כל הוגי־הדעות שבבני־אדם מסוף־העולם ועד סופו נזדעזעו מפני מאורע יחיד־במינו זה:

ל. טולסטוי, לאחר שמלאו לו שמונים ושתים שנה, עזב פתאום, בחברת הרופא מאַקובֶצקי, את ביתו ואת כפר־מושבו, נחלת־אבותיו מדורי־דורות, והניח מכתב אחריו לאשתו, שרוצה הוא להתבודד בימי־חייו האחרונים, ומבקש הוא, שלא תדרוש אחר מקום־מושבו. בדרך עמד זמן מועט במִנְזָר של נשים, שבו כלואה אחותו, והמשיך את נסיעתו. אבל הצטַנן וחלה בדלקת־הריאה, יָרד בתחנה קטנה, אַסטאפובוֹ שמה, ואחר ימים מועטים מת שם במחלה, שחלה בה.

נסיעה זו אי־אפשר לכנות בשם אחר זולת בריחה.

ממי או ממה ברח טולסטוי?

אומרים, שברח מאשתו ומשאר בני־ביתו, שלא הבינו לרוחו ודרשו, שידאג למצבם החמרי אחר מיתתו. בוודאי יש מקצת אמת באמירה זו. אבל האומרים כך שוכחים, שאילמלא היה טולסטוי מה שהוא על־פי השקפותיו, לא היה מוצא שום דופי בדרישתם של בני־ביתו, ואשתו לא היתה רעה בעיניו מנשיהם של טובי הסופרים האירופיים, שאפשר, אף היתה טובה מהן ועולָה עליהן בשכלה המעשי ובהתמכרותה לבעלה וילדיה.

אם ברח טולסטוי מבני־ביתו, לא ברח, איפוא, מפני שבני־ביתו שונים מאחרים אלא מפני שהוא שונה מאחרים.

במה הוא שונה מאחרים בנדון זה?

את מציאותו של הרע אינה מכחשת שום אמונה ושום שיטה פילוסופית שבעולם. כל האמונות וכל השיטות הפילוסופיות ביקשו לבאר את מקור הרע ולמצוא תחבולות, שעל־ידיהן אפשר לעקרו מן השורש. וכאן מתפרדות דרכיהן של שתי ההסתכלויות־בעולם המקוריות ביותר, שעליהן הושתת העולם הרוחני של עמי־אירופה החדשים.

תפיסת־העולם הישראלית עשתה לה לנקודת־מוצא את האדם. האלהים הוא הטוב (אֵל יחיד ומיוחד, שהוא רע מטבעו, הוא ניגוד פנימי) והעולם אינו אלא חומר ביד היוצר, ובכן אי־אפשר הדבר, שהעולם יהא רע על־פי עצם־טבעו. רע יכול להיות רק האדם. יכול אבל אינו מוכרח. אמנם, “יצר לב האדם רע מנעוריו”, אבל הלא “בצלם אלהים עשה את האדם” – ואלהים הוא הטוב. הנביאים היו רואים בתמהון בן־אדם, שהיה בא להצדיק את המעשים הרעים של בני־מינו על־ידי התנצלות, ש"יצר־הרע" הוא עצם־טבעו של האדם. אבל האדם יש לו יצר־רע “מנעוריו”, ואם אינו כובש אותו, הוא גורם רעה לעצמו ולעולם כולו. ובכן מוצאו של הרע הם מעשיו של האדם, – לא טבעו אלא מעשיו. ואף לגאול את העולם מן הרע יכול האדם עצמו. לגאול את העולם מן הרע הוא הוא “לתקן עולם במלכות־שדי” וליַסד “מלכות־שמים” על הארץ, שהרי האלהים הוא הטוב והתגשמות־רצונו בעולם הוא חידלון־הרע.

וגאולת־עולם זו תבוא על־ידי האדם, – אמנם, על־ידי האדם הגדול, על־ידי מלך־המשיח, אבל סוף־סוף על ידי אדם: אף המשיח אדם הוא וארצי הוא בטבעו. האדם ילחם ברע, ו"באחרית־הימים" “יגור זאב עם כבש”, “החרבות יכותתו לאתים” והרע יסוף לגמרו, כי “הארץ תמָלא דעה את ה' כמים לים מכסים”. “אחרית־ימים” זו הם הם ימות־המשיח, ימי מלכות־השמים על הארץ. תמצית־מובנם הוא רעיון־ההתקדמות, שהרי הם מלפנינו ולא מאחרינו. תיקון־העולם אפשרי הוא בתוך העולם. השמדת־הרע והמלכת־הטוב הן חיוב העולם ולא שלילתו.

כך הורו הנביאים וחיו בתורתם זו. אפילו ירמיה – הפֶּסימיסטי ביותר שבהם – רק אמר: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם”; בפועל לא עזב את עמו ולא הלך מאתו אפילו לאחר שהשליכוהו אל בור־הטיט בחצר־המטרה ולאחר שהציע לפני נבוזראדן רב־טבחים לבוא עמו לבבל ולראות שם בטוב. ובנוגע לישעיה, – די היה לחזקיה מלך יהודה להיטיב את דרכו – וכבר אנו רואים את הנביא עומד על ימינו ומעודדו במלחמתו בסנחריב.

תפיסת־העולם היוונית עשתה לה לנקודת־מוצא את העולם. לפיה אין העולם חומר ביד יוצר מחוצה לו, ובכן הרע שבו הוא רע עצמי. ובפועל הרי יש רע לא בחברה האנושית בלבד. הרי אף החיות, העופות והדגים אינם יודעים את היושר ואת הצדק: התקיף בולע את החלש ממנו. אם הרוח עוקרת אילנות משורש –כלום יש בזה מן הצדק? ואם הסערה משברת פסילים מעשי־ידי־אמן – כלום יש בזה מן הטוב? – ולפיכך כופרת הפילוסופיה המוסרית הנעלה ביותר של היוונים, הסטואיציסמוס, באפשרותו של תיקון־העולם על־ידי הטבות חלקיות והשתלמות מודרגת. הרע לא יסוף מן העולם, שהרי מוטבע הוא בטבע. הרע לא יסוף מן החברה, שהרי מצוי הוא בעולם. ואם האדם רוצה לגאול את עצמו מן הרע שבעולם צריך הוא לגאול את עממו מן העולם עצמו. גאולת־העולם מן הרע האנושי היא גאולת־האדם מן העולם. כך הורתה הפילוסופיה הסטואית. וגדוליה היו מתבודדים בפינת־מחשבתם ו"מבטלים" את העולם ואת ייסוריו ופגעיו על־ידי רעיונות נשגבים ותקיפים.

הנצרות, שהמשיח שלה היה צריך להיות למעלה מאנושי, הוכרחה לקבל את ההשקפה הסטואית על הרע. “יצר לב האדם רע **מנעוריו”** נעשה לה ל"יצר לב האדם רע מטבעו": אילמלא כן, הרי לא היה המשיח שלה צריך לגאול בדמיו את האנושיות מן “החטא הקדמון”. מן היהדות נשאר לה האידֵיאַל של “מלכות־שמים”. אבל מלכות זו לא תבוא עוד על־ידי עבודה אנושית והשתלמות מודרגת, אלא על ידי כוח שלמעלה מן האנושי. המשיח שלה נעשה כולו רוחני ו"מלכותו – מלכות־שמים – היא לא מעולם זה". ולפיכך ראתה אף הנצרות את האידֵיאל של השלמות בהתבודדות, במנזרים ו"מדבריות", בהעדר של חיי־משפחה. את הרע אי־אפשר להכחיד קודם שישוב לעולמנו המשיח שלמעלה מן הטבע. ובכן צריך לברוח מן הרע, צריך לעזוב את העולם, כדי שלא להשתתף ברע שלו, כדי להסיר מעל הצדיק והטוב את האחריות בעד הרשע והרע. אף גאולת־העולם של הנצרות היא בהווה גאולה מן העולם.

טולסטוי קיבל גם מן היהדות בצורתה הנבואית וגם מן היוונוּת בצורתה הנוצרית. מצד אחד מתבססת כל שיטתו על ההשקפה הישראלית, שהאדם הוא טוב מטבעו. בצלם־אלהים נברא האדם – והאלהים הוא הטוב. אך התרבות בהתהדרותה וברכרוכיתה והחוקים, האיסורים, העֳנָשים וכפית־השלטון – הם אך הם קילקלו את יצרו הטוב. הָסירו את הכבלים מעל רוחו של האדם – וטבעו האלוהי ימצא את הדרך הנכונה מאליו. זוהי ה"אנאַרכיות הרוחנית" של טולסטוי. ולהגיע אליה הוא שואף לא על־ידי צורת־שלטון אבּטוקראַטית או קונסטיטוציונית, מונאַרכית או ריפובליקנית, אלא על־ידי החזרת הנפש למקורה – לאלהים־הטוב. מפני־כן הוא בעל אמונה, אבל לא בעל־דת, כלומר: הוא שואף אל אותה האמונה־שבלב, שאין לה לא עיקרי־אמונה ולא מצוות מעשיות, אלא התעמקות ברוח־העליון, מקור כל הטבע וכל החיים, שבעיקרם אין בהם רע אלא אך טוב בלבד. כמו להיהדות הנבואית, אף לו מקור־הרע הוא – החברה האנושית במסדיה ויחסיה המסובכים, שקראה דרור לתאוות האנושיות ולכוח־האגרוף, ועל־ידי כך נתרחקה מן הטבע, מן האלהים, והיא הולכת ומתקלקלת יותר שהיא מתרחקת מן האדמה אֵם־כל־חי ומיגיע־כפים, וחיה בבטלה, בשכחת־אלהים ובעושק ישר ובלתי־ישר. זהו הרע וממנו צריך להגאל.

כיצד צריך וכיצד אפשר להגאל מן הרע הזה?

כאן עוזב טולסטוי את בסיסה של היהדות. לא לתקן עולם במלכות־שדי צריך לשם גאולת־העולם, אלא לשנות עולם זה. האדם צריך לא לשפר, להיטיב ולהשלים את החיים ההיסטוריים ההולכים ומתעַלים, אלא שעדיין לא הגיעו להמדריגה הרצויה, אלא לעזוב את החיים ההיסטוריים ולשוב אל החיים שלפני ההיסטוריה. טולסטוי אינו מוקיר את קנייני־התרבות, את ההמצאות לשם שיפור־החיים, את תיקונם של הסדרים המדיניים, ואפילו לא את המדעים ואת האמנות בתור תכלית לעצמם. אם כל אלה משמשים אמצעים להרבות את האחוה בין בני־האדם – מוטב, ואם לאו – ישָׁמדו מתחת שמי־ה'!

אף זוהי השקפה יהודית, שעברה אל הנצרות. ואולם היהדות לא היו לה בנדון זה שום “אִם – ואִם”. את כל קנייני־התרבות, את סדרי־החברה, את המדעים ואת האמנות חייב האדם להכשיר באופן שישמשו אמצעים לתיקון־העולם. היהדות אומרת, שאין לברוח מן העולם מחמת הרע שבו ואין להרתע לאחור: צריך לחיות בתוך העולם ולשנותו לטוב, לבער את הרע מקרבו. טולסטוי מטיף להנזר מן העולם כמו שהוא עתה ולשוב לאחור – אל החיים הטבעיים שלפני התרבות. היהדות רואה במעשים את המניע העיקרי להגשמת הרעיון של מלכות־השמים על הארץ. טולסטוי רואה במעשים אחד מן העיכובים להמלכת־השמים על הארץ, ולפיכך מתנגד טולסטוי ליהדות של התורה ושל התלמוד כאחד: המצוות המעשיות תופסות בהם מקום גדול יותר מדאי. בנדון זה תלמיד מובהק הוא טולסטוי לפאולוס. אף לדעתו של זה, אילמלא היתה בעולם התורה עם מצוותיה וחוקיה וענשיה, לא היה גם החטא, כי במקום שאין עבירה אין חטא. טולסטוי הרחיב רעיון זה גם ביחס אל החוקים המדיניים – ויֹצאה ה"אנארכיוּת הרוחנית" שלו, שהיא מתנגדת כל־כך ליהדות מפני שהיהדות שואפת לתקן את העולם על־ידי המעשים ועל־ידי החוקים, ואפילו על־ידי הענשים בתור אמצעי של חינוך. זהו – דרך־אגב – מקור שנאתו של טולסטוי ליהדות, שמבצבצת ועולה מרוב ספריו, שבהם הוא מעמיד את היהדות בשורה אחת עם האלילות: יודע הוא לכבד את הנביאים, הוא מעריץ ומפיץ את אגדות־התלמוד, אבל המעשיוּת שביהדות מתנגדת לשיטתו¹. לדעתו – וזוהי הדעה הסטואית־הנוצרית – אין העולם נגאל על־ידי מעשים: הוא נגאל על־ידי אי־מעשה. במעשים צפונה סכנה: הם מכריחים להלחם בעושה אחרת, הם עושים את החיים ל"מלחמת הכל בכל". צריך, איפוא, להתרחק מן המעשים היתֵרים, חוץ מאלה שהם הכרחיים מתוך אהבת־אחים, שהאדם צריך לאהוב את חברו. זהו מקור יחסו השלילי של טולסטוי לעסקנות מדינית, וזהו גם מקור “אי־ההתנגדות אל הרע”, שהוא מטיף לה בנוסחאות שונים. הדבר האחד, שהוא מתיר, היא – ההוראה, ההטפה, ההוכחה בפה ובעט. על־ידיהן יכול וצריך לבוא שינוי־ההכרה, לא על־ידי חוקים ואיסורים ושינוי־צורת־השלטון ומעשי־אונס מאיזה צד שיבואו. וגדול מן ההטפה, התוכחה והמלחמה בקולמוס הוא – המופת החי. צריך שהאדם יחיה בתורתו ויחיה על תורתו. צריך שיגשם במעשה מה שהוא מטיף בפיו או בעטו, שיהא הוא עצמו תורה חיה, תורה, שנתגשמה באדם המטיף לה.

וטולסטוי ניסה לגשם במעשה את תורתו לאחר שהרבה להטיף לה ולהורות אותה. היו ימים שבהם נרעש העולם על.ידי השמועה, שהגראַף טולסטוי נעשה בעל־מלאכה ועובד־אדמה. הוא הפקיר את קנייניו הפרטיים, הפקיר את זכותו על ספריו. והוא התחיל להוציא ספר אחר ספר, שבכל שורה ממנו היתה כרוכה סכנה לחירותו ואפילו לחייו. הוא הטיף לדברים, שבארץ־מולדתו לא נועז אדם אפילו לרמוז עליהם. את הרומאַנים המהוללים שלו, שעשו לו שם־עולם, קרא בשם “אמנות גרועה” והתכחש להם, מפני שאינם מתאימים לאידֵיאַל האמנותי החדש שלו. וכשהתחילו הרדיפות נגד כִּתוֹת דתיות שונות, וכשהתחילו המאסרים התכופים ומיתות־בית־הדין, יָצא הזקן בן־השמונים נגדם במחאות של אש־נעורים וביקש, שישימו את ה"עניבה המסוּבנת" על צואריו, וכשֶׁשָׁפטו וענשו את מוציאי־ספריו ומפיציהם התחנן בבקשות רשמיות, שישפטו ויענשו אותו. וביחד עם זה יַצא גם נגד הריבולוציונרים והטֶרוריסטים הרוסיים מכל המינים, עד שבימי־הריבולוציה ירד כבודו עד מאד בעיני הצעירים והמתקדמים מכל המינים.

אבל מעט־מעט חודר היאוש אל לבו. את כל אלה עשה – ומה הועיל בזה? את כל אלה עשה – האמנם עשה?… הוא הפקיר את רכושו ואת זכותו על ספריו, אבל אשתו ובני־ביתו לא הפקירו. עדיין הוא מוסיף לחיות חיי־אציל. הוא רצה להיות מופת לרבים – ונעשה איש־מופת, שכל היום צרים עליו מחנות של קורֶספונדנטים ו"אינטֶרוויוּאֶרים" ועושים אותו חומר לסֶנסאַציות. הוא מחה נגד גזל־משפט, רדיפות ותליות – והמצב הולך ורע מיום ליום. הוא ביקש, שיענשו אותו, ואין שמים אליו לב: ימחה לו הזקן כאַוַת־נפשו, – כלום יש מי שישמע לו?

“שבתך בתוך מרמה” – היא הקללה הגדולה ביותר לאדם גדול באמת.

הרע גובר, הרע מנצח, הרע מריע תרועת־נצחון. וכלום יש דבר נורא בעולם לאדם כשר מן הרע שְׁכוּר־הנצחון ועליז־הגאוה?

ומה נשאר לו, לחניך של הסטואיציסמוס והנצרות, אם לא לברוח? – לגאול את העולם, הרי זה – להגאל מן העולם. לכל הפחות, לא תחול עליו האחריות בעד הרע. לכל הפחות, יחיה הוא בתורתו ועל תורתו.

והזקן בן השמונים והשתים עוזב את ביתו והולך לבקש התבודדות – ומוצא את המות. וכי זה אין סמל נפלא? –: התבודדות גמורה אפשר למצוא רק במות. רק הוא גואל מן החברה האנושית ומן הרע האנושי….

טולסטוי הוא מ"יתומי־העולם". הוא עלה על ראש־הפסגה של האידֵיאל המעורב מיהדות ויוונוּת, מנבואה ישראלית ונזירות נוצרית.

וכי אפשר, וכי צריך לצאת בעקבותיו?

אל מרום האַלְפִּים, במקום שם יִנְוֶה שלג־עולמים יכול לעלות רק נשר גדָל־כנפים. מי שאֵינם נשרים לא יעלו שמה. ולחיות שם אף הנשר אינו יכול ולהקות של נשרים אינן במציאות…

אודיסה, ביום מות טולסטוי (י"ח במרחשון, תרע"א).