לפנינו סיפור פנטסיה מקורי ויוצא דופן, שנדמה לנו שלא נטעה אם נאמר ששורשיו יונקים הישר מפנטסיות האימים של רוברט לואיס סטיבנסון, אדגד אלן־פו ודומיהם. וכי מה הפלא? המחברת, ר.מ. למינג הינה בריטית ילידת 1949, התחנכה ב’פאבליק סקול' בוויילס, ואחר־כך באוניברסיטת אוקספורד, עבדה בתור מורה, ספרנית, ומוכרת ספרים. סיפורים רבים מפרי עטה ראו אור על דפי כתבי־עת ואנתולוגיות שונות. לעובדה שהיא מתגוררת בצפון־לונדון וחלון ביתה משקיף על מסילת־הברזל, יש בוודאי גם קשר כלשהו לסיפור שלפנינו.
* * *
באותו יום ירד גשם בסקֶלפטון. גשם מצליף ועיקש, מהסוג המרטיב את צווארונך במהירות. גרוע מכך, הגשם היה מלוכלך, מחיר אותו אנו משלמים, כך סבור אנוכי, עבור בניית ערים של בתי־חרושת. בסקלפטון הכל מזוהם: הלבֵנים שחורות; חלונות הראווה בעיר עטויים במשקע אפור; הוילונות דהויים, גווניהם מוסתרים בשכבות לכלוך. כל המעקים והמסוכות מכוסים במעטה קטיפתי שחור, ההופך בגשם לנוזל דמוי־דיו, ההורס את בגדיך כשהם מתחככים בו. כל תושבי העיר מושפעים מכך; אפילו הצעירים לובשים ארשת־פנים מוזרה, חסרת־מבע, כשל גומי שחוק, עם קוים מודגשים סביב העיניים והפה, כאילו שורטטו בעיפרון שחור.
סקלפטון, כפי שהבנתם, רחוקה מלהיות אידיליה. אין זה מקום שבו יבחרו אנשים לפתוח בקריירה ספרותית. למעשה, אינני מכיר איש שיבחר במקום כזה למגורים, מלבד אחי. אולם אחי תמיד הוקסם מחלאה וניוון. בקתות העוני, זוהמת התעשייה המודרנית על כל כבשניה ומנועיה, יש בהן מין קסם שטני לגביו; אני זוכר אותנו כילדים, כשאני שיחקתי במימי הפלג, מרקוס תמיד חפר בערימות הרפש שהותירו אחריהם הצוענים.
“זה יותר מעניין,” היה נוהג לומר. “יותר משעשע.”
משעשע! אינני יכול להאמין כי היתה בינינו הבנה או חיבה זה לזה אי־פעם; אחרי שניתק קשריו עם המשפחה, לא ציפיתי לשמוע ממנו. אי־לכך, גברה תדהמתי שבעתיים…
בתוך המונית הרועמת ומתיזה מים ברחובותיה של סקלפטון, שלפתי את גלוייתו מכיס מעילי כפי שעשיתי פעמים רבות בזמן הנסיעה, והתבוננתי בה בקפדנות. מכתב סתום ומביך כמותו לא קיבלתי מעולם.
בפינה העליונה מצד ימין היתה הכתובת:
רחוב מגדל המים 36
אצל גברת ברידסון.
כל זה היה כתוב בבהירות בכתב המוכר לי – אותיות גדולות ובטוחות, הגולשות קדימה בזוית מחושבת יפה – אך את הכתב בגוף המכתב, לעומת זאת, אי אפשר היה לשייך לאותו אדם. הכתב נראה כשל ילד; אותיות גדולות וצמודות זו לזו.
בוא לראותני, למען השם.
יותר מעוותת היתה החתימה. האות מ' מעוכה, משאירה רושם של אצבעות שבקושי זזות. ה’ר' מרוחה לרוחב, ה’ק' כמעט לא קיימת. והשאר – קו מתעקם לתחתית הגלויה.
פשוט לא ידעתי מה לחשוב. האופי הבלתי יציב של השרבוט הזה והדחיפות שנשתמעה ממנו מלאוני חרדה. מכיוון שמרקוס ואנוכי לא היינו קרובים זה לזה מעולם, חשתי בייאוש המבצבץ מבין השורות. שאחי יפנה אלי, אל אדם אותו החשיב לאפס חדל־אישים! המצפון לא הותיר לי ברירה אלא לבטל את הפגישות העיסקיות ולבוא.
לבסוף פנתה המונית לעבר רחוב מכוער של בתים מרובי־מרפסות. תארתי לעצמי שזוהי תוספת חדשה לסקלפטון, מכיוון שהלבֵנים היו עדיין אדומות, וראשי החנית של המעקים היו חדים ומודרניים בצורה ברברית. החזרתי את הגלויה לכיסי. היבטתי בחלונות הבתים, מנסה לנחש אלו אנשים גרים שם. ברור היה שהבתים אינם בתי פועלים – יותר מדי מפוארים, וילונות עם גדילים ועציצים; אבל מנהלים ברכבת ופקידי בנק, חשבתי, וגם מנהל בית־ספר אחד או שניים, יתאימו בוודאי לסביבה כזאת. מכובדי העדה של סקלפטון. מחשבות אלה גרמו לי לצפות לפניה אל רחוב מכוער יותר, לרובע פועלים, מקום בו היה מרקוס בוחר לו למשכן ממנו יישלח את חיציו באצולה המקומית. אך להפתעתי בלם הנהג פתאום. “רחוב מגדל מים, לא כך אמרת? מספר 36.”
בהרגשה שהגעתי מוקדם מדי, חילצתי את עצמי בכבדות מהמונית ושילמתי לברנש. מכובעו זרמו מי־גשם על פניו, אך לא נראה שאי־נוחות זו הטרידה אותו כהוא זה. למעשה, הוא נראה טיפוס שמעט דברים יטרידו אותו, אם בכלל; פניו הרחבים נראו נפוחים ורפויים, וכאשר הושיט ידו אל הכסף דמו עיניו חסרות־ההומור למשקולות שהייתי שם בחכתי, כשעסקתי בדיג בילדותי.
הוא לקח את התשלום ודמי השתיה הנדיבים שנתתי לו, נהם קלות ונעלם במורד הרחוב, כשהוא מתיז מים לכל עבר.
תשוקתי המיידית היתה למצוא מחסה מפני הגשם. מבלי להשתהות הרבה ניגשתי לדלת ומשכתי בפעמון. שמעתי צילצול חזק במסדרון. מייד התרוממה דמות מאחורי השמשה האטומה, ובן־רגע התיצבה לפני אישה צנומה בעלת תווי פנים חדים, שעוררה בי סלידה מיידית. תנועותיה היו מהירות וחדות. היו לה עיניים מתרוצצות וחדות. היא נראתה כבת חמישים, שערותיה, שהיו פעם חומות־זהובות, היו אסופות לפקעת מהודקת בקפידה. קולה היה דק וצורמני.
“כן?”
היא בחנה אותי מסף הדלת. ניחוחות של ארוחת צהריים – זיהיתי ריחות בצלים וכרוב – הגיעו אלי מהמסדרון שמאחוריה.
למרות שהשאירה אותי עומד בחוץ, בגשם, הייתי נחוש בהחלטתי להיות מנומס, ונתתי לה לחוש שאני מחשיבה כגברת המחזיקה בת־לוויה או מנהלת משק בית, מישהי שעונה לצלצול בדלת במקומה. האם היה לי הכבוד לפנות אל מרת ברידסון בכבודה ובעצמה?
פרקי אצבעותיה התהדקו על הדלת.
“מה ת’רוצה?” שאלה. “אם אתה עוד אחד מאותם רופאים, אין לי יותר מה לומר, אתה שומע אותי?”
“גברת,” הפעם דיברתי ביתר תקיפות, שנבעה מהגשם הטופח על גבי. “באתי לראות את אחי, מר דייויס, מר מרקוס דייויס. הוא גר כאן, אני מניח?”
למשמע מידע זה קפאה הגברת במקומה. רק עיניה נעו, בוחנות את פני, בגדי, ולבסוף נחות על תיקי. כדי להסתיר את אי־נוחותי, שאלתי, “האם אחי נמצא?” עיניה שבו וננעצו בפני.
“אתה אחיו? ובכן איחרת. הוא הלך, נלקח.” היא הדגישה את המילה בסיפוק מוזר.
הלך. הוכתי בתדהמה. תארו לעצמכם אותי, עומד מול הנקבה הזו, הנצמדת לדלת כעכביש אנושי, בעוד אני עומד בגשם הניתז על ראשי ורגלי – תארו לעצמכם אותי, מוזעק בדחיפות שכזאת למקום כזה, כדי לשמוע שמרקוס “הלך.”
לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלהפטיר כמו אידיוט, “הלך?”
ביד אחת היא פתחה את הדלת, ובשניה הידקה את הצעיף מאחורי כתפיה.
“מוטב שתיכנס. הוא הלך, והוא חייב לי כסף. שכר דירה של שבוע, ודברים שקניתי, והמהפכה הזאת בחדרו, אני אאלץ לדרוש פיצויים…”
הלכתי בעיקבותיה לתוך חדר הכניסה. סגרתי את הדלת בשקט רב, למרות שאינני יודע מדוע השקעתי מאמץ כה רב לא להפריע. היה זה כאילו חששתי להפריע למישהו שגר במעלה המדרגות.
חדר הכניסה היה קפוא ואפור כמו שאר סקלפטון, מדכא כדרכם של חדרים שאינם בשימוש, מעלה צחנת טחב ואבק. הכיסאות רכות־המשענת נראו אכולות עובש, והייתי בטוח שהם יהיו ספוגיים למגע. שאר הריהוט היה כהה כארון מתים, ונראה מנותק למדי משימוש רגיל, יומיומי. בכל זאת ניגשה מרת ברידסון למכתבה זולה, הוציאה ממנה מחברת אדומה, ודיפדפה בה. היבטתי בה מתוח.
“גברת ברידסון… היכן בדיוק נמצא אחי?”
“ארבעה עשר שילינג – שכר דירה ושרות… שני שילינג וחצי לעטים ודיו… הקירות זקוקים לציפוי מחודש…”
היא הפסיקה פתאום, כאילו נדרש זמן־מה עד ששאלתי חדרה מבעד לחשוביה, והביטה בי בהבעה עויינת שלא ניסתה להסתירה. ואז, הפנתה אלי את גבה ופנתה לשבת על אחד מאותם כסאות רכים, במטרה ברורה להגדיל את המרחק בינינו.
“בבית משוגעים,” אמרה. “לקחו אותו אתמול.” היא הביטה בי כעכביש בזבוב.
“סליחה?”
אולם שמעתי היטב. התיישבתי על החפץ הקרוב ביותר, שלמרבית האירוניה היה ספסל תפילה עם משענת קשה. במוחי התרוצצו שברי שאלות, ותחילותיהם של רגשות, שטרם הגיעו לידי ביטוי. האישה ניחשה אל־נכון ששמעתי, מאחר שלא השיבה על שאלתי. לבסוף נדמה לי ששאלתי. “כאן? בסקלפטון?”
“מחוץ לעיר. פעם היה זה בית־מחסה. עתה הפכוהו לבית משוגעים.” היא כיווצה את שפתיה כמי שרווה רב נחת וחיכתה. הגשם זחל על שמשת החלון, יוצר קמטים על פניה. לא מצאתי מה לומר. כשתפסה זאת מרת ברידסון והניחה לבסוף, כנראה, שאינני טיפוס היסטרי, נטתה לפתוח יותר את פיה.
“הוא היה חייב ללכת,” אמרה בהטעמה. “אחיך היה חולה, מר דייויס…” ואז, כאילו שלא הבנתי את כוונתה, “חולה בראש.” כתפיה נעו במין עווית קלה, כמעט לא־מורגשת, מתחת לצעיפה. “קולות ורעשים משם למעלה,” אמרה. “כל הזמן, יום ולילה. הוא לא ירד למטה לאכול… שלח אותי לקנות דיו, כאילו אני נער־שליחויות. הייתי צריכה להבחין מזמן שזה לא טבעי… אבל אתמול…” פעם נוספת כווצה שפתיה, כאילו היססה אבל תוך־רגע חזרה לדבר במהירות.
“אכלנו ארוחת בוקר במטבח, בתי ואני, כשפתאום שמענו רעש מלמעלה, כמו כסאות נופלים, ואז שאגה – שאגה מטורפת זועמת. מרי נבהלה כל־כך והפכה ללבנה כסדין. ‘מה זה היה?’ היא שאלה. רציתי לומר ‘שום דבר’, המילה היתה על קצה לשוני, כששמענו אותו יורד למטה. אז אמרתי, ‘את, הישארי כאן ותהיי בשקט!’ יצאתי מהחדר… עליתי במדרגות ובאמצע הדרך ראיתי אותו…”
היא השתתקה שוב. היה לי הרושם שהיא מתענגת על הסיפור. שמלתה הכהה התפרסה סביבה בכיסא, והמחברת האדומה נחה בחיקה כדבר חי, כמו – הרעיון פתאום צף בראשי ללא סיבה – גידול טפיל לא ממאיר.
“ושם הוא היה,” דחקתי בה.
“הוא עמד שם בוכה, ידיו על פניו, כמו תינוק. צעקתי בבהלה והוא אמר ‘אל תסתכלי, הביאי איזו עזרה, רופא!’ ואז רץ בחזרה לחדרו, ונעל את הדלת.”
מרת ברידסון הניעה בחומרה. “הבאתי עזרה מיד,” אמרה. “שלחתי את מרי להביא שוטר. באו שניים, פרצו את הדלת, ולקחו אותו ללא מהומה. חוץ מכמה תיגרות בדרך… אבל, הלוואי ולא היו שוברים את המנעול.” הוסיפה. “היה זה מנעול טוב. מכיוון שאתה ג’נטלמן, מר דייויס, אני מזכירה את הפיצוי…”
“חוששני שאינני מבין.”
היא אחזה את המחברת האדומה בחוזקה, ונעמדה.
“העירבוביה, חכה עד שתראה אותה. אני מניחה שאתה רוצה לראות אותה?”
“הו, כמובן…”
וכך, הלכתי בעיקבותיה בשנית, כשאני משאיר את תיקי על ספסל־התפילה שבמסדרון, ומדדה אחריה המום. למרות שאהבתי לאחי לא היתה רבה, מעולם לא איחלתי לו דבר הגרוע יותר מטעמו של עוני, כדי שידע להעריך את היתרונות של חיי־משפחה. כמו כן מעולם לא חשדתי במרקוס שלקה באיזו חולשת־דעת הרסנית. האקסצנטריות שלו תאמה תמיד להפליא את מראהו החיצוני. עם כל המוזרות שבהתנהגותו, ידע תמיד להתאימה לדעותיו, ואלה כשלעצמן לא היו כל־כך משונות, ונשמעו נם מפי אחרים מפעם לפעם. מרקוס בבית משוגעים! עדיין לא האמנתי לחדשות אלה, שעה שהלכנו לאורך המסדרון.
שם ראיתי ילדה בעלת מראה חולני, עומדת ליד מה שזיהיתי כדלת המטבח, שכן ריח הכרוב התחזק עם פתיחתה. הילדה לטשה בי עיניים גדולות ומפוחדות.
“חזרי לשולחן, מרי,” אמרה מרת ברידסון מבלי להעיף בה יותר ממבט חטף. “יש שם פרי בצד,” והובילה אותי במעלה המדרגות. טפסנו. הבית נהיה חשוך ומדכא ככל שעלינו. עדיין רדף אותי הרושם שמישהו נמצא באחד מחדרי השינה, מישהו הזועף על פלישתי. בעל נכה, אולי? הורה זקן?
“ובעלך, גברתי, מה הוא אומר על עסק הביש הזה?”
“מר ברידסון הלך לעולמו. נותרנו רק הילדה ואני.” היא העיפה לאחור מבט חד. “זוהי הסיבה שאני חייבת לקבל פיצוי. קשה להסתדר לבד.”
“הו, בהחלט…”
לא היה איש למעלה. הגילוי השפיע עלי אופן מוזר: תקף אותי פחד, לא ממה שעלול לקרות, אלא ממה שכבר קרה. רגלי נחלשו ונעשו כבדות באורח מסתורי, וידי שנחו על המעקה הפכו חמות ודביקות, כאילו נמרחו בגריז. היה ברור לי כעת, שהנוכחות המעיקה שהרגשתי מוצאה במאורעות העבר, מן הזוועות שתקפו את אחי ואשר עדיין מעמעמות כאן, גם אחרי לכתו.
הרעיון היה כה מביך, עד שנשימתי נעתקה, ובאמת התחלתי להתנשם בקול רם, כשלרווחתי עצרה האישה. הגענו לקומה השנייה. לפנינו עמדה דלת חומה. היא דחפה קלות, והדלת נפתחה. הצבע היה שרוט, ונראה היה שיותר ממגף כבד אחד בעט בה. שבבי־עץ בלטו מאיזור המנעול – סימני אלימות, אשר למרבית הפלא שיפרו את מצב רוחי. לפתע הרגשתי שלמרות הכל אני מוכן לעמוד בפני מה שנמצא מעבר לדלת, יהא הדבר אשר יהיה, ולהתנהג כמו שהייתי תמיד – מעשי ולא נתפש לדמיון.
מרת ברידסון פסעה הצידה, תנועות פיה מביעות מאבק פנימי שרק אלוהים ידע את פישרו. היא אמרה, “היכנס פנימה, מר דיוויס, וראה בעצמך. לא נגעתי בחדר מאז לקחו אותו.” קיבלתי את האתגר כמעט ללא רתיעה.
הוילונות היו מוגפים, כך שהכל היה מעומעם, וחשתי רק בסירחון – עובש וזיעה של מצעים מעופשים – אבל תוך מספר שניות הבחנתי בחוסר הסדר. כל כלי המיטה היו מפוזרים, כיסא הפוך על הרצפה, שולחן מכוסה בניירות… כשעיני התרגלו לאפלולית, שמתי לב לפרטים. מיהרתי לחלון והיסטתי את הוילונות הצידה, בתקווה שהאור יוכיח שראיתי מחזה תעתועים, אולם לעומת זאת אישר יום הסגריר של סקלפטון שעיני לא הטעו אותי.
דיו! הקירות היו מוכתמים בכתמי דיו לרוב: סגולים, כחולים, אדומים… נתזי דיו בכל מקום, ולא רק על הקירות, אלא גם על הוילונות, על השטיח ועל הניירות שעל השולחן. כאילו הושלכו בקבוקי דיו כהה לכל עבר, ללא הבחנה.
אחדים מהכתמים יצרו צורות של כריזנטמות גדולות, אחרים היו מרוחים, כאילו חפץ כלשהוא – לוח או ספר – נלחץ עליהם ומרח אותם על הקיר. יותר מוזרים היו החרירים על הקירות, כאילו חדרו נקודות דיו דרך הטפטים. על ציפוי העור של המכתבה ועל סופג הדיו הבחנתי בחרירים כאלה, כולם כהים מדיו.
והספרים. כשני תריסר ספרים פוזרו על הרצפה, דפיהם קרועים או מקומטים, הכריכות מכוסות בכתמים. יכולתי רק להסיק שמרקוס העיף אותם מהאיצטבה בפרץ חימה, רוקן קסתות שלמות של דיו עליהם והשליכם סביב החדר.
עובדות מטרידות נוספות: בנוסף למכתבה, סל אשפה מלא ניירות היה הפוך על צידו, ומתוכו התפזרו ערימות של בקבוקי דיו על השטיח; על המכתבה עצמה, ערימה של עטים וציפרני עטים, כולם מכופפים ומעוותים, מפוזרים בין הניירות.
סימנים של טירוף? אני מודה שלמרות החלטתי לקבל הכל בשלווה לא ציפיתי לעדות כה חזקה. בחיפוש אחר משהו לבטא בעזרתו את תדהמתי, הפכתי מספר דפים, תוך שאני קורא פה מילה, שם משפט. למרות שרוב הדפים היו כתובים בכתב לא ברור, בכמה מהם היכרתי את הסגנון הישן וההחלטי של מרקוס. התוכן, כפי שהבנתי, היה דמיוני, מין דו־שיח חסר־חן שנראה כתרגיל בעגה המקומית, והמחשה זו של נסיונו זה של אחי לעבוד נגעה מאוד לליבי. רציתי לקרוא יותר, להבין. אבל עברתי דף אחר דף, וכולם היו מקוטעים… אפילו בטובים שבהם לא היו יותר מחמישה ששה משפטים לפני שהאותיות השתנו והכתב התעוות, ירד בתלילות כלפי מטה, כאילו כח בלתי נראה דחף את העט, או שהאותיות הצטמצמו והתקרבו, כאילו הכותב התנגד נואשות לכוח הזה. חשבתי על הכתיבה שעל הגלויה שבכיסי. הוא תאם להפליא את מה שראיתי כאן.
אלכוהול? סמים? איזה מין כוח הרסני פעל כאן? בזמן שהעסקתי את מוחי בחידה הזאת, נכנסה גברת ברידסון לחדר, מאחורי. נרעדתי כאשר ראיתי את זרועה – עורה שקוף – מושטת לידי כדי להרים את הניירות מעל המכתב. היא לטשה בהם את עיניה.
“הוא היה איש חכם? אחיך, אני מתכוונת.” כאילו היה לה ברור שכבר מת.
“בדרכו.”
סלדתי מקרבתה ועברתי אל הקצה השני של המכתבה, כביכול כדי לבדוק את תומך כסת הדיו הנאה. הוא היה מכוסה לגמרי בדיו, וחלק אחד שלו, במקום בו היתה שקועה כסת הזכוכית, נראה שחור וקטיפתי מרוב הדיו שנספג שם.
הערתי בטיפשות:
“הוא תמיד מיהר מדי, שפך דברים.” הבחנה אשר בהתחשב במצב החדר, היתה כמעט בדיחה. מיד התחרטתי עליה. במבוכתי הרמתי את מכסה כסת־הדיו ונתתי לו לצנוח חזרה בקול עמום. תנועה עצבנית זאת הותירה כתם דיו על אצבעותי.
האישה רטנה.
“אתה רואה איזו מהפכה? והבט בזאת, כלי המיטה הרוסים.”
היא חצתה את החדר והרימה את אחד הסדינים בקצהו. לעיני נגלו כתמים נוספים בצבע החלודה שלא ראיתי קודם.
“דם?”
“הוא לא היה תאווה לעיניים כשלקחו אותו, אני לא אומר יותר מזאת. הראית מספיק?”
“כן,”
דם… ובכל זאת, באותו זמן סרב מוחי להתיחס ברצינות למילה. היו לי אז דאגות אחרות. באותו רגע התייחסתי יותר לעניין השולי של הפיצוי: נראה היה לי שזה עניין של כבוד.
ירדנו שוב לכניסה. הוצאתי חמישה סוברנים מהארנק והושטתי לאישה.
“אני מניח שזה יספיק?”
“אני חושבת.”
בלי לומר מילה, היא לקחה את הכסף ונעלה אותו במכתבה הכהה, מסובבת את המפתח בכוונה מלאה, ומניחה אותו בכפה. ואז אמרה: “אתה תלך לראותו, אני מניחה, אם כבר באת לכאן. אתה יכול להישאר כאן הלילה ולארוז את חפציו.”
היו אלה הוראות, לא שאלות. ואני מעז לומר שאכן ניזקקתי ליד מכוונת כשעמדתי שם, מכורבל במעילי ומהסס. לא התלהבתי מהכנסת האורחים של הגברת ברידסון, אולם לא יכולתי לחשוב על שום תוכנית אחרת. נראה היה לי הגיוני ללון לילה אחד תחת קורתה. היא צדקה, כמובן. היה עלי לארוז את חפציו של אחי, ממש כאילו באמת היה מת.
“ובכן, אם זה…”
“זה בסדר.”
היא זקפה ראשה במעין תנועת ניצחון. כפי הנראה לא התענגה ביותר על הרעיון לנקות את האנדרלמוסיה שהותיר אחי בעצמה.
“יש לנו עוד חדר, נוח למדי.”
“תודה לך… ובנוגע ל… המוסד… הזה”
“אתה מתכוון לבית המשוגעים?”
קולה הדק התרונן כשביטאה את המילה. אפילו לאחר תשלום הפיצוי היתה עדיין חמוצה וזועפת באופן הפגנתי – אבל אני מניח שאין ביכולתי להאשימה בכך. לגלות שדייר שנראה כה שקט ומלומד הוא למעשה משוגע, יגרום לכל אחד להיפגע. זה היה לא נוח, אבל יכולתי להבין. לקרוביו של משוגע לא סולחים בקלות. הו, כמה שהיא התענגה על מבוכתי!
“לך לשם ברגל,” הציעה, במנוד־ראש קליל. “זה מה שאני הייתי עושה, אלא אם כן אתה רוצה את שמך בעיתון. ג’נטלמן מהדרום מבקר בבית המשוגעים… שלושה קילומטר לאורך דרך הטחנה. לא ייקח לך הרבה זמן,” היא הידקה את צעיפה סביבה, כאילו כדי להזכיר לי כמה עגום ורטוב היה היום.
אם כן, הלכתי. למה לחזור על עוגמת־הנפש של אותו טיול? הרי כתבתי כבר מספיק על קסמיה של סקלפטון. מספיק לומר שהגשם השחור הוסיף לרדת עד שכל המרזבים נמלאו, ונירטבתי עד לשד עצמותי. אולם מצבי הנפשי היה, למען האמת, הרבה יותר קשה ממצבי הגופני, ככל שהרחובות הרחבים עם בתי הגזוזטראות הלכו והפכו לסימטאות, והבתים לקורות בתי חרושת, גברה בי תחושת הדכאון והייאוש. אחי בבית משוגעים! אתם רשאים להאשימני בחוסר אנושיות, אולם הייתי כה המום מהנסיבות המזוויעות עד שאפילו כשעבר ההלם לא חשתי דאגה של ממש למרקוס. הייתי עסוק מדי במאמץ להכריח את עצמי לצעוד קדימה. הרגשתי דחף עז לנטוש את אחי, להשאיר את חפצי ברחוב מגדל המים ולברוח דרומה ברכבת הראשונה שאצליח לתפוס.
האמינו לי, הפיתוי היה חזק, והגיע לשיא ברגע שראיתי לראשונה את בית המחסה.
משני צידי הדרך, היו חומות בתי החרושת, אולם לאחר מכן ניתן היה לראות את מורד הגבעה – אדמה עזובה, מלאה אשפה ובוץ. מבעד לגשם הצלחתי להבחין בבניין גדול ואפור, שמראהו עוות בגשם העז. גבוה ודמוי־קופסא התנשא המבנה במרחק־מה ממני, והטיל עלי אימה. מדוע – אינני יודע; על כל פנים, מוטב לא לנסות להסביר, כיוון שהמומחים טוענים שהמחשבות בעזרתן אנו מקשרים בין דברים לעולם אינן מה שנדמה לנו. בכל אופן, אותו מבט ראשון במוסד, גרם לי לעצור, משותק מפחד; הבניין הזכיר לי כומר אחד שלימד אותי דיקדוק לטיני בילדותי. אדם גבוה וקפדן, שנהג ללבוש תמיד שחורים והדיף ריח סבון, אך הנורא מכל היה הוא עצמו. כל אימת שלא הצלחתי להטות את הפועל אל שם־העצם כנדרש, פער הוא לוע עם שינים צהובות וחדות; איש זה היה אימת ימי ילדותי המוקדמים. הוא החדיר לדמי את כל המרכיבים של הלם, סלידה, אימה וריתוק גם יחד.
מעודי לא הרגשתי מאז את כל התחושות האלה יחד, עד שראיתי את בית המשוגעים.
כדי לעודד את עצמי ללכת קדימה, הוצאתי את גלוייתו של מרקוס מכיסי.
בוא לראותני, למען השם
מרקוס.
לטשתי עיניים במילות הייאוש האלה, עד שהגשם טישטש אותן, בגרמו לדיו ליזול בקילוחים עכורים אל כף ידי.
למרבה המזל, המוסד לאישפוז חולי הנפש של סקלפטון לא היה גרוע יותר מבפנים מאשר מבחוץ, לפחות לא במה שהיה גלוי לעין.
צעקותי הרמות הביאו שוער מאיר־פנים, מקפץ ומדלג לאורך החצר כשסינור משוך על ראשו מפני הגשם. מבעד לסורגי השער ראיתי אותו מתקדם. האם נראה משוגע? אולי אחד מבפנים שבוטחים בו? חיכיתי בעצבנות כששיחרר את המנעול והביט בי בפניו האדמוניים. הוא נראה מדי לבבי מכדי להיות איש סקלפטון.
“מצטער שנתתי לך לחכות, אדון.” הוא גיחך. ואז הביט בי ואמר, “אלוהים אדירים, כמה ש’תה רטוב! סלח לי אדוני, אבל היית צריך לצלצל בפעמון.”
הייתי נפחד מכדי לראות את כפתור הנחושת הגדול, הקבוע בקיר.
“עסקים, אדוני?”
“הייתי רוצה לברר אי־אלו פרטים על קרוב, בן דוד. הוא הובא לכאן אתמול.”
“טוב, 'כנס ותראה ת’מנהל.”
השער נטרק בנקישה מאחורנו. בריח אחד סוגר בפניך עולם ומלואו. הלכתי בעקבות מורה־הדרך העליז לאורך החצר, ולא בקלות אשכח את טפיחת הגשם על המרצפות, את שיכשוך המים במרזבים, מכיוון שהחצר נראתה גדולה ללא גבול. היא זהרה באור כסף־אפור. מלמעלה, בין הכתלים הגבוהים, בצבצה חלקת־שמיים שסגרה על המוסד כמו עפעף; לא התקשיתי לחוש כאילו נפלתי לאיזה בור עמוק. מצב עצבַי גרם לי, ללא ספק, להגזים בהערכת גובהו של הבניין.
במהרה התברר לי שהיתה זו שגיאה להביט למעלה, כי ראיתי פרצוף מציץ מאחד החלונות המסורגים, כחוש וחיוור עד מאוד, ולמרות שהחלון היה גבוה, גרם לי הפרצוף לעצור, כנחש המהפנט את קורבנותיו.
השומר חזר על עקבותיו.
“בוא אדון.. למ’שתהיה עוד יותר רטוב…”
הוא הרשה לעצמו למשוך אותי וזה, בנוסף לקולו ההגיוני, ביטל את הכישוף. הייתי חופשי לנוע.
דממת מוות שררה במסדרונות הארוכים, הקרים, ובכל זאת, נדמה היה לי שקולות עמומים בקעו מאי־שם; קירות צבועים עד גובה הכתף בירוק חיוור שזהר בצורה מעוררת סלידה בהצטלבויות המסדרונות, שבהן תלויות מנורות גז; שורה של דלתות סגורות, לכל אחת מספר; מדרגות אבן; ספסלי עץ ארוכים.
“חכה כאן, אדון,” אמר השוער. “ואני’גיד להם שבאת. איזה שם אמרת, אדוני?”
“שמי דייויס… ושמו של החולה, מרקוס דייויס.”
פתאום אחזה בי בהלה שמא ישכח אותי השוער שם ולא יאמר מילה לאיש, ולכן הצעתי לו שילינג. הוא לקח אותו בקריצה.
“תוד’רבה, אדון, אל תדאג…”
הוא נעלם מאחורי הפינה.
ההמתנה נתארכה. פתחתי את מעילי וניערתי ממנו את טיפות הגשם שלא נספגו. השתוקקתי לנער את המים גם ממכנסי, אפילו חשבתי להפשילם ולבדוק את מצב רגלי, אולם היה זה כמובן בלתי אפשרי; כל אחד יכול לבוא, ואם אכן יבואו פתאום, הייתי רוצה להיות לבוש ומוכן לבריחה.
ואמנם כמעט ונמלטתי על נפשי, כשמעבר לפינה הגיח איש דמוי דוב – שמעתיו בא לפני שראיתיו: צעדים כבדים וצלצולים צורמים שבפחדי דימיתי אותם לצלילי שרשראות שבורות, אולם התברר שלא היו אלה אלא המפתחות שבחגורתו. כמו כן נתלתה בחגורתו מעין אלָה. אני משער שהוא היה שומר, למרות שבעיני נראה יותר כסוהר מהגיהנום, עם פניו השחורות מזיפי־זקן, ושרווליו המופשלים שחשפו זרועות שריריות מגודלות שיער שחור.
הזוועה הזו עצרה מספר צעדים לפני הספסל, מתעלמת מחיוכי החלוש וסורקת אותי בעין בוחנת.
לבסוף שאל, “'תה מבקר, אה?” הבטחתי לו שכך הוא והוא המשיך לדרכו.
התחלתי להתיאש מבואו של השוער. ספרתי את דקות על שעוני. ארבע, חמש מהן עברו, ולבסוף, כדי להפיג את המתח, השתעלתי – רק כדי להוכיח כמה נוח חשתי במקום. התחרטתי על מעשה זה. השיעול התגלגל למעלה ולמטה במסדרון, ומתח את עצבי להחריד, במשך רגע ארוך עד אימה. התחלתי לרעוד; למעשה כבר טבלתי כולי בזעה קרה כששמעתי לבסוף צעדים. הפעם היו אלה פסיעות קלילות, כמעט עליזות, ומעבר לפינה הופיע איש צעיר עם פנים ורודות וחיוך ידידותי. שפמו היה מסולסל יפה.
"מר דייויס? היה לו קול נעים וצלול, “אני עוזרו של מר פורסטר. הוא יקבל אותך עכשיו, האם תואיל…?”
כבר עמדתי על רגלי; והוא הובילני במורד הפרוזדור, בנימוס ללא דופי.
ב 🔗
18 באוגוסט
המקום נסבל. האישה מבשלת מאכלים מתועבים ומעניינת כמו חתיכת גיר. נתתי הוראות להשאיר את המגש מחוץ לחדרי כדי שלא אשתעבד לשיגרה, וכדי שתחָסך ממני נוכחותה. חוץ מהאלמנה ישנה כאן בתה, יצור עכברי בגיל שלוש עשרה, בורחת תמיד כשאנו נפגשים על המדרגות. לא עוד התחיבויות משפחתיות! חופש! אני מרגיש שאכתוב מכאן דברים נפלאים. מחלוני אני מביט על ארובות בתי־חרושת וגגות שחורים. סובבתי את השולחן כך שהנוף ישרה על עבודתי.
המטרה: לכתוב נובלה בלי צביעות: בלי נופים ציוריים, בלי גיבורה נשית שכולה נוטפת דבש ודברי מתיקות, בלי גיבור מקסים… להראות כמה אומללים ועלובים החיים בגלל שיעמום ואדישות. להראות כמה קהו הרגשות, וכמה רבה האדישות אפילו למה שקרוי ‘מחריד’ או ‘מזעזע’ כיצד? על ידי שימוש בחומר ‘מזעזע’ כך שלא יגרום בעצם לכל זעזוע.
26 אוגוסט
התחלתי בעבודה והקצב טוב. המילים זורמות להן. בישלתי לי קפה סמיך על הכיריים שליד מיטתי, ואני לוגם ממנו כשמוחי נחלש. הטעם איום ונורא, ממש כמו רע, ואכן זהו תוכנו – אך כיצד הוא מעורר את הרעיונות במוחי!
על פי רוב אני עובד בלילה, מתחיל בחמש בערב וממשיך עד שמפציע השחר. אחר כך אני ישן עד הצהרים. גברת ברידסון משאירה ארוחת בוקר על המגש לפני שהיא הולכת לישון, כך שהסידור עובד יפה. אני אוכל ארוחת בוקר לפני שאני ישן, ומתעורר לארוחת צהריים.
אחרי הצהריים אני משוטט לפעמים בין החצרות והמחסנים, מאזין לקללות הפועלים, או שאני מנסה לחדור מבעד פניהם האטומות. לעתים אני הולך במורד דרך הטחנה ומביט בתלי האשפה שהצטברו סביב. ולפעמים אני חוקר את בקתותיהם של העניים מאוד, אשר אין להם כל תעסוקה והם חיים כמו כלבים עזובים.
מספר זונות מתקהלות להן באחד מבתי המרזח של סקלפטון, כמה מהן מושכות למדי בהופעתן הטורפנית. לא אתערב בקהלן! אדבר איתן, כמובן, כדי ללמוד כמה משועממות הן, ומיואשות. אבל לשכב עימן? לעולם לא!
מפני שאסור שדבר כלשהו יסיח את דעתי. מלבד זאת, אני מכיר כבר את השעור שגופותיהן מלמדים. ועכשיו עלי ללמוד סוג אחר של התנזרות: אי־סיפוק התיאבון. עלי להתנסות בשתי הקיצוניות אם אני רוצה שהספר ישכנע.
28 באוגוסט
קללה ומארה תבוא על משפחתי עם החינוך היוקרתי שלהם! פרק שני: אני כותב על שיכור המכה את אישתו. אני מתאר את מחשבותיו כשהוא מתנודד בדרכו הביתה אחרי לילה שלם של שתיה – איך נראה לאור זה החינוך המעולה? מגוחך! משפטים מתגלגלים בלאטינית, מליצות נבובות צועדות בסך, סימני פיסוק בסדר מופתי – ממש קרנבל!
אותה ‘תרבות’ כביכול, אותה מתנה שאחי רוברט נהג לומר שעלינו להודות עליה לאלוהים ולקדושיו, חונקת אותי! בשבילי היא כמו עור שצריכים להשילו. היא מזהמת כל חלק מחיי בו היא נוגעת.
למשל, הביטו בשם אלוהים, בפסקה האחרונה שכתבתי, על הזונות: “מתקהלות להן באחד מבתי המרזח של סקלטון, כמה מהן מושכות למדי בהופעתן הטורפנית, אך אני לא אתערב…” איזה תרח תאוותן צדקני אני נשמע! אך כיצד להימנע מכך? איך לא להישמע צבוע אם חונכתי על שפת הצביעות, עם כל חלקות־לשונה וערכיה הכפולים?
אני רואה שמשימתי העיקרית היא להישתחרר מחינוכם של הוריי.
הבעיה היא הקפה שאני שותה. למרות שהוא מחדד את מחשבותי, הוא מפריע לשנתי כך שאני עייף רוב הזמן ומתעצבן בקלות. ובכל זאת, אינני יכול לחדול. לפעמים בלילה, לאחר ספל אחד מאותו רעל, אני חושב בבהירות שכזאת שליבי עולה על גדותיו משמחה! לא איכפת לי אפילו שאין לי עם מי לחלק את רעיונותי. ברגעים כאלה אני סבלן להדהים אה, שיחכו כולם, אני אומר לעצמי, יבוא יום והם יקראו בספרי, ואז יבינו…"
אני עובד ברציפות שתיים־עשרה שעות ביממה.
ה־1 לספטמבר
השכתוב של פרק שניים עלה יפה. אני משתפר, משפטי נעשים קצרים יותר, קרים יותר. המילים קהות יותר. הדמויות מעסיקות אותי כל־כך עד שיציאה החוצה היא בעיני בטלה לשמה. לכן הצטיידתי במלאי של דיו וציפורני כתיבה. גברת ברידסון מביאה את האוכל לדלתי כמו מכונה, ואני יכול להתמסר לכתיבה ללא הסחת דעת. אין שום מאורעות חיצונים לתת עליהם את הדעת.
תיקון: ישנו אחד. הילדה, מרי, מפחדת ממני קצת פחות. עכשיו היא פשוט מוקסמת, כפי שהיתה מתפעלת מאיזו חיה מפלצתית או גמד.
אתמול בלילה, כשבאתי מחדר האמבטיה, מצאתי אותה עומדת כשרק כותונת לגופה, רגליה יחפות ושערה פזור על כתפיה. נרעדתי למראהה. מדוע? ובכן, לא הייתי אומר שהיא יפה – יותר מדי דומה לרוח רפאים. אך גיליתי שגופה הרבה יותר מפותח מכפי שזה נראה בהיותה לבושה בבגדי הילדה הקטנה, שבהם הייתי רגיל לראותה. ושוב, חשבתי שתברח לה למראי, אבל לעומת זאת היא עמדה בדרכי כך שהייתי צריך לעוקפה ושיפשפה ידיה בצידי חולצתה.
3 לספטמבר
הכתיבה מתקדמת. קשה לי להפסיק אפילו כדי לישון. כשאני ישן בכל זאת, מלאים חלומותי זכרונות הילדות. רוברט, שמנמן ובעל מידות טובות, חביבן של כל הדודות. אני תמיד חוטף עונשים; סגור בארון חשוך על כי השתמשתי בספר תנ"ך בתור פטיש מאולתר, או נשלח למיטה על שקישקשתי מלתעות־דיו על פרצופי הפורטרטים שבסלון. ישנם גם חלומות אחרים, על נשים חושניות כבדות־שדיים וירכיהן העבות מסורגות בוורידים כחולים. כשאני ער, אני מוצא בריות אלו כדוחות ומקוממות, אולם בחלומותי הן באות אלי כאלילות, מבטיחות מיני תענוגות לרוב.
אני מגלה באיזו עוצמה נלחם גופך נגדך כשאתה מגביל אותו כל היום לעיסוק אחד הנעשה בישיבה. תן לו שמץ הזדמנות והוא יכתיב את מעשיך.
“לך קצת לשכב,” הוא לוחש, “הרשה לעצמך להתענג קצת, מפני שאתה אנין־דעת מדי בשביל המופקרות של סקלפטון.” ואז הוא מוסיף ברשעות, “צבוע!”
אני שותה קפה וכותב. כל האנרגיה מתועלת לעבודה. האם לא רצוי לטובת הספר, כפי שכבר ציינתי, שאלמד את ההתנזרויות הבסיסיות האלו?
גמרתי את פרק שלוש. אני נהנה מהקצב, אבל פוחד שפתאום לא ישאר לי מה לומר עוד, והעט ייבש. כדי לגרש פחד זה אני משחק משחק.
על המכתבה עומדת קסת־דיו נמוכה ומעוטרת. כל לילה אני ממלא אותה בדיו ואומר לעצמי:
“לא אלך לישון עד שתתרוקן.”
ואז אני מתיישב לעבוד.
זה הפך למין טכס מוזר. אינני יודע מדוע הוא באמת עוזר.
6 לספטמבר
פרק רביעי. בנו של השתיין שלי עזב את העיר כדי להפוך לאדם הגון. אני ממשיך לשים בפיו משפטים יבשים וסרקסטיים, אך זה מוקדם מדי. הוא עדיין לא ניתק מעברו ולכן הסגנון אינו מתאים. עלי לכתוב זאת מחדש.
8 לספטמבר
אני תקוע בפרק רביעי. הלכתי אתמול לטייל מעט, אך זה לא עזר. שבתי לחדרי ואוננתי. ישנתי שינה כבדה ושחורה.
כישלון.
9 לספטמבר
סימפטום מעניין של עודף עבודה: פרק רביעי החל להתקדם, בצעדים חורקניים, אבל גם תקווה לכוחות מחודשים. כדי לעזור לעניין שתיתי כמות הגונה של קפה מזוקק, ובשעה אחת בבוקר כבר החליק לי עטי בקלות על פני הנייר. חשתי חום רב ועצרתי כדי למחות את זיעתי ממצחי, ואז קרה לי דבר מוזר. אתאר זאת בדיוק כפי שקרה, מפני שיתכן שזוהי שטות או תעתועי מוח עייף.
קסת־הדיו היתה פתוחה, כרגיל. מצאתי עצמי לוטש אליה עיניים, חושב על המילים שאכתוב, כשפתאום החל המכסה לרעוד קלות, בתנועה כה קטנה עד שלא יחסתי לה כל משמעות. אבל לא המשכתי בעבודתי: התבוננתי. נדמה היה לי שהנוזל שבפנים אף הוא נרעד, ונקרש…
פתאום החל להיפרד מהנוזל משהו שברירי, מדובלל, מאורך־אברים, וטיפס בכבדות על דפנות הקסת. בתחילה חשבתי שזהו זבוב או עכביש שנפל לדיו ועכשיו מנסה להציל את חייו. לא, אם להיות כן, אינני מאמין שחשבתי זאת. ידעתי שזה משהו אחר, מיוחד, בעל משמעות מיוחדת בשבילי.
הדבר היה שחרחר־כחלחל, נע בתנועות חדות, גובהו היה כגובה אצבעי האמצעית. הוא היה ערום, וכפי שהצלחתי להבחין מצוייד בכל האברים של יצור־אנוש, רק שהיו כה כחושים ולא־ממשיים עד שנראו כאילו צוירו בציפורן עבה. במאמץ־מה הצליח היצור להחלץ מהקסת, חזר אל שיווי משקלו והביט בי.
בפניו הכהות היה נעוץ זוג עיניים אדומות, וכשחייך, נראה קצה של לשון אדומה. לא הבנתי את פשר החיוך. למרות שבמחשבה לאחור הייתי משווה אותו לחיוכו של נער רחוב, מלגלג וחצוף, במידה מסויימת של עויינות; אולי חיוכו של גנב.
לא הרגשתי פחד. גם לא רצתי מהחדר להגיד לגברת ברידסון שתזעיק רופא. במקום זה, שלחתי את ידי וניסיתי לנגוע בו באמצעות עטי בצורה עדינה, כדי להיווכח במוחשיותו; אך הוא נע מהר מדי בשבילי. הוא החליק על העט כילד המחליק על מעקה המדרגות, עד שהגיע לאצבעותי, ואז קפץ על רגליו, רץ בחזרה לקסת ומשם חרץ אלי את לשונו האדומה, לפני שחמק חזרה לדיו.
מה עלי לחשוב? כלומר, מה המשמעות?
עלי לישון יותר. אסור לי להתעלם מאזהרות אלה.
10 לספטמבר
בלי שדונים היום! טיילתי היום במורד דרך הטחנה, ועברתי על פני בית־המשוגעים. בדרך חזרה עצרתי במסבאה כדי לשוחח עם הבנות. אחת מהן היתה לוכדת את תשומת ליבי לולא הספר. אך אני לא אוותר. עבדתי הלילה ללא לגימה אחת של קפה.
12 לספטמבר
השדון חזר. הוא יצא אמש כדי לשבת ברגליים משולבת על המכתבה. למעשה לא שמתי לב ליציאתו. לפני היה מונח גליון ריק ובן־רגע הוא ישב שם, באמצע הנייר, מגחך ומציג את לשונו לראווה. ביודעי שאין זו אלא הזייה, עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם ממנו והוא ישב שם בדממה מוחלטת. כל פעם שהיבטתי בו הוא חייך; מלבד זאת לא אמר כלום. אני חושב שהוא מנסה לקשור עמי קשרי חברות. הוא נעלם שוב, בלי ששמתי לב.
למרבה הפלא, פרק 5 מתקדם יפה: תיאור חייה של האישה, אשת השתיין, קיום עלוב וחסר תקווה הנקטע על ידי רגעים של אלימות. העניין דרש טיפול זהיר – קל היה לגלוש לפאתוס הרסני – אבל אני חושב שהצלחתי: תאור סבלותיה מייגע להחריד, רצוף ארועים אפורים שקל לחזותם מראש. צחוק הגורל! לכתוב כך על האפרוריות בחיים, בזמן שהרפתקאה משונה כזאת פוקדת את ראשי! אבל אסור לי להיסחף בהתלהבות. השדון, כמו כל החיים, הוא לא־כלום, פשוט לא־כלום.
15 לספטמבר
לא יכול לישון, לא מסוגל לכתוב. ירדתי למטה לבקש מגברת ברידסון עוד לחם ומצאתי את הילדה לבד, עסוקה בלישת עיסה כלשהי. כשנכנסתי פרצה בשורה של ציחקוקים. עוד לחם? בבקשה. היא חתכה פרוסה עבה מהכיכר. התכוונתי לצבוט בלחייה לאות תודה על השרות, אבל היא קפצה בבהלה הצידה, וידי התחככה בשדיה.
נכנס לראשי הרעיון האבסורדי שהיא לא היתה מוחה אם ידי היתה נשארת שם.
ברור שאני עייף מדי. עלי לנסות לנוח יותר, ולקרוא.
16 לספטמבר
הוא הופיע בזמן שקראתי, השד! לא הייתי זקוק ללגימת קפה כדי להעלותו הפעם. הרגשתי בנוכחותו לפני שהסתכלתי.
הכרחתי את עצמי לגמור לקרוא את הדף לפני שהסתובבתי לראותו, והנה – ישב לו על ערימת כתבי־היד שלי, חורץ את לשונו האדומה! החוצפה! הוא נופף בידו בעליצות, קם על רגליו והחל לפזז על הדף האחרון, אותו כתבתי בזהירות כה רבה. היתה זו פרובוקציה. חברית, אבל מרגיזה.
“לעזאזל איתך,” אמרתי. “אני אוכיח שאינך קיים!” שמטתי מידי את הספר. התרוממתי לכיוון השולחן על מנת לתופסו. חשבתי רק לנגוע בו ולהרגיש שזה אויר – זה יפתור את הבעיה אחת ולתמיד…
אבל הוא התחמק ממני, דילג מהקסת לנייר הסופג, ובחזרה לכתב היד, בזמן שידי נחתה תמיד במרחק סנטימטר ממנו, כמו פקיד עצבני המנסה להרוג זבוב. כל הזמן, למרות שלא יכולתי לשמוע מאום, ראיתי אותו צוחק, פניו הכחולות מתעוותות מעליצות. הוא אקרובט לא רגיל! עשה סלטות ודילוגים מסחררים כדי לשעשעני. זו היתה חוויה! כתבי היד נפלו על הריצפה, התפזרו על השטיח. מספגת־הדיו התנדנדה כעריסה. הסתובבנו סחור־סחור סביב השולחן עד שהיה ברור שלא אוכל לתפסו ללא הסכמתו. לבסוף, פניתי אחורה ואמרתי, “שדון, ניצחת! רציתי רק לגעת בך ולהיוכח שאתה אמיתי.”
הוא נשען על הקסת, מתנשף בכבדות. יכולתי לראות את חזהו השחור נושם ונושף. עיניו האדומות יקדו. ואז, בבת אחת הושיט את ידו: היא היתה ארוכה, עם אצבעות מחודדות, אורכה מוגזם ביחס לשאר חלקי גופו.
“האם זו הזמנה?”
הוא הנהן בראשו. צעדתי קדימה. השדון המשיך להישען על כן הקסת ולהתבונן בי.
“האוכל לנגוע בך?”
קולי היה רווי ליגלוג. אין לי חוש הומור מפותח, אך זה נראה די מצחיק לבקש רשות מהזייה.
הוא הנהן שוב. שלחתי את אצבעי וליטפתי קלות את חזהו. ציפיתי להרגיש רק את העץ של כן־הקסת אך זו היתה טעות. הוא היה קר ורטוב כמו הדיו עצמה. העברתי את אצבעי לאורך צלעותיו. אחר כך טפחתי על ירכיו הכחושות והרגשתי את שריריו מתקשים מעוצמת החוויה. במשך כל הזמן הזה הוא לא הסיר עיניו ממני וחייך, בגלותו אגב כך את חניכיו הארגמניים. נראה היה שהשדון שלי יודע ליהנות מתענוגות־חושים; הוא נכנע למסע הגילויים שלי בהנאה מרובה.
ובכן – חשבתי – לא זו הדרך להוכיח שאיננו אלא יציר דמיון… להיפך, האצבע שבה מיששתי אותו הפכה קרה, כאילו נגעה במשהו מוחשי לפחות כמו קרח. הסרתי אותה ממנו. מה לעשות? הוא חיכה, ואחר עושה תנועה נמרצת. עוד! הוא רצה עוד!"
הנה כי־כן, יש לו תיאבון רב בגופו דמוי הגבעול. הפתרון הוא, אם כן, פשוט להתעלם ממנו.
חזרתי לספרי והתאמצתי לא להביט במכתבה; אבל פעם או פעמיים פשוט לא יכולתי להתאפק, ובכל פעם שהסתכלתי מצאתיו יושב על השולחן, ברכיו משוכות עד סנטרו, מביט בי בזעם עצור. העמדתי פנים כקורא. מה לעשות? לפנות לרופא? כל טיפול שרופא יציע לי יגרום להפסקת הכתיבה. הוא ישלח אותי לנוח, או שימלא אותי בכדורי שינה. לא, אם אינני רוצה להפריע את עבודתי עלי להיפטר משד זה בעצמי.
כשאשמורת אחרונה עלתה בחלון, הייתי כבר תשוש ומשתוקק לשינה; אבל זה יצר בעיה. כשאניח את ספרי ואקום על רגלי, מה אם הוא יהיה עדיין שם, מתבונן בי? לך לישון והתעלם ממנו, יעצתי לעצמי.
למזלי, הפעם הוא לא היה שם.
ובכן שכבתי לישון, מותש לחלוטין, אך לא יכולתי להירדם. למרות רצוני אני ער ומחכה לו שיבוא שוב. בנסיון להרגיע את עצבי רשמתי את כל הפרשה. למזלי היומן נמצא ליד מיטתי, ואינני צריך להסתכן בטיול למכתבה. רשמתי זאת בעיפרון שאני שומר מתחת לכרית כדי להעלות רעיונות על הנייר ברגע שהם צצים במוחי.
אולי מוטב שפשוט אקבל אורח זה מבלי להיות מודאג. בדרך זו, סביר שימוג חזרה אל תוך מוחי.
18 לספטמבר
אמש הופיע השדון בשעה מאוחרת. הייתי כה שקוע בעבודתי שכמעט שכחתי אותו. פרק 5 גמור, וכעת בפרק 6 אני מעיף את השיכור שלי מעבודתו. בפרק זה מתדרדר הגיבור לשפל חדש של יאוש והשפלה. אני חושב שהפרק טוב. שפתי הפכה יותר מחוספסת, אני מוליך את הגיבור בכל מיני צורות של ניוון מבלי שהקורא יקבל רושם של משהו מוזר או אקזוטי, וזו היתה בדיוק כוונתי. אם רק אצליח להתמיד בזאת!
נאמן להחלטתי, התעלמתי מהשדון, דבר שלא שימחו ביותר. הוא קיפץ על הניירות ואז כשלא הצליח לצוד את תשומת ליבי החל ליצור עיגולים בשולי הדף בו כתבתי. אפילו אז העמדתי פנים שאינני רואה, למרות שהצצה חטופה גילתה לעיני את חיוכו המפנה מקום למבט זועף. הדבר הארור רצה תשומת לב! המשכתי בכתיבתי והזעתי. כיצד לשחרר עצמי מהתופעה? אין מילים בפי לתאר עד כמה רציתי להתרכז בפרק – למעשה יכולתי להצליח בכך לולא קרו כמה דברים.
הדבר הראשון היה קול, הקול הראשון ששמעתי משפתי השדון, ציוץ קצר וגבוה, כמו מילמולי תינוק. הקול הפתיע אותי כל־כך עד כי הפסקתי את כתיבתי והבטתי בו. הוא עמד שם על המכתבה ליד פרק ידי הימנית, ידיו השחורות על מתניו, עיניו מאדימות, זועמות, פניו מעוותות בכעס.
“מה קרה?” שאלתי.
הוא צייץ שוב והחווה בזרועותיו.
“אתה רוצה שאגע בך שנית, לא כן?”
חיוכים ונידנודי ראש. הוא נשכב בצייתנות, בכל אורכו. “מצטער, יש לי עבודה לעשות,” אמרתי והמשכתי לכתוב, אבל לא מפתיע שהמשפט שכתבתי היה קשקוש עלוב.
פתאום נשמע ציוץ נוסף ואז – דבר מתמיה ביותר: עטי החליק במורד הדף בזיגזג פראי. המנוול! הוא קפץ לנגד עיני, תפס את העט ועתה התנדנד עליו, רגליו מתנענעות ביחד קדימה ואחור…
ניסיתי למחוץ אותו בתנועה חזקה – אבל ללא הועיל: הוא החליק הצידה, ממש נזל כדיו, ונתן בי מבט של זעם פראי. אחר תרו עיניו אחר איזה כלי, נשק כלשהו…
כעת, כמובן, כל נסיון להתרכז היה בלתי אפשרי. ויתרתי על המאמץ לאלץ עצמי לכתוב והיבטתי בו. הוא טיפס על הכן של קסת־הדיו, המקום שבו שמרתי סכין נייר, מספר סיכות ומהדקים; הוא בחן את כלי המתכת, בכוונה ברורה לברור לו אחד.
עכשיו הגיע תורי לחייך.
“אל תהיה טיפש!” צחקתי. “חלשלוש כמוך לא יוכל להרים חפץ בגודל כזה!”
הוא נאבק עם צפורן מוצקת, מהסוג בו משתמשים לאותיות מקושטות. הבוז שלי ייסר אותו. נפלטו ציוצים נוספים והוא הפסיק את עיסוקיו כדי לנופף אגרוף כלפי.
“ברָווֹ!” מחאתי כפיים, “ברָווֹ!”
זה הגדיש את הסאה! משתולל מזעם, תפס סיכה, אחז בה כבכידון והטיל אותה על הדף שסיימתי לכתוב.
הדבר ייראה אולי מבדח, אבל מעולם לא נראתה לי סיכה כחפץ כה אימתני. הוא הרים אותה כמו ננס אפריקני בעת ציד, מכוון אותה לנקודה מסויימת בין עיני, בעוד אני יושב קפוא. לא חשבתי שיהיה בו מספיק כוח להרים חפץ כזה. הוא כוון למטרתו, לשונו מרטיבה את שפתיו כשהוא מתרכז. ואז, בבת אחת הניף את הסיכה ותקע אותה בתוך הנייר שלפניו ומשך אותה עד שהנייר נקרע, מפריד על ידי כך את משפטי החדשים והמבריקים לשניים.
אלוהים, אם הוא יעשה זאת שנית…!
פרצתי בשאגה וניסיתי למחוץ את ראשו במכת אגרוף – אולם הוא חמק ממני! הוא דקר את ידי בסיכה מספר פעמים, כמו עקיצות דבורה. הייתי מופתע מכדי למשוך את ידי. לבסוף קראתי:
“אני נכנע! די!”
הדקירות נפסקו. טיפלתי בידי הפצועה וחזרתי לשולחן. היכן הוא היה? הנה, שם, השחור, שוכב במלוא אורכו על הנייר הסופג, וחיוך של חצי ירח נסוך על פרצופו. הוא סימן לי בידו, ואני ליטפתי אותו לאורך צלעותיו, בעוד הוא מצחקק ומצחקק.
עברו כחמש דקות. הוא קם, קד קידה אירונית, וצלל חזרה אל תוך קסת־הדיו.
סגרתי את המכסה ושמתי משקולת מעליו. אחר כך נרדמתי על הכיסא.
היום הקישה הגברת ברידסון על דלת חדרי. היא רצתה לדעת אם ישנתי היטב. האם לא היו לי חלומות רעים? כן, כן, אמרתי. קולה הדק והקנטרני ממש דוחה אותי. מדוע אינה יכולה לומר את כוונתה! עיניה הקהות מרמזות כי יום אחד קשה של עבודה ירפאני מחלומותי.
אני בוהה ללא הפסקה בדקירות שעל ידי. האם אני גרמתי זאת לעצמי? אם כן, אני באמת משוגע אבל הסיבה ברורה: בדידות, זה הכל. והפיתרון יכול להיות פשוט גם כן. אילו נמצאתי בחברתו של מישהו מעשי וחסר דמיון, מישהו בינוני ואפור, אולי תתאדה כל התסיסה הזאת ממוחי? אזמין את אחי רוברט, אולי כדאי לנסות.
21 לספטמבר
הוא פשוט מסרס אותי, המנוול! איכשהו הוא מצליח לדחוף את המשקולת שהינחתי על מכסה הקסת. (לא! לא אאמין כי הסרתי אותה בעצמי). הוא יוצא החוצה ודורש את מנת תענוגותיו. אני מלטף אותו עד שהוא מתעייף. אם אני מסרב, הוא מחכה עד שאתחיל לכתוב, ואז הוא נשען על העט עד שאיני מצליח לכתוב דבר, או שהוא מושך את העט לכיוונים שונים עד שהכתב נעשה בלתי קריא. משחק אחר: הוא יושב על שפת הקסת ומתיז מתוכה דיו על הניר.
אני משעשע אותו, ואז הוא שקט לזמן מה, עד שהוא משתעמם. ואז הוא פותח במסע חקירות: מתחיל לטפס על שרוולי ומגיע עד צווארי. הוא חופר באצבעותיו החדות בעורי, ומצמיד את גופו הדק ללחיי, קר ורטוב.
זה דוחה. אינני מעיז לצאת החוצה מחשש שמא הוא מתחבא עלי. אאבד את מעט שפיות הדעת שנותרה בי אם הוא יטפס על ראשי כאשר אהיה ברחוב. אולי אף אחד לא יראה אותו מלבדי, אך אין זה משנה. להיות משוגע בפומבי זוהי הודאה באיבוד שפיות הדעת, בעוד שלהיות משוגע בדלת אמותיך זהו מצב בו נמצאים כולנו לעיתים.
הוא מכלה דיו בקצב בלתי־רגיל. אינני ממלא עוד את הקסת, אך הוא גונב ישירות מהבקבוקים. אולי הוא שותה דיו. אולי הוא עשוי מדיו וחייב לחדש את עצמו כל יום. כמות גדולה מתבזבזת כשהוא שופך דיו על דפַי, כשאני מרגיז אותו. כעת עלי לשמור את כתב־היד נעול במגירה ליד מיטתי. סכין הנייר נמצא שם אף הוא.
למרות התנגדותו של שליטי עשוי־הדיו, כתבתי לרוברט. אבל איך אשלח את הגלויה אם אינני מעיז לצאת! (כן, גלויה: כתבתי בקשה דרמטית ומסתורית. שום דבר אחר לא יביא את אחי אלי).
22 לספטמבר
היתה לנו תיגרה! הלילה איבדתי את סבלנותי וסירבתי ללטפו. הוא גמל לי על ידי כך שקרע כמעט כל דף שהתחלתי לכתוב. עברתי לספה. שמתי דף נייר על ספר, וניסיתי לשכוח אותו. אבל השטן הזה התחבא בכיסי! ברגע שהתיישבתי קפץ החוצה, פתח את פיו וירק כמות אדירה של דיו על הספר – עותק יקר של כתבי אֶנְגֶלס. הו, כמה בערה בו חמתו על כי ניסיתי להימלט! הוא קיפץ בתוך שלולית הדיו שעשה על כריכת הספר, מצייץ ללא הרף. אני חושב שקולו מתחזק… הציוצים הללו נעשים קולניים מיום ליום. הטרחן המפונק! הנחתי את הכרך של אנגלס בעדינות, ושלחתי ידי מאחורי לספר אחר, מקוליי. טראח! ניסיתי להטילו על טינופת־הדיו, אבל כרגיל לא עלה הדבר בידי. החטאתי את המטרה, ראיתי אותו, את יצור־הרפאים חומק, לעבר השטיח. אבדתי את השליטה והטחתי בו ספר אחר ספר, והוא פילס דרכו ביניהם בלי פגע, כשהוא עוצר מדי פעם כדי לשלוח לשון לעברי, לקרוע דף מאחד הספרים, או כדי לזהם בדיו ספר אחר; ובכל זאת המשכתי, ברוב טמטומי, להפגיז אותו בספרים. ככל שהמשיך להרוס, המשכתי לזרוק בו עוד עד שהתעייף מכל הספורט הזה, רץ במהירות הבזק לקירות והחל ללכלך גם אותם בדיו. גם על הוילונות לא פסח.
היה עלי לעשות דבר־מה, ולכן רצתי למכתבתי ואחזתי בעט; אחר רדפתי אחריו, מנסה להצמיד אותו לקיר על ידי חודה של הציפורן. אבל הוא גבר עלי. הוא היה קופא עד שהגעתי קרוב, ואז, בתנועה זריזה היה מתרחק כשליש המטר ממני. זה היה איום… כמו לטאה ללא זנב, בטנו צמודה לקיר, נאחז בו בציפורניו… אולי הוא יכול להידבק למשטח חלק?… אינני יודע. עלי על כל פנים, העיף את ציפורניו.
לבסוף הנחתי את העט וניסיתי למעוך אותו לקיר בעזרת ניירות. ללא תועלת: הוא זריז מדי. ויתרתי; ועכשיו אני שרוע על מיטתי, משרבט בעיפרון רשימות אלה. לרווחתי, זה עתה נעלם, המענה האכזר שלי. הוא מתחבא, לא ספק. על מנת לשוב לאיתנו במהרה.
עלי ללכוד אותו איכשהו. עלי להיפטר ממנו! הוא משגע אותי.
נקודת אור אחת היום; כששמעתי את הנקישה של מגש ארוחת־הצהריים שהונח בחוץ פתחתי את הדלת; היתה זו הילדה, מרי. התחננתי לפניה לשלוח את הגלויה. בתחילה נרתעה: היא נראתה נבוכה, כאילו זה לא היה הגון שאדע כי כעת היא מביאה לי את ארוחותי במקום אימה; או שמא הבחינה בי במשהו משונה. דיברתי ברכות.
“אינך מפחדת ממני, לא כן?”
היא נשענה על המעקה, כעכבר נכון למנוסה; התאמצתי לחייך נואשות, עד כדי כאב. הגלויה היתה חייבת להישלח! לבסוף, אני משער, חיוכי כבש אותה. היא התקרבה ולקחה את הגלויה באצבעותיה הלחות. משרווח לי נשקתי אותה בראשה, במקום בו התפצל שיערה בשביל לבן. היא רצה במורד המדרגות. הרגשתי התרוממות רוח. או־אז גמרתי אומר להתנגד לשד הלילה ויהי מה.
רק לאחר מכן עלה בדעתי לקרוא למרי שוב ולומר לה שאני זקוק לדיו, ואם היא או אימה יביאוהו לי, אסדר את התשלום עם שכר הדירה. הוא כילה שני בקבוקים שלמים מאז אמש.
24 לספטמבר
תפסתי אותו! תפסתי אותו סוף־סוף! הוא מחובר בסיכות לחלק השטוח שבגב המספגה. כמובן שזה היה מעשה ברברי מצידי, אין ספק, אך לא היתה שום דרך אחרת. ככלות הכל איננו בשר ודם, על אף כל ציוציו וצווחותיו. ואילו לכדתי אותו פשוט מתחת לספל, הוא היה בוודאי מחליק מתחתיו… כל־כך הרבה מתכונותיו הן כשל דיו… לא, הייתי חייב להשתמש בסיכות. נעצתי אחת בכל כתף, אחת ברגל ימין, אחת במרפק, שמאל. סידור מקורי שכזה ימנע דמיון לא־נעים למעשה צליבה. אני מתכוון שנעצתי בו את הסיכות בצורה שתזכיר לי שלמרות ציוציו אין כאן משהו מֶטָפיזי או טראגי. אני פשוט משחרר את נפשי מאובססיה.
אולי במשך הזמן אצטרך להוסיף עוד סיכה ברגל ימין, כדי שלא יצליח להשתחרר; אך עד עתה הוא שוכב נכנע, מצייץ, עיניו האדומות מגלגלות באופן שנועד להביע ייסורים פיו פעור לרווחה עד כי אני יכול לראות לא רק את חניכיו הארגמניות ולשונו, אלא גם חצי סהר של שיניים שחורות ומחודדות. ממש תאווה לעיניים.
חיבורו בסיכות הוא רק אמצעי זמני. עלי לחסל אותו. חשבתי לשרוף את הדף הסופג היחיד יחד איתו, אבל מזג האויר כה נוח ואין לי אח בחדר, ולסחוב אותו לתנור המטבח יראה לי כאישור נוסף לשגעוני.
אבל איך להיפטר מיצור היכול לחיות כשהוא טבול כולו בדיו? יש לי רעיון לניסוי. אני אמחה אותו! אני עומד לכסותו בנייר סופג, ומקווה שכושר הספיגה של הנייר, בצרוף צימאון־הדיו, יחסלו אותו סופית.
הו, כמה טוב לשבת שוב אל השולחן, לטבול את העט בדיו ללא אותן הפרעות בלתי נסבלות.
המשך לצווח, יצור מחליא שכמותך! בעט באוויר ברגלך החופשית! אלוהים, המבט הארסי שבפניו! אין זה ולא כלום, ידידי היקר, בקרוב תפסיק להתקיים!
בסופו של דבר נוכחתי לדעת שהיה די קל לתפוס אותו. כשנדחף מול העט כדי למשוך את תשומת ליבי, חיכתי, הנחתי הצידה את העט ואמרתי:
“שביתת־נשק. אין לי מצב רוח לתיגרה נוספת. אינך רואה שלא היה לי כוח לנקות את סימני המריבה מליל אמש? מדוע שלא נהיה חברים ונשעשע איש את רעהו!? במה תירצה?” מה ירצה? שילטפו, ימזמזו וישפשפו אותו, כמובן! הוא שכב אפרקדן על גבי העץ של מספגת־הדיו, ואני טיפלתי בו במירב תשומת הלב עד כי לשונו ליקקה את שפתיו ועיניו נעצמו בטרוף־חושים. מעודי לא היתי כה ציתן.
“אתה אוהב זאת?” שאלתי, “זה טוב!?”
הוא חייך אלי, עיניו כשני חריצים. המשכתי ללטף אותו… עד שעיניו נעצמו.
ואז ננעצו בו הסיכות, בו־זמנית, אחת בכל כתף. הכנתי אותן בהיחבא, אחת בידי השמאלית, והשניה בין האגודל והאצבע המורה של ידי השמאלית; השדון לא שם לב שבניגוד להרגלו ליטפתי אותו הפעם באָמה שלי.
ברגע שננעצו הסיכות נפערו עיניו לרווחה, בתדהמה מיוסרת. הוא החל להיאבק ולנסות לקום, אבל אז כבר נעצתי סיכה נוספת במרפק הימני, עד שווידאתי את חדירתה עמוק לתוך העץ.
הצמדת הרגל השמאלית לקחה קצת יותר זמן, מכיוון שהוא בעט תחילה בחוזקה, ואפילו הותיר סימנים על פני העץ. עכשיו הוא בידי! אני אניח נייר סופג מעליו ואישן היטב הלילה. מחר או מחרתיים יבוא אחי רוברט, כולו חרד ודואג, הישר מחיק המשפחה; ואני אצחק ואומר: “מה לא כשורה? הכל בסדר, רק תכסיס להביאך הנה, נערי! הגיע הזמן שנלגום משהו בצותא!”
זה ירגיז אותו לגמרי. “להביא אותי לכאן ללא סיבה!” אני כבר יכל לשומעו מטיח בי זאת בשעה שאני כותב שורות אלה!
ג 🔗
“הדבר ידכא אותך,” אמר ד"ר פורסטר בקול שלוו, “אם תראה את אחיך. הרשה לי להציע לך, אדוני, כי לא תעשה זאת לעת עתה. עזוב אותו להשגחתנו הבלעדית. יותר מאוחר, כשפצעיו ירפאו, אולי…” הוא הפסיק וחייך חיוך רחב.
“פצעים?”
זכרתי את האישה מרימה סדין מוכתם בדם. אבל רק ברגע זה, בחדרו הנוח של ד"ר פורסטר, הבנתי שמרקוס נפגע. לתדהמתו של האסיסטנט של הדוקטור, ומבלי שהרופא עצמו הפתע מכך, נדמה לי קמתי וצעקתי בקול: “אבל ברור שעלי לראותו! אני מוכרח!”
“אנא, הירגע אדוני,” אמר האיש הצעיר, כשהוא נע על מנת להתייצב ביני לבין הדלת.
ד"ר פורסטר חייך.
“לשם מה?” שאל. “נתנו לו כדורי שינה, המסכן היה מותש לחלוטין. אפילו אם תוכל לדבר אליו, הוא לא יוכל לענות לך.”
“אבל לפחות עלי לראות…”
“את התחבושות? מר דייויס, שב בבקשה.”
צייתתי בשקט. מר פורסטר פנה אלי בחביבות. הוא אמר, “אני רואה שבעלת הבית של אחיך לא טרחה לספר לך את הפרטים.” אחר התבונן בציפורניו המטופחות להפליא, כאילו להביע באיזו עדינות הוא רגיל לנהוג בבני־אדם.
מצאתי עצמי רועד. לו רק באתי מוקדם יותר, האם לא היה נמנע כל זה?
“האמת היא,” המשיך הדוקטור בדברו בעדינות כמו כומר. “שאפילו אם מרקוס – האם מותר לקרוא לו מרקוס? – יחזור לשפיות דעתו, הופעתו החיצונית לא תהיה לגמרי בסדר. הוא איבד עין אחת לגמרי, אתה מבין, השניה ניזוקה קשה, אך יש לנו תקווה.”
הוא נאנח קלות לנוכח שתיקתי.
“נוסף לכך יש חתכים עמוקים בלחייו ובשפתיו, אשר ישאירו צלקות. המכשיר שבו הישתמש לא חתך בצורה נקיה.”
“עין? מכשיר?” חזרתי על המילים כמו איזה יליד פרימיטיבי המנסה להבין את עיקרי הדת הנורתי.
“ציפורן של עט. במצבו הנפשי הרעוע פצע אחיך את עצמו בציפורן של עט.”
“אבל – מדוע?”
לנוכח טיפשותה של השאלה הרים ד"ר פורסטר את ידו אל השמיים כמחכה לאיזו הארה. עוזרו הנלהב פתח בדיבור נימרץ.
“יש לו הזיות, אדוני. כשהביאו אותו לכאן, הוא צעק כל הזמן על איזה שד שהשתחרר בשנתו ונקם בו.”
“שד?” זה נשמע כל כך לא אפייני למרקוס עד כי מחיתי. “לא יתכן!… אחי איננו איש דתי…”
“הוא גם אינו איש שפוי, אדוני,” אמר פורסטר, ובלי אזהרה מוקדמת קם בנוקשות ממקומו, נראה עייף מהראיון. הוא הביט לכיוון הדלת. עדיין מתעקש לראות את אחיך? ישנם כמה מסמכים שעליך לחתום עליהם…"
לראות אותו? קמתי ממקומי, מלא בחילה וחסר החלטיות. לראות את מרקוס – זה לא היה קל יותר מאשר לזנוח אותו. להציץ לתוך תא אפלולי ולראות, מקופל על מזרון ערום, את מה שהיה פעם אחי השחצן, להעיר אותו ולשמוע אותו מצווח דברים לא מובנים אלי – ההצעה גרמה לי להתכווץ! ומי לא ירגיש כך? ובכל זאת, להסתלק כך סתם…
למזלי, בא לעזרתי האסיסטנט הצעיר של הד"ר פורסטר. בהניחו יד אבהית על שרוולי, הציע, “האם לא יהיה נבון אדוני, לבוא מחר? אחרי שיהיה לך זמן לחשוב?”
הו, ללא כל ספק!
הרשיתי לו להוליכני משם, ובקושי הפטרתי “שלום” לפורסטר, לפני שמצאתי עצמי שוב בפרוזדור.
“אני אלווה אותך לשער,” אמר האסיסטנט. הלכנו יחד את מרבית הדרך בדממה. במצב ההלם בו הייתי נתון, שמתי לב לפרטים לא רלוונטיים: כיצד מרצפות האבן בחלקו הפנימי של המסדרון היו משופשפות יותר מאשר בחלקו החיצוני, כך שנראה היה שכל באי המוסד הלכו ליד הדלתות והקפידו להתרחק מהחלונות. הבחנתי גם שבכמה מהדלתות היו שני מנעולים ולא אחד. וכמו כן, ראיתי, מבעדן חלון גבוה, שהגשם הפך לערפל שטני.
כשחצינו את החצר הסיר האסיסטנט מעל ליבו עובדות ומחשבות שד"ר פורסטר כנראה לא חשבן לחשובות, או לא ידע עליהן.
“מקרהו של אחיך,” פתח, זוהר בהתלהבות, “מעניין אותי מאוד. הוא אינו כמו המניאקים הדתיים… הסתובבתי ליד ביתו, אתמול, אתה יודע.”
“אתה, אה כן…”
זכרתי במעומעם את הערתה של הגברת ברידסון בדבר ביקור של רופא.
“קיויתי לראות את חדרו, אולי למצוא רשימות.”
“ובכן,” אמרתי, “ללא ספק מצאת הרבה. הוא בא לכאן לכתוב ספר.” האיש הצעיר חייך והניד בראשו.
“לא, אני מתכוון לסוג שונה לגמרי. יומן, פנקס עם רשימות בעלות אופי יותר אישי. כתיבה מקצועית אין בה עניין מיוחד.” ושם, באמצע החצר, הוא עצר והתבונן בי מבעד לגשם הדקיק.
“אם תמצא משהו כזה,” התעשת, “האם תיתן לי אותו? הדבר עשוי לעזור מאוד לאחיך. האישה לא הניחה לי להתקרב לשום דבר, לא הפסיקה לדבר על פיצויים ועל קריאה למשטרה.”
הוא צחק בעונג בהיזכרו במקרה. היבטתי בטיפות הגשם הזורחות על שפמו והחלטתי שאדם זה, עם יכולתו להינות מהחיים ומוחו המעשי, הוא האיש המתאים כדי לעזור למרקוס.
הבטחתי לו שאם אמצא רשימות בעלות עניין, אביא לו אותן כשאחזור למחרת.
לצערי לא מצאתי דבר, רק את תילי הדפים המוכתמים, הכתובים למחצה, ובמגירה ליד המיטה, את הנסיון הספרותי של אחי, כה גס רוח ועגום בתפיסתו, שלא יכולתי לעכלו. לגבי, היתה זו ההוכחה הסופית והמרה לשיגעונו. התבישתי שמרקוס יכתוב זבל כזה. לקחתי את הדפים לתנור המטבח ושיגרתי אותם לעולם השיכחה. עוזרו של פורסטר אמר ככלות הכל, שרומן איננו מעניין אותו, ולי לא היה לא כל רצון לחשוף את המשפחה ללעג מיותר.
הבערתי כל דף. עבודה מצערת ומדכאה. עד היום הזה ריחו של נייר שרוף ממלא אותי גועל, במיוחד בערבים, אם הוא מעורב בריח קלוש של גאז. זאת בגלל מנורת הגאז במטבחה של הגברת ברידסון, שדלקה באיטיות בשעה שביצעתי את תפקידי.
כאילו כדי להכביד עלי עוד יותר, נכחה שם גם האישה. היא ישבה בכיסא נדנדה ליד הדלת, והכיסא, חורק קדימה ואחורה, אחורה וקדימה, שיווה לה מראה של הינהון ארוך ומדושן־עונג. והיתה שם גם הילדה, ישובה ליד השולחן, מעמידה פנים כלומדת תרגילים ממחברת מהוהה, אבל למעשה לא מסירה ממני את עיניה. כל פעם שנפניתי מהתנור לחייך אליה, השפילה את עיניה במהירות למחברת, וברגע שהורדתי מבטי ממנה כדי לשים עוד ניירות באש, המשיכה להביט בי. יכולתי לחוש את מבטה על עורפי.
שמחתי כשסיימתי הכל. כל כתב־היד הפך לאפר ויכולתי להימלט על מנת לארוז את שאר חפצי אחי. אבל למרות שעבדתי במהירות גדולה, לא יכולתי להימלט מהתחושה שמישהו נמצא שם. מיהרתי לפרוש לחדר שהקצתה לי מרת ברידסון, ונעלתי עצמי בפנים. הלכתי לישון שינה טובה אחרי צרות היום.
אך לשווא! במשך שעות שכבתי ער, פני לתיקרה, במוחי תמונות שונות: מרקוס, האישה בצעיפה, בית המשוגעים, ד"ר פורסטר עם ידיו האלגנטיות ועוזרו החטטן… שורות של כתב חסר פשר. לבסוף, קצת לפני שהפציע השחר, נמנמתי קלות רק על מנת להתעורר שעה לאחר מכן בהרגשת חולשה חולנית. חשתי שאיני מסוגל לבקר בבית המשוגעים. כשקמתי, מסרו לי עצבי אולטימטום. פסעתי לכיוון המראה כשמברשת בידי, כשלפתע הפחידה אותי כל כך השתקפותי במראה עד כי המברשת נשמטה מידי, ונפלה על הריצפה. אך היה זה רק פרצופי החיוור, עם עיני הפקוחות לרווחה.
מה עשיתי? האשימו אותי אם תרצו, אבל מיד כשיכולתי לעקור עצמי מרח' מגדל המים 36, עליתי על הרכבת הביתה! כתבתי לד"ר פורסטר ממקום מבטחים, שאני מודה לו על עצתו הנבונה לא לראות את מרקוס במצבו הנוכחי, וביקשתי כי ישלח לי את המסמכים הדרושים… אם מאוחר יותר יעזור ביקורי לריפויו של אחי, ביקשתי שיואיל בטובו להודיעני….
ארבע שנים חלפו, וטרם קיבלתי הודעה מבשרת־רעות כזאת. לעוזר הנילהב לא שלחתי דבר. מה יש לומר? לא מצאתי שום פנקס, שום יומן שאוכל להציע לו; לא יכולתי לעזור. נוסף לכך, קריאת הרומן של אחי מילאה אותי בסלידה כזאת מאופן פעולתם של מוחות בלתי שפויים, עד שסלידה זו מיתנה את התלהבותי מהעוזר. הוא חשב שיוכל לעזור למרקוס? טוב, שינסה! אני לפחות ידעתי את גבולות כוחי ולא ניסיתי להילחם נגד כוחות האופל.
בכל זאת תהיתי, ואני עדיין תוהה, אם אדם לא צריך להיות קצת משוגע כדי למנות עצמו כאלוף המקופחים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות