פה חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (קידושין מ ע"א).

*

פו אָמַר רַ' אַבָּהוּ אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בַּכֹּל אִם יֹאמַר לְךָ נָבִיא עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה – שְׁמַע לוֹ, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאֲפִלּוּ מַעֲמִיד לְךָ חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ אַל תִּשְׁמַע לוֹ (סנהדרין צ ע"א).

עֲבֹר וגו' – אל תקיים (באופן חד פעמי) דין מדיני התורה.

מַעֲמִיד לְךָ חַמָּה – עוצר את השמש ממהלכה (כאות לאמיתות דבריו).

*

פז אָמַר רַב נַחֲמָן: כָּל לֵצָנוּת אֲסוּרָה, חוּץ מִלֵּצָנוּת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמֻּתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ… קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא” (ישעיה מו, א-ב) (סנהדרין סג ע"ב).

לֵצָנוּת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה – התלוצצות על חשבון עבודה זרה.

“כָּרַע בֵּל” וגו' – פסוק הנתפס כלגלול על אלילים ששמם בל ונבו.

*

פח “הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים” (ישעיה ח, יט) – אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁאָבַד לוֹ בְּנוֹ וְהָלַךְ לְתָבְעוֹ בֵּין הַקְּבָרוֹת. פִּקֵּחַ אֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ אָמַר לוֹ: בִּנְךָ שֶׁאָבַד לְךָ, חַי אוֹ מֵת? אָמַר לוֹ: חַי. אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, דַּרְכָּם שֶׁל מֵתִים לִהְיוֹת נִתְבָּעִים אֵצֶל חַיִּים, שֶׁמָּא חַיִּים אֵצֶל מֵתִים? בְּכָל מָקוֹם חַיִּים עוֹשִׂים צָרְכֵי מֵתִים, שֶׁמָּא הַמֵּתִים עוֹשִׂים צָרְכֵי חַיִּים? כָּךְ אֱלֹהֵינוּ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם, אֲבָל אֱלוֹהֵי עוֹבְדֵי אֱלִילִים מֵתִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ” (תהלים קטו, ה) – וְאָנוּ מַנִּיחִים חַי הָעוֹלָמִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַמֵּתִים? (ויק"ר ו, ו).

“הֲלוֹא עַם” וגו' – האם יש עם הפונה בשמם של האנשים החיים אל אלילים מתים?

לְתָבְעוֹ בֵּין הַקְּבָרוֹת – לחפשו (בין הקבורים).

דַּרְכָּם וגו' – נהוג לחפש אנשים שכבר מתו (מבלי שנודע על כך) בין החיים.

חַיִּים עוֹשִׂים וגו' – החיים מטפלים בכל מה שהמתים זקוקים לו (כגון תכריכים).

מַנִּיחִים חַי הָעוֹלָמִים – עוזבים את הקב"ה.

*

פט שָׁאַל אַגְרִפַּס שַׂר צָבָא אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: נֶאֱמַר בְּתוֹרַתְכֶם: “כִּי ה' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא” (דברים ד, כד) – כְּלוּם מִתְקַנֵּא אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם וְגִבּוֹר בְּגִבּוֹר וְעָשִׁיר בְּעָשִׁיר? אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנָּשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ, חֲשׁוּבָה מִמֶּנָּה אֵין מִתְקַנְּאָה בָּהּ, פְּחוּתָה מִמֶּנָּה מִתְקַנְּאָה בָּהּ (עבודה זרה נה ע"א).

אַגְרִפַּס שַׂר צָבָא – רומי.

כְּלוּם וגו' – בדרך כלל מתקנא אדם במי שדומה לו. (ואיך זה מקנא הקב"ה בעבודה זרה?)

אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ – אישה נוספת.

חֲשׁוּבָה וגו' – האישה הראשונה מתקנאה רק בפחותה ממנה (על שנמצאה בעיני הבעל ראויה לעמוד לצדה).

*

צ שָׁאַל פִילוֹסוֹפוֹס אֶחָד אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: נֶאֱמַר בְּתוֹרַתְכֶם: “כִּי ה' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא” (דברים ד, כד) – מִפְּנֵי מָה מִתְקַנֵּא בְּעוֹבְדֶיהָ וְאֵין מִתְקַנֵּא בָּהּ? אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד, וְאוֹתוֹ הַבֵּן הָיָה מְגַדֵּל לוֹ אֶת הַכֶּלֶב וְהֶעֱלָה לוֹ שֵׁם עַל שֵׁם אָבִיו, וּכְשֶׁהוּא נִשְׁבַּע אוֹמֵר: “בְּחַיֵּי כֶּלֶב אַבָּא”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ – עַל מִי הוּא כּוֹעֵס? עַל הַבֵּן הוּא כּוֹעֵס, אוֹ עַל הַכֶּלֶב הוּא כּוֹעֵס? הֱוֵי אוֹמֵר: עַל הַבֵּן הוּא כּוֹעֵס. אָמַר לוֹ: כֶּלֶב אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ, וַהֲלֹא יֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ! אָמַר לוֹ: וּמָה רָאִיתָ? אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת נָפְלָה דְּלֵקָה בְּעִירֵנוּ וְנִשְׂרְפָה כָל הָעִיר כֻּלָּהּ, וְאוֹתוֹ בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה לֹא נִשְׂרַף. אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מְדִינָה, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה – עִם הַחַיִּים הוּא עוֹשֶׂה אוֹ עִם הַמֵּתִים הוּא עוֹשֶׂה? הֱוֵי אוֹמֵר: עִם הַחַיִּים הוּא עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ: כֶּלֶב אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ? מֵת אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ? אִם כֵּן יְאַבְּדֶנָּה מִן הָעוֹלָם! אָמַר לוֹ: אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין הָעוֹלָם צָרִיךְ לוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הָיָה מְבַטְּלָהּ, הֲרֵי הֵם עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה, לַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּיאָיוֹת – יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁאֲלוּ פִילוֹסוֹפִים אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי: אִם אֱלֹהֵיכֶם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶם: אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין הָעוֹלָם צָרִיךְ לוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הָיָה מְבַטְּלוֹ; הֲרֵי הֵם עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה, לַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת – יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים? אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִים לִתֵּן אֶת הַדִּין. דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים וְהָלַךְ וּזְרָעָהּ בְּקַרְקַע – דִּין הוּא שֶׁלֹּא תִּצְמַח, אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וְהוֹלֵךְ, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִים לִתֵּן אֶת הַדִּין (עבודה זרה נד ע"ב).

פִילוֹסוֹפוֹס – הוגה דעות יווני או רומי.

מִתְקַנֵּא בְּעוֹבְדֶיהָ – נלחם בקנאות באנשים העובדים עבודה זרה.

הֶעֱלָה לוֹ שֵׁם – קרא לו בשם.

מָה רָאִיתָ? – על סמך מה אתה אומר זאת?

סָרְחָה – מרדה.

יְאַבְּדֶנָּה מִן הָעוֹלָם – יסלק אותה (את העבודה הזרה).

צָרִיךְ לוֹ – זקוק לו.

יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ – יהרוס, ישמיד.

מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים – בגלל התנהגותם הקלוקלת של עובדי עבודה זרה.

הַזְּקֵנִים – חכמי היהודים.

לִתֵּן אֶת הַדִּין – להיענש.

סְאָה – כשישה ק"ג.

דִּין וגו' – מן הראוי היה שהאדמה לא תצמיח יבול (מחיטה גזולה).

*

צא אָמַר לוֹ זוֹנִין לְרַ' עֲקִיבָא: לִבִּי וְלִבְּךָ יוֹדְעִים שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה אֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וַהֲרֵי רוֹאִים אָנוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהוֹלְכִים פִּסְחִים וּבָאִים שְׁלֵמִים! אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁהָיָה בָּעִיר, וְכָל בְּנֵי עִירוֹ הָיוּ מַפְקִידִים אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְעֵדִים, וּבָא אָדָם אֶחָד וְהִפְקִיד אֶצְלוֹ בְעֵדִים. פַּעַם אַחַת שָׁכַח וְהִפְקִיד אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְעֵדִים. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בּוֹא וְנִכְפְּרֶנּוּ. אָמַר לָהּ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עָשָׂה שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן אָנוּ נְאַבֵּד אֶת אֱמוּנָתֵנוּ? אַף כָּךְ יִסּוּרִים, בְּשָׁעָה שֶׁמְּשַׁגְּרִין אוֹתָם עַל הָאָדָם מַשְׁבִּיעִין אוֹתָם שֶׁלֹּא תֵּלְכוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְלֹא תֵּצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּבְשָׁעָה פְּלוֹנִית וְעַל יְדֵי פְּלוֹנִי וְעַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם לָצֵאת, הָלַךְ זֶה לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה. אָמְרוּ יִסּוּרִים: דִּין הוּא שֶׁלֹּא נֵצֵא; וְחוֹזְרִים וְאוֹמְרִים: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עָשָׂה שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן, אָנוּ נְאַבֵּד שְׁבוּעָתֵנוּ? (עבודה זרה נה ע"א).

זוֹנִין – יהודי היה.

לִבִּי וְלִבְּךָ וגו' – שנינו.

אֵין בָּהּ מַמָּשׁ – ראו בקטע הקודם.

הוֹלְכִים וגו' – נכנסים לבית עבודה זרה נכים ויוצאים ממנו בריאים.

מַפְקִידִים – את כספם.

וְהִפְקִיד – נהג תמיד להפקיד (בנוכחות עדים).

נִכְפְּרֶנּוּ – נכחיש ונטען שלא הפקיד אצלנו דבר.

אֱמוּנָתֵנוּ – האמון שנותנים בנו.

יִסּוּרִים – מחלות ופגעים.

תֵּלְכוּ – אל האדם.

תֵּצְאוּ – מן החולה.

סַם – תרופה.

הָלַךְ זֶה – האדם החולה.

דִּין הוּא וגו' – ראוי היה שנישאר בגופו של החולה.

נְאַבֵּד שְׁבוּעָתֵנוּ – לא נקיים מה שנשבענו לעשות.

*

צב אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' חֲנִינָא: לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבַד. אִם כֵּן לָמָּה נִבְרְאָה לְבָנָה? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹתָם אֱלוֹהוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אִם מִשֶּׁהֵם שְׁנַיִם מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה – עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עוֹשִׂים אוֹתָם אֱלוֹהוֹת, אִלּוּ הָיָה אֶחָד – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ו, א).

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

לַעֲשׂוֹתָם – את הירח והשמש.

מָה אִם מִשֶּׁהֵם וגו' – גם כאשר השמש והירח מכהים זה את אורו של זה (בשעת ליקוי מאורות), עובדיהם ממשיכים להאמין באלוהותם.

*

צג גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כג, ב), וְאָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם – מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִים עַצְמְכֶם עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בָּנִים? אָמַר לוֹ: הִזְכַּרְתַּנִי צָרָתִי. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי: בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל שֻׁלְחָנִי, זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְּפַצְּעִים אֶת מוֹחָם אֵלּוּ לְאֵלּוּ. אָמַר לוֹ: וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶם? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ. נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֶת זֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ – לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב? אָמַר לָהֶם: אֵינִי מֵשִׁיב אֶתְכֶם רֵיקָנִים! בְּעֵשָׂו כָּתוּב שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת – וְכָתוּב בּוֹ “נְפָשׁוֹת” (בראשית לו, ו) הַרְבֵּה, וּבְיַעֲקֹב כָּתוּב שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, וְכָתוּב בּוֹ “נֶפֶשׁ” (שם מו, כז) אַחַת? אֶלָּא עֵשָׂו, שֶׁהָיָה עוֹבֵד לֶאֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה, כָּתוּב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה; אֲבָל יַעֲקֹב, שֶׁכָּל בֵיתוֹ עוֹבְדִים לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד, כָּתוּב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת – “וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב” (שמות א, ה) (ויק"ר ד, ו; ילק"ש לבראשית, קלז).

אָנוּ – עובדי עבודה זרה.

“אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” – פסוק הנדרש כתובע מן המיעוט ללכת בדרכו של הרוב.

מַשְׁוִים עַצְמְכֶם עִמָּנוּ – מסכימים איתנו.

מְפַצְּעִים – פוצעים.

מַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶם – מביא אותם להסכים זה עם זה.

דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ – ביטוי ציורי שמשמעו: פטרת אותו בהסבר שאין בו ממש.

רֵיקָנִים – בלא תשובה.

עֵשָׂו – המסמל במחשבת חז"ל את העולם הנוכרי.

עוֹבֵד לֶאֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה – ואין כאן רבים המצויים בדעה אחת (שבעקבותיה יש ללכת).

*

צד מָה הֵם תְּרָפִים? שׁוֹחֲטִין אָדָם בְּכוֹר וּמוֹלְגִין אֶת רֹאשׁוֹ וּמוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח וּבְשָׂמִים, וְכוֹתְבִין עַל צִיץ זָהָב שֵׁם רוּחַ הַטֻּמְאָה וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ, וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ בַּקִּיר, וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת לְפָנָיו וּמִשְׁתַּחֲוִין לוֹ (תנחומא ויצא, יב; פדר"א לה).

תְּרָפִים – סוג של עבודה זרה (השוו בראשית לא, יט).

מוֹלְגִין – משרים במים רותחים (להשרת השיער).

צִיץ – לוחית.

נוֹתְנִין – תולים.

*

צה כֵּיצַד הָיָה הַמֹּלֶךְ? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ כָל בָּתֵּי הָאֱלִילִים בִּירוּשָׁלַיִם – הַמֹּלֶךְ הָיָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, בְּמָקוֹם מֻפְלָג, וְצֶלֶם חָלוּל הָיָה, וּפָנָיו שֶׁל עֵגֶל, וְיָדָיו פְּשׁוּטוֹת כְּאָדָם שֶׁפּוֹתֵחַ יָדָיו לְקַבֵּל דָּבָר מֵחֲבֵרוֹ, וְטַס שֶׁל נְחֹשֶׁת בְּיָדוֹ. וְהָיָה נָתוּן לִפְנִים מִשִּׁבְעָה קִנְקְלִים. וְכָל אָדָם וְאָדָם לְפִי קָרְבָּנוֹ נִכְנָס: מִי שֶׁמַּקְרִיב עוֹף – נִכְנָס לְקִנְקֵל רִאשׁוֹן וּמַקְרִיב, עֵז – לְשֵׁנִי, שֶׂה – לִשְׁלִישִׁי, עֵגֶל – לִרְבִיעִי, פַּר – לַחֲמִישִׁי, שׁוֹר – לְשִׁשִּׁי. וּמִי שֶׁמַּקְרִיב בְּנוֹ, אוֹמְרִים הַכְּמָרִים, שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וְהָיוּ מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לִפְנִים מִן הַקִּנְקֵל הַשְּׁבִיעִי, וְהוּא נוֹשֵׁק לַמֹּלֶךְ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: “זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן” (הושע יג, ב). וְהָיוּ מַסִּיקִין אוֹתוֹ מִבִּפְנִים עַד שֶׁיָּדָיו נַעֲשׂוֹת כָּאוּר, וְנוֹטְלִין אֶת הַתִּינוֹק וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְתוֹךְ יָדָיו בְּטַס שֶׁל נְחֹשֶׁת. וְהָיוּ מְבִיאִין תֻּפִּים וּמַקִּישִׁין בָּהֶם בְּקוֹל גָּבוֹהַּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע אָבִיו קוֹל בְּנוֹ וּמֵעָיו הוֹמִים עָלָיו, וְהָיוּ הָעוֹמְדִים נוֹהֲמִים וְהַכְּמָרִים מְקַלְּסִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: יֵהָנֶה לְךָ, יֶעֱרַב לְךָ, יְבֻסַּם לְךָ! (תנחומא בובר ואתחנן, הוספה ב; איכ"ר א, ט; ילק"ש לירמיה, רעז).

הַמֹּלֶךְ – סוג של עבודה זרה (ראו למשל ויקרא כ, ב).

מֻפְלָג – מרוחק.

טַס – מגש.

לִפְנִים מִשִּׁבְעָה קִנְקְלִים – מצוי מאחורי שבע מחיצות.

אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ – הוא המשובח ביותר.

מַסִּיקִין אוֹתוֹ מִבִּפְנִים – מדליקים אש בגופו החלול של המולך.

נַעֲשׂוֹת כָּאוּר – מאדימות ולוהטות.

נוֹטְלִין – לוקחים.

מֵעָיו הוֹמִים עָלָיו – מרחם על בנו.

מְקַלְּסִים – אומרים דברי שבח.

*

צו אָמַר רַ' יִצְחָק: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים” (הושע יג ב)? – מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד עָשָׂה דְמוּת יִרְאָתוֹ וּמַנִּיחָה בְּכִיסוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹכְרָהּ, מוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ חֵיקוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ.

“זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן” (שם) – אָמַר רַ' יִצְחָק דְּבֵי רַ' אַמִּי: שֶׁהָיוּ כְּמָרִים נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, וּמַרְעִיבִים אֶת הָעֲגָלִים, וְעוֹשִׂים דְּמוּת עֲצַבִּים, וּמַעֲמִידִים אוֹתָם בְּצַד אֲבוּסֵיהֶם וּמוֹצִיאִים אוֹתָם לַחוּץ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָם, רָצִים אַחֲרֵיהֶם וּמְמַשְׁמְשִׁים בָּהֶם. אוֹמְרִים לוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה חָפֵץ בְּךָ – יָבוֹא וְיִזְבַּח עַצְמוֹ לוֹ (סנהדרין סג ע"ב).

מְלַמֵּד וגו' – ודורש “מכספם” כשתי מילים: כיס ופה.

יִרְאָתוֹ – אלילו.

“זֹבְחֵי” וגו' – פסוק הנדרש כאומר כי העגלים (הם העבודה הזרה) נושקים את בני האדם הזובחים להם.

כְּמָרִים – כוהנים לעבודה זרה.

וְעוֹשִׂים דְּמוּת וגו' – מפסלים פסלים בדמות בעלי הממון ומעמידים אותם בצד האבוס שממנו העגל אוכל (כך שהעגל מקשר בין המזון שהוא מקבל ובין אותם האנשים).

וּמוֹצִיאִים אוֹתָם – את העגלים הרעבים.

מְמַשְׁמְשִׁים – מבקשים ללקק (בחיפוש מזון).

אוֹמְרִים לוֹ – הכמרים לבעל הממון.

יָבוֹא וְיִזְבַּח וגו’– בוא והקרב לו קורבנות.

*

צז כֹּמֶר בָּא לְאָדָם וְאָמַר לוֹ: צֶלֶם פְּלוֹנִי שָׁלַח אֶצְלְךָ, בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁמַע שֶׁיֵּשׁ לְךָ בָּנִים הַרְבֵּה, לָמָה אֵין אַתָּה מַקְרִיב אֶחָד מֵהֶם? אוֹמֵר לוֹ: אֵינָם בִּרְשׁוּתִי, אֶחָד בַּכֶּסֶף וְאֶחָד בַּזָּהָב, אֶחָד בַּצֹּאן וְאֶחָד בַּבָּקָר. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה בָּא אֶצְלוֹ רֵיקָם אֵינוֹ כּוֹעֵס עָלֶיךָ? אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי בֵּן קָטָן אֶחָד בְּבֵית רַבּוֹ, הַמְתֵּן עַד שֶׁהוּא בָּא וַאֲנִי נוֹתֵן אוֹתוֹ לְךָ, וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמַקְרִיבוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ… אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם” (יחזקאל טז, כ) – מִכָּל בָּנֶיךָ שֶׁהָיוּ לְךָ, לֹא הָיָה לְךָ לְהַקְרִיב לָאֱלִילִים אֶלָּא זֶה, שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ לִשְׁמִי? (איכ"ר א, ט).

כֹּמֶר – כוהן לעבודה זרה.

אֵינָם בִּרְשׁוּתִי – ואיני שולט בהם.

בַּכֶּסֶף – עוסק בכסף.

מְקֻדָּשׁ לִשְׁמִי – ולומד תורה.

*

צח אָמְרוּ: אֵלִיָּהוּ הַצַּדִּיק הָיָה מְחַזֵּר עַל תְּפוּחֵי רָעָב שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם. פַּעַם אַחַת מָצָא תִּינוֹק שֶׁהָיָה תָּפוּחַ וּמוּטָל בָּאַשְׁפָּה. אָמַר לוֹ: מֵאֵיזוֹ מִשְׁפָּחָה אַתָּה? אָמַר לוֹ: מִמִּשְׁפָּחָה פְּלוֹנִית אֲנִי. אָמַר לוֹ: כְּלוּם נִשְׁתַּיֵּר מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה? אָמַר לוֹ: לָאו, חוּץ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מְלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁאַתָּה חַי בּוֹ – אַתָּה לָמֵד? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אֱמֹר בְּכָל יוֹם: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (דברים ו, ד). אָמַר לוֹ: "הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה' " (עמוס ו, י), שֶׁלֹּא לִמְּדוּהוּ אָבִיו וְאִמּוֹ. מִיָּד הוֹצִיא יִרְאָתוֹ מֵחֵיקוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ עַד שֶׁנִּבְקַעַת כְּרֵסוֹ, וְנָפְלָה יִרְאָתוֹ לָאָרֶץ וְנָפַל הוּא עָלֶיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם” (ויקרא כו, ל) (סנהדרין סג ע"ב-סד ע"א).

מְחַזֵּר וגו' – סובב ומחפש אנשים שבטנם התנפחה מרעב.

“הָס” – שתוק.

לֹא לִמְּדוּהוּ – לעבוד את הקב"ה.

יִרְאָתוֹ – אלילו.

*

צט מְנַשֶּׁה נִרְאָה לְרַב אָשֵׁי בַּחֲלוֹמוֹ. אָמַר לוֹ רַב אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה הֲיִיתֶם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – הָיִיתָ תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵי בְּגָדַי וְרָץ אַחֲרַי (סנהדרין קב ע"ב).

בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – בתקופתו של מנשה.

וְרָץ אַחֲרַי – לעבוד עבודה זרה.

*

ק “וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלהֵיהֶם” (נחמיה ט, ד) – מָה אָמְרוּ? אוֹי אוֹי, זֶהוּ שֶׁהֶחֱרִיב הַמִּקְדָּשׁ וְשָׂרַף הַהֵיכָל וְהָרַג אֶת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהֶגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, וַעֲדַיִן מְרַקֵּד בֵּינֵינוּ! כְּלוּם נְתַתּוֹ לָנוּ אֶלָּא לְקַבֵּל עָלָיו שָׂכָר? אֵינֶנּוּ רוֹצִים לֹא בּוֹ וְלֹא בִּשְׂכָרוֹ! נָפַל לָהֶם פִּתָּק מֵרָקִיעַ, שֶׁהָיָה כָּתוּב בּוֹ “אֱמֶת”. יָשְׁבוּ בְּתַעֲנִית שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת. מְסָרוּהוּ בְּיָדָם. יָצָא כַּאֲרִי שֶׁל אֵשׁ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: “זֹאת הָרִשְׁעָה” (זכריה ה, ח) – זֶהוּ יֵצֶר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. כְּשֶׁתְּפָסוּהוּ נֶעֶקְרָה אַחַת מִשַּׂעֲרוֹתָיו. צָוַח וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. אָמְרוּ: הֵיאָךְ נַעֲשֶׂה? שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, יְרַחֲמוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַר לָהֶם נָבִיא: הֲטִילוּהוּ בְּדוּד שֶׁל אָבָר וְחַפּוּ אֶת פִּיו בְּאָבָר, שֶׁהָאָבָר שׁוֹאֵב אֶת הַקּוֹל (יומא סט ע"ב).

“וַיִּזְעֲקוּ” – העולים מן הגולה בימי הבית השני.

זֶהוּ – יצר הרע.

כְּלוּם נְתָתּוֹ וגו' – האם לא קיבלנו את יצר הרע רק כדי להתגבר עליו ולקבל שכר?

“אֱמֶת” – צודקים אתם.

מְסָרוּהוּ בְּיָדָם – את יצר העבודה הזרה.

פַּרְסָה – כארבעה קילומטרים.

אָבָר – עופרת.

חַפּוּ – כסו.

שׁוֹאֵב – סופג.

*

קא אָמַר רַ' יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִית אַחַת שֶׁהָיְתָה חוֹלָה בְּיוֹתֵר. אָמְרָה: אִם תַּעֲמֹד הַהִיא אִשָּׁה מֵחָלְיָהּ תֵּלֵךְ וְתַעֲבֹד לְכָל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם. עָמְדָה וְעָבְדָה לְכָל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לִפְעוֹר שָׁאֲלָה לִמְשָׁרְתֶיהָ: בַּמֶּה עוֹבְדִין לָזוֹ? אָמְרוּ לָהּ: אוֹכְלִין תְּרָדִין וְשׁוֹתִין שֵׁכָר וּמַתְרִיזִין בְּפָנֶיהָ. אָמְרָה: מוּטָב שֶׁתַּחֲזֹר הַהִיא אִשָּׁה לְחָלְיָהּ וְלֹא תַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָךְ (סנהדרין סד ע"א).

אִם תַּעֲמֹד – אם אבריא ממחלתי (ודיברה על עצמה בגוף שלישי).

עָמְדָה – הבריאה.

פְּעוֹר – שם של עבודה זרה (ראו במדבר כה, ג).

תְּרָדִין – ירק.

מַתְרִיזִין – עושים צורכיהם.

*

קב מַעֲשֶׂה בְּסַבְטָא בֶּן אָלַס שֶׁהִשְׂכִּיר חֲמוֹרוֹ לְנָכְרִית אַחַת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לִפְעוֹר אָמְרָה לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא. לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה אָמַר לָהּ: אַף אַתְּ הַמְתִּינִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא. אָמְרָה לוֹ: וְלֹא יְהוּדִי אָתָּה? אָמַר לָהּ: וּמָה אִכְפַּת לָךְ? נִכְנַס פָּעַר בְּפָנָיו וְקִנַּח בְּחָטְמוֹ, וְהָיוּ מְשָׁרְתֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְקַלְּסִים לוֹ וְאוֹמְרִים: מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם שֶׁעֲבָדוֹ לָזֶה בְּכָךְ! (סנהדרין סד ע"א).

אָלַס – עיר באסיה הקטנה.

הִשְׂכִּיר חֲמוֹרוֹ – השכיר עצמו (עם חמורו) להוביל אדם על הבהמה.

פְּעוֹר – ראו בקטע הקודם.

פָּעַר – עשה את צרכיו.

קִנַּח בְּחָטְמוֹ – ניקה את עצמו באפו של הפסל (כדי לבזותו).

מְקַלְּסִים – משבחים.

*

קג אָמַר לוֹ אַמְגּוּשִׁי אֶחָד לַאֲמֵימָר: מֵחֶצְיְךָ וּלְמַעְלָה שֶׁל הוּרְמִיז, מֵחֶצְיְךָ וּלְמַטָּה שֶׁל אֲהוּרְמִיז. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן הֵיאַךְ מַנִּיחַ אֲהוּרְמִיז לְהוּרְמִיז לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּיִם בְּאַרְצוֹ (סנהדרין לט ע"א).

אַמְגּוּשִׁי – כוהן פרסי (המאמין בקיומן של שתי אלוהויות, טובה ורעה).

אֲמֵימָר – חכם שזה שמו.

מֵחֶצְיְךָ וגו' – גוף האדם נברא בחלקו העליון בידי אל אחד (אלוהי הטוב) ובחלקו התחתון בידי אל אחר (אלוהי הרע).

מַנִּיחַ – מרשה.

לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּיִם וגו' – כלומר להתיר למי השתייה לצאת כשתן.

*

קד אַתָּה מוֹצֵא בְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הַמַּלְכֻיּוֹת עַד שֶׁנִּפְרָע מֵאֱלִילֵיהֶן וּמִשָּׂרֵיהֶן תְּחִלָּה; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם” (ישעיה כד, כא), וְאַחַר כָּךְ “עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה” (שם) (ילק"ש לישעיה, תיח; שם לירמיה, שלא).

נִפְרָע מִן הַמַּלְכֻיּוֹת – מעניש את אומות העולם (הפוגעות בישראל).

*

קה הַמָּשָׁל אוֹמֵר: הַכֵּה הָאֱלִילִים וְיֵבוֹשׁוּ הַכְּמָרִים (תנחומא וארא, יג).

הַמָּשָׁל – פתגם עממי (במקור בארמית).

הַכְּמָרִים – כוהני עבודה זרה.

*

קו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָרוֹאֶה מֶרְקוּלִיס אוֹמֵר: “בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן אֹרֶך אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ”; מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה אוֹמֵר: “בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ, וּכְשֵׁם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמָּקוֹם זֶה, כֵּן תֵּעָקֵּר מִכָּל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהָשֵׁב לֵב עוֹבְדֵיהֶן לְעָבְדְךָ”. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אֵין צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁעֲתִידִים לְהִתְגַּיֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' " (צפניה ג, ט) (ברכות נז ע"ב).

מֶרְקוּלִיס – עבודה זרה (מרקוריוס).

“נָתַן אֹרֶך אַפַּיִם” – נוהג בסבלנות (כלפי החוטאים לו).

נֶעֶקְרָה – סולקה.

*

קז “יֵבשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים, הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים” (תהלים צז, ז) – אָמַר רַב נַחֲמָן בְּשֵׁם רַ' מָנָא: עֲתִידָה עֲבוֹדָה זָרָה לִהְיוֹת בָּאָה וְרוֹקֶקֶת בִּפְנֵי עוֹבְדֶיהָ וּמְבַיַּשְׁתָּם, וּבָאָה וְכוֹרַעַת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – וּבְטֵלָה מִן הָעוֹלָם (ירושלמי עבודה זרה ד, ז).

רוֹקֶקֶת – יורקת (בבוז).

*