קח אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כִּתּוֹת שֶׁל מִינִים. מָה טַעַם? “בֶּן אָדָם, שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי” (יחזקאל ב, ג) – “אֶל הַגּוֹי הַמּוֹרֵד” לֹא נֶאֱמַר כָּאן אֶלָּא “אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים” (ירושלמי סנהדרין י, ה).
כִּתּוֹת שֶׁל מִינִים – קבוצות רבות של כופרים מסוגים שונים (כולל יהודים-נוצרים, המכונים בדרך כלל “מינים”).
מָה טַעַם? – מה הפסוק המוכיח זאת?
“גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים” – לשון רבים.
*
קט “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ” (משלי ה, ח) – זוֹ מִינוּת, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם: אַל תֵּלֵךְ בֵּין הַמִּינִים וְאַל תִּכָּנֵס לְשָׁם, שֶׁמָּא תִּכָּשֵׁל בָּם, וְאִם אָמַר: בָּטוּחַ אֲנִי בְּעַצְמִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם אֵינִי נִכְשָׁל בָּם, אוֹמְרִים לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה בָּטוּחַ, אַל תֵּלֵךְ. שֶׁמָּא תֹּאמַר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶם וְחוֹזֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר: “כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים” (שם ב, יט) (אדר"נ, נו"א, ב; שם, נו"ב, ג).
מִינוּת – כפירה (ובדרך כלל הכוונה ליהודים-נוצרים).
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
*
קי נֶאֱמַר: “טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ” (משלי ט, ב) – אֵלּוּ הַמִּינִים, שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִכְנָס בֵּינֵיהֶם מַאֲכִילִין אוֹתוֹ וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ וּמְכַסִּין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה; כֵּיוָן שֶׁהָיָה כְּאֶחָד מֵהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: “עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח, וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא” (שם ז, כג) (אדר"נ, נו"א, ב).
מְכַסִּין – מעניקים לו מחסה.
מַכִּיר וגו' – מזהה מה שנתן (למצטרף) ולוקח בחזרה.
עֲלֵיהֶם – על המצטרפים לכת המינים.
*
קיא לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן אָדָם עִם הַמִּינִים, וְאֵין מִתְרַפְּאִים מֵהֶם אֲפִלּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה.
וּמַעֲשֶׂה בְּבֶן דָּמָא בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ, וּבָא יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא לְרַפְּאוֹתוֹ – וְלֹא הִנִּיחוֹ רַ' יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ: רַ' יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הַנַּח לִי וְאֶתְרַפֵּא מִמֶּנּוּ, וַאֲנִי אָבִיא לְךָ רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מֻתָּר, – וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ וּמֵת. קָרָא עָלָיו רַ' יִשְׁמָעֵאל: אַשְׁרֶיךָ, בֶּן דָּמָא, שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר וְנִשְׁמָתְךָ יָצְאָה בְטָהֳרָה, וְלֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵרֶיךָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: “וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ” (קהלת י, ח) (עבודה זרה כז ע"ב).
לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן – לא יבוא בקשר כלשהו.
אֲפִלּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה – ייתכן שהרופא המין (המבקש להמית את החולה היהודי) בכל זאת יאריך את חייו לזמן קצר.
יַעֲקֹב וגו' – מתלמידי ישו.
כְּפַר סְכַנְיָא – יישוב בגליל התחתון.
הִנִּיחוֹ – הרשה לו.
אָמַר לוֹ – בן דמא (לדודו).
שֶׁהוּא מֻתָּר – שמותר להתרפא מרופא שהוא מין.
וְלֹא עָבַרְתָּ וגו' – מילאת אחרי דברי החכמים (ומי שאינו עושה כך כמוהו כפורץ גדר ועונשו גדול).
*
קיב הַגִּלְיוֹנִים וְסִפְרֵי מִינִים אֵין מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם מוֹצֵא אֲנִי סִפְרֵי מִינִים אֲנִי קוֹדֵד אַזְכָּרוֹתֵיהֶם וְגוֹנְזָן וְשׂוֹרֵף אֶת הַשְּׁאָר. אָמַר רַ' טַרְפוֹן: אֲקַפַּח אֶת בָּנַי, שֶׁאִם יִפְּלוּ סִפְרֵי מִינִים לְתוֹךְ יָדַי, שֶׁאֲנִי שׂוֹרְפָם הֵם וְאַזְכָּרוֹתֵיהֶם; שֶׁאֲפִלּוּ אִם יְהֵא אָדָם רוֹדֵף אַחֲרַי לְהָרְגֵנִי וְנָחָשׁ רָץ לְהַכִּישֵׁנִי – אֲנִי נִמְלָט לְבֵית עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְאֵינִי נִמְלָט לְבָתֵּיהֶם שֶׁל אֵלּוּ; שֶׁעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָם מַכִּירִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוֹפְרִים בּוֹ, וְהַלָּלוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ וְכוֹפְרִים בּוֹ.
אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: וּמָה אִם לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמַר הַמָּקוֹם: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם – סִפְרֵי מִינִים שֶׁמְּטִילִים אֵיבָה וְקִנְאָה וְתַחֲרוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּשָּׂרְפוּ הֵם וְאַזְכָּרוֹתֵיהֶם, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: “הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאֹיְבִים הָיוּ לִי” (תהלים קלט, כא-כב). וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה כָּךְ אֵין מַצִּילִין אוֹתָם לֹא מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת וְלֹא מִפְּנֵי הַמַּיִם וְלֹא מִכָּל דָּבָר הַמְאַבְּדָם (שבת קטז ע"א; ירושלמי שבת ט"ז, א; תוספתא שבת יג, ה; תנחומא קרח, הוספה א).
הַגִּלְיוֹנִים וְסִפְרֵי מִינִים – ספריהם של הנוצרים (הם הבשורות, האוונגליונים) וקבוצות מינים אחרות.
קוֹדֵד וגו' – חותך את שמות הקודש הכתובים בהם וגונז אותם.
אֲקַפַּח אֶת בָּנַי – לשון שבועה: ימותו בני אם לא יהיה הדבר כך.
עֲבוֹדָה זָרָה – עבודת אלילים.
לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם וגו' – כדי להחזיר את השלום בין הבעל לאשתו מותר לשטוף במים את השם המפורש שנכתב על מגילת קלף (ראו במדבר ה, כג-כד).
מַפֹּלֶת – של אבנים.
*
קיג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁנִּתְפַּס רַ' אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת הֶעֱלוּהוּ לְגַרְדּוֹם לִדּוֹן. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: זָקֵן שֶׁכְּמוֹתְךָ יַעֲסֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן. כְּסָבוּר אוֹתוֹ הַהֶגְמוֹן: עָלָיו הוּא אוֹמֵר, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתַּנִי עָלֶיךָ, דִּימוֹס – פָּטוּר אַתָּה. כְּשֶׁבָּא אֶל בֵּיתוֹ נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו אֶצְלוֹ לְנַחֲמוֹ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם תַּנְחוּמִים. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַּדְתָּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שֶׁמָּא דְּבַר מִינוּת בָּא לְיָדְךָ וְהִנַּאֲךָ, וְעָלָיו נִתְפַּשְׂתָּ? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי, וּמְצָאַנִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא שְׁמוֹ. אָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: “לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלהֶיךָ” (דברים כג, יט) – מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן בֵּית הַכִּסֵּא לְכוֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם. אָמַר לִי: כָּךְ לִמְדַּנִי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי –"כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ" (מיכה א, ז) – מִמְּקוֹם הַטִּנֹּפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת יֵלֵכוּ, וְהִנְּאַנִי הַדָּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְפַּשְׂתִּי לְמִינוּת, וְעָבַרְתִּי עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ” (משלי ה, ח) – “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ” – זוֹ מִינוּת, “וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ” – זוֹ הָרָשׁוּת (עבודה זרה, טז ע"ב-יז ע"א).
נִתְפַּס רַ' אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת – הובא למשפט על ידי השלטון הרומי בחשד שהצטרף אל היהודים שנטו אחרי הנצרות (הקרויים “מינים”).
גַּרְדּוֹם – במת המשפט.
הֶגְמוֹן – השופט הרומי.
דְּבָרִים בְּטֵלִים – דברי הבל.
כְּסָבוּר וגו' – השופט חשב שר' אליעזר מדבר עליו, ואילו הוא דיבר על הקב"ה (שהוא דיין אמת).
הֶאֱמַנְתַּנִי – נתת את אמונך בי וביושרי.
דִּימוֹס – משוחרר.
לְנַחֲמוֹ – על שנתפס מלכתחילה בחשד שווא.
דְּבַר מִינוּת וגו' – שמעת משהו מתורתם של המינים והדבר גרם לך הנאה.
כְּפַר סְכַנְיָא – ראו קטע קיא.
“וּמְחִיר כֶּלֶב” – בעל חיים טהור (כגון שה) שהוחלף תמורת כלב.
מַהוּ לַעֲשׂוֹת וגו' – האם מותר להשתמש בדמיהם כדי לבנות בית כיסא לכוהן הגדול (אם אסור להקריבם במקדש)?
מִמְּקוֹם הַטִּנֹּפֶת וגו' – כספים שמגיעים ממקור לא נקי ישמשו לדבר שאינו נקי. עַל יְדֵי זֶה – ובגלל זה.
הָרָשׁוּת – השלטון (הזר).
*
קיד חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ הָלַךְ לִכְפַר נַחוּם, עָשׂוּ לוֹ הַמִּינִים דָּבָר וְהִכְנִיסוּהוּ רָכוּב עַל הַחֲמוֹר בְּשַׁבָּת. הָלַךְ אֶצְלוֹ יְהוֹשֻׁעַ דּוֹדוֹ וְנָתַן עָלָיו מִשְׁחָה – וְנִתְרַפֵּא. אָמַר לוֹ: כֵּיוָן שֶׁנָּעַר בְּךָ חֲמוֹרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אִי אַתָּה יָכוֹל לָדוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יָרַד לוֹ מִשָּׁם לְבָבֶל וּמֵת שָׁם בְּשָׁלוֹם (קה"ר א, ח).
כְּפַר נַחוּם – יישוב באזור הכינרת שהיתה בו קהילה של מינים.
עָשׂוּ לוֹ דָּבָר – כישוף.
רָכוּב עַל הַחֲמוֹר – והוא חילול שבת בפרהסיא.
שֶׁנָּעַר בְּךָ וגו' – כבר שמעת את קול נעירת חמורו של ישו.
לָדוּר – להתגורר.
בָּבֶל – שבה לא היו מצויים מינים.
*
קטו רַ' יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָה, הָיוּ הַמִּינִים מִתְעַסְּקִים עִמּוֹ, הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ וּמֵשִׁיב, שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ וּמֵשִׁיב. אָמַר לָהֶם: עַל חִנָּם אַתֶּם מְשִׁיבִים, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה בֵּינֵינוּ: כָּל מִי שֶׁנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ יְהֵא פּוֹצֵעַ מוֹחוֹ בְּקֻרְנָס. נִצְּחָם וּפָצַע מוֹחֵיהֶם, עַד שֶׁנִּתְמַלְּאוּ פְּצָעִים פְּצָעִים. כְּשֶׁבָּא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, סִיְּעוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם וְנִצַּחְתָּ. אָמַר לָהֶם: לְחִנָּם? לְכוּ וְהִתְפַּלְּלוּ עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ וְעַל אוֹתָהּ הַחֵמֶת, שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, אֲבָל עַכְשָׁו מְלֵאָה פֶּחָמִים (קה"ר א, ח).
מִתְעַסְּקִים – מתווכחים בענייני אמונה.
עַל חִנָּם וגו' – אין שום תועלת ממשית בוויכוח שבינינו.
נוֹצֵחַ – מנצח (בוויכוח).
פּוֹצֵעַ וגו' – מכה בחוזקה בפטיש על ראשו.
לְחִנָּם? – וכי לא שילמתי מחיר יקר על כך?
אוֹתוֹ הָאִישׁ – כלומר: עלי.
חֵמֶת – שק עור לנוזלים (והוא כינוי פיוטי לראשו של ר' יהודה, שהוויכוח פגע בו על ידי כך שכמה מדעותיהם של המינים חדרו לתוכו).
*
קטז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. וְלֹא כְּרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַהִי? כְּשֶׁעָמַד יַנַּאי הַמֶּלֶךְ עַל הַחֲכָמִים לְהָרְגָם – שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הִטְמִינַתּוּ אֲחוֹתוֹ, וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְיֵשׁוּ בָּרְחוּ לַאֲלֶכְסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרָיִם. כְּשֶׁהָיָה שָׁלוֹם שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: “מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, לָךְ אֲלֶכְסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי, בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וְאָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה”. אָמַר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שָׁלוֹם לוֹ. עָמַד וּבָא וְנִזְדַּמֵּן לוֹ פֻּנְדָּק אֶחָד. עָשׂוּ לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל. אָמַר: כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אָמַר לוֹ: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אָמַר לוֹ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק? הוֹצִיא אַרְבַּע מֵאוֹת שׁוֹפָרוֹת וְנִדָּהוּ. כָּל יוֹם בָּא לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: קַבְּלֵנִי. לֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ. יוֹם אֶחָד הָיָה קוֹרֵא שְׁמַע וּבָא לְפָנָיו, וְאָמַר לְקַבְּלוֹ. הֶרְאָה לוֹ בְּיָדוֹ. כְּסָבוּר יֵשׁוּ שֶׁהוּא דוֹחֵהוּ. הָלַךְ וְזָקַף לְבֵנָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִמְּךָ – כָּל הַחוֹטֵא וּמַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
וְאָמַר מָר: יֵשׁוּ כִּשֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל (סוטה מז ע"א; סנהדרין קז ע"ב).
שְׂמֹאל דּוֹחָה וגו' – אין לדחות שום אדם דחייה מוחלטת, אלא להרחיק ולנזוף מצד אחד אך לקרב ולעודד מצד אחר.
כְּשֶׁעָמַד וגו' – בימי המלך החשמונאי ינאי (מאה ראשונה לפני הספירה, שנהה אחרי הצדוקים וביקש לפגוע בחכמי הפרושים וביניהם ר' שמעון בן שטח ור' יהושע בן פרחיה.
הִטְמִינַתּוּ – הסתירה אותו (אחותו, שלומציון המלכה).
יֵשׁוּ – הנוצרי.
כְּשֶׁהָיָה שָׁלוֹם – בין בית המלוכה לחכמים.
‘בַּעֲלִי וגו’ – בקשה (בלשון פיוטית) לחזרת ר' יהושע, היושב באלכסנדריה, אל ירושלים.
כַּמָּה נָאָה וגו' – דברי ר' יהושע: כמה נאה המקום שאנו מתאכסנים בו (אך המילה “אכסניא” יכולה להיות גם במשמעות: בעלת הפונדק המארחת אותנו [וכך הבין ישו]).
טְרוּטוֹת – עמומות.
נִדָּהוּ – החרים אותו.
קַבְּלֵנִי – החזר אותי (ובטל את הנידוי).
אָמַר לְקַבְּלוֹ – התכוון לקבלו.
הֶרְאָה לוֹ בְּיָדוֹ – סימן שימתין (אך ישו לא הבין את כוונתו).
זָקַף לְבֵנָה – העמיד מצבה.
מַסְפִּיקִין – מאפשרים.
וְאָמַר מָר – אמר אחד מן החכמים.
*
קיז בֶּן סְטָדָא הוֹצִיא כְּשָׁפִים מִמִּצְרַיִם בִּסְרִיטָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ (שבת קד ע"ב).
בֶּן סְטָדָא – יש מפרשים ככינוי גנאי לישו הנוצרי.
הוֹצִיא וגו' – המצרים שמרו לעצמם את סודות הכישוף, והוא הוציא אותם משם על קלף שתחב מתחת לעורו (וראו בסוף הקטע הקודם).
*
קיח הַמֵּסִית מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן עָשׂוּ לְבֶן סְטָדָא בְּלֹד, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח (סנהדרין סז ע"א).
בֶּן סְטָדָא – ראו בקטע הקודם.
וּתְלָאוּהוּ – לאחר שנסקל.
*
קיט שָׁנִינוּ: בְּעֶרֶב הַפֶּסַח תְּלָאוּהוּ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְהַכָּרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם, שֶׁהָיָה יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁכִּשֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל: כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת, יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו. וְלֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח.
אָמַר עֻלָּא: וְכִי בֶּן לִמּוּד זְכוּת הוּא? מֵסִית הוּא! וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: “לֹא תַּחֲמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו” (דברים יג, ט)?
– שׁוֹנֶה יֵשׁוּ, שֶׁקָּרוֹב לְמַלְכוּת הָיָה.
שָׁנוּ חֲכָמִים: חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁוּ: מַתַּאי, נַקַּאי, נֵצֶר וּבֻנִּי וְתוֹדָה.
הֵבִיאוּ לְמַתַּאי, אָמַר לָהֶם: מַתַּאי יֵהָרֵג? וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים” (תהלים מב, ג)! אָמְרוּ לוֹ: הֵן, מַתַּאי יֵהָרֵג, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: “מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ” (שם מא, ו). הֵבִיאוּ לְנַקַּאי, אָמַר לָהֶם: נַקַּאי יֵהָרֵג? וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג” (שמות כג, ז)! אָמְרוּ לוֹ: הֵן, נַקַּאי יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: “בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי” (תהלים י, ח). הֵבִיאוּ לְנֵצֶר, אָמַר לָהֶם: נֵצֶר יֵהָרֵג? וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה” (ישעיה יא, א)! אָמְרוּ לוֹ: הֵן, נֵצֶר יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב” (שם יד, יט). הֵבִיאוּ לְבֻנִּי, אָמַר לָהֶם: בֻּנִּי יֵהָרֵג? וַהֲרֵי נֶאֱמַר “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד, כב)! אָמְרוּ לוֹ: הֵן, בֻּנִּי יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ” (שם שם, כג). הֵבִיאוּ לְתוֹדָה. אָמַר לָהֶם: תּוֹדָה יֵהָרֵג? וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “מִזְמוֹר לְתוֹדָה” (תהלים ק, א)! אָמְרוּ לוֹ: הֵן, תּוֹדָה יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: “זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדֶנְנִי” (שם נ, כג) (סנהדרין מג ע"א).
תְּלָאוּהוּ – ראו בקטע הקודם.
הַכָּרוֹז וגו' – ארבעים יום קודם הוצאת אדם להורג מודיעים על כך ברבים, כדי שמי שיוכל למצוא לו זכות יבוא לבית הדין ויעשה כך.
בֶּן לִמּוּד זְכוּת הוּא – מי שראוי שיחפשו לו זכות.
מֵסִית הוּא – ואין לחפש לו זכות.
קָרוֹב לְמַלְכוּת הָיָה – קרוב לשלטונות הרומיים (ונהגו עמו לפנים משורת הדין).
חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים – ולהלן מדרשי שמות (מבדחים) על שמות התלמידים, המוציאים לעצמם זכות בעזרת פסוקי מקרא, ומולם דברי החכמים הגוזרים עליהם מוות.
*
קכ “לֹא אִישׁ אֵל” (במדבר כג, יט) – לְפִי שֶׁצָּפָה בִּלְעָם וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ אָדָם בֶּן אִשָּׁה שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד, שֶׁמְּבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ לְהַטְעוֹת כָּל הָעוֹלָם (ילק"ש לבמדבר, תשסה).
אָדָם בֶּן אִשָּׁה – והכוונה לישו.
לַעֲמֹד – לקום.
*
קכא אָמַר רַ' אָבִין בְּשֵׁם רַ' חִלְקִיָּה: טָפַשׁ לִבָּם שֶׁל שַׁקְרָנִים, שֶׁהֵם אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ בֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה אִם בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, כְּשֶׁרָאָה שֶׁבָּא לְשָׁחֳטוֹ וְלֹא יָכֹל לִרְאוֹתוֹ בְּצַעַר, אֶלָּא מִיָּד צָוַח: “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!” (בראשית כב, יב). וְאִלּוּ הָיָה לוֹ בֵּן הָיָה מַנִּיחוֹ, וְלֹא הָיָה הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ תֹּהוּ וָבֹהוּ?! לְפִיכָךְ שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: “יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ” (קהלת ד, ח) (אג"ב לא, ג).
שַׁקְרָנִים – הכוונה לנוצרים.
בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם – הוא סיפור עקידת יצחק.
צָוַח – קרא. הָיָה מַנִּיחוֹ – היה מרשה (לצלוב אותו).
*
קכב “יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי” (קהלת ד, ח) – “יֵשׁ אֶחָד” זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (דברים ו, ד), “וְאֵין שֵׁנִי” – שֶׁאֵין לוֹ שֻׁתָּף בְּעוֹלָמוֹ, “גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ” (קהלת ד, ח) – אָח אֵין לוֹ, בֵּן מֵאַיִן יֵשׁ לוֹ? (קה"ר ח, א).
אָח וגו' – אם הוא יחיד בעולמו, את מי נשא לאישה כדי להוליד בן?
*
קכג “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מוֹלֵךְ, וְיֵשׁ לוֹ אָב אוֹ אָח. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אֵינִי כֵּן, “אֲנִי רִאשׁוֹן” (ישעיה מד, ו) – שֶׁאֵין לִי אָב, “וַאֲנִי אַחֲרוֹן” (שם) – שֶׁאֵין לִי בֵּן, “וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים” (שם) – שֶׁאֵין לִי אָח (שמו"ר כט, ה).
מָשָׁל – דוגמה (מן העולם האנושי, המנוגדת לדמות הקב"ה).
*
קכד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל מָקוֹם שֶׁפָּקְרוּ הַמִּינִים תְּשׁוּבָתָם בְּצִדָּם: “נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ” (בראשית א, כו) – “וַיִבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ” (שם שם כז); “הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” (שם יא, ז) – “וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר” (שם שם, ה); “כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים” (שם לה, ז) – “לָאֵל הָעֹנֶה אוֹתִי” (שם שם, ג); “כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרוֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ” (דברים ד, ז) – “בְּכָל קָרָאנוּ אֵלָיו” (שם); “וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל… אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים” (שמואל ב ז, כג) – “לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם” (שם); “עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו” (דניאל ז, ט) – “וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב” (שם). – אֵלּוּ לָמָּה לִי? שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלַךְ בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא” (שם ד, יד). הָתֵינַח כֻּלָּם – “עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו” מָה יֵשׁ לוֹמַר? – אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה (סנהדרין לח ע"ב).
כָּל מָקוֹם וגו' – כל פסוק שנזכר בו האלוהים בלשון רבים (והכופרים רצו להוכיח ממנו שיש בשמים אלוהויות רבות), נזכר בצדו האלוהים גם בלשון יחיד (ובכך מתבטלת טענת המינים).
“נַעֲשֶׂה” – בלשון רבים.
“וַיִבְרָא” – בלשון יחיד (ובדומה בכל הדוגמאות שבהמשך). “עַד דִּי כָרְסָוָן” וגו' – ותרגום הפסוק: “עד ששני כיסאות הוטלו [=לשון רבים] ועתיק יומין [=הקב”ה, לשון יחיד] ישב".
אֵלּוּ לָמָּה לִי? – מה נלמד מן הכתובים המזכירים את לשון רבים?
נִמְלַךְ וגו' – מתייעץ עם המלאכים (והם הרבים).
“בִּגְזֵרַת עִירִין” וגו' – ותרגום הדברים: “הדבר הוא בגזירת המלאכים ומאמר הקדושים”.
הָתֵינַח וגו' – הבנו את צורת הרבים בפסוקים השונים, אך מה עניינם של שני הכיסאות?
*
קכה הַמִּינִים שָׁאֲלוּ אֶת רַ' שִׂמְלַאי, אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים” (דברים ד, לג). אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא כָּתוּב “מְדַבְּרִים” אֶלָּא “מְדַבֵּר” (שם). אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְאֵלּוּ דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב? חָזַר רַ' לֵוִי וּפֵרְשָהּ, אָמַר לָהֶם: “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים”. כֵּיצַד? אִלּוּ הָיָה כָּתוּב “קוֹל ה' בְּכוֹחוֹ” לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” (תהלים כט, ד) – בְּכוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם וְהַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם וְהַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא בִשְׁבִיל שֶׁשְּׁמַעְתֶּם קוֹלוֹת הַרְבֵּה תִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁמָּא אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, אֶלָּא תִּהְיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הוּא ה' אֱלוֹהֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָנֹכִי ה' אֱלהֶיךָ” (שמות כ, ב) (שמו"ר כט, א).
אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה – ראו בקטע הקודם.
דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ – ביטוי ציורי שמשמעו: פטרת אותם בהסבר שאין בו ממש.
לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב? – ומדוע נאמר “אלוהים” בלשון רבים?
“בְּכוֹחוֹ” – בעוצמתו (של הקב"ה).
לַעֲמֹד – להתקיים.
כָּל אֶחָד וְאֶחָד – מן הנוכחים במעמד סיני (ו"קול אלוהים" הוא שפע הקולות שנשמעו ממקור אחד).
*
קכו שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: בּוֹא וּרְאֵה, בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם לֹא “אֵל” וְלֹא “אֱלוֹהִים”, וְלֹא “שַׁדַּי” וּ"צְבָאוֹת", אֶלָּא "ה' ", שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים לִרְדּוֹת (מנחות קי ע"א; ספרי במדבר, קמג).
הַקָּרְבָּנוֹת – הפרקים העוסקים בקורבנות.
לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה וגו' – לאפשר למינים לנצח את עם ישראל בטענה שיש בשמים אלוהויות שונות.
*
קכז מִין אֶחָד אָמַר לְרַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי: כָּתוּב: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' " (בראשית יט, כד) – “מֵאִתּוֹ” הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר! אָמַר לוֹ כּוֹבֵס אֶחָד: הַנִּיחֵהוּ, אֲנִי אָשִׁיב לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי” (שם ד, כג) – “נָשַׁי” הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, אֶלָּא הַכָּתוּב אוֹמֵר כָּךְ, אַף כָּאן הַכָּתוּב אוֹמֵר כָּךְ (סנהדרין לח ע"ב).
“מֵאִתּוֹ” וגו' – והביטוי "מאת ה' " שבסוף הפסוק יכול ללמד שיש בשמים אלוהויות רבות, פרט לה' שנזכר בראשו.
כּוֹבֵס – אדם פשוט.
הַנִּיחֵהוּ – השאר אותו לי.
הַכָּתוּב אוֹמֵר כָּךְ – וזה עניין של סגנון המקרא בלבד.
*
קכח “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” (דברים ל, יב) – אָמַר לָהֶם משֶׁה: לֹא תֹאמְרוּ משֶׁה אַחֵר עוֹמֵד וּמֵבִיא לָנוּ תּוֹרָה אַחֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם, כְּבָר אֲנִי מוֹדִיעַ אֶתְכֶם “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” – שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנָּה בַּשָּׁמַיִם. (דב"ר ח, ו).
נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנָּה – נשאר ממנה.
*
קכט רַ' מֵאִיר קוֹרֵא לוֹ אָוֶן גִּלְיוֹן. רַ' יוֹחָנָן קוֹרֵא לוֹ עֲווֹן גִּלְיוֹן.
אִמָּא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיְתָה. הָיָה פִילוֹסוֹף אֶחָד בִּשְׁכוּנָתָהּ, שֶׁנָּטַל לוֹ שֵׁם שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שֹׁחַד. בִּקְּשׁוּ לְשַׂחֵק בּוֹ, הֵבִיאָה לוֹ אִמָּא שָׁלוֹם נֵר שֶׁל זָהָב וְהָלְכָה אֶצְלוֹ. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנִי שֶׁיַּחְלְקוּ לִי בְּנִכְסֵי בֵּית אָבִי. אָמַר לָהֶם: חִלְקוּ. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: כָּתוּב אֶצְלֵנוּ: בִּמְקוֹם בֵּן לֹא תִּירַשׁ הַבַּת. אָמַר לוֹ: מִיּוֹם שֶׁגְּלִיתֶם מֵאַרְצְכֶם נִטְּלָה תוֹרַת משֶׁה וְנִתְּנָה תוֹרָה אַחֶרֶת. וְכָתוּב בָּהּ: בֵּן וּבַת יוֹרְשִׁים כְּאֶחָד. לְמָחָר חָזַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהֵבִיא לוֹ הוּא חֲמוֹר לוּבִי. אָמַר לָהֶם: הִשְׁפַּלְתִּי לְסוֹף הַסֵּפֶר וְכָתוּב בּוֹ: לֹא לִגְרֹעַ מִתּוֹרַת משֶׁה בָּאתִי, אֶלָּא לְהוֹסִיף עַל תּוֹרַת משֶׁה בָּאתִי, וְכָתוּב בָּהּ: בִּמְקוֹם בֵּן לֹא תִּירַשׁ הַבַּת. אָמְרָה לוֹ: יָאִיר אוֹרְךָ כַּנֵּר. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בָּא הַחֲמוֹר וּבָעֵט בַּנֵּר (שבת קטז ע"א-ע"ב).
קוֹרֵא לוֹ – לספר הבשורה הנוצרי (הקרוי ביוונית: אוונגליון).
אָוֶן, עֲווֹן – מלשון רמייה או חטא.
נָטַל לוֹ שֵׁם – התגאה ברבים שהוא שופט שאינו מקבל שוחד.
לְשַׂחֵק בּוֹ – ללגלג עליו (ולהציגו כמקבל שוחד).
יַחְלְקוּ לִי וגו' – ייתנו לי חלק בירושת אבי.
כָּתוּב אֶצְלֵנוּ – בהלכה.
נִטְּלָה – נלקחה.
לוּבִי – רב ערך.
הִשְׁפַּלְתִּי – המשכתי לקרוא.
לֹא לִגְרֹעַ וגו' – דברי ישו (מתי ה 17 ואילך).
יָאִיר אוֹרְךָ וגו' – וביקשה כך להזכיר לו את השוחד שנתנה לו.
*
קל שָׁאֲלוּ הַמִּינִים אֶת רַ' אַבָּהוּ, אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מוֹצְאִים מִיתָה לַחֲנוֹךְ. אָמַר לָהֶם: לָמָּה? אָמְרוּ: נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה, “כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים” (בראשית ה, כד), וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: “כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדוֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ” (מלכים ב ב, ג). אָמַר לָהֶם: אִם לִלְקִיחָה אַתֶּם דּוֹרְשִׁים, נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: “הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ” (יחזקאל כד, טז). אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: יָפֶה הֱשִׁיבָם רַ' אַבָּהוּ (בר"ר כה, א).
אֵין אָנוּ וגו' – לא מסופר בתורה על מיתתו של חנוך (והיא ראיה לתורה הנוצרית שראתה את משיחהּ כמעין חנוך שני).
כָּאן – במסופר על חנוך.
לְהַלָּן – במסופר על אליהו (שעלה השמימה בסערה).
“מַחְמַד עֵינֶיךָ” – היא אשתו של יחזקאל, שבוודאי מתה.
*
קלא שְׁנֵי מִינִים הָיוּ, אֶחָד שְׁמוֹ שָׂשׂוֹן וְאֶחָד שְׁמוֹ שִׂמְחָה. אָמַר לוֹ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ” (ישעיה לה, י). אָמַר לוֹ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: אֲנִי גָדוֹל מִמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים” (אסתר ח, יז). אָמַר לוֹ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: יָבוֹא יוֹם וְיַעֲשׂוּךָ רָץ. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ישעיה נה, יב). אָמַר לוֹ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: יָבוֹא יוֹם וִימַלְּאוּ בְּךָ מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן” (שם יב, ג).
אָמַר לוֹ מִין שֶׁשְּׁמוֹ שָׂשׂוֹן לְרַ' אַבָּהוּ: עֲתִידִים אַתֶּם שֶׁתִּשְׁאֲבוּ לִי מַיִם בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן” (שם). אָמַר לוֹ: אִלּוּ נֶאֱמַר “לְשָׂשׂוֹן” – כִּדְבָרֶיךָ, עַכְשָׁו שֶׁנֶּאֱמַר “בְּשָׂשׂוֹן” – עוֹרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ יֵעָשֶׂה נאֹד וְנִשְׁאַב בּוֹ מַיִם (סוכה מח ע"ב).
גָּדוֹל מִמְּךָ – משום ששמי נזכר לפני שמך.
רָץ – שליח היוצא לפני המחנה ומבשר על בואו.
כִּדְבָרֶיךָ – הצדק היה עמך.
אוֹתוֹ הָאִישׁ – אתה (המין).
נֹאד – כלי עור ששומרים בו נוזלים.
*
קלב דַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוּרוֹס (אבות ב, יד).
אֶפִּיקוּרוֹס – כופר בעיקרי האמונה (כינוי שנוסד בעקבות שמו של פילוסוף יווני שתורתו נתפסה כדברי כפירה).
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות