פ “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” (שמות יב, ב) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה"? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹרְלוֹגִין, כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ עַל פִּרְקוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, עַד עַכְשָׁו אוֹרְלוֹגִין זֶה הָיָה בְיָדִי, מֵעַכְשָׁו מָסוּר הוּא לְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים וּמְעַבֵּר שָׁנִים; כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו חֶשְׁבּוֹנָם שֶׁל חֳדָשִׁים וְשֶׁל שָׁנִים בְּיָדִי, מִכָּאן וְאֵילַךְ הֲרֵי הֵם מְסוּרִים לָכֶם. (תנחומא בובר בא, יב).

אוֹרְלוֹגִין – שעון.

עָמַד עַל פִּרְקוֹ – התבגר.

*

פא חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וּבֵית יַעֲזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת, וּלְשָׁם כָּל הָעֵדִים מִתְכַּנְסִים, וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם. וּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם, בִּשְׁבִיל שֶׁיְהוּ רְגִילִין לָבוֹא.

כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים? זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן, וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם וְאוֹמְרִין לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה: לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ. כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאָן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב? וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים – עֵדוּתָם קַיָּמֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִים אוֹתָם רָאשֵׁי דְבָרִים; לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְהוּ רְגִילִין לָבוֹא.

רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: מְקֻדָּשׁ; וְכָל הָעָם עוֹנִים אַחֲרָיו: מְקֻדָּשׁ! מְקֻדָּשׁ!

דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר: הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָּזֶה? (ראש השנה ב, ה–ח).

כָּל הָעֵדִים – שבאו להעיד כי ראו את הירח החדש.

גָבוֹהַּ – מן הארץ.

לְאָן הָיָה נוֹטֶה – לאיזה כיוון נראו קצותיו של חרמש הירח.

מְכֻוָּנִים – מתאימים זה לזה.

רָאשֵׁי דְבָרִים – שאלות כלליות בלא פירוט.

פַּחֵי נֶפֶשׁ – אכזבה.

צוּרוֹת לְבָנוֹת – דגמים של הירח.

טַבְלָא – לוח.

הֶדְיוֹטוֹת – אנשים פשוטים שקשה להם לבטא את עצמם.

*

פב בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַבַּיְתּוֹסִים הִתְקִינוּ, שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִים אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים.

מַה קִּלְקוּל קִלְקְלוּ הַבַּיְתּוֹסִים? פַּעַם אַחַת בִּקְשׁוּ בַּיְתּוֹסִים לְהַטְעוֹת אֶת הַחֲכָמִים, לְפִי שֶׁאֵין בַּיְתּוֹסִים מוֹדִים שֶׁתְּהֵא עֲצֶרֶת אֶלָּא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. שָׂכְרוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ וְאֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם. שֶׁלָּהֶם הֵעִיד עֵדוּתוֹ וְיָצָא; שֶׁלָּנוּ – אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? אָמַר לָהֶם: עוֹלֶה הָיִיתִי בְּמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא רָבוּץ בֵּין שְׁנֵי סְלָעִים, רֹאשׁוֹ דוֹמֶה לְעֵגֶל, אָזְנָיו דּוֹמוֹת לִגְדִי, קַרְנָיו דּוֹמוֹת לִצְבִי וּזְנָבוֹ מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, וְהֵצַצְתִּי בוֹ וְנִרְתַּעְתִּי וְנָפַלְתִּי לַאֲחוֹרָי. וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי – הֲרֵי מָאתַיִם זוּז צְרוּרִים לִי בִּסְדִינַי.

אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְקִיקְךָ לְכָךְ? אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּקְשׁוּ בַּיְתּוֹסִים לְהַטְעוֹת אֶת הַחֲכָמִים, אָמַרְתִּי: אֵלֵךְ אֲנִי וְאוֹדִיעַ לָהֶם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים וְיַטְעוּ אֶת הַחֲכָמִים. אָמְרּו לוֹ: מָאתַיִם זוּז נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה, וְהַשּׂוֹכֶרְךָ יָבוֹא וְיִמָּתַח עַל הָעַמּוּד.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים (ראש השנה כב ע"ב; תוספתא ראש השנה א, טו).

עֵדוּת הַחֹדֶשׁ – ראו בקטע הקודם.

הַבַּיְתּוֹסִים – כת הצדוקים (שהתנגדה בעניינים שונים לפרושים, הם החכמים).

לְפִי שֶׁאֵין וגו' – הבייתוסים ביקשו שחג השבועות (“עצרת”) יחול תמיד ביום א' בשבוע, ועל כן ניסו לכוון את קביעת ראשי החודשים בהתאם לכך.

מִשֶּׁלָּנוּ – מתומכי הפרושים.

עוֹלֶה הָיִיתִי וגו' – תיאור אבסורדי ולגלגני של הירח.

מָאתַיִם זוּז – שקיבל תמורת עדות השקר.

סְדִינַי – בגדַי.

הִזְקִיקְךָ לְכָךְ – הצריך אותך לעשות כך.

יִמָּתַח עַל הָעַמּוּד – יספוג מלקות.

*

פג בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׁוּאוֹת, מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְהוּ שְׁלוּחִים יוֹצְאִים.

כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מְבִיאִין כְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּים וְקָנִים וַעֲצֵי שֶׁמֶן וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְכוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה, וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הָהָר וּמַצִּית בָּהֶם אֶת הָאוּר, וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא, וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד, עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵּן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשֵּׁנִי, וְכֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשְּלִישִׁי, עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָּל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ.

מַהוּ כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ? שָׁנוּ: כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל אֲבוּקָה בְיָדוֹ וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ (ראש השנה כב ע"ב–כג ע"ב).

בָּרִאשׁוֹנָה וגו' – בתחילה היו מודיעים על קידוש החודש באמצעות לפידים של אש (כמתואר להלן).

הַכּוּתִים – הם השומרונים, שביקשו להטעות את ישראל (והשוו לקטע הקודם).

שְׁלוּחִים – שליחים שהודיעו על קידוש החודש.

כְּלוֹנְסָאוֹת – קורות.

קָנִים וגו' – צמחי מים (המכונים בפי העם קני סוף), ענפי זית ונשורת מצמח הפשתן.

כּוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה – קושר את הכול בחוט.

אוּר – אש.

מוֹלִיךְ וּמֵבִיא – מטה לימין ולשמאל.

הַגּוֹלָה – בבל.

*

פד “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” (שמות יב, ב) – הוּא מָסוּר בְּיֶדְכֶם, וְאֵין אַתֶּם מְסוּרִים בְּיָדוֹ.

מַעֲשֶׁה בְּרַ' חִיָּא הַגָּדוֹל, שֶׁעָלָה הַיָּרֵחַ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהָלְכוּ הַבֶּהָמִים לְאוֹרוֹ מַהֲלַךְ שְׁלוֹשָׁה מִילִין. רָאָה אוֹתוֹ רַ' חִיָּא, נָטַל צְרוֹרוֹת וְעָפָר וְהָיָה זוֹרֵק בּוֹ. אָמַר: לְמָחָר אָנוּ מְבַקְשִׁים לְחַדֶּשְׁךָ וְעָלִיתָ לְךָ עַכְשָׁו?! לֵךְ הִתְכַּסֵּה! מִיָּד נִבְלַע בִּמְקוֹמוֹ (תנחומא בובר כא, ח; ראש השנה כה ע"א).

הוּא – החודש (והקביעה מתי הוא מתחיל ניתנה לבני האדם).

עָלָה הַיָּרֵחַ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה – הירח הישן עלה (והאיר בעוצמה גדולה) ביום ד', שהיה ליל עשרים ותשעה לאלול (ופירוש הדבר שראש השנה יחול רק ביום שישי, דבר שיחייב שיום הכיפורים יחול ביום ראשון, והוא דבר לא ראוי בשל חשש לחילול שבת).

בֶּהָמִים – נוהגי בהמות.

צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות.

לְמָחָר וגו' – ביום ה'.

לְחַדֶּשְׁךָ – להודיע על הירח החדש, כלומר על ראש השנה (שיחול ביום חמישי ויום הכיפורים יחול בשבת).

*

פה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּנִים אֶלָּא בִּיהוּדָה, וְאִם עִבְּרוּהָ בְּגָלִיל – מְעֻבָּרֶת. הֵעִיד חֲנַנְיָה אִישׁ אוֹנוֹ: אִם עִבְּרוּהָ בְּגָלִיל אֵינָהּ מְעֻבָּרֶת. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאִם עִבְּרוּהָ אֵינָהּ מְעֻבָּרֶת, בְּשֶׁיְכוֹלִים לְעַבְּרָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מָה טַעֲמוֹ שֶׁל רַ' חֲנַנְיָה אִישׁ אוֹנוֹ? אָמַר הַכָּתוּב: “לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה” (דברים יב, ה) – כָּל דְּרִישָׁה שֶׁאַתָּה דוֹרֵשׁ לֹא תְהֵא אֶלָּא בְּשִׁכְנוֹ שֶׁל מָקוֹם (סנהדרין יא ע"ב; ירושלמי נדרים ו, ח).

מְעַבְּרִין אֶת הַשָּנִים – על ידי הוספת חודש (אדר שני).

בִּיהוּדָה – בבית דין באזור יהודה.

בְּשֶׁיְכוֹלִים – אם יכולים.

טַעֲמוֹ – הנימוק שבפיו.

“לְשִׁכְנוֹ” – מילה הנדרשת מלשון שכנות, קִרבה (והמקדש שבירושלים מצוי ביהודה).

דְּרִישָׁה – בדיקה וחקירה.

מָקוֹם – הקב"ה.

*

פו רַ' חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ עִבֵּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שָׁלַח לוֹ רַבִּי שָׁלוֹשׁ אִגְּרוֹת בִּידֵי רַ' יִצְחָק וְרַ' נָתָן. בְּאַחַת כָּתַב לוֹ: “לִקְדֻשַּׁת חֲנַנְיָהּ”, בְּאַחַת כָּתַב: “גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים”, וּבְאַחַת כָּתַב: “אִם אֵין אַתָּה מְקַבֵּל עָלֶיךָ, צֵא לְךָ לְמִדְבַּר הָאָטָד ותְהֵא שׁוֹחֵט וּנְחוּנְיוֹן זוֹרֵק”. קָרָא אֶת הָרִאשׁוֹנָה – וְכִבְּדָם. הַשְּׁנִיָּה – וְכִבְּדָם. הַשְּׁלִישִׁית – וּבִקֵּשׁ לְבַזּוֹתָם, אָמְרוּ לוֹ: אִי אַתָּה יָכוֹל, שֶׁכְּבָר כִּבַּדְתָּנוּ. עָמַד רַ' יִצְחָק וְקָרָא: "נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ”. אָמְרוּ לוֹ: " אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' " (ויקרא כג, ד). אָמַר לָהֶם: אֶצְלֵנוּ.

עָמַד רַ' נָתָן וְהִשְׁלִים: “כִּי מִבָּבֶל תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִנְּהַר פְּקוֹד”. אָמְרו לוֹ: “כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם” (ישעיה ב, ג), אָמַר לָהֶם: אֶצְלֵנוּ.

הָלַךְ רַ' חֲנַנְיָה וְקָבַל עַל רַבִּי אֵצֶל רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה לִנְצִיבִין, אָמַר לוֹ: אַחֲרֵיהֶם, אַחֲרֵיהֶם!

אָמַר לוֹ: כְּלוּם אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִנַּחְתִּי שָׁם? מִי יוֹדִיעֵנִי שֶׁיּוֹדְעִים הֵם לְחַשֵּׁב כְּמוֹתִי?

(מִכֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹמֵר “אֵינָם יוֹדְעִים לְחַשֵּׁב כְּמוֹתִי” יִשָּׁמְעוּ לוֹ? – מִכֵּיוָן שֶׁהֵם אוֹמְרִים “אָנוּ יוֹדְעִים לְחַשֵּׁב” יִשָּׁמַע לָהֶם!)

עָמַד רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה וְרָכַב עַל הַסּוּס, לְמָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ הִגִּיעַ, וּמָקוֹם שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְשָׁם נוֹהֲגִין בְּקִלְקוּל (ירושלמי נדרים ו, ח).

עִבֵּר – את השנה.

שָׁלַח לוֹ רַבִּי – מארץ ישראל לחוצה לארץ.

“לִקְדֻשַּׁת חֲנַנְיָהּ” – פתיחה של מכתב, המפארת את נמענו.

גְּדָיִים וגו' – פתגם שפירושו: מי שהיו קטנים ממך נעשו בינתיים בעלי עוצמה וגדולה.

אִם אֵין אַתָּה וגו' – אם לא תקבל עליך את החלטתם של חכמי ארץ ישראל (לגבי עיבור השנה), צא אל מדבר קוצני, תעלה שם קורבן (והוא מעשה אסור), וראש הגולה (נחוניון) השותף עמך במעשה ישתתף עמך בהקרבה ויזרוק את דם הקורבן על המזבח).

כִּבְּדָם – את השליחים.

“אֵלֶּה מוֹעֲדֵי חֲנַנְיָה” – שיבוּש מכוּון של הפסוק כדי להצביע על מעשהו הלא ראוי של ר' חנניה.

אֶצְלֵנוּ – רק בארץ יש

אל המועדים הם מועדי ה' אך לא בבבל.

הִשְׁלִים – קרא בהפטרה.

“מִנְּהַר פְּקוֹד” – (מ)עיר בבבל.

קָבַל – התלונן.

נְצִיבִין – עיר בבבל.

אַחֲרֵיהֶם – עלינו (אנשי בבל) ללכת אחרי בני ארץ ישראל בעניין זה.

לְחַשֵּׁב – את החישובים המביאים להחלטה על עיבור השנה.

מִכֵּיוָן שֶׁהוּא וגו' – מאמר מוסגר שבו מצביעים על כך שר' חנניה חייב לציית לחכמי ארץ ישראל, משום שהם הרבים והוא יחיד

לְמָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ – והודיע על עיבור השנה לפי קביעת בני ארץ ישראל.

בְּקִלְקוּל – לפי החלטתו של ר' חנניה.

*

פז קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה, אֲבָל עִבּוּר הַשָּׁנָה בַּעֲשָׂרָה זְקֵנִים.

כְּשֶׁהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ נִכְנָסִים לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה – נִכְנָסִים עֲשָׂרָה זְקֵנִים בְּקִיאִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאַב בֵּית דִּין עִמָּהֶם, וְנוֹעֲלִים אֶת הַחַלּוֹנוֹת וְנוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בְּדָבָר כָּל הַלָּיְלָה. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אוֹמְרִים לְאַב בֵּית דִּין: מְבַקְשִׁים אָנוּ לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ – גּוֹזֵר אַתָּה עִמָּנוּ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: מָה שֶׁדַּעְתְּכֶם אַף אֲנִי עִמָּכֶם. בְּאוֹתָה שָׁעָה יָצָא אוֹר מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּבָא לִפְנֵיהֶם, וְהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הָאֱלֹהִים (שמו"ר טו, כ).

בִּשְׁלוֹשָׁה – על ידי שלושה חכמים.

יָצָא אוֹר – בדרך פלא.

נִתְרַצָּה – הסכים ברצון.

*

פח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ.

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּה. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה. אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – יֵרֵד! עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. אָמַר לוֹ: שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב! רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדֶךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ.

וְלֹא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הָיָה, אֶלָּא אָדָם אַחֵר, וּמֵחֲמַת בִּיּוּשׁ עָשָׂה כָּךְ (סנהדרין יא ע"א).

בִּמְזֻמָּנִים לָהּ – במי שהוזמן להשתתף בדיון ובהחלטה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל – נשיא הסנהדרין.

הַשְׁכִּימוּ לִי וגו' – הזמינו אלי מוקדם בבוקר אל חדר בעליית הגג שבעה חכמים, כדי לשמש כבית דין אשר יעבר את השנה (על ידי הוספת חודש אדר שני).

הֻצְרַכְתִּי – הרגשתי צורך (ללמוד כיצד מעברים את השנה).

רְאוּיוֹת וגו' – ראוי אתה להיות בין החכמים המעברים את השנים.

אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ – רק בידי החכמים שהוזמנו במיוחד לְאירוע זה.

וְלֹא שְׁמוּאֵל וגו' – לאמיתו של דבר לא שמואל היה האדם המיותר, אלא כדי לא לבייש את מי שעלה בלא רשות, אמר שמואל מה שאמר.

*

פט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן יִרְצֶה נָשִׂיא. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לִטֹּל רְשׁוּת אֵצֶל שִׁלְטוֹן אֶחָד שֶׁבְּסוּרְיָא וְשָׁהָה לָבוֹא, וְעִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה עַל מְנַת שֶׁיִּרְצֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וּכְשֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר: רוֹצֶה אֲנִי – נִמְצֵאת שָׁנָה מְעֻבָּרֶת (סנהדרין יא ע"א).

לִטֹּל רְשׁוּת וגו' – לקבל היתר מן המלכות הזרה לעשות דבר מה לתועלת הציבור.

שָׁהָה לָבוֹא – התעכב לחזור.

עַל מְנַת – בתנאי.

*

צ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה צְרִיכָה מִפְּנֵי הַדְּרָכִים וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְּסָחִים וּמִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ, אֲבָל לא מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג וְלֹא מִפְּנֵי הַצִּנָּה וְלֹא מִפְּנֵי גָלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָקְרוּ מִמְּקוֹמָן.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַגְּדָיִים וְלֹא מִפְּנֵי הַטְּלָאִים וְלֹא מִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָם סַעַד לְשָׁנָה. כֵּיצַד? רַ' יַנַּאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: “מוֹדִיעִים אָנוּ לָכֶם, שֶׁהַגּוֹזָלוֹת רַכִּים וְהַטְּלָאִים דַּקִּים וּזְמַן אָבִיב לֹא הִגִּיעַ, וְטוֹב הַדָּבָר לְפָנַי וְהוֹסַפְתִּי עַל שָׁנָה זוֹ שְׁלוֹשִׁים יוֹם”.

שָׁנִינוּ, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְהָיָה יוֹחָנָן סוֹפֵר הַלָּז עוֹמֵד לְפָנָיו וְשָׁלוֹשׁ אִגְּרוֹת חֲתוּכוֹת מֻנָּחוֹת לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: טֹל אִגֶּרֶת אַחַת וּכְתֹב: “לְאַחֵינוּ בְּנֵי גָלִיל עֶלְיוֹן וּלְאַחֵינוּ בְּנֵי גָלִיל תַּחְתּוֹן, שְׁלוֹמְכֶם יִרְבֶּה. מוֹדִיעִים אָנוּ לָכֶם, שֶׁזְּמַן הַבִּעוּר הִגִּיעַ לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים”. וְטֹל אִגֶּרֶת אַחַת וּכְתֹב: “לְאַחֵינוּ בְּנֵי הַדָּרוֹם, שְׁלוֹמְכֶם יִרְבֶּה. מוֹדִיעִים אָנוּ לָכֶם, שֶׁזְּמַן הַבִּעוּר הִגִּיעַ לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר מִן עָמְרֵי שִׁבֳּלִים”. וְטֹל אִגֶּרֶת אַחַת וּכְתֹב: לְאַחֵינוּ בְּנֵי גָלֻיּוֹת בָּבֶל וּלְאַחֵינוּ שֶׁבְּמָדַי וּלְשְׁאָר כָּל גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל, שְׁלוֹמְכֶם יִרְבֶּה לְעוֹלָם. מוֹדִיעִים אָנוּ לָכֶם, שֶׁהַגּוֹזָלוֹת רַכִּים וְהַטְּלָאִים דַּקִּים וּזְמַן הָאָבִיב לֹא הִגִּיעַ, וְטוֹב הַדָּבָר לְפָנַי וְלִפְנֵי חֲבֵרַי וְהוֹסַפְתִּי עַל שָׁנָה זוֹ שְׁלוֹשִׁים יוֹם (סנהדרין יא ע"א–ע"ב).

הַדְּרָכִים, הַגְּשָׁרִים – שהתקלקלו בחורף וטרם תוקנו, ועל כן עולי רגל לא יוכלו להגיע לירושלים בפסח.

תַּנּוּרֵי פְּסָחִים – שצולים בהם את קורבן הפסח ויש להמתין עד שיתייבשו מגשמי החורף.

נֶעֶקְרוּ וגו' – שכבר יצאו בדרכם לארץ וטרם הגיעו אליהם (והדרכים הפגומות יעכבו אותם בדרכם).

הַשֶּׁלֶג – שלא ימנע מאנשים להגיע.

הַגְּדָיִים, הַטְּלָאִים – שטרם גדלו (וזקוקים להם לקורבן הפסח).

פָּרְחוּ – העלו נוצה (והשתמשו בגוזלות כקורבן של נשים שילדו, ואלה הביאו את קורבנן עם העלייה לרגל).

עוֹשִׂין אוֹתָם סַעַד – אם יש נימוק אחר לעיבור השנה (כגון שהתבואה טרם בשלה), משתמשים בעניין בעלי החיים כנימוק התומך בהחלטה.

“מוֹדִיעִים” וגו' – זה נוסח ההודעה על עיבור השנה.

דַּקִּים – צעירים ביותר.

מַעֲלָה – מדרגה.

הַלָּז – המפורסם והידוע.

חֲתוּכוֹת – גזורות יפה.

טֹל – קח.

זְמַן הַבִּעוּר וגו' – הגיע הזמן לסלק מן הבית את המעשרות שטרם הופרשו, ובמיוחד (בגליל העשיר בזיתים) את מה שנותר בכלים לכבישת זיתים.

עָמְרֵי שִׁבֳּלִים – תבואת השדה (שהיתה מרובה במיוחד בדרום).

*

צא שְׁלוֹשָׁה רוֹעֵי בָּקָר הָיוּ עוֹמְדִים. שָׁמְעוּ חֲכָמִים מַה שֶּׁאָמָרוּ. אֶחָד אָמַר: אִם הַבָּכִיר וְהָאָפִיל הֵנֵצוּ כְּאֶחָד – הֲרֵי זֶה אֲדָר, וְאִם לֹא – אֵין זֶה אֲדָר; וְאֶחָד אָמַר: אִם הַשּׁוֹר בַּבֹּקֶר בְּשֶׁלֶג יָמוּת, וּבַצָּהֳרַיִם בְּצֵל תְּאֵנָה יִשְׁכַּב וְיַפְשִׁיט עוֹרוֹ – הֲרֵי זֶה אֲדָר, וְאִם לֹא – אֵין זֶה אֲדָר; וְאֶחָד אָמַר: אִם הַקָּדִים עַז מְאֹד יְהֵא וְרוּחַ פִּיךָ יֵצֵא כְּנֶגְדּוֹ – הֲרֵי זֶה אֲדָר, וְאִם לֹא – אֵין זֶה אֲדָר. נִסְתַּיְּעוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֵיהֶם וְעִבְּרוּ אוֹתָהּ שָׁנָה (סנהדרין יח ע"ב).

אִם הַבָּכִיר וגו' – אם החום באדמה יהיה רב עד שיצמחו יחדיו זרעים שנזרעו בראש החודש (“הבכיר”) ובמהלכו (“האפיל”).

אֵין זֶה אֲדָר – עדיין לא הגיע זמנו של חודש ניסן ויש להוסיף חודש נוסף לשנה.

אִם הַשּׁוֹר וגו' – אם הבוקר יהיה קר והשור עשוי למות מקור, אך בצהריים הוא ישכב בצל ויתחכך באילן מחמת החום.

אִם הַקָּדִים – אם הרוח המזרחית תהיה עזה אך הבל פיך חזק ממנה.

נִסְתַּיְּעוּ – מצאו סעד בדבריהם כדי לעבר את השנה (וראו בקטע הקודם).

*

צב שָׁלְחוּ לוֹ לְרָבָא: “זוּג בָּא מֵרַקַּת וּתְפָשׂוֹ נֶשֶׁר, וּבְיָדָם דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּלוּז, וּבִזְכוּת הָרַחֲמִים וּבִזְכוּתָם יָצְאוּ בְשָׁלוֹם; וַעֲמוּסֵי יַרְכֵי נַחְשׁוֹן בִּקְשׁוּ לִקְבֹּעַ נְצִיב אֶחָד, וְלֹא הִנִּיחָם אֱדוֹמִי הַלָּז, אֲבָל בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נֶאֶסְפוּ וְקָבְעוּ לוֹ נְצִיב אֶחָד בְּיֶרַח שֶׁמֵּת בּוֹ אַהֲרֹן הַכּוֹהֵן” (סנהדרין יב ע"א).

שָׁלְחוּ – הודעה (מארץ ישראל לבבל).

זוּג וגו' – מסר שנוסח בלשון של רמזים מפני אימת המלכות: שני חכמים באו מטבריה (“רקת”) ונתפשו בידי המלכות הרומית (“נשר”) כשבידם תכלת (לעשיית ציצית, דבר שנעשה בעיר לוז). אך ברחמי הקב"ה ובזכות מעשיהם יצאו בשלום. יוצאי חלציו של נחשון נשיא שבט יהודה, הם הנשיאים, ביקשו להוסיף חודש אחד (“נציב” בעקבות האמור במלכים א ד, ז על “שנים עשר נציבים”), אך המלכות הרומי (“אדומי”) לא התירה להם לעשות זאת, ועל כן נאספו חכמי הסנהדרין (“בעלי אסופות”) וקבעו חודש נוסף בחודש אב (שבו מת אהרן [ובשל לחץ המלכות עיברו שנה בחודש אב ולא באדר]).

*