I.    🔗

“ואולם מימות־קישינוב נעלב היהודי שבי” – כך כותב טשרניחובסקי במכתבו, שנתפרסם בסוף המאמר הראשון¹.

ומה השיב טשרניחובסקי על עלבון זה? –

הוא כתב בשנת תרס"ג, בקיץ שאחר הפוגרום. את – “לֶנְכֶן”!

באותה שעה, שביאַליק כתב את “בעיר־ההריגה”, כתב טשרניחובסקי את שיר־האהבה היותר ארוך והיותר נחמד שבכל קובץ שיריו…

וכי היו כאן חוסר־הרגשה, הקשחת־לב, טמטום הרגש הלאומי, – באחת: “יפִי־רוחניוּת”? –

לא ולא! אנו מוצאים ב"לנכן" תשובה ברורה על שלא הספיד טשרניחובסקי את חללי הפוגרומים:

אבל עוד מסבה אחת לא יכול טשרניחובסקי לכתוב על “ימות־קישינוב”: הוא הקְדים לכתוב עליהם קודם שבאו… עוד בשנת תרנ"ו עלתה במחשבתו הפואֶמה “ברוך ממאגֶנצה”, שקטעים ממנה הדפיס עוד בקובץ הראשון של “חזיונות ומנגינות” שלו (עמ' 26–29). והוא גמר פואֶמה זו בהידלברג בשנת תרס"ב – שנה שלמה קודם הפוגרום הקישינובי. מסבות חיצוניות לא נתפשטה פואֶמה זו בין הקוראים. היא נדפסה ב"המאסף" שהוציא ל. רבינוביץ בתור הוספה ל"המליץ" (ס"ט פטרבורג תרס"ג), אבל – בהשמטות מרובות של הצֶנזורה הרוסית. בשלמותה נדפסה קודם לכן (קראַקה תרס"ב) בחוברת היחידה של הירחון “אוצר־הספרות” שניסו ד"ר מארגֶל וש"א גרֶבֶר להוציא במקום המאסף “אוצר־הספרות”; אבל חוברת זו לא נתפשטה ברוסיה ביותר. רק לאחר שנדפס קובץ־השירים הגדול של טשרניחובסקי (מקודם – על־ידי “השלח”, ואחר־כך על־ידי “מוריה”), נתפרסמה פואֶמה גדולה זו בין הקוראים. ואמנם, היא ראויה לתשומת לב לא פחות מ"בעיר־ההריגה", שהרי שתי היצירות של שני גדולי־משוררינו אינן אלא שני צדדים של מטבע אחד.

“ברוך ממאגנצה” היא פואמה היסטורית. המשורר מוליך אותנו אל מאגנצה הקתולית של המאה הי"א או הי"ב. עדיין אין היהודים סגורים בגֶטו לגמרם. עדיין אינם “דַכּים ונמקים כעפר ואפר” ועדיין לא נעשו “יהודי־מה־יפית”. הם רואים עוד חיים גשמיים, מדברים בלשון־העם, שבתוכו הם יושבים, אוהבים את ההידור, את היפעה, את ההצטיינות בַּכּל, ולהנכרים, שעמדו אז באמת על מדרגה שפלה מאד, הם מתיחסים בבוז, וכשאֵלה מציקים להם – אף בחימה כבושה. ההגבלות מצד־החוק עדיין אינן מרובות ונפשו של היהודי לא שחה עוד לעפר. ואולם ההריגות ביהודים לפתע־פתאום, – מה שקורין בימינו “פוגרומים” – כלומר, התנפלויות פתאומיות על יהודים, שדידת־רכושם ונטילת־נשמתם, שאין להנצל מהן אלא על־ידי קבלת הדת הקתולית, – התנפלויות כאלו אינן חזון יקר: הרי עומדים אנו בעצם־תקפם של מסעי־הצלב! – ובשעת פוגרום קתולי כזה נהרגה אשתו של ברוך היהודי, שבעצם ידוֹ שחט את שתי בנותיו כדי שלא יתעללו בהן הצוררים… מעשה כזה היה חזון נפרץ בימי “גזרות־תתנ”ו" וב"ספר־הדמעות" שהוציא ד"ר ש. בֶּרנפלד, יש למצוא הרבה מעשי גבורה כאלה. –

ואולם ברוך עצמו לא עמד בנסיון. הוא ראה את פני החיות של המון־המתנפלים, את ברק־המאכלת ואת היד השלוחה אליו – ואמר מלה, שאינו זוכר אותה הוא עצמו… ומיד נסחב לבית־היראה הקתולי. שם בתוך קהל־הכמרים, בשעת רינת־הנזירים, ראה:

וברוך כרע ברגע של חולשה אנושית אבל לא “תולעה” הוא, לא “יהודי־מה־יפית”! מרגיש הוא, שבָּגד לא רק באלהיו, אלא גם בעַמו – בכל קדשי־אומתו, בכל תקוותיה, באביו ובאמו ובאבות־אבותיו עד סוף כל הדורות… ואל מי נתחבר? – אל צוררי־עמו, אל התליינים של אשתו ואל מי שעשו אותו תליין של בנותיו… ומיד הוא חש במעמקי־נפשו חרטה נושכת, קורעת בתרי־לב שמִתְלַוָה בזכרונות מימי־הילדות, כשנעשה “בר־מצוה” ולעיני כל הקהל כרך את הרצועות מסביב לשמאלו ומסביב לאצבעותיו וקרא: “וארשתיך לי לעולם”:

והחרטה אוכלת כעש את לבו. הוא חוזר מבית־היראה הקתולי למנזר קתולי. והוא נעשה סר וזעף, עגום עד להֵחָלוֹת. כמעט בינתו מסתתרת. בכשרון של פסו’כולוגן ממדרגה ראשונה מתאר טשרניחובסקי הלך־רוח זה. ברוך נע־ונד למחר יום־המרתו ברחובות־העיר בלא תכלית, בלא מחשבה ברורה. הוא נמשך אחר הכל ואינו נמשך אחר כלום. ראשו סחרחר וכאילו עופרת מעיקה על מחשבתו. במוחו עולים בלולים שברי־דברים וקטעי־הגיונות ו"מחשבות רצוצות", והם נעשים “רקמת־פלאים חסרת־מראה, כערפל מרחף על המים”. איזה קול פנימי לוחש לו, שהוא צריך לעשות משהו, שכך אי־אפשר שישָׁאר; אבל מה לו לעשות – דבר זה אינו יודע. איזו עלטה פרושה על כל הדברים ואיזה כובד־אבן יצוק בכל אבריו… ופתאום, כשהוא בא בערב אל התא שלו במנזר, הוא רואה את הלַמְפָּס הדולק לפני האיקונין – ו"כאילו אלפי שְׁמָשׁוֹת חַיים שופעים יַמי־אורה בו נבקעו". הוא הכיר כהרף־עין, מה צריך הוא לעשות. זוהי בהירות־המחשבה הנפרזת, המדומה, של אדם קרוב לשגעון של “אילומינאַט”. בידים רועדות ובברכים כושלות הוא צובר את כל הבגדים שבַּתָּא לערֵמה, זורק עליהם את הלמפס ויוצק עליהם שמן, – ומדורה גדולה מתלקחת ברגע אחד… כאן נתן טשרניחובסקי ציור של תבערה, שאין אני יודע דוגמתו אלא באחד מספוריו הדַניים של האַנס פֶּטֶר יַעֲקוֹבְסֶן: האש נעשית כאן כח חי ובעל־רצון. היא מתהוללת, היא שואפת להרע, ללחך את הכל, לאכול את הכל עד תום. לשונות של אֵש מלקקות את הכתלים וידים של אֵשׁ שלוחות למרום או הן נאחזות בעצמים שונים. מטר של ניצוצות צובע את הכל בצבעים חיים וחמים. פחי־העופרת של בית היראה הקתולי, שנִתְּכו בשלהבת נעשו אֵש נגרת, אש לבָנה מתחרה באֵש אדומה, – והכל נשרף: כל שכיות־החמדה, כל יצירות־האמנים, כל הסגולות, כל המכמנים של דורות ושל מדינות שלמות… המנזר נשרף וכל העיר בוערת אחריו… וברוך משוגע־למחצה ומלא תאות נקם, רָץ ברחובות ומתענג לראות את דמעות־האבות, ששומעים את בכיתם של בניהם ובנותיהם הנתונים בתוך הלהבה – ואין בכחם להצילם, ומתענג לשמוע התיַפְּחותן של נשים בחוצות־העיר, לראות כשנמלטים מן הבתים בני־אדם, שבגדיהם בוערים עליהם… ואיך לא יתענג, אם נדמה לו, שֶׁשתי הבנות, ששחט בעצם־ידו, הן קרבן, שהעלה על המוקד? – שתי הבנות הן “עולות־תמימות”: “קרבן ראשון הוא הקרבתי למן היום בגולה נחנו, בית קדשנו חרֵב”… אבל רעיון זה הוא נורא לו כל־כך אפילו בשעת־שגעון, עד שהוא מגרש אותו כזבוב טורד: “לא, לא זאת!” – הוא צועק לעצמו – ומוסיף לתאר את פעולתה של האש… זהו רִשום פסוכולוגי דק, שאַך ציירים גדולים מוכשרים לחוש אותו.

כל העיר נשרפה – ועמה גם ביתו של ברוך, אותו בית, שהיה לו “מראה־קֵן לסנונית חוּמה”. הציור של הבית הקטן והגן הקטן, שהקיף אותו, וכן הציור של הלילה השָׁלֵו מן הערב עד עלות־השחר שייכים להמעולים שבציורים האידיליים שבספרות העולמית⁴. ב"קֵן של סנונית" זה שמרו האב והאֵם על כל נשימה של בנותיהם האהובות, לילות שלֵמים נצבו על־יד עריסותיהן ושמרו אותן מכל רע, – ולסוף באה יד אכזרית והמיתה את האֵם וגרמה למיתתם של האפרוחים הרכים… רעיון זה מביא את ברוך לידי השתוללות. והוא מקלל את האכזרים, שהרסו את קינו. הוא מקלל אותן קללות נמרצות, שלא שמעתן אוזן יהודית מעולם. חמישים ושנים חרוזים נוראים משמשים פירוש ל"שפוך חמתך": שאגת־אריה נשמעת בחרוזים הללו – שאגתו של אריה פצוע, שיותר משאגתו אין לו כלום… הרוח ההומַנית של זמננו מתקוממת בכל עוז להקללות הנוראות הללו. ואולם, לכשנתבונן אליהן, נוָכח שאין אלו אלא הרצאת כל מה שעשו לנו צוררינו בפועל… אבל אחר הקללות הנוראות בא דבר נורא יותר ויותר: רוצה היה ברוך, שהוא ורעיתו המתה יהָפכו לשני עַרְפָּדִים מְעַלְעֵי־דם, יקומו לילה־לילה מן הקברים, ישתו לשכרה את דמיהם ואת אנחותיהם של הצוררים האכזרים, יראו את הרעד בעצמותיהם, את עיניהם הקמות מתוך זוָעה ואת שערותיהם המסומרות מפחד… כי רק מעשה נורא זה יהא תשלום־גמול ו"תשובת־המשקל" על מה שעשו לנו הרצחנים של ימי הבינים:

זוהי הקללה הגדולה והנוראה, שהיתה צריכה, שהיתה מוכרחת להשמע פעם אחת בספרותנו החדשה. זהו ה"אשרי שיאחז וְנִפֵץ את עולליך אל הסלע" החדש, ששום משורר עברי – אפילו לא ביאליק! – לא נועז לאמרו. ביאליק יָדע רק להמטיר אֵש וגפרית על “עם עברתו וחמלתו”; לשפוך את זעמו על אלה, שעשו את עמו כעפר לדוש, לא מצא לנחוץ או לנכון. רק היהודי החדש, יהודִי־ הכח, היה יכול לומר “שפוך חמתך” זה. רק יהודי־התחיה, שנשאר בו עוד “שריד כמעט” מן הרוחות הגאיונים, ש"שָׂרו עם אֵל", עם “אֵל קנוא ונוקם, נוקם ובעל־חֵמה, נוקם לצריו ונוטר לאויביו” – אותו אֵל, ש"נַקה לא ינַקה", שאין “מי יגור אתו – אש אוכלה”, – רק יהודי כזה יכול היה לקלל קללה כזו, קללת גוי אובד שכל העולם נהפך לו לגיהינום וכל חייו הם – “גסיסה לדורות”! –

הרדיפות והעינויים הקשיחו את לבו של ברוך. הוא נעשה אכזרי – הוא, בעל הלב הרך והרחמן, שלא היה יכול לראות בטפת־הדם, שיצאה מאצבעה של בתו, שנִכְוְתָה בְּסִרְפָּד הגדֵל בגן הקטן! – ואכזריות זו נתגלתה בדבר קטן, לכאורה, אחד, שציורו בלבד היה יכול לעשות לטשרניחובסקי שֵׁם־עולם.

ברוך הלך בליל התבערה לראות את ביתו החביב בוער באש. והנה הוא רואה את הקֵּן, שעשתה בו הסנונית על־יד הפתח למול המשקוף. קן זה היה חביב עליו והאפרוחים, שנדגרו בו, יקרים לו מאד. וכשאחזה האש בגג באה הסנונית־האֵם והתחילה מסובבת את הקן וצורחת מבחוץ, בעוד שהאפרוחים הרכים צוֹוְחים מבפנים: לה אי־אפשר להכנס אל הקן הבוער ולהם עדיין לא צמחו כנפים לעוף מתוכו… עוד רגע, עוד רגע, – והם ישָּׂרפו חיים… וברוך שומע בלבו קול רם: פדֵה ממות את העופות, שלא חטאו! – והוא יכול להציל את הקן, אבל – אינו רוצה: וכי ביתו לא היה כקן זה? ומי רִחם על בנותיו־אפרוחיו הרכים ועל אשתו, אֵם־האפרוחים? – – – זוהי אֶפיזודה, שהיתה יכולה לפאר את מבחר שירותיו של ביירון.

הכל נשרף. וברוך, שכור־נקמתו וקרוב לשגעון, הולך לבית־הקברות ומספר כל מה שעשה – לאשתו המתה… ולא זה בלבד: אף את עצמו הוא חושב למת:

מת מספר למתה על מיתות משונות… וכשהוא מספר לאשתו המתה, האיך שחט את בנותיו, הוא מדבר בלחש ובחשאי, והוא שמח על הלילה והחושך, שהודות להם לא תראינה אותו עיניה של אשתו כשהוא מדבר. הוא מתיָרא מפני עיניה: “מבטיה שופטים”, – מבטיה של המתה, שאינם נראים, ואף־על־פי־כן הוא רואה אותם – והם מציקים לו והולמים אותו “כאַלפי שבטי־חובטים”. ואמנם, אפשר לצאת מן הדעת על ידי קריאתו של התאור הנורא, האיך שחט האב הרחמן את מרים ואת צפורה בנותיו, שלא רצו למות והביטו אליו כמתחננות, – ועדיין הן מביטות בו, ו"החזיון בוער כלהב תוך אישונו, יונק לבו, מלחך מוחו, מוצץ שארית־אונו"… ואחר־כך באה האֶלֶגיה הנוראה של האב, ששָׁחט את בנותיו, וההתנצלות האיומה והקדושה:

זוהי התנצלות מספקת על המעשה הנורא ועל הקללות הנוראות. בינתו של ברוך מסתתרת מרוב יסורים – ו"אין אדם נתפס על צערו". אין דבר נורא מן החרוזים האחרונים, שבהם קורא ברוך לרעיתו־יונתו המתה, שתעזוב את הקבר הקר ותלך לראות את “נר־הנשמה”, שהעלה לצורריהם־רוצחיהם, ותתחמם לאֵש־האח, ששם ממתינות לה גם בנותיהם השחוטות, מקושטות לכבוד החג ודואגות לאביהן ואמן… איזו אימה מסמרת־שערות תוקפת אותך למקרא הדברים האלה, כמו למקרא תאורה של “אֲוֵרַת־ההרג” בפואֶמה של ביאליק. כל אחד משני משוררינו הגדולים גִשׁם צד אחד מנוראותיהן של השחיטות הלאומיות, שלא נשתנו בעצם מגזירת־תתנ"ו ועד גזירות תרס"ג תרס"ו ותרפ"א. ביאליק כִּלה את חמתו ביהודים וטשרניחובסקי – בנכרים. ביאליק כתב “משא” – תוכחת־זעם נבואית, שהעיקר בה – לא הציור האמנותי, אלא הזעם האלהי, וטשרניחובסקי כתב פואֶמה פיוטית, שקשה להעריך את כל העוז ואת כל האמנות שבה. הצד השוה שבהם – ששניהם בּקשו לעורר את הגאון־האנושי שביהודי, זה על־ידי תרעומת על שלא נתגלה גאון כזה, והלה על־ידי תאוּר של גאון, שהיה יכול וצריך להתגלות בזמן, שהגלות עדיין לא הספיקה להמית בנו כל רגש אנושי. ובספרות־התחיה ימצא “ברוך ממאגנצה” מקום בצדוֹ של “בעיר־ההריגה” כמו שמצא צידוּק־הדין של יחזקאל מקום בצדו של “על נהרות־בבל” השואף־לנקמה, אלא שהראשון הוא מן ה"נביאים" והאחרון – מן ה"כתובים"…

 

II.    🔗

מי אינו יודע, ששאול טשרניחובסקי הוא “יווני־עליז”? מי מן הכותבים על משורר זה אינו מחליט, ששאול טשרניחובסקי אינו רואה את הרע שבמציאות, את ההרכבה וההסתבכות של החיים המודֶרניים עם הניגודים והסתירות וההתנגשוית והנפתולים שבהם, שבוראים בני־אדם רצוצים ויהודים בעלי “קרע”? –

המכתב, שהובא במאמר ראשון על טשרניחובסקי⁵, הורס דעה מתהלכת זו. אמנם כן, טשרניחובסקי שָׁר על הטוב שבחיים ועל האור והיפעה שבהם; אבל כך הוא עושה לא מפני שאינו יודע את כל רעתם, מחשכיהם וכיעורם של החיים, אלא מפני שהוא חושב, שהשירה אינו חזרה על החיים ולא צילוּם־החיים, אלא בריאה חדשה, יצירה ממש. כל דבר, שנוגע בו המשורר, צריך לֵיהָפךְ ליוֹפי ואור, כמו שנהפך כל דבר בידי המלך מידאס לזהב. טפוסי בנידון זה הוא ציורו “ערב יום־הכפורים”⁶. ציור זה הוא – מן החיים של בית־החולים: בו מתוארים חולים מסוכנים וזקן נוטה למות. ענין מעציב למדי, הלא? – אבל תחת עטו של טשרניחובסקי אף הוא נעשה ענין מלא עליצות ויופי, עד שבת־הצחוק אינה עוזבת את שפתיו של קורא ציור זה “מחיי בית־החולים”. – והפוליטון, שכתב טשרניחובסקי בשם “השושנים”⁷, אינו אלא ביאור מספיק להמכתב הנזכר. הרי קטעים אחדים ממנו:

ולסוף עוד קטע אחד:

הסוד של האופטימיסמוס הבלתי־מנוצח של טשרניחובסקי הריהו לפנינו. אין כמותו יודע את הרע שבחיים. ולא את הרע הקטנוני, המקרי, הזמני, האישי־האנושי, אלא את יסוד הרע, את הרע בכל הַקֵפו הנורא, כפי שהונח ביסודו של היקום כולו – עד כמה שהאדם בכלל, עד כמה שהאנושׁיות כולה יכולה להשיגו. קראו את הסוף המדכדך־נפש עד מעמקיה של ה"אידיליה" מן החיים של בית־הסוהר (טשרניחובסקי, שיָדע לכתוב ציור עליז מחיי בית־החולים, יודע לכתוב אידיליה מחיי בית הסוהר): ה"כף־השבורה". על השאלה: מי עשה את הכלא הראשון בעולם? – משיב אסיר אחד:

תהום של פֶסימיסמוס יש כאן ופילוסופיה פסימיסטית שלמה. אפשר, שלא היה עוד בעולם שיר, שדבריו יהיו נוקבים עד תהום־תהומה של אפסות־האדם כשיר זה… העולם הוא בית־כלא גדול והאדם כלוא בו על־פי עצם־טבעו… כל “יכלתו” אינה אלא דמיון. היופי אינו אלא יחסי, תלוי בזמן ובמקום. החכמה משועבדת היא לחושים, להמוח ולעצבים, לחליפות קור וחום ולכלכלה. הרצון אך נראה כחפשי, שהרי אינו יכול לצאת מכבליו של חוק־ההסְתַּבְּבוּת. האמונה תלויה בהתפתחותה של כל אומה ואומה והאמת – במעמדות השונים ובצורות התעשיה, – והכל ביחד תלוי בחוקי־ההתהוות ובעול מסורת־האבות, ששָׂמה על צוארי־האדם ההיסטוריה. הדורות, שעברו וכבר נשתכחו… זהו כל היקום כולו וזהו כל האדם! – כך מורה ה"יווני העליז" שאול טשרניחובסקי! – –

ואם אף־על־פי־כן מלאים שיריו ששון־חיים במדה, שאין דוגמתה לא רק בספרות הבכיָנית של העם האומלל, אלא אף בספרויותיהם של העמים המאושרים והפורחים. אין סבתו של אופטימיסמוס עמוק זה – של אותו אופטימיסמוס, שאינו בא מתוך אי־ידיעת־הרע, אלא מתוך ידיעה עמוקה, שהיודע התגבר עליה ונִצח אותה, – אלא אותה ההכרה הפאַנתֵּיאיסטית הגדולה, ש"הים והכרמים והגנים לעולם ישארו" ושהאדם הבא והולך תמיד אינו אלא חלק מאותה התולדה, שמתחדשת בכל יום וחיה לעולם, ואף במיתתה היא קרויה חיה… שאול טשרניחובסקי הוא אחד מאותם המשוררים, שהם מועטים בכל האומות ובכל הדורות ושעם־ישראל חסר אותם כמעט לגמרו, שבהכרתם התוך־תוכית עדיין לא נקרע האדם מעל הטבע. כלומר: עדיין לא נתחוור לו הסוד השכלי הגדול, שיש קרע בין האדם ובין הטבע, שמלחמה מתחוללת תמיד בין הטבע ובין החברה האנושית, בין הטבע ובין התרבות, או – מה שאחת היא – בין האינסטינקט החיוני של האדם בעל־החי מטבעו ובין השכל המתרומם על עצמו, שהרגש המתורבָּת אינו אלא פרי־מלחמתו של שכל זה באינסטינקט הבלתי אמצעי… אי התחוורוּתו (לא אי־התגלותו) של סוד נורא זה לטשרניחובסקי היא היא שעושָׂה אותו קרוב־ברוח להיוונים הקדמונים שקודם היראקליטוס וסוקראַטס ולהעברים הקדמונים שקודם הנביאים. השם “העברי שקודם מתן־תורה” יָאֶה לו לא פחות מן השם “יווני עליז”. ומה שהוא משַתף את הדורות הקודמים עם הדורות הבאים להויה אַלְמוּתית אחת עושה אותו אף יהודי מתקופת הנביאים הקדומים, כל עוד היתה נצחיות־האומה באה במקום הִשָּׁאֲרוּת־הנפש… אבל הרבה חשוב מזה הוא – מה שעל־ידי כך הוא קרוב לשורש החיים, – לאותם הכחות האיתנים, שהאדם נתרחק מהם על־ידי החברה, לאותו טבע, שהתרבות אינה אלא “כנגדו”. קורבה זו יש להכיר עוד בשיריו הראשונים: “ילדי־אדמה” ו"עת־כנור תחת יד רוגשת יתיפח". אבל היא הולכת ומובלטת בשיר “נטע זר אַת לעמך”, שבו צִיֵר טשרניחובסקי לא רק את העלמה, שעלתה במחשבתו, אלא גם את עצמו. כלום לא הוא הוא “נטע זר לעמו”, “פרא לוּמד אור־יה, שלא נִסה בעול”, ש"עינו הרמה משקפת בלי חת – ושפתיו לא חדלו מלשיר שיר עז", שבלבו יש מעון לכל העולם ומלואו, “לכל היקום ואשר בו”? – כלום לא אזניו שומעות “את קול־האלהים המתהלך במרחבי אין־סוף, – בסוד־שיח־השדה ובצפצוף־העוף – ובקול־גערת־רעמים ובמשברי־הים, – בעַב־ענני־תימן ובהמית־הדם”? וכלום לא הוא חי “עם חיי האזוב בקיר, – וטפת־מים נדחת בין אבני־הגיר, – ועם שלל־צבעי־רקמה, – ואם רקמת־השוא, – יפעת־רגע לענן ולשפריר־העב”? – כלום לא בשבילו אין קטן וגדול בטבע, ולחש־העשב וחייו של האזוב־בקיר וטפת־המים הנגרת גדולים וחשובים הם בעיניו כחיי־האדם וכקולות־הרעם וכמשברי־הים? וכלום לא בעיניו חשובה רקמת־הדמיון, הזיה־פיוטית, עננה יפה בצבעיה, שעוד רגע ותחלוף כצל, – כחיי־המציאות הגדולים והרצינים: כמעשיהם של בני־האדם, שיוצרים להם “אמת חדשה” או “כבלים חדשים”? – הנה מה שהוא אומר לאחר שתֵּאר כל מה שספרו לו המעיָן וגליו המפטפטים והיער השָׂח:

האדם והמעיָן והיער אינם אלא אחים, שנפרדו זה מזה לפני אלפי־שנים ופסקו מלהכיר זה את זה. המשורר עדיין הוא מכיר את אָחיו: הוא יודע שיחת חיות ועופות, שיחת אילנות ודשאים. כל מה שיֵש ביער קרוב הוא לו: האבנים המפוזרות מימי־בראשית, האִוְשָׁה המשונה של שלכת־העלים, הנצר הרך, שבוקע ועולה מן השלכת ועין לא ראתה, הנחשול הקליל, שבוקע במסתרים, בור־הפחדים, הפנות החבויות, המלוּנה השקטה של הארנבת, הנקרה של הצרעה, הקן של הפֶּרֶס, האֵלות והאלונים הסָבים והסדוקים, שחולדות־הסנאים מקננות בתוכם, גלי־הנמלים, העכבר הנפחד בחורו, הפֶּרס והעזניה הצורחים ביום והינשוף הצוחק בנשף או הכוס המיַללת בלילה, הפטריות השונות, שטשרניחובסקי קרא להן בפעם הראשונה בשמות עבריים, – את כל אלה הוא מחַבב כאחד ועל כולם הוא אומר: “ברוכים נקלים כחשובים”. באמת אין נקלים בטבע – הכל חשובים. אך האדם מבדיל ביניהם; אבל כך חושב האדם מפני שהתנכר לטבעו, – למוצאו הטבעי־האלהי, לאותו שורש־ההויה, שמקַשר במעמקיו השפונים את המין האנושי עם הלטאה, עם הפטריה עם האלון, עם הקיכלי־השחור ועם עכביש המים:

ודאי, יש מי שמבין כל אלה, מי שמצר על כל אלה ומי ששָׂמֵח בשמחתם של כל אלה. וזהו רק מי שיָרד לפני ולפנים של החיים, במקום שהאדם והחיות והרמשים והשמשות והמזלות עדיין הם אחים זה לזה, עדיין הם באים משורש עליון אחד… ומי שקרב אל שורש־החיים, אל סוד־החיים, ודאי, יִקְרַע קריעה ויהא אָבל על שנידונה חלקה אחת של הטבע בגרזינים לשם התעשיה, כלומר, לשם החברה האנושית, לשם התרבות האנושית, שהיא ההפך מן הטבע…

ומי שהוא מוכשר לכך איש־אמונה הוא. יש לו אמונה גדולה ועמוקה. כי מה היא האמונה בעצם אם לא הרגשת השייכות והקורבה אל אין־הסוף? – ואמנם כבר אמר טשרניחובסקי בפרק הרביעי מן הקבוצה “מחזיונות נביאי־השקר”, שאלהיו הוא ה"הכל":

על־כן הוא מבכה באחד משיריו, שמצטיין בצורת־הקינה שלו, את מיתתו של התמוז הבהיר, שעמו יחד מתו השמחה והאור בעולם (“מות־התמוז”) – נוסח עברי מן הכרוז היווני: “פאַן הגדול מת!”. ועל כן הוא שר “לעשתורֶת וְלַבֵּל!”, – אחד מן השירים היותר עמוקים, שסגנונו הוא ערפלי ביותר מפני שהמשורר עומד בו לפני עצם סוד ההויה.

הפְרִיָה וְהִרְבִיָה, הצמיחה והפריחה הן יסוד־הקיום; וכולן באות מכחו של השמש, שבֵּל היה לו לסמל, ומכחה של הלבנה, שנתגשמה בעשתורת. כחן של הפריה והרביה מסתתר הוא וגלום ביֵש כמו שגלומים בדור ההולך כל הכחות, שהוא צריך למסור לדור הבא, או – נקח את השוואתו המוצלחת של המשורר: הוא "נחבא בתוך היש – כרשף גלום באב־שֶׁשׁ: אם לא תכו על השַׁישׁ לֹא יֵצא ניצוץ כלל; אבל הניצוץ מצוי בשַׁיש בכח, ואילו ההכאה אך מוציאה אותו אל הפועל… בגרעיני־החיטה יש כח־ההולדה כמו בבעלי־הכנף המסתובבים זוג וזוג, בזאבי־הערבות – כמו באדם; ואפילו הים והנחל מלאים הריון ולידה נצחית, והאדמה היא הרת דורות של צמחים ושבטים של בעלי־חיים, שהם כולם זרע־השמש, זרע־בֵל. הדורות והשבטים של מחר אינם אלא הפגרים של אתמול. הדורות של מחר כבר היום הם חיים־בכח, והכחות של היום הם תוצאתם של זרמי־הדורות שכבר היו, נחלת־העבר. וחוק של חיים אחד יש בעולם: לשמוח בחיים ולחשוק את ההויה.

ומי שמשתעבד לחוק־חיים זה אף חוק־המות, חוק־הבְּלִיָּה, אינו נורא לו כלל. בשיר הנהדר Nocturno פונה המשורר אל ההרים, אל היער, אל הלבָנה, וקורא להם (כמו בשיר “שיח־קדומים” המובא למעלה) בשם “אחים־איתנים”, “נפצי התהו־ובהו ושבריו”, ש"עצמה וחוסן בחֵיקם מפכים", ומבקש, שיתנו גם לו, לאחִיהם הקטן, כח ועצמה לרוות את רגשיו הרעבים לחיים, “לחוג בסער החשק ורשפיו”, להכיר את כל הכשרון ואת כל השגעון הבאים מתוך שפעת־אונים ולהִדַמות לעליון, ואף למצות את ים־התוגה עם כל גליו וכל טפותיו, שהרי גם התוגה העמוקה, ההסתכלותית, הבלתי־בַכְיָנית, חלק היא מן המציאות הגדולה; וכשתשקע אש־החשק וסערת־החיים תפסוק, רוצה המשורר למצוא “עוז להתמכר בלי חת לכליון”, באופן שיעָשה “חוט אחד ברשת של כחות־עולמים”, ש"רוקמים בגלוי ואורגים בסתר" את חידת־החיים, שלא תפָּתר לעולם: בלא חוק־המות, חוק־הבליה, אין גם חוק־החיים, חוק ההויה וההתפתחות¹²… וכך פוסק הרע המוכרח של הכליון והחדלון, ואף של הצער והתוגה, מלהיות רע. הכל טוב מפני שהוא חלק מן היקום העולמי, שכולל בהֵקֵפו הבלתי־משוער את הטוב ואת הרע כאחד, כמו שהוא כולל את הטבע ואת האנושיות ומרַתק בטבעת אחת מסוּתרת את החי ואת הצומח ואת הדומם, והרע נעשה בו מוכרח־המציאות או, כדעתם של החסידים, “כסא לטוב”… וזהו הסוד של האופטימיסמוס הגדול של טשרניחובסקי. זהו הרע המנוצח: הרע, שנתעלה עליו המשורר היורד לתהום ההויה ועשהו מעבר לטוב, הדום־רגליו של הטוב הטבעי הוא הטוב. אחת היא אם טוב הוא או לא מצד השכל. החיים, האור, התפתחות כל הכחות, השבעת כל התשוקות, הרחבת ההרגשות, השאיפות וההשגות, חירות־האינסטינקטים וספוקו של כל מה שיכול להעשיר את החיים, ליפותם, להנעימם – זהו הטוב. במדה שהבַּהמוּת מצמצמת את החיים ומרוששת אותם – באותה מדה היא רעה; אבל באותה מדה עצמה רעה היא גם החַשְׁבָנות או המעשיות היתרה שאף היא מצמצמת את החיים החוֹשָׁנִים וקורעת את האדם מעל הטבע – מעל טבעו המקשר אותו עם האין סוף, מעל האינסטינקטים הטבעיים, שהם שרשיו החיוניים ב"הכל" הגדול, ששם נשתוו החי, הצומח והדומם ומשם יונקת הנשמה את הרגשתה האנושית הכהה שהיא והעולם אחדות אחת הם…

זוהי הפילוסופיה הפיוטית של טשרניחובסקי, שהוא רחוק מ"יְפִי־רוחניוּת" לא פחות משהוא רחוק מרוחניות יבשה, חשבנית וקפדנית.

טשרניחובסקי נחשב בין קוראינו למשורר “יפה” ו"עליז" ובעל “קלות־ראש”. אני איני יודע אם יש בין משוררינו הוגה־דעות עמוק ממנו בהשגת־העולם הכללית. מן המשורר הגרמני הֶלדֶרלין נשתמר פתגם עמוק:

(מי שחשב את המחשבות היותר עמוקות אוהב את החיים היותר עֵרנים). טשרניחובסקי הוא הוא שאוהב את היותר חי מפני שהוא הוא שהשיג את היותר עמוק…

 

III.    🔗

והשגת עולם כללית זו, שהאופטימיסמוס מתוך הכרה ממלא אותה על־פני כולה, השפיעה גם על אותו חלק מיצירותיו, שהוא יהודי שביהודים. אני מדבר על האידיליות שלו.

האידיליות של טשרניחובסקי הן מרום־קִצה של האֶפיקה העברית. ברחבות ובשלוה שבהן, באובייקטיביות ובפלאסטיקה שלהן הן מעלות על זכרוננו את “הֶרמאן ודורוֹתֵיאָה” של גֵיטה; ואת ההומור הקל והעמוק שבהן ואת הלשון העברית העממית והטבעית שלהן אנו מוצאים אך בספוריו של מנדלי מוכר־ספרים. כמו בספוריו של מנדלי, כך אין ה"פַבולה" תופסת מקום גדול אף באידיליות של טשרניחובסקי. ואף מגמה אין בהן. תכליתן היחידה – אם אפשר לקרוא לזה בשם “תכלית” – היא: לצייר תמונה רחבה של החיים הישראליים באותם המקומות ובאותן השדרות, שעדיין לא נהרסו בהם סדרי־החיים הפשוטים והטבעיים של המעמד הישראלי־הבינוני לא על־ידי מלחמת־האבות והבנים ולא על ידי הסתבכותם והרכבתם היתרה של חיי־הכרכים. טשרניחובסקי, שנולד בכפר, מצייר את חייהם של היהודים הכפריים במדינות קרים ואוקראינה הברוכות ברכת־הטבע. היהודים הללו, שפרנסתם היתה מצויה ושעד השנים האחרונות, כל עוד נשארו האכרים בפשטותם ובתמימותם, חיו בשלום בקרב הנכרים, – אוהבים לחיות חיים טובים. אין הם מתחכמים ביותר. מקיימים הם את המצוות המעשיות, אבל בלא־קפדנות ודייקנות יתרה. זהירים הם מעבֵירה, אבל מקבלים הם בחפץ־לב את האמונות־התפֵלות של הגויים, שבקרבם הם יושבים. הם מושפעים מן האכרים ומשפיעים גם עליהם. אין זה עוד אותו היחס אל הנכרי שב"רחוב־היהודים" של מנדלי מוכר־ספרים, רחוב היהודים שלפני חמישים שנה, שה"גוי" או ה"גויה" היו בו אך כלי־שרת ליהודי כהעֵז או הסוסה, להבדיל. היהודי והנכרי הם כאן “שכנים טובים” שיש להם אינטרסים משותפים הרבה ואמונות־תפלות משותפות עוד יותר. ומן ה"גויים" למדו היהודים הללו בלי משים להעדיף אותן המצוות המעשיות, שיש בהן אכילה ושתיה, ואותם המנהגים, שיש בהם הידור ויפעה. ביחוד חביבות עליהם ה"שמחות": חתונה, ברית־מילה, לביבות של חנוכה הקפות של שמחת־תורה. וכך תֵּאר לנו טשרניחובסקי יהדות חדשה – יהדות של חיים, יהדות של ששון־החיים. האופטימיסמוס שלו ראה אף כאן כמעט אך “שושנים, שושנים ושושנים”; ונוסף על אופטימיסמוס זה – חינוכו החדש. הסופרים העבריים היו עד הימים האחרונים רובם ככולם יוצאי־הישיבות או מי שהיו חובשי־בית־המדרש, ועל־פי רוב בניהם של “כלי־הקודש”: של רבנים, שוחטים, מלמדים, חזנים, שמשים. ובילדותם טעמו כמעט כולם טעם רצועתו של ה"רבי", או של האב, או של שניהם כאֶחד, שהכריחתם ללמוד תורה ולקיים את המצוות. ואף אחר־כך, כשגדלו, היו עליהם התורה לעול והמצוות למשא. ולפיכך מורגשת בציוריהם של כמעט כל סופרינו שנאה כבושה אל היהדות הישנה וטינה־שבלב אל החיים הדתיים שלנו. אם נשפוט על פי הציורים העבריים מן החיים הישראליים, אין היהדות אלא סגפנות בלתי־פוסקת, בלא־אור, בלא־שמחה, בלא תענוג גשמי. באמת אין יהדות עגומה זו אלא יהדותם של “כלי־הקודש” ושל ה"לומדים". היהדות של המעמד הבינוני שלנו – של הסוחרים של החנונים של בעלי־המלאכה – היתה מלאה לא רק עונג רוחני, אלא אף הנאה גשמית, ביחוד בשבתות ובימים טובים. היהדות, מפני שהרחיקה את המון בני־ישראל מן הרעבתנות ומן השכרון, מפני־כן דוקה נתנה אפשרות למעמד הבינוני שלנו לחיות חיים טובים לפי ערך. לא ההנאה הרוחנית בלבד, שהיתה כרוכה בשבתות ובמועדים, היא סוד־הקיום של עמנו, אלא אף ההנאה הגשמית. אם בליטה היתה הנאה גשמית זו מועטת, גרמה לכך עניותה של המדינה. בפולניה ובדרום־רוסיה – בפודוליה בווֹהליניה, בביסאראביה, בקרים – היו היהודים הפשוטים נהנים מן החיים אף בגשמיות, על כל פנים, לא פחות מן הנוצרים הפשוטים, שהשכרון היה אוכל את כל יגיעם. וטשרניחובסקי, שמוצאו מאוקראינה, ילדותו עברה בכפר קרימי בחרותו – באודיסה וגברוּתו – בהיידֶלבֶּרג, – טשרניחובסקי הדרומי והמחונך חינוך עברי חפשי, טשרניחובסקי, שאבותיו קיימו את המצוות בלא דייקנות יתרה ולא הטילו על בנם־חביבם עול תורה ומצוות, – מתאר באהבה וברצון את החיים הפשוטים והטובים הללו, שכל רוחניות “מתגשמת” בהם ונעשית הנאה ממש. קִראו את “ברית־מילה” – האידיליה הראשונה והמעולה שבין האידיליות זולת “חתונתה של אֶלקה”. שלות־הציור של מנדלי מרחפת על כל מעשיהם ועל כל תנועותיהם של ר' אליקום השוחט, של מיכאילה האכר מ"בילובירקה" עם הכובע שלו המיוחד במינו ושל חנא הנער העברי הבריא. ופתאום, בדרך, בערבה, נפסק האֶפוס ההוֹמֶרי הנהדר ולו’ריקה נפלאה באה על מקומו – שירת הערבה הרחבה לאין־קץ והבודדת לאין־חליפות, שירת־ימי־קדם. ימי הפרסיים והסקו’תים, הפֶצֶ’נֶגים והפולובצים, הקוזאַקים והטאַטאַרים, ועל כולן – בת־קולה האובדת בערפלי־הדורות של הממלכה היהודית, מלכות־הכוזרים. וכמה פשטות מפליאה¹³ והרגשת־מדה מצוינת – פשטות הומרית והרגשת־מדה יוונית – יש בציור־ה"ברית", כלומר: בתאורו של כל מה שמתיחס אל ה"ברית" בלא תאורה של ה"ברית" עצמה!… ציור ה"קוואטרית", ש"בה נאבקות עוד האשה והילדה וחליפות תרום יד אחת מהן", הוא אחד מאלה, שספרות כל עם ועם שומרת אותם בבית־גנזיה כמרגלית טובה. וציור־ה"משתה", עם האכילה לשם־מצוה, כביכול, ועם השמחה של מצוה וההלצות והחידודים היהודיים המיוחדים, – כל אלה הם מעשי־ידי־אמן ממדרגה ראשונה. – וכך הדבר באידיליה “בֶּרֶלֶה חולה”. מתחלת היא בהלצה קלה ועוברת לציור יחיד־במינו של ערבי־החורף ומראה הבתים בכפר, – ציור, שיש בו השוואות ודמויים, שאין לחקותם. אחר כך באות שתי הנשים, הינדה השמשית וה"יהודית ה שחורה" שמאַספות ממון ל"הכנסת־כלה" וְשֶׁשיחותיהן היו יכולות לפאר את מיטב־ספוריו של “שלום־עליכם”. ולסוף באה ה"מכשפה" או ה"ווֹלְחוביטקה" ועושה לפנינו את מעשי־הכשפים שלה ולוחשת את לחשה, שתרגומו העברי הוא מוצלח כל־כך – והכל בנחת, בהדרגה, בבת־צחוק על השפתים.

אידיליות עמוקות יותר בתָכנן הן “כחום היום” ו"לביבות מבושלות".

באידיליה “כחום היום” מתואר אחד מאותם הילדים התמימים ובעלי־הדמיון, שהגֶטו שלנו, שהוא מלא פקחות וחריפות, אינו סובלָם. הילד אינו יודע “חכמות”. כל מה שהוא לומד הוא בעיניו דברים כפשוטם. אם כתוב בתורה “אבן ואבן, איפה ואיפה” – אסור לרַמות אפילו נכרי. אם אסור לשקר ובבית משקרים ברצון או מאונס, כנהוג, – מרים הילד קול־זוָעות. וכשהוא שומע כל היום: “אחכה לו בכל יום שיבוא”, ובפסח ויום־כפור – “לשנה הבאה בירושלים”, ורואה משולחים באים מארץ־ישראל והכל מחבבים אותם, הוא מתגנב מביתו, מוכן ומזומן לילך אחריהם לארץ־ישראל ממש, – והוא מצטנן ומת. וכי אין זה נער “טפש”, “תם” – “ווילווילה שוטה”, כמו שקראו לו הכל? – זהו התוכן בכללו, ואולם צריך לקרוא כל חרוז וחרוז מאידיליה זו כדי לראות איך מרצה תוכן כזה משורר בחסד־עליון כטשרניחובסקי¹⁴.

וב"לביבות מבושלות" כאילו התאחדו כל המעלות הטובות שבכל האידיליות של טשרניחובסקי. המבוא – הציור של הבוקר, שבו נעורו שלשה “וָתיקים”: העפרוני, החַמה וגיטל אלמנת־הרב – מסַמא ביפיו וגומר בטורי זהב אלה:

אחר כך באות הפגישה והשיחה שבין גיטל ובין דומאחה. לא רק לשונה של היהודיה הפשוטה נמסרת יפה, אלא אף לשונה של ה"גויה". התלונה הלבבית על התמעטות־האמונה – שלה ושל היהודים – מצד ה"גויה" ממיתה את בת־הצחוק המרחפת על השפתים למשמע “השגותיה” המשונות מן האמונה. וכש"הגויה" הולכת לה לבית־היראה שלה וגיטל מתחלת להכין לביבות לעצמה ולחשוב באותה שעה על רייזֶלה נכדתה, – מתהַוִית איזו קורבה מסתורית בין כל מעשה ובין כל מחשבה של הזקֵנה. התֵּאור הדייקני של הכנת־הלביבות וההרצאה המרפרפת של הזכרונות והרעיונות אינם מעכבים זה את זו כלל; להפך, הרמוניה גמורה שולטת ביניהם – כעיסה קלושה זו כך היא נפשו של הילד. וכאן באה מחאה עזה נגד החנוך הרגיל (לא העברי דוקה), שמכריח את הילד לאבד את יחידתו – את האינדיוודואליוּת שלו: לחשוב כַּמורה שלו או כספר שלו ולחקות כקוף מעשים של אחרים ותנועות של אחרים. תוצאתו של הדבר היא: שהנפש מתקוממת לַלַחץ ומחאתה האחת היא – לעשות מה שאסר המורה או האב דוקה… וסופה של האידיליה הוא – המכתב הפתאומי של רייז’לה, שבו היא מודיעה, שנאסרה, – דבר שאין מוחה של הזקנה תופס כלל: “נערה יושבת בתפיסה” – על מה ועל שום מה? – והזקנה חשה, ש"יֵש נורא ואיום, ומבהיל – הולך, וקרב, ובא, וחונה עליה לרמסה – וכח לה אין, ואין די און להנצל ממנו. – והולכות מחשבותיה וְכָלוֹת" – – – “נכחה הביטו עיניה – ומאומה לא ראתה נגדה”.., ובאותה שעה מציפה שמש־אביב את הכל וקרן של חַמה מתגנבת ותועָה על פני הזקנה – כאילו לא קרה דבר…

בטראַגיקה כזו קרובה להגמר גם האידיליה “הכף־השבורה”, שכבר ראינו את חרוזיה הכבֵדים, שמתארים את העולם כבית־סוהר. אף־על־פי־כן, אף באידיליה בית־סוֹהֲרִית זו יש, כמו ב"לביבות מבושלות", הרבה הוּמוֹר בריא ורענן והרבה שלוה אֶפית. והאידיליה “מעשה במרדכי ויוכים”, שאינה אלא סאטירה מדינית עוקצת על ההגבלות האכזריות והמשונות, שהוגבלו בהן היהוּדים ביחוד בימי־ה"קונסטיטוציה" הרוסית, – אכזריות עד לחֵירוק־שנים ומשונות עד לצחוק, – אף סאטירה מדינית זו, שרוב קוראינו לא הבינו את העוקץ שבה, מלאה היא לא רק ציורים אֶפיים רחבים ותמונות־טבע נהדרות, אלא גם התול בלא־מרירות הרגשת־מדה ואובייקטיביות מפליאה. למשל: לא רק ההרפתקאות הנוראות של מרדכי היהודי מתוארות כאן, אלא אף אותן של יוכים האכר הנוצרי. בחרוזים מועטים, אבל מספיקים, מובלטים כאן בערותו של האכר, אהבת־השוחד של ה"קהל" הכפרי והיחס הגס והרע של הפקידות אל האכר מחוסר־החסות. ובשלשה חרוזים קצרים מביע טשרניחובסקי בסאטירה זו את עיקר־ניגודו להאידֵיאַל של “וגר זאב עם כבש… ואריה כבקר יאכל תבן”, שיצא נגדו בחריפות יותר מרובה ז. שניאור בשיר “והיה באחרית…”. שניאור מתרעם ומתרגז ומתמרמר; ואולם טשרניחובסקי משמיע בנחת, שמרדכי ראה –

אין הוא דן ברותחים, אבל הצחוק שלו ממית. “עליזה היא האמנות” – וטשרניחובסקי הוא אמן גמור. אף כשהיה מתרעם ומתמרמר, בשעה שכתב את “בעיָם רוחי”, “בליל חנוכה”, “מחזיונות נביאי השקר”, “לנוכח פסל־אפולו”, ועוד, היה רחוק מ"תוכחת־מוסר" רגזנית וקפדנית. אף אז עמדה לו תכונתו האופטימיסטית לכתוב את “אני מאמין”, את “שיר־ערש” והבית האחרון והמעודד שלו ואת “לנוכח הים” וסיומו המלא תקוה. – ומסבה זו יכול הוא לעסוק הרבה בתכָנים כלליים. אין האומה הישראלית בעיניו חולָה מסוכנת, שצריך תמיד לטפל אך בה. האומה הבריאה יכולה לשכוח את עצמה לפרקים ולעסוק גם בענייניהם של אחרים. המשוררים האנגליים, הגרמניים, הרוסיים עסקו ועוסקים בכל מיני אומות שבעולם, עד הפראים והצוענים – ועד בכלל. בעיניו של טשרניחובסקי יש ליקויים באומה הישראלית, אך אין האומה הישראלית לקויה. על־כן אין כעסו על עמו גדול. ובאהבתו לעמו ולארץ־אבותיו אין אף זכר לחמלה, אף זכר לרגשנות. זוהי אהבה פשוטה, טבעית, אהבתו של בן בריא לעם בריא, בן, שאינו עסוק כל הימים אך בעמו בלבד: אינו מוכיחוֹ כל הימים ואף אינו משַׁבחוֹ ומפארו תמיד, – ולפיכך יכולים וצריכים שיריו של טשרניחובסקי להיות צרי לנפש החולָה מן ה"קרע" ומן הרדיפות של היהודי בימינו. סם־חיים הם השירים האלה לנפש היהודית הקרובה ליאוש. – ולא רק השירים, אלא אף המשורר. אם אף בימים הרעים הללו יכול היה להוָלד בתוכנו משורר בריא ושלם ורענן כזה – אות הוא, שלא גוססת היא אומתנו; אות הוא, שתחיתה קרובה לבוא. ובמובן זה אך שאול טשרניחובסקי הוא משורר־התחיה שלנו. ביאליק מתיָאש יותר מדאי ושקוע ביהדות הישנה יותר מדאי; יעקב כהן, ז. שניאור וד. שמעונוביץ נשתחררו מן היהדות הישנה לגמרם, ואף אינם נלחמים בה עוד כמו שנלחם בה בעל “לנוכח פסל אפולו” ואינם נוטלים ממנה את הטוב שבה כמו שנוטל בעל האידיליות והשירים הציוניים. טשרניחובסקי הוא הוא “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה”. שונא הוא את הנרקב שביהדות ואוהב את הנאה ואת הפיוטי שבה, שונא את הגלות שביהדות ואוהב את ה"אנושי־הנצחי" שבה. הוא הציוני הגמור המאמין ש"יָשוב, יפרח גם עמנו" ו"לנו זאת הארץ תהיה". הוא האיש העברי במלוא מובן־המלה. הוא העברי הצעיר במלוא קומתו הזקופה.

הוא – התחלה ולא סוף.

אודיסה, אלול תרע"א.