א “לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם” (שמות לא, יג) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעֵם (שבת י ע"ב; ביצה טז ע"א).
בֵּית גְּנָזַי – אוצרותי.
לִתְּנָהּ – לתת אותה.
*
ב “רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת” (שמות טז, כט) – מַהוּ “רְאוּ”? אָמַר רַ' יוֹסֵי: רְאוּ אֶת הַמַּרְגָּלִית שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם (מד"ת צב, א; ילק"ש לשמות, רסא).
*
ג אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל מִצְווֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל – נָתַן לָהֶם בְּפַרְהֶסְיָא, חוּץ מִשַּׁבָּת שֶׁנָתַן לָהֶם בְּצִנְעָא, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם” (שמות לא, יז) (ביצה טז ע"א).
מִשּׁוּם – בשם.
בְּפַרְהֶסְיָא – בגלוי, ברשות הרבים.
בְּצִנְעָא – בסתר.
“אוֹת הִוא” – השבת.
*
ד שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְכֻלָּם יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג! אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִשְׂרָאֵל הוּא בֶּן זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זִכְרוּ הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לְשַׁבָּת – כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ, ח) (בר"ר יא, ח; ילק"ש לבראשית, יז).
לְכֻלָּם וגו' – לכל אחד מששת ימי השבוע יש בן זוג (שישה ימים מתחלקים לשלושה זוגות).
“לְקַדְּשׁוֹ” – דורש את המילה מלשון קידושין, נישואין.
*
ה “כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם” (שמות לא, יד) – מַגִּיד שֶׁהַשַּׁבָּת מוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה עַל יִשְׂרָאֵל: מָה לִפְלוֹנִי חֲנוּתוֹ נְעוּלָה? – שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת! – מָה לִפְלוֹנִי בָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ? – שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת! (מכילתא דר"י כי תשא, שבתא, א).
מוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה – מעצימה את הקדושה.
מָה לִפְלוֹנִי – מדוע פלוני.
*
ו בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ שֶׁהַשַּׁבָּת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. בַּתּוֹרָה – שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְווֹתַי וְתוֹרֹתָי” (שמות טז, כח), וְנֶאֱמַר: “רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת” (שם שם, כט); בַּנְּבִיאִים – שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ” (יחזקאל כ, יג), וְנֶאֱמַר: “וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד” (שם); בַּכְּתוּבִים – שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ… וַתִּתֵּן לָהֶם… חֻקִּים וּמִצְווֹת” (נחמיה ט, יג), וְנֶאֱמַר: “וְאֶת שַּׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם” (שם שם, יד).
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם תִּזְכּוּ לִשְׁמֹר שַׁבָּת מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ שְׁמַרְתֶּם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאִם חִלַּלְתֶּם אוֹתָהּ מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ חִלַּלְתֶּם כָּל הַמִּצְווֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע” (ישעיה נו, ב) (ירושלמי נדרים ג, ט; שמו"ר כה, יב).
מָצִינוּ – מצאנו (כתוב).
“מִצְווֹתַי וְתוֹרֹתָי” – אף שמדובר היה רק בחילול שבת, משה מכנה שמירת שבת בלשון רבים, “מצוותי”.
“בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ” – והפירוט כולל את שבת בלבד.
“חֻקִּים וּמִצְווֹת” – וההמשך עוסק רק בשבת.
מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם – ייחשב לכם הדבר.
*
ז כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (לק"ט לבמדבר, קיג ע"א).
*
ח “שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע” (ישעיה נו, ב) – הָא לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מְרֻחָק מִן הָעֲבֵרָה (מכילתא דר"י בשלח, ויסע, ה).
מְרֻחָק מִן הָעֲבֵרָה – אינו מגיע לידי חטא.
*
ט “אוֹת הִוא לְעֹלָם” (שמות לא, יז) – מַגִּיד שֶׁאֵין שַׁבָּת בְּטֵלָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁנָּתְנוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם עָלָיו, כְּגוֹן שַׁבָּת וּמִילָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, הֲרֵי אֵלּוּ נִתְקַיְּמוּ בְיָדָם וְאֵין נִטָּלִים, וְכָל דָּבָר שֶׁלֹּא נָתְנוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם עָלָיו, כְּגוֹן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שְׁמִיטִין וְיוֹבְלוֹת, לֹא נִתְקַיְּמוּ בְיָדָם (מכילתא דר"י כי תשא, שבתא, א; ילק"ש לשמות, שצא).
“אוֹת הִוא” – השבת.
נָתְנוּ יִשְׂרָאֵל וגו' – היו מוכנים למות (כדי לקיים את המצוות).
נִטָּלִים – נלקחים (מהם).
שְׁמִיטִין וְיוֹבְלוֹת – שמירה על שנות שמיטה והיובל (ויקרא כה, יא).
*
י אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַמְּשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ, אֲפִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּדוֹר אֱנוֹשׁ, מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת… שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ” (ישעיה נו, ב) – אַל תִּקְרָא “מֵחַלְּלוֹ”, אֶלָּא “מָחוּל לוֹ”.
אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: “טוֹב מְלֹא כַף נָחַת” (קהלת ד, ו) – זֶה יוֹם הַשַּׁבָּת, “מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ” (שם) – אֵלּוּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה; שֶׁאָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִים אֶלָּא בִּזְכוּת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן” (ישעיה ל, טו) – בְּשׁוּבָה וּנְיָח תִּוָּשֵׁעוּן (שבת קיח ע"ב; קה"ר לפסוק).
דּוֹר אֱנוֹשׁ – הדור השלישי לאדם הראשון, שהיה על פי מסורת האגדה דור של עובדי עבודה זרה.
אַל תִּקְרָא – שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, לעיתים על ידי שינוי ניקודן או חלוקתן מחדש.
מָחוּל לוֹ – נסלח לו (בזכות שמירת שבת) על שעבד עבודה זרה.
שׁוּבָה וּנְיָח – דורש “בשובה ונחת” כמילים ארמיות: שבת ומנוחה.
*
יא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה לֹא שָׁלְטָה בָהֶם אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט” (שמות טז, כז), וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “וַיָּבֹא עֲמָלֵק” (שם יז, ח).
אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיָּד נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי” (ישעיה נו, ד), וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי” (שם שם, ז) (שבת קיח ע"ב).
אִלְמָלֵי – אילו, לוּ.
שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה – לאחר מתן תורה (שבה יצא העם ללקוט מן בניגוד לאיסור, ולכן נענשו במלחמת עמלק).
מִשּׁוּם – בשם.
שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת – רצופות.
“שַׁבְּתוֹתַי” – צורת רבים, ומיעוט רבים – שנים.
“וְשִׂמַּחְתִּים” וגו' – בבניין המקדש והגאולה.
*
יב “אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ… וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ” (בראשית יז, ד–ח) – רַ' יוּדָן אָמַר: אִם מְקַבְּלִים בָּנֶיךָ אֶת הַשַּׁבָּת הֵם נִכְנָסִים לָאָרֶץ, וְאִם לָאו – אֵין נִכְנָסִים (בר"ר מו, ט).
“בְרִיתִי אִתָּךְ” – דברי ה' לאברהם.
הַשַּׁבָּת – שנאמר עליה שהיא “ברית עולם” (שמות לא, טז).
*
יג אָמַר אַבַּיֵי: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָהּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם” (יחזקאל כב, כו) (שבת קיט ע"ב).
אֶלָּא בִּשְׁבִיל – בגלל.
“וָאֵחַל בְּתוֹכָם” – דברי הקב"ה: שמי מתחלל (בגלל העיר שחרבה על אי שמירת שבת).
*
יד טוּר שִׁמְעוֹן לָמָּה חָרֵב? שֶׁהָיוּ מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר בְּשַׁבָּת (ירושלמי תענית ד, ה; איכ"ר ב, ד).
טוּר שִׁמְעוֹן – הוא כנראה הר המלך (כינוי להרי יהודה ודרום הרי אפרים).
*
טו נֶאֱמַר: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ, ח), וּכְנֶגְדּוֹ נֶאֱמַר: “לֹא תַעֲנֶה… עֵד שָׁקֶר” (שם שם, יג). מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל־מִי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת־הַשַּׁבָּת מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא בָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָח בַּשְּׁבִיעִי; וְכָל־מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'” (ישעיה מג, י) (מכילתא דר"י יתרו, בחודש, ט).
וּכְנֶגְדּוֹ – כנגד הדיבר הרביעי (שעניינו בשבת) נכתב על הלוח השני הדיבר התשיעי (“לא תענה”).
*
טז שְׁלוֹשָׁה מְעִידִים זֶה עַל זֶה: יִשְׂרָאֵל וְשַׁבָּת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יִשְׂרָאֵל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעִידִים עַל הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא יוֹם מְנוּחָה; יִשְׂרָאֵל וְשַׁבָּת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶחָד; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשַׁבָּת מְעִידִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם יְחִידִים בָּאֻמּוֹת (מדרש המובא בידי התוספות לחגיגה ג ע"ב).
מְעִידִים – מצהירים ברבים על מעלתם של האחרים ומאשרים את אמיתות הצהרתם.
אֶחָד – ראו דברים ו, ד.
יְחִידִים – דברי הימים א יז, כא.
*
יז “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ, ח) – כָּאן כָּתַב “זָכוֹר” וּלְהַלָּן “שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (דברים ה, יב). אָמַר רַ' יוּדָן בְּרַ' אַיְבוּ בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח אֶת בְּנוֹ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וּמָסַר לוֹ אִסָּר וְנָתַן לוֹ צְלוֹחִית. שִׁבֵּר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר, תָּלַשׁ בְּאָזְנוֹ וְתָלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְנָתַן לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וְאָמַר לוֹ: הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְאַבֵּד אֶת אֵלּוּ כְּשֵׁם שֶׁאִבַּדְתָּ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת. כָּךְ עַל יְדֵי שֶׁאִבְּדוּ יִשְׂרָאֵל “זָכוֹר” בַּמִּדְבָּר נָתַן לָהֶם “שָׁמוֹר” (פס"ר כג, א).
כָּאן – בהופעה הראשונה של עשרת הדיברות בתורה.
לְהַלָּן – בהופעתם השנייה.
לְמֶלֶךְ – משל למלך.
אִסָּר – מטבע בערך מסוים.
צְלוֹחִית – כלי זכוכית להביא בו יין מן החנווני.
תָּלַשׁ בְּאָזְנוֹ – משך את אוזנו של הבן (אות אזהרה).
אִבְּדוּ יִשְׂרָאֵל וגו' – על ידי חטא העגל ושבירת הלוחות.
*
יח אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: לֹא נִתְּנָה הַשַׁבָּת אֶלָּא לְתַעֲנוּג. רַ' חַגַּי בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לֹא נִתְנָה הַשַׁבָּת אֶלָּא לְתַלְמוּד תּוֹרָה. וְאֵין מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, מָה שֶׁאָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא לְתַעֲנוּג – אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁהֵם יְגֵעִים בַּתּוֹרָה כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וּבַשַּׁבָּת הֵם בָּאִים וּמִתְעַנְּגִים: וּמַה שֶּׁאָמַר רַ' חַגַּי בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן לְתַלְמוּד תּוֹרָה – אֵלּוּ הַפּוֹעֲלִים, שֶׁהֵם עֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וּבַשַּׁבָּת הֵם בָּאִים וּמִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה (פס"ד כג, ט).
כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת – ששת ימות השבוע.
*
יט “וַיַּקְהֵל משֶׁה” (שמות לה, א) – רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה אוֹמְרִים: מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה וְעַד סוֹפָה אֵין בָּהּ פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ “וַיַּקְהֵל” אֶלָּא זֹאת בִּלְבָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲשֵׂה לְךָ קְהִלּוֹת גְּדוֹלוֹת וּדְרשׁ לִפְנֵיהֶם בְּרַבִּים הִלְכוֹת שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מִמְּךָ דּוֹרוֹת הַבָּאִים לְהַקְהִיל קְהִלּוֹת בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְלִכְנֹס בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְלַמֵּד וּלְהוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אִסּוּר וְהֶתֵּר, כְּדֵי שֶׁיְהֵא שְׁמִי הַגָּדוֹל מִתְקַלֵּס בֵּין בָּנַי (ילק"ש לשמות, תח).
בַּעֲלֵי אַגָּדָה – מפורסמים בידיעותיהם באגדה.
הִלְכוֹת שַׁבָּת – הנזכרות בראש פרשת “ויקהל” (שמות לד, א–ג).
מִתְקַלֵּס – זוכה לדברי שבח.
*
כ “וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם” (שמות ב, יא) – רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, וְאָמַר לְפַרְעֹה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד, אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הוּא מֵת; וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ, אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ: לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר. הָלַךְ וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ (שמו"ר א, כז–כח; ויק"ר לז, ב).
תִּקֵּן לָהֶם – קבע בעבורם.
*
כא “תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים” (שמות ה, ט) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְּיָדָם מְגִלּוֹת, שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גוֹאֲלָם, לְפִי שֶׁהָיוּ נוֹחִין בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ פַרְעֹה: “תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר” (שם) – אַל יְהוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין וְאַל יִהְיוּ נְפֵשִׁים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמו"ר ה, יח).
מְגִלּוֹת – כתבים.
מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶן וגו' – מוצאים הנאה ותקוות גאולה בקריאתם מדי שבת.
נוֹחִין – נחים.
יִהְיוּ נְפֵשִׁים – ינוחו.
*
כב אָמְרָה תוֹרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, מָה תְּהֵא עָלַי? כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ לַחֲרשׁ וְלִזְרֹעַ שָׂדֵהוּ – וַאֲנִי מָה תְּהֵא עָלַי? אָמַר לָהּ: יֵשׁ לִי זִוּוּג אֶחָד שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ, זֶהוּ יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּטֵלִין מִמְּלָאכָה וְהֵם נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה (מדרש המובא בטור, אורח חיים, רצ).
זִוּוּג אֶחָד – בן זוג, בן לוויה.
*
כג “הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְמִיעִינִי” (שיר השירים ח, יג) – רַ' נָתָן בְּשֵׁם רַ' אַחָא אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל עֲבָדָיו וַחֲבָשָׁם בְּבֵית קוֹלִין. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? נָטַל כָּל קְצַרְקִיטוֹן שֶׁלּוֹ וַעֲבָדָיו וְהָלַךְ לִשְׁמֹעַ מָה הֵם אוֹמְרִים. שָׁמַע שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ הוּא שִׁבְחֵנוּ, הוּא חַיֵּינוּ, אַל נֶחְסַר לַאֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הַגְבִּיהוּ קוֹלְכֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ חֲבֵרִים שֶׁעַל גַּבֵּיכֶם. כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲסוּקִים בִּמְלַאכְתָּם כָּל שֵׁשֶת יָמִים, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מַשְׁכִּימִים וּבָאִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע, וְעוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה וּמַפְטִירִין בְּנָבִיא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: בָּנַי, הַגְבִּיהוּ קוֹלְכֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ חֲבֵרִים שֶׁעַל גַּבֵּיכֶם – וְאֵין חֲבֵרִים אֶלָּא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – וּתְנוּ דַעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תִּשְׂנְאוּ זֶה אֶת זֶה וְלֹא תְּקַנְּאוּ זֶה אֶת זֶה וְלֹא תְּחַרְחֲרוּ זֶה עִם זֶה וְלֹא תְּבַיְּשׁוּ זֶה לָזֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנַי: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֵינָם עוֹסְקִים בָּהּ, וַהֲרֵי אֵיבָה וְקִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּת בֵּינֵיהֶם – וְאַתֶּם מְקַיְּמִים אוֹתָה בְּשָׁלוֹם (שהש"ר לפסוק).
לְמֶלֶךְ – משל למלך.
בֵּית קוֹלִין – בית האסורים.
קְצַרְקִיטוֹן – קסרקטין, פמליה של אנשי צבא.
אַל נֶחְסַר וגו' – יהי רצון שלא יסור מעמנו.
שֶׁעַל גַּבֵּיכֶם – הניצבים מעליכם (הם אנשי הפמליה המלכותית).
עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה – בתפילה.
תְּחַרְחֲרוּ – תעוררו ריב ומחלוקת.
וְאַתֶּם וגו' – וראוי שתקיימו את מה שהתורה מלמדת באווירה של שלוה ושלום.
*
כד “יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם” (תהלים קלט, טז) – זֶה יוֹם הַשַּׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? אָדָם עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל שִׁשָּׁה וְנָח בַּשְּׁבִיעִי – נִתְרַצֶּה עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ. שׁוּב אָדָם עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּפְנֵי אוֹיְבָיו כָּל שִׁשָּׁה וְנָח בַּשְּׁבִיעִי – שׁוֹכֵחַ כָּל צַעַר שֶׁהָיה לוֹ. כָּךְ הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל אָדָם: יוֹם טוֹבָה מְשַׁכֵּחַ יוֹם רָעָה, יוֹם רָעָה מְשַׁכֵּחַ יוֹם טוֹבָה (סא"ר א).
“יָמִים יֻצָּרוּ” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי הקב"ה ברא ימים רבים, אך יש לו בהם יום אחד מיוחד, הוא יום השבת (שניתן לישראל).
נִתְרַצֶּה – התפייס, חי בשלווה (לאחר שבוע של עמל ומתיחות).
בִּפְנֵי – בנוכחות (וסובל בשל כך).
מִדָּתוֹ – דרכו.
*
כה רַ' אֶלְעָזָר בֶּן חֲנַנְיָה אוֹמֵר: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” (שמות כ, ח) – תְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאִם תִּתְמַנֶּה לְךָ מָנָה יָפָה תְּהֵא מְתַקְּנָהּ לְשֵׁם שַׁבָּת (מכילתא דר"י יתרו, בחודש, ז).
אֶחָד בְּשַׁבָּת – יום א' בשבוע.
תִּתְמַנֶּה וגו' – יזדמן לך מאכל משובח.
מְתַקְּנָהּ לְשֵׁם שַׁבָּת – מכין ושומר לכבוד שבת.
*
כו שָׁנִינוּ, אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן: כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה – אוֹמֵר: זוֹ לַשַׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם” (תהלים סח, כ). וְכֵן שָׁנִינוּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵאֶחָד בְּשַׁבַּתְּךָ לְשַׁבַּתֶּךָ, וּבֵית־הִלֵּל אוֹמְרִים “בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם”. וְכֵן שָׁנִינוּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵאֶחָד בְּשַׁבַּתְּךָ לְשַׁבַּתֶּךָ, וּבֵית הַלֵּל אוֹמְרִים “בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם” (ביצה טז ע"א).
אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת – כל מאכלו במהלך השבוע היה מתוך מחשבה על השבת.
הֵימֶנָּה – יותר ממנה.
מַנִּיחַ – כדי לאכול בשבת.
מִדָּה – דרך.
כָּל מַעֲשָׂיו וגו' – ובוטח בקב"ה שיזמן לו מאכל נאה לשבת.
מֵאֶחָד בְּשַׁבַּתְּךָ – מיום א' בשבוע שלך חשוֹב על השבת הבאה.
*
כז “זָכוֹר” וְ"שָׁמוֹר" (שמות כ, ח; דברים ה, יב) – זָכוֹר מִלְּפָנָיו וְשָׁמוֹר מֵאַחֲרָיו; מִכָּאן אָמְרוּ: מוֹסִיפִין מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁהוּא טוֹרֵף מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו (מכילתא דר"י יתרו, בחודש, ז).
“זָכוֹר” וְ"שָׁמוֹר" – מילות המבוא לדיבר העוסק בשבת בשתי הופעותיו בתורה.
מִלְּפָנָיו – עוד לפני כניסת יום השבת.
מוֹסִיפִין וגו' – מקדימים לקבל את השבת ומאחרים להוציא אותה במוצאי שבת.
*
כח הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִדְנוּד עֲבֵרָה – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר וְיֵשׁ זָרִיז וְנִפְסָד; יֵשׁ שָׁפָל וְנִשְׂכָּר וְיֵשׁ שָׁפָל וְנִפְסָד. זָרִיז וְנִשְׂכָּר – שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַשָּׁבוּעַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶרֶב שַׁבָּת; זָרִיז וְנִפְסָד – שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַשָּׁבוּעַ וְעוֹשֶׂה בְּעֶרֶב שַׁבָּת. שָׁפָל וְנִשְׂכָּר – שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כָּל הַשָּׁבוּעַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶרֶב שַׁבָּת; שָׁפָל וְנִפְסָד – שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כָּל הַשָּׁבוּעַ וְעוֹשֶׂה בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
אָמַר רָבָא: אוֹתָן הַנָּשִׁים שֶׁל מְחוֹזָא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עוֹשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַחֲמַת פִּנּוּק, שֶׁהֲרֵי אַף בְּכָל יוֹם אֵינָן עוֹשׂוֹת, מִכָּל מָקוֹם קוֹרְאִין עֲלֵיהֶן “שָׁפָל וְנִשְׂכָּר” (פסחים נ ע"ב).
עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וכו' – ימי־שישי וערבי חגים.
מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – משעת תפילת מנחה ואחריה.
מוֹצָאֵי שַׁבָּת – מיד עם צאת השבת.
נִדְנוּד עֲבֵרָה – חשש לעבירה (בשל הקרבה לזמן הקדוש).
אֵינוֹ רוֹאֶה – במלאכתו.
זָרִיז וְנִשְׂכָּר – חרוץ ומרוויח.
נִפְסָד – מפסיד.
שָׁפָל – עצל.
עוֹשֶׂה – עמל.
מְחוֹזָא – עיר בבבל.
*
כט אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְהוֹצָאוֹת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ” (שמות טז, ה) – לְאַלְתַּר (שבת קיז ע"ב).
לְהוֹצָאוֹת שַׁבָּת – לקנות צורכי שבת.
לְאַלְתַּר – תכף ומיד עם ראשית היום (כאמור שם, בפסוק כא, על לקיטת המן “בבוקר בבוקר”).
*
ל רַ' אַבָּהוּ הָיָה יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא שֵׁן וְנוֹפֵחַ בָּאֵשׁ. רַב עָנָן לָבַשׁ גּוּנְדָא, שֶׁשָּׁנוּ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ. רַב סָפְרָא הָיָה מְחָרֵךְ רֹאשׁ. רָבָא מָלַח שִׁבּוּטָא. רַב הוּנָא הָיָה מַדְלִיק נֵר. רַב פַּפָּא גִּדֵּל פְּתִילָה. רַב חִסְדָּא הָיָה מְחַתֵּךְ סֶלֶק. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְּעִים עֵצִים. רַ' זֵירָא הָיָה מַדְלִיק קֵיסָמִים. רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק – מְכַתֵּף וְנִכְנָס, מְכַתֵּף וְיוֹצֵא. אָמַר: אִלּוּ נִזְדַּמְנוּ לִי רַ' אַמִּי וְרַ' אַסִּי, כְּלוּם לֹא הָיִיתִי מְכַתֵּף לִפְנֵיהֶם? (שבת קיט ע"א).
נוֹפֵחַ – מלבה את אש לצורכי בישול (לכבוד שבת [והוא הדין במעשיהם של שאר החכמים]).
גּוּנְדָא – בגד פשוט (הנלבש מעל הבגדים בשעת בישול האוכל ולעיתים מתלכלך).
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית המדרש של ר' ישמעאל.
בְּגָדִים וכו' – אין לשרת את האדון (ביום השבת) בבגד שבו בישלו את סעודתו (בערב שבת).
מְחָרֵךְ רֹאשׁ – צולה ראש בהמה קלות באש.
מָלַח שִׁבּוּטָא – ממליח דג.
גִּדֵּל – שוזר (להכנת נר).
מְכַתֵּף וגו' – נושא על כתפיו (צורכי שבת), נכנס ויוצא מן הבית כמה פעמים.
רַ' אַמִּי וְרַ' אַסִּי – מוריו.
*
לא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִין לוֹ עֲרֵבָה מְלֵאָה חַמִּין וְרוֹחֵץ פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין הַמִצֻיָּצִין וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת (שבת כ"ה ע"ב).
עֲרֵבָה מְלֵאָה חַמִּין – קערה גדולה ובה מים חמים.
סְדִינִין הַמִצֻיָּצִין – עטיפות בד שציציות בשוליהן.
*
לב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּבְנוֹ רַ' אֶלְעָזָר רָאוּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה זָקֵן אֶחָד כְּשֶׁהוּא אוֹחֵז בְּיָדוֹ שְׁתֵּי חֲבִילוֹת שֶׁל הֲדַסִים וְרָץ בֵּין הַשְּמָשׁוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אֵלּוּ לָמָּה לְּךָ? אָמַר לָהֶם: לִכְבוֹד שַּבָּת.
– וִיהֵא דַי לְךָ בְּאֶחָד.
– אֶחָד כְּנֶגֶד “זָכוֹר” (שמות כ, ח) וְאֶחָד כְּנֶגֶד “שָׁמוֹר” (דברים ה, יב).
אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן לִבְנוֹ: רְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל! (שבת לג ע"ב).
הֲדַסִים – ענפים ריחניים.
בֵּין הַשְּמָשׁוֹת – בדקות הקרובות לכניסת השבת.
“זָכוֹר” – ראו קטע כז.
*
לג “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שיר השירים ב, ב) – מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ מְתֻקֶּנֶת לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְתֻקָּנִים לִגְאֻלַּת מָחָר (ויק"ר כג, ו).
מְתֻקֶּנֶת וגו' – מיועדת לקשט את הבית בשבתות וחגים.
גְּאֻלַּת מָחָר – יום הגאולה המתקרב ובא.
*
לד רַ' חֲנִינָא הָיָה מִתְעַטֵּף וְעוֹמֵד בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאָמַר: בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.
רַ' יַנַּאי לָבַשׁ בְּגָדָיו בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאָמַר: בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה! (שבת קיט ע"א).
מִתְעַטֵּף – בבגדים נאים.
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – ראו קטע לב.
*
לה “וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ” (בראשית ב, ג) – בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, קִדְּשׁוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם. לֹא דּוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּשַׁבָּת (בר"ר יא, ב; ילק"ש לבראשית, טז).
יְמוֹת הַשַּׁבָּת – ימות השבוע.
*
לו “שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה” (שיר השירים א, ה) – שְׁחֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, וְנָאוָה אֲנִי בְּשַׁבָּת (שהש"ר לפסוק).
*
לז אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עֻקְבָּא: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר “וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל צְבָאָֽם” וְגו' (בראשית ב, א–ג) – שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּים לוֹ לְאָדָם מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: “וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר” (ישעיה ו, ז).
שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רַע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת, מֵלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ, וּמַלְאָךְ רָע עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ; וְאִם לָאו – מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ (שבת קיט ע"ב).
יְהִי רָצוֹן וגו' – שכך יהיה גם בשבת הבאה.
בְּעַל כָּרְחוֹ – כנגד רצונו.
*
לח “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג” (ישעיה נח, יג) – זוֹ הֵדְלָקַת הַנֵּר בְּשַׁבָּת.
“וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי” (איכה ג, יז) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת, “נָשִׁיתִי טוֹבָה” (שם) – אָמַר רַ' יִרְמְיָּה: זֶה בֵּית הַמֶּרְחָץ. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין. רַ' יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ (תנחומא נח, א; שבת כה ע"ב; ילק"ש לאיכה, תתרלח).
הֵדְלָקַת הַנֵּר – ובלי אור הנר אין בבית לא עונג ולא שלום.
“נָשִׁיתִי טוֹבָה” – שכחתי מה היא טובה (וחכמים מזכירים שלושה דברים טובים הקשורים בשבת שראוי לקונן על היעדרם).
חַמִּין – מים חמים.
כֵּלִים – בגדים, מצעים.
*
לט אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּנֵר הוֹוִים לוֹ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
רַב הוּנָא הָיָה עוֹבֵר וְשָׁב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל רַ' אָבִין הַנַּגָּר, רָאָהוּ שֶׁהָיָה רָגִיל בְּנֵרוֹת הַרְבֵּה, אָמַר: שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים יֵצְאוּ מִכָּאן. יָצְאוּ מֵהֶם רַב אִידִי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּא בַּר אָבִין. (שבת כ"ג ע"ב).
נֵר – של שבת.
הוֹוִים לוֹ – יהיו לו.
*
מ רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: “וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי” (בראשית ב, ג) – בֵּרְכוֹ בְּנֵר. וּבִי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה: פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי אֶת הַנֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבָאתִי וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דָּלוּק (בר"ר יא, ג; ילק"ש לבראשית, טז).
בִּי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה – ולי אירע כך.
*
מא הַשַּׁבָּת – נֵרוֹתֶיהָ הֵם כְּבוֹדָהּ. אִם שְׁמַרְתֶּם נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת אֲנִי מַרְאֶה לָכֶם נֵרוֹת שֶׁל צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָלַיִם בַּנֵּרוֹת” (צפניה א, יב) (ילק"ש לבמדבר, תשיט).
“בָּעֵת הַהִיא” – בעת הגאולה.
“אֲחַפֵּש” – ומילה זו נדרשת גם מלשון חופש, גאולה.
*
מב תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ, ח) – בַּמָּה אַתָּה מְקַדְּשׁוֹ: בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה, בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, וּבִכְסוּת נְקִיָּה, וּבִמְנוּחָה (מכילתא דרשב"י לפסוק, סא"ר, כד).
תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ושמו אליהו נאמר.
בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה – כתבי קודש הנלמדים בשבת.
*
מג “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ, ח) – בִּבְרָכָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ (מכילתא דר"י יתרו, בחודש, ז).
בִּכְנִיסָתוֹ – של יום השבת.
*
מד שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת־רַ' זַכַּאי: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא כִּנִּיתִי שֵׁם לַחֲבֵרַי וְלֹא בִּטַּלְתִּי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי, פַּעַם אַחַת לֹא הָיָה לִי קִדּוּשׁ. מָכְרָה כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ וְהֵבִיאָה לִי קִדּוּשׁ הַיּוֹם.
שָׁנוּ, כְּשֶׁמֵּתָה הִנִּיחָה לוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן; כְּשֶׁמֵּת הוּא, הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן (מגילה כז ע"ב).
בַּמָּה – בזכות מה.
כִּנִּיתִי שֵׁם – קראתי בכינוי מעליב.
קִדּוּשׁ הַיּוֹם – קידוש השבת על יין.
כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ – כיסוי ראשה.
הִנִּיחָה – השאירה (בירושה).
גַּרְבֵי – חביות.
*
מה אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלֶּא לִכְזַיִת (שבת קיט ע"ב).
יְסַדֵּר – יערוך (בשפע).
לִכְזַיִת – לכמות קטנה ביותר.
*
מו אָמַר רַ' יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מֵאוֹכְלֵי שָׁלוֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. (שבת קיח ע"ב).
יְהֵא חֶלְקִי וגו' – אזכה לשכר כשכרם.
שָׁלוֹשׁ סְעוּדוֹת – ובימי חול אכלו שתיים בלבד.
*
מז “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג” (ישעיה נח, יג) – בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? אָמַר רַב יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַב: בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין וְדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אֲפִלּוּ דָבָר מוּעָט וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ – הֲרֵי זֶה עֹנֶג. מַהוּ? אָמַר רַב פַּפָּא: כַּסָּא דְהַרְסְנָא (שבת קיח ע"ב).
תְּרָדִין – תרד.
כַּסָּא דְהַרְסְנָא – דגים קטנים המטוגנים בשמן ומצופים קמח.
*
מח “וְהָיָה בָּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ… וְהָיָה מִשְׁנֶה” (שמות טז, ה) – לֶחֶם מְשֻׁנֶּה. כֵּיצַד? בְּכָל יוֹם הָיָה יוֹרֵד עֹמֶר אֶחָד וּבַשַּׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים; בְּכָל יוֹם רֵיחוֹ נוֹדֵף וּבַשַּבָּת יוֹתֵר; בְּכָל יוֹם הָיָה מַצְהִיב כְּזָהָב וּבַשַּׁבָּת יוֹתֵר (מכילתא דרשב"י לפסוק).
לֶחֶם מְשֻׁנֶּה – לחם השונה (בערב שבת ולכבודה) מן הלחם של ימות החול.
הָיָה יוֹרֵד – המן.
*
מט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כַּמָּה סְעוּדוֹת חַיָּב אָדָם לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת? שָׁלוֹשׁ. רַ' חִדְקָא אָמַר: אַרְבַּע (שבת קיז ע"ב).
שָׁלוֹשׁ – ראו קטע מו.
*
נ “וְכִבַּדְתּוֹ” (ישעיה נח, יג) – שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חוֹל.
אָמַר רַב הוּנָא: אִם יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף – יַחֲלִיף, וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף – יְשַׁלְשֵׁל בְּגָדָיו (שבת קיג ע"א; ילק"ש לישעיה, תצו).
“וְכִבַּדְתּוֹ” – את יום השבת.
יְשַׁלְשֵׁל – יגלגל כלפי מטה את השרוולים (ולא יפשיל כלפי מעלה כבשעת עבודה).
*
נא אָמַר רַ' חֲנִינָא: צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲטִיפִין, אֶחָד לְחֹל וְאֶחָד לְשַׁבָּת. וְכֵן דָּרַשׁ רַ' שִׂמְלַאי בְּצִבּוּר. בָּכוּ הַתַּלְמִידִים כְּנֶגְדּוֹ, אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כַּעֲטִיפָתֵנוּ בְּחֹל כֵּן עֲטִיפָתֵנוּ בְּשַׁבָּת. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִים אַתֶּם לְשַׁנּוֹת (ירושלמי פאה ח, ז).
עֲטִיפִין – מערכת הבגדים העליונים.
בָּכוּ – כי בגלל עוניים לא היו להם שני עטיפים.
לְשַׁנּוֹת – ראו בקטע הקודם.
*
נב “וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ” (ישעיה נח, יג) – שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ שֶׁל חֹל. “מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ” (שם) – חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִים. “וְדַבֵּר דָּבָר” (שם) – שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל (שבת קיג ע"א–ע"ב).
“וְכִבַּדְתּוֹ” – את יום השבת.
הִלּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת – הליכתך ביום השבת (שתהא מתונה).
חֶפְצְךָ – ענייני חולין.
חֶפְצֵי שָׁמַיִם – דברים של מצווה.
דִּבּוּרְךָ שֶׁל חֹל – כגון ענייני משא ומתן וחשבונות.
*
נג אִמּוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי, כְּשָׁהָיְתָה מְסִיחָה שִׂיחָה יְתֵרָה בְּשַׁבָּת, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: “אִמָּא, שַׁבָּת הַיּוֹם” – וְהִיא שׁוֹתֶקֶת. (ויק"ר לד, טז).
מְסִיחָה – משוחחת.
יְתֵרָה – מיותרת, שאינה קשורה לענייני קודש.
*
נד רַ' עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה בְשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לִמַּדְתָּנוּ “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג” (ישעיה נח, יג)! אָמַר לָהֶם: זֶה עֹנֶג שֶׁלִּי (מדרש המצוטט בתוך שיבולי הלקט, עניין שבת, צג).
לִמַּדְתָּנוּ וגו' – מן הפסוק דרשו חכמים שמצווה להתענג בשבת, והבכי סימן לעצב.
*
נה רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מֻתָּר לְחַשְּׁבָם בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִין צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַ' יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וּפִקּוּחַ רַבִּים בְּשַׁבָּת, וְהוֹלְכִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: הוֹלְכִין לְתֵיאַטְרָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת וּלְבָסִילְקָאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת.
שָׁנָה דְּבֵי רַ' מְנַשֶּׁה: מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינֹקֶת לֵאָרֵס בְּשַׁבָּת וַעל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר” (ישעיה נח, יג) – חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִים (שבת קנ ע"א).
חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה – כגון ענייני צדקה.
פּוֹסְקִין – מקציבים.
פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וּפִקּוּחַ רַבִּים – עניינים של הצלת נפשות ועניינים ציבוריים שאינם סובלים דיחוי.
בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת – בתי כנסת.
עִסְקֵי רַבִּים – צורכי ציבור.
בָּסִילְקָאוֹת – מבני ציבור גדולים.
שָׁנָה וגו' – אמר חכם מבית המדרש של ר' מנשה.
מְשַׁדְּכִין וגו' – מותר בשבת לדבר על ענייני אירוסין לבנות וכן על הוראת קריאה ומקצוע לבנים.
חֲפָצֶיךָ – ראו בקטע נב.
*
נו אָמַר רַ' תַּנְחוּם אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִלוּ בְּשַׁבָּת (ברכות ו ע"ב).
וַאֲפִלוּ בְּשַׁבָּת – שבה נאסר בדרך כלל לרוץ או לצעוד במהירות.
*
נז אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי: כָּל הַמְּעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'… וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ” (ישעיה נח, יד) – לֹא כְּאַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ” (בראשית יג, יז); וְלֹא כְּיִצְחָק, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל” (שם כו, ג), אֶלָּא כְּיַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה” (שם כח, יד). רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִצָּל מִשִּׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת; נֶאֱמַר כָּאן: “וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ” (ישעיה נח, יד) וְנֶאֱּמַר שָׁם: “וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ” (דברים לג, כט).
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמְּעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ” (תהלים לז, ד) – עֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג” (ישעיה נח, יג) – הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה עֹנֶג שַׁבָּת (שבת קיח ע"א–ע"ב).
נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים – שטחי ארץ בלא גבול.
לֹא כְּאַבְרָהָם – לא כנחלה (המוגבלת) שזכה לה אברהם, רק כאורך הארץ ורוחבה.
“הָאֲרָצֹת הָאֵל” – ולא כל הארצות.
שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת – שעבוד תחת מלכויות זרות.
“בָּמוֹתֵימוֹ” – של אויבי העם.
עֹנֶג זֶה – הנזכר בדברי המזמור.
*
נח תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַ' עֲקִיבָא: “עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת” – אֲבָל עוֹשֶׂה אָדָם דָּבָר מועָט בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (פסחים קיב ע"א).
תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ושמו אליהו נאמר.
עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ וגו' – מוטב לקיים את יום השבת כימי החול ולא להזדקק לנדבותיהם של אחרים.
דָּבָר מועָט – מעשה סמלי כלשהו לכבוד השבת (כדי להבדיל בינה לבין ימות חול).
*
נט שָׁנָה רַב תַּחֲלִיפָא אָחִיו שֶׁל רַבְנַאי חוֹזָאָה: כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְהוֹצָאַת יָמִים טוֹבִים וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פָּחַת פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם הוֹסִיף מוֹסִיפִין לוֹ (ביצה טו ע"ב–טז ע"א).
חוֹזָאָה – תושב העיר חוזא שבבבל.
כָּל מְזוֹנוֹתָיו וגו' – בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקבע בשמים כמה כספים יוציא אדם למחייתו בכל השנה.
הוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת – הוצאות לשם כיבוד שבת.
אִם פָּחַת וגו' – אם הוציא פחות מן הראוי, מנכים לו ממה שהוקצב לו מראש.
*
ס אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, לְווּ עָלַי וְקַדְּשׁוּ קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי – וַאֲנִי פּוֹרֵעַ (ביצה טו ע"ב).
מִשּׁוּם – בשם.
לְווּ עָלַי – קחו הלוואות למען שמי (כדי לקדש את השבת).
פּוֹרֵעַ – משלם (את החוב).
*
סא יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת, הָיָה לוֹ בִּשְׁכוּנָתוֹ נָכְרִי אֶחָד שֶׁנְּכָסָיו מְרֻבִּים בְּיוֹתֵר. אָמְרוּ לוֹ כַּלְדִּיִים: כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ – יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת יֹאכְלֵם. הָלַךְ וּמָכַר אֶת כָּל נְכָסָיו וְלָקַח בָּהֶם מַרְגָּלִית וּקְבָעָהּ בְּכוֹבָעוֹ. כְּשֶׁהָיָה עוֹבֵר גֶּשֶׁר, הִפְרִיחָה רוּחַ אֶת כּוֹבָעוֹ וֶהֱטִילַתּוּ לַיָּם. בְּלָעוֹ דָּג. נִצּוֹד הַדָּג וְהֱבִיאוּהוּ לַשּׁוּק בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמְרוּ: מִי יְהֵא קוֹנֵהוּ בְּשָׁעָה זוֹ? אָמְרוּ לָהֶם: לְכוּ וַהֲבִיאוּהוּ אֵצֶל יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת, שֶׁרָגִיל לִקְנוֹת. הֱבִיאוּהוּ אֶצְלוֹ וְקָנָה אוֹתוֹ. קְרָעוֹ וּמָצָא בּוֹ מַרְגָּלִית. מְכָרָהּ בִּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה עֲלִיּוֹת דִּינְרֵי זָהָב.
פָּגַע בּוֹ זָקֵן אֶחָד, אָמַר: מִי שֶׁמַּלְוֶה לַשַּׁבָּת – הַשַּׁבָּת פּוֹרַעַת לוֹ (שבת קיט ע"א).
מוֹקִיר – מכבד.
כַּלְדִּיִים – חוזים בכוכבים.
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – סמוך לשעת המעבר בין היום ללילה.
עֲלִיּוֹת – עליות גג (מלאות זהב).
זָקֵן אֶחָד – ויש אומרים שאליהו היה.
פּוֹרַעַת – ראו בקטע הקודם.
*
סב אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּלוּדְקְיָא, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו שֻׁלְחָן שֶׁל זָהָב מַשּׂוֹי שִׁשָּׁה עָשָׁר בְּנֵי אָדָם, וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ, וּקְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ, וְעָלָיו כָּל מִינֵי מַאֲכָל וְכָל מִינֵי מְגָדִים וּבְשָׂמִים מִכָּל מָה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, וְתִינוֹק אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב בְּאֶמְצָעִיתוֹ, וּכְשֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ הָיָה הַתִּינוֹק מַכְרִיז וְאוֹמֵר: “לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ” (תהלים כד, א); וּכְשֶׁמְּסַלְּקִין אוֹתוֹ אוֹמֵר: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” (שם קטו, טז). אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, בַּמֶּה זָכִיתָ לְכָךְ? אָמַר לִי: קַצָּב הָיִיתִי, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה נָאָה אָמַרְתִּי: תְּהֵא זו לַשַּׁבָּת. אָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ; וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכְּךָ לְכָךְ (שבת קיט ע"א; בר"ר יא, ד).
לוּדְקְיָא – עיר בצפון סוריה.
מַשּׂוֹי וגו' – את השולחן נשאו שישה עשר אנשים בעזרת שלשלאות כסף. קִיתוֹנִיּוֹת – כדים.
תִּינוֹק – ילד צעיר.
מְסַלְקִּין – מוציאים (את השולחן).
זָכִיתָ לְכָךְ – לעושר גדול כזה.
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
*
סג “וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי” (בראשית ב, ג) – רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי אָמַר: מִפְּנֵי אִסְטְנִיסִים בֵּרְכוֹ בְּמַטְעַמִּים (בר"ר יא, ד).
אִסְטְנִיסִים – אנשים מפונקים.
בֵּרְכוֹ וגו' – ראו בקטעים שלהלן.
*
סד אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִפְּנֵי מָה תַּבְשִׁיל שֶׁל שַׁבָּת רֵיחוֹ נוֹדֵף? אָמַר לוֹ: תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְשַׁבָּת שְׁמוֹ, שֶׁאָנוּ מְטִילִים לְתוֹכוֹ וְרֵיחוֹ נוֹדֵף. אָמַר לוֹ: תֵּן לָנוּ הֵימֶנּוּ. אָמַר לוֹ: כָּל הַמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מוֹעִיל לוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ (שבת קיט ע"א).
נוֹדֵף – מדיף ריח נפלא.
מְטִילִים – נותנים.
מוֹעִיל לוֹ – יכול ליהנות ממנו.
*
סה רַבֵּנוּ עָשָׂה סְעוּדָה לְאַנְטוֹנִינוֹס בְּשַׁבָּת, הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין שֶׁל צוֹנֵן. אָכַל מֵהֶם וְעָרַב לוֹ. עָשָׂה לוֹ סְעוּדָה בְּחֹל. הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִים. אָמַר אַנְטוֹנִינוֹס: אוֹתָם עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי: תֶּבֶל אֶחָד הֵם חֲסֵרִים. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ קִלָּרִין שֶׁל מֶּלֶךְ חָסֵר כְּלוּם? אָמַר לוֹ: שַׁבָּת הֵם חֲסֵרִים – יֵשׁ לְךָ שַׁבָּת? (בר"ר יא, ד).
רַבֵּנוּ – רבי יהודה הנשיא (שעמד בקשרים עם אדם ושמו אנטונינוס מן הממשל הרומי).
אוֹתָם עָרְבוּ לִי וגו' – המאכלים שאכלתי בשבת טעימים היו מאלו של יום חול.
תֶּבֶל – תבלין.
קִלָּרִין – מזווה.
כְּלוּם – דבר מה, משהו.
*
סו שָׁאַל טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס אֶת רַ' עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ: מָה יוֹם מִיָּמִים? אָמַר לוֹ: וּמָה גֶּבֶר מִגְּבָרִים? אָמַר לוֹ: שֶׁרָצָה הַמֶּלֶךְ לְכַבְּדֵנִי. אָמַר לוֹ: אַף זוֹ שֶׁרוֹצֶה מֶלֶךְ הַמְּלָכִים לְכַבְּדָהּ. אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ – מִי יֹאמַר שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת? אָמַר לוֹ: נְהַר סַמְבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ אֲבָנִים כָּל יְמוֹת הַחֹל וּבַשַּׁבָּת הוּא נָח. אָמַר לוֹ: לָרוּחַ אַתָּה מוֹלִיכֵנִי? אָמַר לוֹ: בַּעַל אוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא עוֹלֶה כָּל יְמֵי הַשַּׁבָּת וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשַׁבָּת; קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיךָ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת.
אָמַר לוֹ: בִּזִּיתוֹ, בִּיַּשְׁתּוֹ, קִלַּלְתּוֹ.
יָצָא וּבָדַק בְּאָבִיו. כָּל יְמוֹת הַחֹל עָלָה, וּבְשַׁבָּת לֹא עָלָה. לְאַחַר שַׁבָּת הֶעֱלָהוּ. אָמַר לוֹ: מִשֶּׁמַּתָּ נַעֲשֵׂיתָ יְהוּדִי? אָמַר לוֹ: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֶצְלְכֶם בִּרְצוֹנוֹ, כָּאן מְשַׁמְּרָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ. אָמַר לוֹ: וְכִי מֶה עָמָל יֵשׁ לָכֶם כָּל יְמוֹת הַחֹל? אָמַר לוֹ: כָּל יְמוֹת הַחֹל אָנוּ נִדּוֹנִים, וּבְשַׁבָּת אָנוּ נָחִים.
חָזַר אֵצֶל רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: אִם כִּדְבָרֶיךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּכְבוֹדָהּ שֶׁל שַׁבָּת, אַל יַשֵּׁב בָּהּ רוּחוֹת, אַל יוֹרֵד בָּהּ גְּשָׁמִים וְאַל יַצְמַח בָּהּ עֵשֶׂב. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁדָּר בַּחֲצֵרוֹ, הֲרֵי הוּא מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר כֻּלָּהּ. אַף כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁכָּל הָעוֹלָם שֶׁלּוֹ וְאֵין רְשׁוּת אַחֶרֶת עִמּוֹ, הֲרֵיהוּ מֻתָּר בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (סנהדרין סה ע"ב; בר"ר יא, ה; תנחומא כי תשא, לג; פס"ר כג, ח).
טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס – הוא טיניאוס רופוס, נציב רומי ביהודה בראשית המאה השניה לספירה.
מָה יוֹם וגו' – מדוע מכובד יום השבת משאר הימים?
וּמָה גֶּבֶר וגו' – מדוע אתה ראוי לכבוד יותר משאר בני האדם?
כָּךְ אָמַרְתִּי וגו' – התכוונתי לשאול מניין לנו שהיום שבת (ולא טעיתם בחשבון הימים)?
סַמְבַּטְיוֹן – נהר אגדי, שמימיו גועשים ומטילים אבנים כל השבוע ונחים בשבת.
לָרוּחַ וגו' – אתה דוחה אותי בטענות חסרות טעם.
בַּעַל אוֹב – מי שמעלה בכשפים רוחות מתים.
אֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן – ובשאר ימות השבוע עולה ממנו עשן, כדין הרשעים הנדונים בגיהינום.
בִּזִּיתוֹ וגו' – דברי טורנוסרופוס הכועס על מה שאמר ר' עקיבא על אביו.
נִדּוֹנִים – נענשים.
אַל יַשֵּׁב וגו' – אל יעשה שום פעילות הנראית כחילול שבת.
תִּפַּח רוּחוֹ – תצא נשמתו, לשון קללה.
מֻתָּר לְטַלְטֵל – על פי ההלכה המתירה לאדם לנוע ואף להעביר חפצים בשבת ברשות היחיד שלו.
*
סז מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְטַיֵּל בְּכַרְמוֹ בְּשַׁבָּת, וְרָאָה שָׁם פִּרְצָה אַחַת, וְחָשַׁב עָלֶיהָ לְגָדְרָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר: הוֹאִיל וְחָשַׁבְתִּי בְּשַׁבָּת לְגָדְרָהּ, אֵינִי גוֹדְרָהּ עוֹלָמִית. מָה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אִילָן אֶחָד שֶׁל נִצְפָּה גָּדַל בְּתוֹכָהּ וּגְדָרָהּ, מִמֶּנָּה הָיָה נִזּוֹן וּמִמֶּנָּה הָיָה מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמָיו (שבת קנ ע"ב; ירושלמי שבת טו, ג; פס"ר כג, ג).
לְגָדְרָהּ – להקים גדר (סביב הפרצה).
עוֹלָמִית – לעולם.
פָּרַע – גמל, נתן שכר.
נִצְפָּה – נראה שהכוונה לצמח הצלף (ששימש גם כגדר לכרם).
*
סח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה וְנָפְלָה דְּלֵקָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן סִימַאי בְּשִׁיחִין, וּבָאוּ אַנְשֵׁי גַּסְטְרָא שֶׁל צִפּוֹרִי לְכַבּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֶפִּיטְרוֹפּוֹס שֶׁל מֶלֶךְ הָיָה – וְלֹא הִנִּיחָם מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּ לְגַבַּאי שֶׁיִּגְבֶּה חוֹבוֹ. וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָרְדוּ גְשָׁמִים וְכִבּוּ. לָעֶרֶב שִׁגֵּר לְכָל אֶחָד מֵהֶם סֶלַע וּלְאִפַּרְכוֹס שֶׁלָהֶם חֲמִשִּׁים. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמְרוּ: לֹא הָיָה צָרִיךְ לְכָךְ, הֲרֵי שָׁנִינוּ: נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ: כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה (שבת קכא ע"א; ירושלמי שבת טז, ז).
נָפְלָה דְּלֵקָה – פרצה אש (ביום השבת).
שִׁיחִין – כפר בגליל התחתון.
גַּסְטְרָא – חיל מצב (רומי).
אֶפִּיטְרוֹפּוֹס – ממונה (מטעם המלכות).
הִנִּיחָם – הרשה להם.
גַּבַּאי – גובה חובות (וכאן סמל לקב"ה, ור' יוסי מצדיק עליו את גורלו).
שִׁגֵּר – שלח כפיצוי על טרחתם.
אִפַּרְכוֹס – שר הפלך, מפקד.
לֹא הָיָה צָרִיךְ לְכָךְ – לעכב את הכבאים.
שָׁנִינוּ – בתוספתא שבת יג, ט.
*
סט מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה אַחַת חוֹרֶשֶׁת. לְיָמִים יָרַד אוֹתוֹ חָסִיד מִנְּכָסָיו וּמְכָרָהּ לְנָכְרִי אֶחָד. חָרַשׁ בָּהּ הַנָּכְרִי שִשָּׁה יָמִים שֶׁל חֹל, בְּשַׁבָּת הוֹצִיאָהּ לַחֲרשׁ בָּהּ, רָבְצָה תַּחַת הָעֹל וְלֹא רָצְתָה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. הָיה הוֹלֵךְ וּמַכֶּה אוֹתָהּ, וְהִיא אֵינָהּ זָזָה מִמְּקוֹמָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה כָךְ, הָלַךְ אֵצֶל אוֹתוֹ חָסִיד וְאָמַר לוֹ: בּוֹא וְטֹל פָּרָתְךָ. שִׁשָּׁה יָמִים עָבַדְתִּי בָהּ, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת הוֹצֵאתִיהָ לְחוּץ, וְרָבְצָה תַּחַת הָעֹל וְלֹא רָצְתָה לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה בָּעוֹלָם, וְכַמָּה שֶׁהָיִיתִי מַכֶּה אוֹתָהּ הִיא אֵינָהּ זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.
כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ הֵבִין אוֹתוֹ חָסִיד מִפְּנֵי מָה אֵינָהּ עוֹשָׂה מְלָאכָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתֶה לְמוּדָה לָנוּחַ בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ חָסִיד: בּוֹא וַאֲנִי מַעֲמִידָהּ וְאֶעֱשֶׂנָּה חוֹרֶשֶׁת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלָהּ אָמַר לָהּ בְּאָזְנֶיהָ: הוֹי פָּרָה, פָּרָה! כְּשֶהָיִית בִּרְשׁוּתִי הָיִית נִנּוֹחָה בְשַׁבָּת, עַכְשָׁו שֶׁגָּרְמוּ עֲווֹנוֹתַי וּמְכַרְתִּיךְ לְנָכְרִי זֶה, בְּבַקָּשָׁה מִמֵּךְ, עִמְדִי וַעֲשִׂי רְצוֹן אֲדוֹנַיִךְ!
מִיָּד עָמְדָה וּבִקְשָׁה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. אָמַר הַנָּכְרִי לְאוֹתוֹ חָסִיד: אֵינֵי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי, מָה עָשִׂיתָ לָהּ וּמָה אָמַרְתָּ לָּהּ בְּאָזְנֶיהָ, שֶׁמָּא כִּשַׁפְתָּ אוֹתָהּ? אָמַר לוֹ אוֹתוֹ חָסִיד: כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי לָהּ.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ הַנָּכְרִי כָךְ, נִבְהַל וְנִזְדַּעְזַע וְנָשָׂא קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ וְאָמַר: וּמָה זוֹ שֶׁאֵין בָּהּ לֹא שִׂיחָה וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה, הִכִּירָה אֶת בּוֹרְאָהּ, אֲנִי שֶׁבְּרָאַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ וְנָתַן לִי דֵעָה וּבִינָה – וְלֹא אַכִּיר אֶת בּוֹרְאִי!
מִיָּד בָּא וְנִתְגַּיֵּר וְזָכָה לִלְמֹד תּוֹרָה. וְנִקְרָא “רַ' יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָה” (פס"ר יד; מדרש עשרת הדיברות, כז).
טֹל – קח.
לְמוּדָה – רגילה.
מַנִּיחֲךָ – עוזב אותך במנוחה.
וּמָה זוֹ – ואִם זו (הפרה).
תּוֹרְתָה – בארמית “פרה” היא תורתא (וחכם ושמו יוחנן בן תורתא אכן נזכר כמה פעמים בספרות חז"ל).
*
ע בָּאָה שַׁבָּת – בָּאָה מְנוּחָה (רש"י למגילה ט ע"א בשם מדרש).
עא שַׁבָּת – אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְעוֹלָם הַבָּא (ברכות נז ע"ב).
אֶחָד מִשִּׁשִּׁים – יש בשבת מעט (כמו אחד חלקי שישים) מטעמו של העולם הבא (וראו בקטע הבא).
*
עב נוֹבֶלֶת הָעוֹלָם הַבָּא – שַׁבָּת (בר"ר יז, ה).
נוֹבֶלֶת – פרי שנובל על העץ ואינו מבשיל (דימוי לשבת שיש בה רק משהו מטעם העולם הבא).
*
עג “שַׁבָּת” נוֹטָרִיקוֹן – שֵׁנָה בְּשַׁבָּת תַּעֲנוּג (ילקוט ראובני, ואתחנן).
נוֹטָרִיקוֹן – ראשי תיבות.
*
עד אָמַר רַ' יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת – צְדָקָה לָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה” (מלאכי ג, כ) (תענית ח ע"א).
צְדָקָה לָעֲנִיִּים – שאין ביכולתם לממן תענוגות אחרים.
*
עה אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵרָה נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ” (שמות לא, יז) – כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת – וַי! אָבְדָה נֶפֶשׁ! (ביצה טז ע"א).
נְשָׁמָה יְתֵרָה – תוספת עוצמה לנשמת האדם, מעין נשמה נוספת.
נוֹטְלִין – לוקחים.
וַי וגו' – דורש “ויינפש” כשתי מילים: “וי” ו"נפש", ופירוש הצירוף: כיוון שחלפה השבת, אוי שאבדה הנפש (היתרה).
*
עו אָמַר רַ' חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת.
חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא. פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא (שבת קיט ע"ב).
לְעוֹלָם יְסַדֵּר וגו' – ראו קטע מה.
חַמִּין – מים חמים.
מְלוּגְמָא – סם רפואה ומרגוע.
*
עז מִנַּיִן לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּבָּת? – רַ' יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: “כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם” (שמות לא, יד) – הִיא מְסוּרָה בְיֶדְכֶם, וְלֹא אַתֶּם מְסוּרִים בְּיָדָהּ. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָה אוֹמֵר: “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם” (שם שם, טז) – אָמְרָה תּוֹרָה; חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת, כְּדֵי שֶׁיִשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה (יומא פה ע"ב).
פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ – מצב המסכן את חיי האדם (ודורש עשייה שאינה מותרת בשבת).
הִיא – השבת.
עָלָיו – על האדם הנמצא בסכנה.
*
עח אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם הוֹלֵךְ לִלְקֹט תְּאֵנִים בְּשַׁבָּת אֵין הַתְּאֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ כְלוּם; אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא הוֹלֵךְ לִלְקֹט תְּאֵנִים בְּשַׁבָּת וְהִיא צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: “שַׁבָּת הִיא!” (מד"ת עג, ד; ילק"ש לירמיה, שטו).
[עט – אינו נמנה בספר האגדה]
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות