קיז אָמַר רַב: לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְדָוִד, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְמשֶׁה, וְרַ' יוֹחָנָן אָמַר: לְמָשִׁיחַ (סנהדרין צח ע"ב).

לְדָוִד – למען דויד (כדי שיאמר את מזמורי התהלים).

לְמשֶׁה – נותן התורה.

לְמָשִׁיחַ – מבשר הגאולה.

*

קיח אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוא: אֶפְתַּח לָשׁוֹן שֶׁל כָּל בְּנֵי בָּשָׂר וָדָם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּסִין לְפָנַי בְּכָל יוֹם וּמַמְלִיכִין אוֹתִי בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא שִׁירָה וְזִמְרָה שֶׁהֵם אוֹמְרִים לְפָנַי בְּכָל יוֹם וָיוֹם לֹא בָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שִׁירָה וְזִמְרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ” (תהלים צו, ו). “הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו” – בַּשָּׁמַיִם, “עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ” – בָּאָרֶץ, וְנֶאֱמַר: “כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתו מָלְאָה הָאָרֶץ” (חבקוק ג, ג). וּמִנַּיִן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשָּמַיִם לְעִנְיַן שִׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ” (תהלים יט, ב). וּמִנַּיִן שֶׁמִּיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָרֶץ אוֹמֶרֶת לְפָנָיו שִׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק” (ישעיה כד, טז) – וְאֵין צַדִּיק אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו” (תהלים קמה, יז). וּמִנַּיִן שֶׁאַף יַמִּים וּנְהָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'” (שם צג, ד). וּמִנַּיִן שֶׁאַף הָרִים וּגְבָעוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת… יְהַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ” (שם קמח, ט–יג). וּמִנַּיִן שֶׁכָּל סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית אוֹמְרִים שִׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'” (שם קיג, ג). וּמִנַּיִן שֶׁאַף אָדָם הָרִאשׁוֹן פָּתַח פִּיו בְּשִׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן” (שם צב, א–ב); “טוֹב לְהֹדוֹת לַה'” – בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם. “וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן” – בִּשְׁמֵי מָרוֹם בְּתוֹךְ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (א"ב דרבי עקיבא, א).

מְקַלְּסִין – משבחים ומהללים.

לְעִנְיַן – למען.

סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית – הבריאה כולה.

אָדָם הָרִאשׁוֹן – לפי המסורת (בר"ר כב, טז), הוא מחבר מזמור צב.

*

קיט “לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה” (תהלים עד, טז) – לְךָ הַיּוֹם מְקַלֵּס וּלְךָ הַלַּיְלָה מְקַלֵּס; לְךָ נָאֶה לוֹמַר שִׁירָה בַּיּוֹם, לְךָ נָאֶה לוֹמַר שִׁירָה בַּלַּיְלָה (בר"ר ו, ב).

לְךָ… מְקַלֵּס – אותך מהלל ומשבח.

נָאֶה – ראוי.

*

קכ מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם” (תהלים צג, ד). וּמָה הָיוּ אוֹמְרִין? “אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'” (שם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם לֹא פֶּה וְלֹא אֲמִירָה וְלֹא דִבּוּר הֲרֵי הֵן מְקַלְּסִין אוֹתִי, כְּשֶׁנִּבְרָא אָדָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ה, א).

מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ – בימי הבריאה הראשונים (עד בריאת האדם).

קִלּוּסוֹ – אמירת שבחו.

מָה אִם אֵלּוּ – ומה אם המים.

*

קכא “מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'” (תהלים קיג, ג) – מִשָּעָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ עַד שֶׁהוּא שׁוֹקֵעַ אֵין קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק מִפִּיו. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד יְהוֹשֻׁעַ בְּגִבְעוֹן וּבִקֵּשׁ לְשָׁתֵּק אֶת הַחַמָּה לֹא אָמַר “שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן עֲמֹד” אֶלָּא “שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם” (יהושע י, יב), אֶלָּא כָּל שָׁעָה שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ הוּא מְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל שָׁעָה שֶׁהוּא מְקַלֵּס יֵשׁ בּוֹ כּוֹחַ לְהַלֵּךְ, דָּמַם – עָמַד. לְכָךְ אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: “דּוֹם”. אָמַר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ: וְכִי אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי שֶׁאֶדֹּם? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וְכֵיוָן שֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק מִי יֹאמַר קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אָמַר לוֹ: דּוֹם – וַאֲנִי אֹמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'” (שם י, יב), וְאֵין “אָז” אֶלָּא שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר משֶׁה” (שמות טו, א) (תנחומא אחרי מות, ט; ילק"ש ליהושע, כב).

“מִמִּזְרַח” וגו' – משעת הזריחה ועד השקיעה.

קִלּוּסוֹ – אמירת דברי שבח והלל.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“דּוֹם” – התיבה נדרשת מלשון שתיקה, דממה.

*

קכב אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן לְעִקַּר שִׁירָה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו” (דברים יח, ז) – אֵיזֶהוּ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שִׁירָה.

רַב מַתְנָה אָמַר: מִכָּאן: “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב” (שם כח, מז) – אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ שִׁירָה (ערכין יא ע"א).

מִנַּיִן לְעִקַּר וגו' – מה הראיה מן התורה באשר לחשיבות השירה ולנחיצותה (בפולחן).

שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם – עבודת האל המזכירה את שמו.

אָמַר מִכָּאן – הוכיח טענה זו מפסוק זה.

*

קכג שָׁנִינוּ: עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה; מִשֶּׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ לֹא הֻכְשְׁרוּ כָל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה. כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ – חָזְרוּ לְהֶכְשֵׁרָם הָרִאשׁוֹן (מגילה יד ע"א).

הֻכְשְׁרוּ וגו' – ראוי היה לומר את מזמורי ההלל על נסים שהתרחשו מחוץ לארץ ישראל (כגון מעבר ים סוף).

לֹא הֻכְשְׁרוּ וגו' – כגון על נס ההצלה המסופר במגילת אסתר.

כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ – מאז הגלות חזר המצב לקדמותו.

*

קכד אָמַר רַ' סִימוֹן: לֹא כָּל שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר שִׁירָה אוֹמֵר שִׁירָה, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס וְאוֹמֵר שִׁירָה, בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו וְנַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה (מד"ת יח, ו; ילק"ש לשמות, רנד).

אוֹמֵר שִׁירָה – שירת תודה לקב"ה.

נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה – כאילו נולד מחדש.

*

קכה אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִין שִׁירָה עַל הַיַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים” (שופטים ט, יג) – אִם הָאֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן (ברכות לה ע"א).

שִׁירָה – שירת הלל לקב"ה.

עַל הַיַּיִן – בסמוך לשתיית כוס יין.

אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? – והתשובה: כששרים לו שיר הלל (על כוס יין).

*

קכו עֶשֶׂר שִׁירוֹת הֵן: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג” (ישעיה ל, כט); הַשְּׁנִיָּה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר משֶׁה” (שמות טו, א); הַשְּׁלִישִׁית עַל הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל” (במדבר כא, יז); הָרְבִיעִית שֶׁאָמַר משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַשִּירָה הַזֹּאת” (דברים לא, כב); הַחֲמִישִׁית שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'” (יהושע י, יב); הַשִּׁשִּׁית שֶׁאָמְרוּ דְבוֹרָה וּבָרָק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתָּשַׁר דְבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם” (שופטים ה, א); הַשְּׁבִיעִית שֶׁאָמַר דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת” (שמואל ב כב, א); הַשְּׁמִינִית שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז אָמַר שְׁלֹמה” (דברי הימים ב ו, א); הַתְּשִׁיעִית שֶׁאָמַר יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ” (שם כ, כא); הָעֲשִׂירִית לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ” (ישעיה מב, י) (מכילתא דר"י בשלח, שירה, א; ילק"ש לשמות, רמב).

מִצְרַיִם – בעת יציאת מצרים.

אָמַר יְהוֹשֻׁעַ – הוא הצו “שמש בגבעון דום”, המנוסח בלשון שירה.

אָמַר שְׁלֹמֹה – עם חנוכת המקדש.

*

קכז “לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ” (שיר השירים א, ג) – אָמַר רַ' יַנַּאי בֶּן רַ' שִׁמְעוֹן בְּרַ' יַנַּאי: הָרִאשׁוֹנִים רֵיחַ שִׁירִים אָמְרוּ לְפָנֶיךָ, אֲבָל אָנוּ, כְּשֶׁבָּאנוּ לַיָּם, לֹא הִנַּחְנוּ לָשׁוֹן שֶׁל שֶׁבַח שֶׁלֹּא קִלַּסְנוּ לְךָ (תנחומא יתרו, ג).

הָרִאשׁוֹנִים – שחיו עד ליציאת מצרים.

רֵיחַ שִׁירִים – שירים מעטים וחלקיים.

הִנַּחְנוּ – הותרנו בצד.

קִלַּסְנוּ – שיבחנו (בשירת הים [שמות טו], המשולה לכמות אדירה של שמן ולא לריח שמן בלבד).

*

קכח “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות טו, א) – משֶׁה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל שְׁקוּלִין כְּמשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה.

דָּבָר אַחֵר: “משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” – מַגִּיד שֶׁאָמַר משֶׁה שִׁירָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל (מכילתא דר"י בשלח, שירה, א).

שָׁקוּל – זהה במעמדו ובחשיבותו.

אָמַר משֶׁה וגו' – משה אמר את השירה בעומדו מול בני ישראל והם חזרו אחריו.

*

קכט דָּרַשׁ רַ' עֲקִיבָא: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר שִׁירָה, שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרוּ שִׁירָה. כֵּיצַד אָמְרוּ שִׁירָה? כְּגָדוֹל שֶׁמַּקְרִיא אֶת הַהַלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְעוֹנִים אַחֲרָיו עַל כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן. משֶׁה אָמַר: “אָשִׁירָה לַה'” (שמות טו, א), וְיִשְׂרָאֵל אָמְרוּ “אָשִׁירָה לַה'”; משֶׁה אָמַר: “עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ” (שם שם ב), וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִים: אָשִׁירָה לַה'". רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: כְּקָטָן שֶׁקּוֹרֵא אֶת הַהַלֵּל בְּבֵית הַסֵּפֶר: משֶׁה אָמַר: “אָשִׁירָה לַה'”, וְיִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: "אָשִׁירָה לַה "; משֶׁה אָמַר: “עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ”, וְיִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: “עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ”. רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כִּבְנֵי אָדָם שֶׁקּוֹרִין “שְׁמַע” בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁהָיָה משֶׁה פּוֹתֵחַ בְּדָבָר תְּחִלָה, וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִים אַחֲרָיו וְגוֹמְרִים עִמּוֹ; משֶׁה אָמַר: “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל”, וְיִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: “אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה” (שם שם, א); משֶׁה אָמַר: “עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ”, וְיִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שם שם, ב) (תוספתא סוטה ו, ב–ג; ילק"ש לשמות, רמא).

בִּקְשׁוּ – רצו.

כְּגָדוֹל וגו' – כדרך שאדם חשוב קורא את מזמורי ההלל בציבור, וזה עונה אחרי כל פסוק ופסוק במעין פזמון חוזר.

כְּקָטָן שֶׁקּוֹרֵא וגו' – כתלמיד בבית הספר, החוזר אחרי דברי המורה פסוק אחר פסוק.

קוֹרִין “שְׁמַע” – כחזן וקהל הקוראים את קריאת שמע, כאשר החזן אומר את ראשיתו של כל פסוק והקהל חוזר עליו ומשלימו.

*

קל “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות טו, א) – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירַת הַיָּם לֹא הִנִּיחָם משֶׁה שֶׁיֹּאמְרוּ לְעַצְמָם, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁרַבּוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמֵר עִמּוֹ פָּרָשָׁתוֹ כְּשֶׁהוּא נַעַר, כָּךְ אָמַר משֶׁה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” – כְּנַעַר הָעוֹנֶה אַחַר רַבּוֹ. לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה עָמְדוּ עַל פִּרְקָם, הִתְחִילוּ אוֹמְרִים שִׁירַת הַבְּאֵר לְעַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל” (במדבר כא, יז). אָמְרוּ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלֶיךָ לִהְיוֹת עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים וְעָלֵינוּ לוֹמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן” (ישעיה לח, כ) (ילק"ש לבמדבר, תשסד).

לֹא הִנִּיחָם וגו' – לא התיר להם לומר אותה לבדם.

אוֹמֵר עִמּוֹ פָּרָשָׁתוֹ – קורא פרשה בתורה, והנער חוזר אחר הרב פסוק אחר פסוק (וראו בקטע הקודם).

עָמְדוּ עַל פִּרְקָם – התבגרו.

*

קלא “וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה” (שמות יד, כ) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם, וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי? (סנהדרין לט ע"ב).

“וְלֹא קָרַב” וגו' – מילים אלה נדרשות על שירתם היומית של המלאכים (ראו ישעיה ו, ג), שהקב"ה סירב לשמוע בשעת מעבר ים סוף.

מַעֲשֵׂה יָדַי – המצרים (ויש מפרשים על ישראל).

*

קלב “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ” (שופטים ד, ח) – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: אִם תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָה אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה, וְאִם לֹא תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָה לֹא אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה. “וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִפְאַרְתְּךָ” (שם שם, ט) – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁתִּפְאַרְתָּהּ שֶׁל שִׁירָה נִמְסְרָה לְךָ לְבַדְּךָ, אֶתְמְהָא! – “וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק” (שם ה, א) (בר"ר מ, ד).

אָמַר רַ' נְחֶמְיָה – ומבין את הכפילות שבדברי ברק כבקשה להיות הדמות הראשית באמירת שירת הניצחון (והמשנית ביציאה לקרב שיונהג בידי דבורה).

אָמַר רַ' רְאוּבֵן – ומבין את תשובת דבורה כקביעה כי גם בשירה לא יהיה ברק הדמות הראשית, שכן דבורה נזכרת בה ראשונה.

*

קלג דָּוִד דָּר בַּחֲמִשָּׁה עוֹלָמִים וְאָמַר שִׁירָה: דָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ” (תהלים קג, א); יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְנִסְתַּכֵּל בְּכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו… בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו” (שם שם, כ–כא); יָנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְנִסְתַּכֵּל בְּדַדֶּיהָ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְמוּלָיו” (שם שם, ב); רָאָה בְּמַפַּלְתָּם שֶׁל רְשָׁעִים וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ–יָהּ” (שם קד, לה); נִסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַמִּיתָה וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ… תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן, תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן” (שם שם, פסוקים א, כט) (ברכות י ע"א).

דָּוִד – מחבר ספר תהלים.

דָּר בַּחֲמִשָּׁה עוֹלָמִים – חי בחמישה מצבי קיום.

בִּמְעֵי אִמּוֹ – ברחם.

דַּדֶּיהָ – שדיה.

“גְּמוּלָיו” – תיבה זו נדרשה מלשון גמילה מיניקה (בראשית כא, ח).

*

קלד “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (תהלים קיט, סב) – אָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַב שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה בָּאָה רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה.

רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת (ברכות ג ע"ב).

*

קלה אָמְרוּ עָלָיו עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ: בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם סֵפֶר תְּהִלִּים זָחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ שֶׁאוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּנִּי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּמְּנָה לוֹ צְפַרְדֵּעַ אַחַת, אָמְרָה לוֹ: דָּוִד, אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמְּךָ. (ילק"ש לתהלים, תתפט).

זָחָה דַּעְתּוֹ – התגאה.

*

קלו אָמַר רַ' עֲקִיבָא: לֹא הָיָה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל. לָמָּה? שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים – קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים – קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים.

רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן עֲזַרְיָה מְשָׁלוֹ מָשָׁל: לְאֶחָד שֶׁנָּטַל סְאָה שֶׁל חִטִּים וּנְתָנָהּ לְנַחְתּוֹם וְאָמַר לוֹ: הוֹצֵא מִמֶּנָּה כָּךְ וְכָךְ קֶמַח, כָּךְ וְכָךְ סֻבִּין, כָּךְ וְכָךְ מֻרְסָן, כָּךְ וְכָךְ סֹלֶת, וְסַלֵּת לִי מִתּוֹכָהּ גְּלֻסְקָא אַחַת יָפָה מְנֻפָּה וּמְעֻלָּה; כָּךְ מִכָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה לֹא סִלֵּת אֶלָּא שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל; שִׁיר הַשִּׁירִים – הַמְּשֻׁבָּח שֶׁבְּשִׁירִים, הַמְּסֻלְסָל שֶׁבְּשִׁירִים. רְאֵה מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַלֵּס לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ – “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּך יָפָה” (שיר השירים ד, א) (תנחומא תצווה, א; שהש"ר לפסוק).

לֹא הָיָה וגו' – היום שבו ניתן שיר השירים הוא הגדול מכל הימים.

לְאֶחָד – משל לאדם אחד.

נָטַל סְאָה – לקח כמות של כ־6 ק"ג.

נַחְתּוֹם – אופה.

סֻבִּין, מֻרְסָן, סֹלֶת – סוגי קמח (קליפות דקות וקליפות גסות של חיטה לעומת קמח משובח).

סַלֵּת לִי – בחר מתוך הסולת. גְּלֻסְקָא – כיכר לחם (סולת). מְנֻפָּה – מנוקה ומבוררת בנפה.

מְסֻלְסָל – נאה ומהודר.

מְקַלֵּס – משבח.

*

קלז הַמְּנַעְנֵעַ קוֹלוֹ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בְּבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּמִין זֶמֶר, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (תוספתא סנהדרין יב, י).

הַמְּנַעְנֵעַ קוֹלוֹ– משמיע קולו בזמר.

בֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת – מקום שתיית יין.

*

קלח “וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ” (שמואל א ו, יב) – מַהוּ “וַיִּשַּׁרְנָה”? אָמַר רַב: שֶׁיִּשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד אָרוֹן וְאָמְרוּ שִׁירָה; וּמָה שִׁירָה אָמְרוּ? אָמַר רַ' יִצְחָק נַפָּחָא:

רֹמִּי רֹמִּי הַשִּׁטָּה,/ הִתְנוֹפְפִי בְּרֹב הֲדָרֵךְ,

הַמְּחֻשֶּׁקֶת בְּרִקְמֵי זָהָב, / הַמְּהֻלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן,

הַמְּפֹאֶרֶת בַּעֲדִי עֲדָיִים, / הַמְּעֻלֶּפֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע בֶּן עַמְרָם עַד שֶׁלִּמֵּד שִׁירָה לַלְּוִיִּים, וְאַתֶּן אוֹמְרוֹת שִׁירָה מֵאֲלֵיכֶן – יִישַׁר כּוֹחֲכֶן! (עבודה זרה כד ע"ב; בר"ר נד, ד; ילק"ש לשמואל, קג).

“וַיִּשַּׁרְנָה” – מילה הנדרשת מלשון יישור פנים.

שירה ואמירת יישר כוח.

יִשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם – הפנו את פניהם במישׁרין.

רֹמִּי – התרוממי, התנשאי.

הַשִּׁטָּה – הארון שהיה עשוי מעצי שיטים.

הַמְּחֻשֶּׁקֶת – קשורה, עטופה.

בִּדְבִיר אַרְמוֹן – במשכן אלוהים המפואר כארמון.

עֲדִי עֲדָיִים – תכשיטים.

הַמְּעֻלֶּפֶת – משובצת (אבני חן).

בֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים – שעל ארון הברית.

בֶּן עַמְרָם – משה.

לַלְּוִיִּים – שתפקידם לשורר במשכן ובמקדש.

יִישַׁר – יתגבר ויגדל.

*

קלט “לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ” (ישעיה ט, ו) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי: מִפְּנֵי מָה כָּל מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה פָּתוּחַ וְזֶה סָתוּם? בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג; אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ – חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ, תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֵה וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק” (שם כד, טז) – אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “רָזִי לִי, רָזִי לִי” (שם) – אָמַר נָבִיא: “אוֹי לִי” (שם), אוֹי לִי! עַד מָתַי? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ” (שם).

תְּנָא מִשּׁוּם רַ' פַּפְיַס: גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה (סנהדרין צד ע"א).

תֵּבָה – מילה.

זֶה סָתוּם – ונכתבה מ"ם סופית באמצע המילה (“לםרבה”), בפסוק שנדרש על הגואל העתידי.

גּוֹג וּמָגוֹג – אויבי ישראל במלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל, אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח–לט).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים.

כָּל הַנִּסִּים – הצלתו מאשור ורפואתו הפלאית.

לֹא אָמַר שִׁירָה – ראו בקטע הבא.

נִסְתַּתֵּם – החלפת מ"ם פתוחה במ"ם סופית באה לומר שתוכנית הקב"ה לא יצאה לפועל.

“צְבִי לַצַּדִּיק” – מילים אלו נדרשות כאמירת שבח לקב"ה, צדיקו של עולם. שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ וגו' – דרשה אחרת על “צבי לצדיק” כבקשה למלא את בקשתו, צביונו, של חזקיהו להיות משיח.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

“רָזִי לִי” – ישנו סוד גנוז (רז) שבגללו נדחית בקשת הארץ והמלאך.

עַד מָתַי? – כמה עוד נחכה לביאת הגואל?

“בֹּגְדִים בָּגָדוּ” וגו' – עד שאויבי ישראל, ועד שגם אויביהם שלהם, ייעלמו מעל פני האדמה.

מִשּׁוּם – בשם.

*

קמ רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר אָמַר: רָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ” (דברי הימים ב לב, כה). לָמָּה? – “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ” (שם)! בּוֹא וּרְאֵה, חִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ וְצַדִּיק, וְאַתָּה אוֹמֵר “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ”? אֶלָּא גָּבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה. בָּא יְשַׁעְיָהוּ אֵצֶל חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, אָמַר לָהֶם: “זַמְּרוּ ה'!” (ישעיה יב, ה). אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? – “כִּי גֵאוּת עָשָׂה” (שם). אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר “מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָמַר חִזְקִיָּהוּ: תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה (שהש"ר ד, ח).

רָאוּי… לוֹמַר שִׁירָה – צריך היה לשיר דברי תודה.

לָמָּה? – למה לא אמר שירה?

גָּבַהּ לִבּוֹ – התגאה.

“גֵאוּת עָשָׂה” – מעשים גדולים ומרשימים.

כְּבָר “מוּדַעַת” וגו' – מעשיו הגדולים כבר ידועים בכל הארץ.

תּוֹרָה – הנרמזת במילת “זאת” (שנאמר: “וזאת התורה” [דברים ד, מד]).

מְכַפֶּרֶת – באה במקום, מפצה.

*

קמא אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מָה שֶׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵם: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וִיחִזְקִיָּהוּ.

דָּוִד אָמַר: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” (תהלים יח, לח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם” (שמואל א ל, יז), וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִים וּבְרָקִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי” (תהלים יח, כט).

עָמַד אָסָא וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ… כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה'” (דברי הימים ב יד, יב) – “לִפְנֵי אָסָא” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “לִפְנֵי ה'”.

עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן… וַיִּנָּגֵפוּ” (שם כ, כב).

עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן בְּמִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" (מלכים ב יט, לה) (איכ"ר פתיחתא ל; ילק"ש לשמואל, קסג).

תָּבַע – ביקש.

זִיקִים – כוכבי שביט.

*

קמב אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים שִׁירָה לְמַעְלָה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶנֶּאֱמַר: “בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר” (איוב לח, ז). וְאַחַר כָּךְ “וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים” (שם) (חולין צא ע"ב).

לְמַעְלָה – במרומים.

“כּוֹכְבֵי בֹקֶר” – הם בני ישראל שנמשלו לכוכבים.

“בְּנֵי אֱלֹהִים” – צבא השמים.

*

קמג “וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים כָּל מַעְיָנַי בָּךְ” (תהלים פז, ז) – אָמַר רַב יוּדָא בְּשֵׁם רַ' מֵאִיר: כְּשֵׁם שֶׁהַבְּאֵר נוֹבַעַת מַיִם חֲדָשִׁים בְּכָל שָׁעָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה חֲדָשָׁה בְּכָל שָׁעָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים שִׁירָה, כָּךְ אוֹמְרוֹת הַנָּשִׁים שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל מַעְיָנַי בָּךְ”, וְאוֹמֵר: “גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם” (שיר השירים ד, יב) (מד"ת לפסוק).

“וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים” – מילים אלו נדרשות על שירה ומחול.

הָאֲנָשִׁים – הגברים.

“מַעְיָן חָתוּם” – הנשים הן הנרמזות בביטוי “כל מעייני” (כבפסוק משיר השירים המכנה את האחות־הכלה מעיין).

*

קמד אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה” (תהלים פד, ה).

אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עֲתִידִים כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ” (ישעיה נב, ח) (סנהדרין צא ע"ב).

“יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ” – היושבים בהווה.

“יְהַלְלוּךָ” – לעתיד.

עֲתִידִים – לעתיד לבוא.

“צֹפַיִךְ” – הם הנביאים, המכונים צופים (יחזקאל ג, יז).

*

קמה “אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן” (שיר השירים ב, א) – אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אֲנִי, אֲנִי הִיא שֶׁהָיִיתִי חֲבוּיָה וּרְמוּסָה בְּצִלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, לְמָחָר כְּשֶׁיִּגְאָלֵנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצִּלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת אֲנִי מַרְטֶבֶת כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה, הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ” (תהלים צח, א).

רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אֲנִי, שֶׁנְּתוּנָה בְּעִמְקֵי הַצָּרוֹת, וּכְשֶׁיִּדְלֵנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהַצָּרוֹת אֲנִי מַרְטֶבֶת מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת שִׁירָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' " (שם קל, א) (שהש"ר לפסוק).

“חֲבַצֶּלֶת” – תיבה זו נדרשת מעניין חבויה בצל (והדוברת היא כנסת ישראל).

מַלְכֻיּוֹת – האומות ששיעבדו את עם ישראל.

מַרְטֶבֶת – מתמלאת לחות ורטיבות.

כְּשֶׁיִּדְלֵנִי – כשיוציא אותי (מן המעמקים).

*

קמו “תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה” (שיר השירים ד, ח) – אָמַר רַ' יוּסְטָא: הַר הוּא וּשְׁמוֹ אֲמָנָה, עַד אוֹתוֹ הָהָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן חוּצָה לָאָרֶץ.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' יוֹסֵי: כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַגָּלֻיּוֹת לְשָׁם יִהְיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: “תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה” (שמו"ר כג, ה).

“תָּשׁוּרִי” – ותיבה זו נדרשת מלשון שירה.

כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַגָּלֻיּוֹת לְשָׁם – כשיגיעו לשם בני ישראל בדרכם ארצה מן הגולה.

*

קמז “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת” (שמות טו, א) – כָּל הַשִּׁירוֹת שֶׁעָבְרוּ קְרוּיוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, לְפִי שֶׁהַתְּשׁוּעוֹת שֶׁעָבְרוּ הָיָה אַחֲרֵיהֶן שִׁעְבּוּד, שֶׁעָמְדוּ בָּבֶל, מָדַי, יָוָן, אֱדוֹם; אֲבָל הַתְּשׁוּעָה שֶׁעֲתִידָה לָבוֹא אֵין אַחֲרֶיהָ שִׁעְבּוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים” (ישעיה מה, יז) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמְרִים שִׁיר לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ” (תהלים צח, א) (שמו"ר כג, יא; ילק"ש לשמות, רמב).

לְשׁוֹן נְקֵבָה – תיבת “שירה” (ולא “שיר”) המציינת חולשה וחלקיות, המסומלות באישה.

עָמְדוּ – ושלטו בישראל.

*