א    🔗

בהדרת עם רב ובמעמד שרי־מדינה ורוזני־מדע, חגגנו לפני עשר שנים את פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. אף הימים ההם היו ימי שפע וגאות בישוב ובציונות; לאחר שנים של משבר כלכלי וסתימת העליה, החלו שוב דרכי ציון להיות הומים מרוב עולים ובאי־מועד; על פני רחבי הארץ הידדה הלמוּת־עמלים, כמו שנאמר בשירת הזמן ההוא: “מניר אלי ניר ומחומה אל חומה”, ואופטימיות מתרוננת הקיפה אותנו באותו מעמד נפלא כענני כבוד. ואעפי"כ ליוו אותנו בדרכנו לחגיגה זו ובצאתנו ממנה ספקות רבים, ספקות פּוליטיים, אם יש בכלל צורך בהפגנה רבתי זו, ואף ספקות לעצם הענין, אם אפשר לפתוח בית שאין בו דלת, ואם אפשר להתכבד על דלת שאין בה מזוזה, כלומר שאין עדיין מאחוריה מציאות.

אוניברסיטה בכלל לא עמדה אצלנו בשורת המאוויים הקרובים של פרספקטיבת הבנין בארץ. לאחר הקונגרס הי"א, כשהוצגה השאלה ע"י וייצמן, לא כרעיון מהבהב לקראת הימים הבאים, אלא כהלכה למעשה, כתכנית אקטואלית שדבר ביצועה נידחה רק בגלל מלחמת העולם שפרצה סמוך לזה – היו רבים מתוכנו מהססים, אם אמנם כבר הגיעה השעה לכך, אם בטרם נטינו את קוי הבנין ובטרם הנחנו את היסודות, עלינו להתחיל לטפל בטפחות. חששנו שהנה ניתן לנו שוב עניין גדול לענות בו, שעלול להזין את הדמיון, ולהעתיק אותנו מן המציאות ומן התפקידים העיקריים, הקשים מאוד אך החיוניים ביותר של האומה: ליצור לעצמנו קודם כל אחיזה ממשית בארץ הזאת, לעלות אליה, להתיישב ולעבוד בה, להקים את היסודות הנאמנים לכלכלתנו הלאומית ולהתחדשות חיינו התרבותיים והמדיניים. אנחנו עמדנו אז בבראשית, היינו מתי מעט בארץ, רכושנו הקרקעי היה פעוט מאוד, העליה התנהלה בכבדות ובאטיות, טפין טפין, דרך צנור דק; ואף בשטח החינוכי והתרבותי היינו מדשדשים עדיין בתוך תחום מוגבל וצר של התחלות קשות, בית הספר העממי היה נחלת רשויות זרות, חברות מתנדבות, אופיו העברי לא היה שלם עדיין ואף לא בטוח; בית הספר התיכוני היה בראשית התפתחותו – על כל השטחים הללו חיכתה לנו עוד העבודה הקטנה־הגדולה, עבודת הייסוד, הביצור, ההרחבה, והיתה צפויה לנו התאבקות עם מכשולים עצומים.

ומאידך גיסא, הרי אחד הסימנים החולניים ביותר של הרכב החיים הכלכליים והחברתיים של היהודים, הוא העודף הגדול של אינטליגנציה רוחנית, ואנו אמרנו אז: אדרבה, אלה הצובאים על שערי בתי־המדרש הגבוהים, הנוהרים לקראת תוארים אקדמאיים ולקראת ה"מידליות של זהב", הם הנתבעים עתה לשדד את המערכות, להחלץ ולעבור לענפי עבודה ויצירה חדשים בארץ שהם תנאים מוקדמים לכל התהוות לאומית־מדינית. הפרובלימה שהתעוררה עם התחדשות העבודה בא"י, היתה איך למעט ולא איך להוסיף על הפּרוליטריון הרוחני היהודי, ואת מקום צער הכניסה של הנוער היהודי לשערי האוניברסיטאות, שהעסיק רבים וטובים מבין העסקנים היהודיים והציוניים בתקופה הקודמת תפס מעתה צער הכניסה לשערי העבודה במולדת.

ואף במוצאי המלחמה העולמית, כאשר הזעיק אותנו ויצמן אל הר־הצופים בירושלים, ותוך רעם התותחים בעולם ובא"י, בעוד חלק אחד של הארץ נחשב ל"שטח האויב הנכבש" והחלק השני ל"שטח האויב שטרם נכבש", והניח בטכס רב את אבן־הפינה לאוניברסיטה – נתלהבנו כולנו למעמד המרומם, אשר השתלב אז לתוך הפרספקטיבה המדינית החדשה שנפתחה לפנינו עם מתן הצהרת בלפור ועם התמורה הגדולה שהלכה והתהוותה במצבה של הארץ, אבל בעמדנו על ההר הנישא הזה בירושלים ובעוד אנו מצרפים פסקי נבואה על “התורה מציון” ועל ה"אור לגויים", היו עינינו משוטטות בגיאיות ובעמקים של א"י ולא יכולנו להשתחרר מן הספק, אם אמנם זהו הצעד הראשון הנכון הנדרש באותה שעת בשורה גדולה, ושוב אמרנו אז: הרי אנו מתחילים רק לצאת מתוך המיצר והדלדול של שנות המלחמה; מעמדנו בארץ דל הוא וריק; לנו דרושות עתה קודם כל עליה יהודית, קרקע יהודית, עבודה יהודית, רשת רחבה ומספיקה של בתי־ספר עממיים וגני־ילדים לשם סיפוק צרכי הישוב הקיים ולשם קליטת העליה המקווה; לנו דרושה קודם הוויה יהודית בארץ, מציאות מבוצרת, שרשים באדמה, פרוצס של גידול אורגני מלמטה למעלה; כל זה עודנו חסר לנו – ואנו מעלים על ראשנו מעין צמרת התלויה על בלימה?

אלה היו הספקות אשר לא הרפו מאתנו גם שבע שנים אחרי כן, במעמד ההיסטורי של יום הפתיחה רב התשואות, כשהוצגנו פתאום תוך מחזה מרהיב ומפואר, שהיה בו באמת משהו מחזון אחרית הימים של ו"נהרו אליו כל הגויים", וכאשר ספגנו את מלוא הוד גדולתו של יום־ירושלים זה אשר לא יישכח.

ב    🔗

והנה עברו עשר שנים. עתה כשלבית האוניברסיטה יש כבר דלת, ולדלת זו יש כבר מזוזה של מציאות יהודית ההולכת וגדלה בארץ, ניתנת לנו האפשרות לבקר ולהעריך יותר נכונה לא רק את פעולתה והתפתחותה של האוניברסיטה במשך עשר שנות קיומה, אלא גם את יחסנו אליה ואת עצם מקומה ותפקידה בתהליך הבנין ההיסטורי שלנו בארץ. ונכון לומר כיום שאלה ואלה, גם הודאיות של ויצמן, יוזמה ונושא חזונה ומגשימה של האוניברסיטה העברית, וגם ספקותינו אנו, היו בבחינת “דברי אלהים חיים”. מבחינת חשבונם של הצרכים התכופים בדרכי ההתישבות, של המוקדם והמאוחר, של הדברים אשר גורם הזמן וגם הנימוק המדיני עומדים ומכים עליהם באצבע צרידה ותובעים את זירוזם ואת ביצועם, היתה ללא ספק הפקפקנות שלנו נכונה. אבל במסכת המורכבת של בנין עם ומולדת, של רקימת חיים חברתיים ותרבותיים חדשים, יש מלבד האריתמטיקה של מספרים פשוטים גם אלגברה, שבה פועלים על יד הגדלים הידועים גם גדלים נעלמים. והנה עתה דוקא, כשצעדי הבנין נעשו רחבים יותר, כשיצאנו מן הגישוש של התחלות ראשונות ונכנסנו לתוך דינמיקה חדשה של התפתחות שלא שערנוה מקודם, הולך ומתלבט יותר ויותר המשבר הרוחני שאנו נתונים בו ומתגלה הצורך וההכרח של הנהגה רוחנית ותרבותית דרוכה ומדריכה, של מוסדות תרבות עליונים אשר יעצבו את דמותם הרוחנית של החיים ויתנו לכחות הפועלים והמניעים בתוך ההתהוות החדשה הזאת את המשקל והסמכות של המדע, של המחשבה החוקרת והמבקרת.

החזיונות השליליים המרובים המתגלים כיום בחיינו ובמעשינו בארץ אינם רק תוצאה של האנרכיה הכלכלית, של הנחלה המבוהלת, המשוללת כל מרות עליונה, כל דאגה קולקטיבית וכל כיוון תכניתי – אלא במידה רבה מאוד פרי אנרכיה תרבותית וחוסר אחריות רוחנית. היו ימים שהיינו חוששים מפני השתלטותה של הרוח הליבנטינית על ארחות חיינו בארץ – אבל ליבנטיניות אף היא הנה בעלת אופי רוחני מסוים, יש לה סגנון משלה, סגנון קלוקל, שאנו דוחים אותו, שאינו נמצא בהתאמה עם תפיסת־חיים תרבותית רצינית, אך הוא בכל זאת בעל חוקים ונורמות ואפילו רומנטיקה ידועה חופפת עליו. לעומת זה, רוב הדברים הנעשים והמתרקמים עתה אצלנו אינם אלא תוהו ובוהו של דור הפלגה, לא רק בלשון אלא גם במחשבה ובמעשה, ריקוד פראי של אלמנטים שלוחי־רסן, התבושסות והתעבטות הדדית ללא רחמים וללא ויתור. התפתחות זו, בדינמיקה המופלגת שלה, המונעת ע"י כוחות איתנים של מצב ישראל בעמים, הניזונה ע"י עליה גדולה שפורצת ונדחקת מארבע כנפות העולם היהודי והשרויה תמיד בבהילות ובהתחרות מטורפת על מקורות מחיה ופרנסה – התפתחות זו, אם לא יוכנס בה סדר ולא ייקבעו בה נורמות, אם לא תוכנס לתוך מסגרת של אחריות רוחנית, הרי גם כשתצליח לעקוף את הגורל הצפוי לה של התמוטטות פנימית, היא תיצור כאן בארץ לכל היותר ציבור יהודי שיהיה מקולקל וגרוע יותר מכל ציבור יהודי בגולה, שיהיה בו ההיפך מזה שאנו רוצים ושואפים – עם־תהפוכות, מסוכסך ומושחת ללא תקוה, מחוסר פרצוף מוסרי, ללא ערבות הדדית וללא כל כוונה היסטורית, במקום עם בן־חורין הצועד מתוך קוממיות אנושית לקראת יעודו.

כדי למנוע את כל זאת אינם מספיקים אמצעים טכניים בלבד. ואף אילמלי אפשר היה כיום להכניס את התפתחות הענינים בארץ לתוך מסלול של תפיסה סוציאולוגית אחרת, לתוך המסלול שלנו, של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, לא היה בזה עדיין פתרון מלא לפרובלימה. גם במשק תכניתי, בהתישבות עובדת ובבנין סוציאליסטי – היתה השאלה של המסגרת הרוחנית והסמכות התרבותית בדרכי המחשבה והמעשה שלנו לא פחות חמורה. ע"י ארגון בלבד, ויהא זה הארגון המשוכלל והמוצק ביותר, אי־אפשר עדיין לתת תשובה על שאלה זו. לא רק ב"סדום" של תל־אביב הבעל־ביתית, לא רק בתחום הרשעות של היחיד, של בעל־בית פושט־עור, של בעל־מלון השודד את אורחיו, של ספסר המטמא את אדמת א"י בנכליו, ולא רק בתחום הרשעות הקולקטיבית של המקום ובאוירה המושחתת שלו, שאין עליו לא מורא־לב ולא מוראי שמים, אלא גם ב"צוער" שלנו, בתחומי חייו של הפועל העברי בעיר ובכפר, בעבודה השכירה כמו במשק העצמי. הננו נאבקים עם הפרובלימות המכאיבות האלה, הננו שואלים לצורות הולמות את ההוויה החברתית והתרבותית שלנו ולעיצוב ארחות חייו של היחיד בתוכה.

ג    🔗

המשבר הרוחני אצלנו, מלבד היותו חלק מהמשבר הרוחני הכללי העובר עתה על העולם, יש לו גם גורמים מיוחדים, מקוריים, ואלה עושים אותו קשה ביותר. קיבוץ גלויות, המעבר מחוגים והרגלים של תרבויות ולשונות שונות אל חוג התרבות והלשון העברית שאין לו עדיין כל הרגל ודמות יציבה, תקופת ההגשמה האינטנסיבית, תקופת העשיה והבנין, המפנה את עיקר כוח־הכובד לצד יצירת קנינים חומריים ומדיניים, היציאה מעבדות לחרות יחסית, הגוררת עמה גם הלך־רוח של הפקרות וזקיפת־ גו מופרזת עד לידי כיפופו אל העבר השני, ונוסף לזה המשבר ביהדות עצמה, שבירת הכלים העתיקים של מסורת תרבותית־דתית והסקולריזציה של אורחות חיינו – אלה הם ראשי הפרקים של גורמי המשבר המיוחדים והמחמירים את המצב אצלנו. ואין אמצעים אחרים להלחם במשבר זה ולהתגבר עליו, מלבד יצירת יסודות רוחניים ההולמים את הכוונה ההיסטורית של חיינו ועבודתנו ואת צרכיו ותביעותיו של המצב התרבותי והחברתי המיוחד שאנו נתונים בו. במידה רבה, ואולי במידה מכרעת, עתידים היסודות האלה להיווצר מלמטה למעלה. לפיכך, בית־הספר העממי, הגדל ומעלה קומות, המשתכלל ומתאים את עצמו לתפקידו, הנהו ויישאר תמיד היתד והפינה של בניננו התרבותי. אבל על אדמת א"י אין אנו זורעים גרעינים בלבד, אלא מעבירים אליה גם שתילים וגם עצים מגודלים; זוהי ארץ של עליה, של ריכוז המוני נוער עצומים, של כניסת אנשים מבוגרים, של צרכי תרבות אינדיווידואליים שונים ושל תפקידי תרבות לאומיים מרובים. וכאן מתחילה הפרובלימטיקה; והמפתח לפתרונה של פרובלימטיקה זו איננו כאן יותר באותו הגידול האטי והצמיחה האורגנית של בית־הספר העממי; כאן דרושים מכשירים אחרים, בעלי כוח תנופה רוחנית גדולים, בעלי סמכות להטיל מרות ולהכניס דיסציפּלינה לתוך האנרכיה התרבותית. אחד המכשירים האלה, העיקרי שבהם, הוא ללא ספק האוניברסיטה העברית.

ותהיה טעות מסוכנת לראות את תפקיד האוניברסיטה, כפי שרואים אותו רבים, לשמש מקלט בלבד לאותם אלפי הסטודנטים הנפלטים מן האוניברסיטאות של ארצות הגולה. שאלת ההיפּרפּרודוּקציה של פרולטריון רוחני יהודי היא כיום הרבה יותר בולטת ויותר טראגית משהיתה במשך כל השנים. ותהיה זאת סטיה גמורה מן המטרה, אם שטח האוניברסיטה העברית ייהפך אף הוא לשטח של קליטת אמיגרציה גרידה, והיא תשמש בית־חרושת לתוארים אקדמאים בשביל אלה אשר אינם יכולים למצוא את מבוקשם זה במקום אחר. גם כיום, לאחר כל ה"נומרוס קלאוזוס"ים שבאוניברסיטאות באירופה המזרחית ובגרמניה, מהווים בודאי היהודים הלומדים באוניברסיטאות אחוז בלתי נורמלי לגמרי בגודלו – ושדה הפעולה של ה"מקצוע החפשי" בשביל יהודים הולך ומתכווץ מיום ליום. תפקידה העיקרי של האוניברסיטה העברית איננה בכמות אלא באיכות שלה, ביכולתה להיות מורה־דרך רוחני לחיים החדשים הנוצרים בארץ, ביכולתה למצוא את הקשר הנאמן אל החיים האלה ולהתייצב במרכז הזרימה שלהם ככוח משפיע, מדריך ומעצב את דמותם.

ד    🔗

האם ממלאה האוניברסיטה העברית את התפקיד הזה כיום? עשר שנים של קיום, של התחלת קיום, אינן פרק זמן מספיק כדי לגשת אל האוניברסיטה באמת מידה של בקורת קפדנית. וצריך להודות שישנה התפתחות ניכרת. במקום שלפני עשר שנים היה רק מראה־נוף נפלא, הר־צופים שאפשר היה להשקיף מעליו על העבר ההיסטורי ולחזות בתוך הוד המרחביה את חזון העתיד – קמה וצמחה גם ממשות של הווה. בתי מידות, מכוני מדע, בית־ספרים מונומנטלי, עם מאות אלפים כרכים, עשרות עשרות פרופיסורים, מרצים ועובדים מדעיים, מאות תלמידים, מחזורים של מוסמכים, הוצאת ספרים, עבודות מחקר מדעיות וכו' וכו'. אם נשווה התפתחות זו, במשך תקופה כה קצרה, לצעדי התפתחותן של אוניברסיטאות מהוללות באירופה, אשר צמחו מתאים קטנים של בתי־אולפנא קדומים ועליהם חופפת כבר “חלודה אצילה” בת מאות בשנים – לא יהיה אולי במה להתבייש בהרכב הטכני ובניבו המדעי של האוניברסיטה העברית. אבל אם נשאל במה ניכרת האוניברסיטה העברית בחיי התרבות הארץ־ישראליים, מהי השפעתה הרוחנית, מהם קשרי הגומלין שלה עם החיים האלה, במה וכיצד היא מעצבת את צורתם, מה כוונתה בעצם, לאן היא הולכת ומוליכה? – לא נמצא תשובה מניחה את הדעת.

אותה הגבעה הנישאה, שעליה בנויה האוניברסיטה העברית דומה להיות מוגבלת ע"י תחום של אכסטריטוריאליות מן הישוב ומכל ההתהוות החדשה של א"י בבנינה, כאילו היתה זאת איזו ממלכת־כהנים רחוקה ונבדלת, שבה יושבים אנשים ועטרותיהם בראשיהם בחביון המדע והדעת ונהנים מזיו עצמם. לא פעם מגיעים לאזנינו משם הימנוני הערצה למדע ולחכמה, הערצה שמקורה בימים רחוקים מאוד, ברעיון ההשכלה של הפוזיטיביזמוס באירופה אשר האמין אמונת תום בערכה העצמי המיוחד של ההכרה המדעית – ומתעוררים חששות רציניים, אם אין באוריינטציה זו משום חניטת התוכן והתפקיד החיוניים של האוניברסיטה העברית.

“תורה לשמה”? – היה זמן שזאת היתה גם האידיאה המרכזית של החינוך היהודי, בשעה שבלימוד התורה היה משום פולחן דתי, משום “והגית בה”, והוא עצמו מילא את כל חללם של החיים היהודיים. דבר כזה אינו קיים יותר לא אצלנו ולא אצל שום עם וקיבוץ תרבותי. וכל מדע ודעת וחכמה שאינם מתייצבים בתוך פרובלימות ההווה של החיים כדי לקבוע את צורתם, לסדרם ולהדריכם, כמוהן כבורות וכבערות. תורה לשמה שאיננה מעורה בהוויות החיים, שאיננה מקושרת עם מחשבת הדור ועם מעשיו – איננה יוצרת גם ערכין רוחניים בני קיימא. ואם ישנן אוניברסיטאות באירופה הנוקשות במסורת שלהן, שנתכסו בקליפה עבה של הרגלים ואינן עומדות בקשר עם הזמן ועם הכוחות הפועלים והמניעים שבו – הרי אי־אפשר שאנו נעשה כמקולקלות שבהן, בשעה שאנו באים ליצור דברים בתוך סיטואציה חדשה לגמרי, בתוך סיטואציה רוחנית, כלכלית ומדינית חדשה, בתוך אספקטים היסטוריים חדשים ובתוך תמורה מהפכנית בכל מערכות חייה של האומה.

אין צורך לבוא ולומר לנו שאין אנו מתחילים את יצירתנו התרבותית מבראשית, שהיא איננה יכולה להיות לגמרי חדשה ומוכרחה להיות נעוצה במסורת תרבותית קדומה, בירושה הרוחנית של העבר וכו’ – אבל היא צריכה להיות חדשה במגמותיה, בדרכי השירות שלה, בהתמצאותה הסוציולוגית, והיא תהא נידונה לעקרות גמורה אם היא תסתובב בעבר זה כבתוך כדור של זכוכית סגור, גם אם תחולל נפלאות מבפנים, ולא תהיה בידה היכולת להפוך את כל זה לערכי חיים אנושיים, זורמים ומפרים, חודרים ומצטרפים אל הדינמיקה של הזמן ולמעשה הדור הזה.

מאכסטריטוריאליות זו, מהינתקות גמורה מן המציאות ומן הפרובלימטיקה של המציאות הישובית שלנו, מזה שהיא צועדת לה מעדנות בין חומותיה האקדמאיות וצופה על פני החיים העוברים על ידה כאילו מתוך אשנב צר ואטום, מבלי להתערב בהם, מבלי להיות מורגשת בהם – מזה צפויה הסכנה לאוניברסיטה העברית. ואין אנו קרואים לשפוט על הניבו האקדמאי של האוניברסיטה, זהו ענין של מומחים ואין אנו יודעים מה היתה בנידון זה חות־דעתה של אותה הועדה האקדימית ששהתה כאן לפני שנה, כמדומני; הדין וחשבון שלה לא נתפרסם עדיין. אפשר מאוד שהיא מלאה תורה כרימון וערמות ערמות של מדע וידענות ומיתודיקה מדעית צבורים בה. אך כל זה אינו מספיק. לכמות של ידענות גדולה צפויה לא פעם סכנה ליהפך לאיכות גרועה ולפעמים גם שלילית. זאת אנו רואים לעתים קרובות אצל יחידים. יש “צנא מלא ספרי” – והוא בור ועם הארץ. ישנם פרופיסורים העושים ספרים הרבה ומחברים חבורים גדולים ומפורסמים במדע ההיסטורי, מצרפים צירופים עפ"י שרידי תעודות וקטעי גניזות ועושים מתוכם ריקונסטרוקציה של תקופות היסטוריות קדומות ורחוקות, באותה שעה שנמנעה מהם לגמרי היכולת להבין ולבאר את החזיונות ההיסטוריים השוטפים בהווה, נוכח עיניהם הגלויות, או שמסרסים אותם ומבארים אותם באופן אוילי ומטורף. גורל זה יכול להיות נועד גם לבית־אולפנא גבוה: תהום פעורה בין מדע מהולל שקושר כתרים לעצמו, שמפאר את עצמו בפסוקי דזמרא, לבין המון פרובלימות גועשות ודוחקות של החיים והמציאות.

אם להסביר את הדברים במשל קונקרטי אחד, הרי אפשר לשאול: מהי אוניברסיטה עברית, שאינה מעמידה את עצמה בתקופה זו לשרות הלשון העברית, שהיא במהותה הרוחנית תלושה במידה רבה מכל מסכת השאלה הזאת, שחלק גדול ואולי הרוב של מוריה ושל תלמידיה גם יחד אינם יודעים את הלשון שעליהם ללמד וללמוד בה? והרי זאת היא אחת הנקודות החשובות ביותר, בשעה שאנו מדברים על עיצוב דמות החיים ועל סמכות מדעית וכדומה. ואנחנו שמענו שבכתלי האוניברסיטה עוסקים באופן רציני בחיבור מילון ללשון הערבית מלפני מוחמד, ולא שמענו לגמרי שמתעניינים שם בחיבור מילון מוסמך ללשון העברית מאחרי מוחמד. כאן היא אחת האילוסטרציות הבולטות לתהום הפעורה שבין המדע המוכתר לבין המציאות וצרכי המציאות.

* * * * *

ביום חגה של האוניברסיטה העברית, במלאת עשר שנים לקיומה, איננו יכולים להשתחרר שוב מספקות רבים, לא לגבי עצם השאלה אם יש צורך באוניברסיטה או לא, אלא לגבי מהותה ודרכה של האוניברסיטה אשר יש הכרח בה לכל הדעות. אנו רוצים לראות בתפארתו של המוסד הזה שעל הר הצופים, אבל לא בתפארת החזית החיצונית שלו בלבד, אלא בעיקר בתפארת מעשיו והשפעתו הרוחנית־התרבותית המפרה. ואפשר שעתה דוקא, אחר שהאוניברסיטה עומדת לרדת, כנראה, משולחנם של מצנטים יחידים, אשר ה"מאה" וה"דעה" הן אצלם עד היום מושגים בלתי נפרדים, והיא החליטה לפנות אל העם ולהטיל עליו, בצדק, את חובת החזקתה, תהיה מחויבת גם להטות אוזן אל צרכי העם. אין אנו יודעים מהן הסיבות לחילוקי־הדעות הקיימים כיום בין ויצמן, מחולל הרעיון המעשי של האוניברסיטה ומבצעו ובין הנהלת האוניברסיטה הנוכחית. אך עד כמה שאנו מבינים לרוחו של ויצמן ויודעים את השקפתו על הענינים, הרי כוונתו היתה: אוניברסיטה, כביטוי רוחני וכשרות מדעי ותרבותי אקטיבי למפעל ההגשמה הציונית בארץ – ולא איזה שפריר חביון של מדע נאצל ונקפא. נקוה שתכנית חמש השנים הקרובות שעליה הכריז נגיד האוניברסיטה העברית מעל הר־הצופים בירושלים לרגל חג העשור, תחזיר את האוניברסיטה אל הקוים הרעיוניים שנתן לה ויצמן בשעה שירה את אבן הפינה שלה ובשעה שהפך את חנוכת ביתה לאקט פוליטי־תרבותי מלא הוד ובשורה.

תרצ"ה