָה; בִּמְסִבָּה הַלֵּךְ אַחַר זִקְנָה (בבא בתרא קכ ע"א).
בִּישִׁיבָה – בשעת הלימוד מושיבים את החכם ביותר בראש.
בִּמְסִבָּה – בסעודה.
מח אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים – מִן הַחֲכָמִים לֹא נִטְּלָה.
אָמַר אֲמֵימָר: וְחָכָם עָדִיף מִנָּבִיא. שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָבִא לְבַב חָכְמָה” (תהלים צ, יב) – מִי נִתְלֶה בְּמִי? הֱוֵי אוֹמֵר: קָטָן נִתְלֶה בְּגָדוֹל (בבא בתרא יב ע"א).
*
דְּמִן – מן.
נִטְּלָה – נלקחה.
“וְנָבִא” – ומלה זו נדרשת כעניין נבואה (ולא הבאה).
מִי נִתְלֶה וגו' – כשמשווים שני דברים, הקטן מושווה לגדול, וכאן מושווה לב הנביא ללב החכם, ומכאן עדיפותו של החכם.
*
מט “וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה” (שמות לח, כב) – “אֶת אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ משֶׁה” לֹא כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא “אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה”, אֲפִלוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, הִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְמָה שֶּׁנֶּאֱמַר לְמשֶׁה בְסִינַי (ירושלמי פאה א, א).
בְּצַלְאֵל – בונה המשכן.
רַבּוֹ – מורו (משה).
הִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ – התאימה מחשבתו.
*
נ רַ' חוּנָה בְּשֵׁם רַב אָמַר: “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ” (מלאכי ב, ו) – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, “וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו” (שם) – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ. וַחֲכָמִים אָמְרוּ: “כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ” (משלי ג, כו) – אֲפִלוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה כְּסִיל בָּהֶם, “וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד” (שם) (ירושלמי פאה א, א).
“תּוֹרַת אֱמֶת” וגו' – הפסוק נדרש על מורה ההלכה.
שֶׁלֹּא שָׁמַע – ועל כן לא אמרם.
אֲפִלוּ דְּבָרִים וגו' – הפסוק נדרש כאמור כי גם בעניינים שהאדם אינו בקי בהם, הקב"ה ישמור אותו שלא ייכשל בפסיקתו.
*
נא “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ” (דברים יז, יא) – נָבִיא וְזָקֵן לְמִי הֵם דּוֹמִים? לְמֶלֶךְ שֶׁשּׁוֹלֵחַ שְׁנֵי פַּלְמָטוֹרִין שֶׁלּוֹ לַמְּדִינָה. עַל אֶחָד מֵהֶם כָּתַב: אִם אֵינוֹ מַרְאֶה לָכֶם חוֹתָם שֶׁלִּי וְסִימַנְטְרִין שֶׁלִּי אַל תַּאֲמִינוּ לוֹ, וְעַל אֶחָד מֵהֶם כָּתַב: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה לָכֶם חוֹתָם שֶׁלִּי תַּאֲמִינוּ לוֹ בְּלֹא חוֹתָם וּבְלֹא סִימַנְטְרִין. כָּךְ בְּנָבִיא נֶאֱמַר: “וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת” (שם יג, ב), אֲבָל כָּאן: “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ” (ירושלמי ברכות א, ד).
זָקֵן – חכם.
פַּלְמָטוֹרִין – שליחים.
מְדִינָה – עיר.
חוֹתָם, סִימַנְטְרִין – חתימה וחותמת (בטבעת המלכותית או כדומה).
כָּאן – בפרשה העוסקת במינוי שופטים.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות