א.    🔗

שונים הם גדולי־היוצרים שבעולם. יש מהם, שרעיון גדול אחד מלפף אותם מתחילת חיי־ההכרה שלהם ועד סופם – וזו גדולתם. את הרעיון־השליט היחידי, שנעשה המניע של כל חיי־רוחם, הם עושים כוח היסטורי פועל באומתם, בחברתם או באנושיות כולה.

ואולם מרובים מהם הם אותם הגדולים, שגדולתם היא – התרכובת הגדולה של נשמתם. מורכבות הן אמונותיהם ודעותיהם ביותר וקשה להעמיד את כל יצירתם על יסוד אחד. כי שונים ומשונים הם היסודות, שעליהם הושתת מפעל־חייהם. אלא שתרכובת זו באה ברוחם הגדולה לידי סו’נתיסה עליונה.

ואחד מאלה האחרונים הוא “הסופר הגדול של אדמת־רוסיה”, לֶב ניקולאיֶביץ טולסטוי.

העובדה כשהיא לעצמה, שהוא אחד מגדולי־המספרים שבכל הדורות וביחד עם זה הוא גם הוגה־דעות עמוק, פילוסוף דתי מקורי ומקיף, – עובדה זו בלבד מעידה, שהוא מורכב ביותר.

מצד אחד, הוא צופה ומסתכל בהרגשותיהם ומחשבותיהם של בני־האדם, בסערות־תאוותיהם ובהתלבטותם היגעה כעופות בכלוב. ויודע ומכיר הוא את כל הנכלים והערמומית והתהפוכות שבבני־אדם ביחד עם הפשטות והיַשׁרוּת של הטבע, שפועל בהם כיֵצר סתום ומקרב אותם לשאר בעלי־החיים, ואפילו להצמחים והדוממים, בחייהם הקבועים, המוצקים והבלתי־אמצעיים כאחד. – ומצד שני, הוא יוצר פילוסופיה דתית־חברתית שלמה, שיסודה ובסיסה הם – ש"יצר־לב־האדם טוב מנעוריו", ורק התרבות המסבכת והמזייפת מְקַלְקַלְתּוֹ, –ורק האמונה העממית, הפשוטה והבלתי־אמצעית, מוכשרת לתקנו. – וכי אין כאן סתירה עמוקה ובלתי־מיושבת? – וכבר נמצאו מבקרים גדולים, שרצו לחַצות את טולסטוי לשנים: טולסטוי האמן הוא עולם בפני עצמו וטולסטוי הפילוסוף הוא עולם בפני עצמו. האחד הוא טולסטוי הצעיר, שאמר “דברי־זמר” – יצר אמנות טהורה ונפלאה, והשני הוא טולסטוי שהזקין ואמר “הבל־הבלים” – יצר פילוסופיה דתית פֶסימיסטית ומיואשת ותורת־מוסר קפדנית ופסקנית.

ואולם הדבר אינו כן.

קודם־כל, הרי טולסטוי לא פסק מלהיות צייר אמן עד יום־מותו. בן־שבעים ויותר הוא כותב את “האב סֶרגיוס (1898), ואת “התחיה” (1899), ובן שבעים וחמש – את “חאג’י מוראט” (נסתיים בשנת 1904), סיפורים שמצד הציוריות שבהם יכולים הם לעמוד בשורה אחת עם ה”קוזאַקים" ו"המלחמה והשלום", פרי יצירתו ה"צעירה".

ושנית, אותם הרעיונות, שאנו מוצאים בספריו הפילוסופיים־הפובליציסטיים, כבר אנו מוצאים במוקדמים שבסיפוריו הציוריים. הסופרים “לוּצֶרן” (1857), “שלש מיתות” (1859) וה"קוזאקים" (1852–1862) כוללים את כל תפיסת־עולמו המאוחרת של טולסטוי: סובבים הם שלשתם מסביב להשאלה: מה מובנם של החיים ומה תכליתם?; ושלשתם מאשרים את ההשקפה הטולסטואית היסודית, שהתרבות האירופית אינה אלא קילקול ההרגשה הדתית־המוסרית של העם ושהפשטות והטבעיות הן עצם־העממיות. והרי אף ב"מלחמה ושלום" (1864–1869) מוצאים אנו בטיפוסים המורכבים של פְּיֶר בֶּזוּכוב, של הנסיך אנדריי ושל החייל קאראטאַיֶב את הרעיון היסודי של טולסטוי, שבו ספוּגים כל חיבוריו הפילוסופיים־הפובליציסטיים: אין מובן לחיים ואין תכלית להם, ואף אין למצוא אושר ושלוה בתוכם, מחוץ לאהבה לבני־אדם ולמסירות־נפש לטובתם של בני־האדם. והרי זה אותו רעיון עצמו, שמחַיה גם את הסיפורים והציורים המאוחרים של טולסטוי: “מיתתו של איוואן איליאיץ” (1884–1886), ה"סונאטה הקרייצֶרית" (1889), “בעל־הבית והפועל” (1895), “התחיה” (1899) ו"המת החי" (1900).

ויש לשים לב עוד לדבר זה: בתור מוטו ל"אנה קאַרֶנינה" (משנות 1873–1877) הציג טולסטוי את האימרה המקראית: “לי נקם ושילם” (לפי תרגום־השבעים: “לי נקום ואשלם”), ורמז בזה, שפשעה של אנה קארנינה, שעזבה את בעלה היבש והבלתי־מעניין והלכה אחר מאהבה הצעיר והמזהיר, דורש “נקם ושילם” בצורה של איבוד־עצמה־לדעת של קארינינה, – השקפה, שהיא דומה בהרבה לזו שב"סונאַטה הקרייצרית" המאוחרת.

בשנת 1869, כשעדיין היה טולסטוי צעיר בערך (בן 41), הוא מתעמק בכתביו של שופנהאוּאֶר ונעשה כולו מושפע מתורתו הפסימיסטית העמוקה; ובשנת 1873 הוא מרבה לקרוא ב"קוהלת" וב"משלי" ובא לידי מסקנה, ש"קוהלת" דומה בתכנו ובעמקו לספריו של שופנהאוּאר. ולפיכך הוא נותן בראש ה"ווידוי" שלו, משנות 1874–1877, כלומר, מימי תקופת־המעבר שלו מחייו הקודמים לחיים חדשים (אגב: בעצם הזמן, שבו כתב את מבחר יצירותיו הציוריות – את “אנא קארינינה”!), את כל ספר “קוהלת” כמעט בשלמותו (בהשמטה של פסוקים קשים) בתרגום רוסי חדש.

הרי שהתקופות השונות בחייו של טולסטוי וביצירתו אינן מחוייצות ואינן מנותקות זו מזו והאחת נכנסת לתחומה של חברתה. ולא עוד, אלא שלעתים קרובות נכנס הצייר לתוך תחומו של הפילוסוף (די להזכיר את הסיום של “לוצרן” ואת הפרקים הפילוסופיים הגדולים בכמות ובאיכות של “מלחמה ושלום”) והפילוסוף נכנס לתוך גבולו של האמן (די להזכיר את הציורים הנפלאים מן החיים, שבאים דרך־אגב בחיבורים פובליציסטיים־פילוסופיים מעין "לשם מה מדהימים בני־אדם את עצמם? או “העבדות של זמננו”).

ובכן אין לתחום תחומים גמורים ומסוימים ואין להקים מחיצות קיימות ומוצקות בין טולסטוי הצעיר לבין טולסטוי הזקן, מצד אחד, ובין טולסטוי האמן לבין טולסטוי הוגה־הדעות, מצד שני.

 

ב.    🔗

כי שני יסודות עיקריים הונחו גם ביצירתו הציורית וגם בהטפתו המוסרית של טולסטוי – ושניהם הובעו עוד בשחר־יצירתו על־ידי דמות־דיוקנו של טולסטוי, אולֶנין, בסיפור “הקוזאקים”: “האושר הוא – לחיות עם הטבע, לראות אותו, לדבר עמו”; אבל יש עוד אושר שני, שוה לו בחשיבות: “האושר הוא – לחיות בשביל אחרים”. ושני היסודות הללו מצויים ביצירותיו הציוריות ובחיבוריו הדתיים־המוסריים כאחד.

כי, אם אפשר להקיף את תפיסת־עולמו המורכבת של טולסטוי, הריהי זו בקיצור נמרץ:

יש כוח עליון, בלתי־נתפס ובלתי־מתואר, שהוא כלל־כל־הנמצאים כולם והמצע של ההויה כולה, והוא מתגלה במידה אחת בטבע הדומם והחי – בצמחים ובעלי־החיים, בשיטת־השמשות ובבני־האדם, בחומר וברוח, בגוף ובנפש. ובכן החיים במילואם, הכלל הכולל את כל החיים כולם, הוא – האלהים. ולפיכך “להיות עם הטבע”, לחיות את החיים הטבעיים והבלתי־אמצעיים כמו שחיים הצמחים ובעלי־החיים, לחיות בלא ערמומית ועקמומית, בלא סילוף וסיגוף, בפשטות וטבעיות ואי־אמצעיות, בתוך הטבע ולפי הטבע, – הרי זה להיות עם האלהים ולחיות באלהים. רק חיים טבעיים כאלה נותנים אושר גמור לאדם. כי כל מה שנוטה מן הפשטות והטבעיות אינו אלא צביעות, זיוף ושקר. כל המקובל בחברה, כל מה שנקרא בשם “תרבות אירופית”, רק מעקם ומסלף את החיים הטבעיים; ובכן כל זה סר מאחרי האלהים ומתנגד לחוקי־האלהים, כלומר, לטבע כמו שהוא טבוע באלהות המכילה־כל.

ורק בכפר, שהוא רחוק מן התרבות המנופחת והמזויפת, עוד נשתמרה טבעיות ידועה, ורק האיכר, שבא במגע קרוב וישר עם הטבע והעובד את הטבע מאהבה, עדיין לא נסתַּלף ולא נתקלקל עד הסוף. ובכן רק האיכר החי על עבודתו, היוצר מתוך הטבע ולפי הטבע, הוא הקרוב אל האלהים. יושבי־כרכים בעלי־"תרבות", וביחוד העשירים האוכלים ואינם עושים, מילאו את העולם זיוף, התחכמות, עצלות, חיים על חשבון־אחרים. הפועל, שהוא אוכל את יגיע־כפיו, חשוב הוא לאין ערך מן האציל, או מכל עשיר אחר, שהוא חי מפרי־עבודתם של אחרים. “אם בעד שלשה רובלים אפשר לשכור אדם, שינקה את בית־הכסא שלי, – יאבד העולם, שבו אפשרי הוא דבר כזה, אָבדן־עולם!”. – כך רועם טולסטוי בספרו “העבדות של זמננו”. – ואולם הפועל העירוני – בהבדל מן ה"שכיר" הכפרי, שהוא כאיכר לכל דבר – עובד בבתי־החרושת שבכרכים ושוב אינו קרוב לטבע כל־כך. האיכרות היא יסודם של החיים מפני שהאלהים קרוב אל האיכר יותר מאֶל שאר בני־אדם, שאינם מספקים את הצרכים הטבעיים, הראשונים וההכרחיים, של בני־אדם כהאיכר ומפני שהם כולם מרוחקים מן הטבע יותר מן האיכר. מכאן – העממיות והפשטות של טולסטוי. ודאי, לא נוצרה השקפה זו בלא השפעה של רוּסו, שטולסטוי הרבה להתפעל מכתביו עוד בבחרותו, ושל הרומאנטיקה כולה, שעדיין שלטה באירופה במידה ידועה בשעה שטולסטוי עלה על במת־הספרות; אבל אף כאן יש להרגיש השפעה של כתבי הקודש בהטפתם לחיי־יושר בציוריהם מחיים טבעיים ופשוטים.

אולם יש יסוד שני להחיים – והפעם לחיי־האדם בלבד.

עוד בחיבוריו הציוריים הראשונים – ב"הילדות, הבחרות והשחרות" שלו, – אנו מוצאים שאלה יסודית אחת, שאינה מנחת לישון לטולסטוי, כמו לוויקטור הו’גו, שאפשר, הושפע טולסטוי ממנו בימיו הראשונים: ¹ מה מובנם של החיים? מה תכליתם? לשם מה קיים האדם עלי אדמות, מתענג ולוקה ביסורים, נהנה – וחסר תמיד? –

מתחילה השיב טולסטוי על שאלה זו את תשובתו של וויקטור הו’גו: המובן והתכלית כאחד כלולים בהתפתחות ובהשתלמות, בהתקדמות הכללית של האנושיות. ובכן צריך לחיות את החיים בכל מילואם, לכל רבגוניותם ורבצדדיותם, לדלות אותם עד תומם, בכל האפשרויות, שנותן לנו הטבע האנושי. כי “החיים הם – הכל; החיים הם – האלהים”.

ואולם עברו שנים וטולסטוי העמיק חקר בסוד איום ונורא. בנסיעתו לחוץ לארץ, בשנת 1860, מת עליו אחיו האהוב, ניקולאַי ניקולאיֶביץ, במבחר־שנותיו. ובפאריס ראה טולסטוי בפעם הראשונה מיתה־בידי־תליין של פושע – והמראה הרעיד את כל נימי־נפשו… ההתפתחות וההשתלמות, ההתקדמות הבלתי־פוסקת הן עיקר־החיים – ומה אחריהן? – ומה ההתפתחות אפשרית במקום שסוף כל החיים הוא – מיתה יפה או מנוולת? וכלום אין ה"התקדמות הבלתי־פוסקת" בְּדוּת מחוצפת למראה כל הנעשה באירופה ה"נאורה". – הנה ראה טולסטוי בנסיעתו הראשונה, בשנת 1859, בלוּצֶרן שבשווייציה, בריפובליקה הדימוקראטית והמתקדמת ביותר שבכל העולם כולו, מעשה נורא מצדם של בני־אדם “משכילים”, שהראו לב־אבן ביחסם אל מנגן־רחוב, שכל פשעו וחטאתו הם – מה שהוא עני; ואף החוקים עצמם של הריפובליקה הדימוקראטית והמתקדמת מצַוים לאסור עני בעל־כשרון כזה מפני שהוא רוצה להחיות את נפשו בפת־לחם יבשה על־ידי מה שהוא מענג בני־אדם בשירותיו העממיות ברחובות־העיר… זוהי, איפוא, התרבות האירופית בהתפתחותה והשתלמותה והתקדמותה… (הספור “לוצרן”). – ואם לא ההתקדמות – מה מובנם של החיים ומה תכליתם? – הרי כל חיים שהם, יהיו המלאים ביותר ורוויי־התענוגות ביותר, מיתה באה אחריהם, חידָלון ואפסות, – ובכן מה סוד־החיים וסוד־המות מהו? –

ב"שלש מיתות" (1859) מנסה טולסטוי להראות, שהאדם הפשוט (הרַכָּב הזקן) והאילן ביער מתים שניהם כאחד מיתה טבעית ושקטה, ורק האדם התרבותי (האצילה המשוחפת) מת מיתה מנוולת: האצילה החולנית קובלת על יסוריה, רוגזת ורועמת על הכל. – ואולם עוברות כ"ה שנים – ושוב אין התשובה שב"שלוש מיתות" מספקת. ב"מיתתו של איוואן אילאיץ' " (1884–1886) עומדת חידת הייסורים והמות בכל אימיה. ייסורים בלא תכלית ומיתה בלא טעם – למה כל זה ולשם מה כל זה? – “האדם עץ־השדה” – אבל לעץ־השדה לא ניתנה הבינה האנושית. עץ־השדה, שנכרת על־ידי הקרדום, אינו מוכשר לשאול שאלות ואין לו ייסורי־הכרה. האדם יש לו ייסורים כאלה, הוא מתלבט בשאלות־ההויה; ובכן אין האדם עץ־השדה אף אם הוא בא ממקור אחד עמו. צריך שיהא פתרון לסוד־החיים כדי שתפוג המרירות של סוד־המות.

 

ג.    🔗

וטולסטוי פונה הפעם לא עוד אל הטבע, אלא אל הספר – אל כתבי־הקודש. “קוהלת” ו"משלי" אומרים לו דבר אחד עם כתבי־שופנהאוּאֶר, כאמור. ספר־"קוהלת" מציג את שאלת הריקנות והאי־תכליתיוּת של החיים, שאחריהם באה המיתה המתחלת עם הזקנה, שעל צד־האמת אינה אלא גסיסה איטית, שהפרק האחרון (י"ב) של “קוהלת” מתאר אותה בצבעים כהים ומחרידים כל־כך – –

ואולם אף “קוהלת” ושופנהאואר אינם מגלמים אלא את החידה של החיים והמות, ועל־ידי כך הם מעוררים את האדם לבקש לה פתרון. ואת הפתרון מדמה טולסטוי למצוא ב"ברית החדשה". כתבי־הקודש העבריים, עם כל מוסריותם, עדיין יש בהם בשביל טולסטוי הנוצרי רטט של החיים הבריאים והטבעיים יותר מדאי: התורה ונביאי־ישראל עדיין לא נסתלקו מן התביעות הטבעיות של האדם החי והפועל, השואף לגילוים של כל כוחותיו והנלחם בעומד לשטן לו, ועדיין הם מתחשבים בתביעות הטבעיות של האומה החיה והפועלת, השואפת לקיום מלא והנלחמת באויביה מסביב. עדיין יש בתנ"ך העברי מן האדמימות של חיים צעירים והרגשות צעירות. ורק ישו, שבא עם שקיעת החיים המדיניים של עמו, מחה מעל לֶחְיֵי־האומה אדמימות זו ושָׂם חיוורון במקומה, ורק במקום שקיים חיוורון זה, במקום ששקעו הסערות ובטלו היצרים ונסתיימו המלחמות הקשות, רק שם מצא טולסטוי פתרון לשאלת החיים והמות של האדם, של הפרט – האומה והמדינה אינן פרובלימה בשביל טולסטוי, שהרי הן רק משעבדות ומקלקלות את הפרט, כמו שנראה להלן.

והפתרון הוא בעל שני צדדים: צד חיובי וצד שלילי. נתחיל בשלילי.

הצד השלילי הוא: אי־ההתנגדות לרע.

ישו הוא נגד כל מלחמה שהיא – לא רק נגד מלחמת־תגרה, אלא גם נגד מלחמת־מגן. כל מלחמה היא רע מוחלט. “אל תתנגד לרע” – זהו יסוד־היסודות של האֶוונגליון לפי טולסטוי, שמוסיף על שלש המלות את שתי המלות (ברוסית – מלה אחת: насиліемЪ): “במעשי־אלמות”. אין תכלית טובה בעולם מצדקת מעשים, שהם רעים כשהם לעצמם. “וביערת הרעה מקרבך” – זוהי השקפה יהודית ולא נוצרית. כי מן ה"התנגדות לרע במעשי־אלמות", בכוח־השלטון, נובעים לדעתו של טולסטוי, כל המעשים הרעים שבעולם, שנעשים על־ידי החברה ובשמה. השלטון המדיני עריץ הוא בכל צורותיו: אחת היא אם יש לו צורה של שלטון־יחיד, מונארכיה קונסטיטוציונית, ריפובליקה, דימקראטיה או שלטון סוציאליסטי וקומוניסטי, שאף הוא מרַכז את הכל בידי הממשלה. שלטון מדיני איזה שהוא, מכיון שניתנה לו רשות להשתמש בכוח לשם “ביעור־הרע”, אי־אפשר שלא יעשה מעשי־אלמות: אי־אפשר שלא יכריח להתגייס לצבא ולשפוך דם בשם אינטרסים מדיניים, כלכליים או תרבותיים־לאומיים. והמשפט, שאף הוא בא “לבער את הרע” בכוחם של המשטרה והצבא, בכל־כרחו עומד הוא על הצד הפורמאלי שבחוקים ובעל־כרחו הוא גורם לעיוות־דין כלפי בני־אדם, שעשו רע רק מתוך מצבם הרע, שלא הם אשמים בו, אלא אותם השופטים עצמם, קובעי־הסדרים של החברה ה"תרבותית" (נֶחליודוב וקאטיושה מאסלובה ב"התחיה"). –

ומכאן בא “האַנאַרכיסמוס הרוחני” של טולסטוי: האדם אינו זקוק לא לממשלה מדינית, לא לצבא ולא לבתי־דינים. כל אלה רק מקלקלים את טבעו של האדם, שהוא טוב בעצם ורק סדרי־החברה והמשטר המדיני מנַוְלים אותו. באמת אין פושעים ואין אשמים. כמעט כל הפושעים אינם אשמים: החברה עשתה אותם פושעים. ואם יש מספר ידוע של פושעים מלידה – הרי אינם אלא חולים. שהם זקוקים לריפוי ולא לעונש, לבתי־מרפא ולא לבתי־דין. בני־אדם נורמאליים, שלא קילקלו אותם החברה והמשטר המדיני, לא יעשו מעשי־פשע וגם לא יחמדו ארצות של זרים: אין להם צורך ברכוש זר, ועל אחת כמה וכמה באדמה של עם זר – הרי ה"אדמה לאלהים היא", ובכן אין למכור אותה ולנצל אותה בלא עבודה. ובכן אין לבני־אדם נורמאליים צורך לא בממשלה ולא בצבא, לא בשופטים ושוטרים ולא בחוקים ובתי־סוהר.

זהו הצד השלילי שבתורתו של טולסטוי, שחיובים גדולים נובעים ממנו. ואף לצד זה מוצא הוא סעד וסמך בכתבי־הקודש (נבואותיו של ישעיהו), וביחוד ב"ברית־החדשה". ישו הוא הוא שנתרחק מכל ענין מדיני וממשלתי, הוא הוא ששאל את שני האחים הנידונים על ירושה: “מי שמני לשופט ביניכם?”, והוא הוא שאסר לצבור רכוש וציווה לחיות כ"שושנת־השדה", שאינה טוֹוָה ואינה אורגת ואינה דואגת דאגת־מחר. והרי הוא הוא שציווה לאהוב את השונא ולהיטיב למי שהרע לך, – וכלום מי שינהג כך יהא זקוק למשפטים, למשטרה ולשלטונות? – כתבי־הקודש העבריים עדיין הם מתחשבים עם החיים האנושיים כמו שהם ואינם נוטים לאימרתו של ישו: “מלכותי היא לא מן העולם הזה”. באמת “מלכות־שמים” של הנצרות האמיתית היא היא, לדעתו של טולסטוי, ה"אנארכיה הרוחנית": מלכות, שאין בה מלוכה, ושלטון, שאין בו צבא ושרים, שיפוט וקניין פרטי.

 

ד.    🔗

ואולם יש גם צד חיובי בתורתו של טולסטוי – האהבה לאדם.

קצרים הם חייו של האדם. כצל הוא עובד עלי אדמות. רק שנים מועטות – בבחרותו של אדם, בתקופה, שקרא לה טולסטוי בשם “תקופת־השגעון של האנוכיות”, נהנה האדם מסיפוק־תאוותיו. אחר־כך באים ימי־העמידה, ואחריהם – שנות־הזקנה, “שנים, אשר אין בהן חפץ”: החושים נחלשים, הכל נמאס ומסתאב וה"אדם הולך אל בית־עולמו" – צועד בצעדים מהירים לקראת החידלון… מהו, איפוא, מובנם של החיים החולפים, הצלליים הללו ומה תכליתם? למה הם באים – ועוברים? למה ולשם מה? – ואילמלא הייסורים ולבטי־ההכרה ואימת־המיתה היינו אומרים: נחיה כבהמות וכחַיות, או אף כאבן דומם, ונמות כמותם. אבל הרי קשים הייסורים לאדם, והשאלות של “למה?” ו"לאָן?" מציקות כל־כך, והתענוגות אינם מספקים ויותר שאתה משביע את נפשך בהם אתה מרעיב אותה. וּבכן למה כל זה? ועוד: ומה לאחר כל זה? –

התשובה הטולסטואית היא: האדם הפרטי חולף ועובר והולך למות, אבל יש חבר וריע לכל אדם, אח באלהות ובאנושיות. ואם אתה עובד לא בשביל עצמך בלבד, אלא קודם־כל ובעיקר לטובתו של אחיך האדם – אתה משיג את האושר האמיתי על־ידי האהבה. האהבה לאחיך האדם, ואף לחיה, לבהמה ולצמח, שממקור עליון אחד עמהם אתה נובע. אבל העיקר הוא – האדם חברך, שהוא לקוי בייסורים ומרגיש בהם יותר מן החיה והבהמה והצמח. כשאתה מיטיב לו ועִמו, כשאתה ממעט את יסוריו, הגופנים והנפשיים, כשאתה מחמם את נשמתו באורך הרוחני, – הרי יש תכלית לחייך ויש מובן להם והגיון בהם. אתה ממשיך את חייך על־ידי חיים של אחרים, אתה מכניס חלק גדול מכוחותיך ומנשמתך לתוך הקיבוץ האלְמוּתי, שנקרא בשם “אדם”. כי לא “החיים הם הכל, החיים הם האלהים”, או לא רק “החיים הם הכל, החיים הם האלהים”,כמו שחשב טולסטוי בתקופתו הראשונה, אלא – “הטוב הוא הכל, הטוב הוא – האלהים”. זהו השינוי הגדול, שבא בהשקפתו של טולסטוי בתקופתו השניה.

ואז בא שינוי גם בהשקפתו על היופי. היופי הוא חשוב עד כמה שהוא ביחד עם זה טוב. “אמנות לשם אמנות” היא שטות ובילוי־זמן של הבל. אפילו שקספיר לא עוד הוטב בעיניו של טולסטוי בתקופתו השניה. רק אמנות מעוררת הרגשות טובות לאדם־הריע – היא רק היא אמנות אמיתית. השאר הוא זיוף ושקר. וטולסטוי עושה לצחוק את הדיקאדֶנטים, הסו’מבוליסטים, האימפרֶסיוניסטים וכיוצא בהם, ועל כולם הוא שופך את זעמו מפני שהם “משחקים באמנות”: העם רעב ללחם ולדבר־ה' והם מגישים לו זגוגיות צבעוניות (“האמנות מה היא?”). בלא אהבה, מקורו של הטוב, אין כלום – זהו הצד החיובי שבתורתו של טולסטוי.

ושוב מצא טולסטוי צד חיובי זה – בברית החדשה. ישו ופאולוס לימדו לאהוב את כל בני־האדם באין הבדל והעמידו את אהבת־האדם למעלה מכֹּל. מי שאין בו אהבה הוא רק “צלצלי־שמע”. האב שבשמים אוהב את בניו כולם, את הטובים ואת הרעים, ומזריח את שמשו על צדיקים ורשעים. ואם כל אדם יתיחס באהבה ובמסירות־נפש כלפי חברו – לא יהיו רעים וחטאים בבני־אדם ואיש לא ישפוט את אחיו. הרי אף בזונה אסר ישו לזרוק אבן: מי נקי מחטא? – ישו אסר את הגירושים, כי “מה שחיבר אלהים אל יפריד האדם”; ואפילו את הגירסה “אם לא על דבר־ערוה” מוחק טולסטוי: החיים המשפחתיים צריכים להיות קשר קדוש, שלא יינתק בשום אופן, מפני שאינם צריכים להיות מיוסדים על סיפוק־התאוה (“הסונאטה הקרייצרית”).

זוהי התורה הנוצרית כולה לפי טולסטוי. ב"בברית החדשה" יש, אמנם, דברים הרבה, שהם סותרים תורה אידיאלית זו. אבל טולסטוי אינו יוצא מתוך ההנחה המדעית, שהדברים הסותרים הם פרי־הזמן וישו אף הוא בעל־כרחו היה בן־זמנו־ומקומו. טולסטוי מחליט, שכל מה שסותר לתורה זו הוא תוספת של תיאוֹלוֹגים מאוחרים שלא הבינו את ישו. מטעם זה הוא מעדיף על פי רוב את האֶוונגליון של יוחנן – שלפי החקירה המדעית הוא המאוחר שבאוונגליונים ונתחבר במגמה תיאולוגית ברורה – על האוונגליונים הסו’נאופטיים. אם ישו קילל את כפר־נחום, כרזים ובית־ציידה, אם אִיים על הפרושים ה"חנפים" ועל הרשעים בגיהינום ב"חושך החיצון" וב"יללה וחירוק־שיניים" – הרי כל אלו אינן אלא תוספות מאוחרות. ואם יש באוונגליונים, שמותר לגרש אשה “על דבר־ערוה” (כבית־שמאי), או שאין לאדם לכעוס על חברו רק “בלא סיבה” – הרי גם אלו הן תוספות מאוחרות. ישו הוא אבסולוטי במוסרו: טולסטוי מסגל את ישו להשקפות של עצמו – של טולסטוי.

הנצרות של עכשיו – ובמידה מרובה אף זו של הימים הקדומים, ואין צורך לומר של ימי־הביניים – דבר אין לה עם ישו. דבר זה אין טולסטוי נלאה להטעים. המצוות המעשיות של הנצרות – החגים, הצומות, התפילות, הכריעות וההשתחויות בבתי־היראה, ואין צורך לומר הפסילים הקתוליים והפראַבוסלאַוויים (האורתודוכסיים) של ישו ואמו – כל אלה אינם אלא עבודת־אלילים. ואף היהדות הַמַחֲשֶׁבֶת את המצוות המעשיות אינה בעיניו אלא “אלילוּת יותר מזוקקת”. את חשיבותן של המצוות המעשיות בתור מזון לחושים ולדמיון של העם ואת ערכן לקיום־האומה אין טולסטוי תופס כלל; וקיום־האומה אף אינו חשוב בעיניו; האדם הוא עיקר ולא העם.

את כל האלילוּת שבנצרות תאר טולסטוי עוד בסיפור “הקוזאקים” (שהתחיל בכתיבתו בשנת 1852). בו הוא מספר, האיך הורג הקוזאק הצעיר לוקאשקה “אַברֶק” (פטריוט קווקזי לוחם ברוסים הכובשים את ארצו); וכשהוא מתנכל להרגו ומכַוין את הרובה נגדו, הוא לוחש “בשם האב והבן ורוח־הקודש”… ובשנת 1878, בימי המלחמה הרוסית־התורכית, שומע טולסטוי אל תפילתו של כומר פראַבוסלאווי, שמבקש מישו “ניצחון על האויבים”, כלומר, שפיכות־דמיהם של אנשים אחים, שפקידים תורכיים הכריחו אותם להתגייס, להרוג ולֵיהָרג… מאז נקעה נפשו של טולסטוי מן הנצרות הרשמית. הוא מתאר אותה בצבעים שחורים שבשחורים בשורה שלמה של חיבורים דתיים־פילוסופיים ומגיע לידי כך, שה"סו’נודה הקדושה" מחרמת אותו בשנת 1901 ומוציאה אותו מכלל הכנסיה הרוסית לאחר שהוא עצמו כבר עזב אותה בפועל…

 

ה.    🔗

תפיסת־עולם גדולה ונשגבת. אבל האישיות של טולסטוי גדולה אף ממנה.

אם גדול הוא האדם, שרעיונות גדולים מתרַכבים בנשמתו ועל־ידי סו’נתיסה עליונה הם נעשים תורה שלמה כוללת את שאלות החיים והמות, הרי גדול ממנו שבעתיים הוא האדם, שהוא חי על תורתו, יותר נכון – חי את תורתו.

וטולסטוי חי את תורתו; לכל הפחות, ניסה לחיות על־פיה. מתחילתן של שנות־השמונים הוא משתדל לעבוד עבודה פשוטה של איכר, לתפור נעלים לעצמו ולשמש את עצמו בשעת סעודתו הצמחונית הפשוטה. הוא גם נסתלק מרכושו הפרטי, אלא שלא רצה ליטול מאשתו ובניו מה ששייך להם. בשנת 1891 הוא מפקיר את זכות־המחבר שלו על כל יצירותיו וחיבוריו ועל תרגומיהם ללשונות אחרות. וגדולה מזו הוא עושה: בשנת 1898 הוא לא רק מֵעֵז לומר בספרו “האמנות מה היא?”, שמחזותיו של שקספיר אינם “אמנות טובה”, אלא הוא אומר, שגם האמנות של עצמו – הסיפורים, המחזות והרומאנים המפוארים שלו – שייכים כמעט כולם לסוג של ה"אמנות הרעה". –

ועדיין הוא מתלבט ביסורים מפני שהוא חי בתנאים, שאינם מתאימים לתורתו: אשתו אינה יכולה לשנות את כל דרכי־חייה – וברצון או באונס אף הוא חי את החיים הללו. ולפיכך הוא מנסה עוד בשנת 1897 לעזוב את ביתו ולהתבודד במקום שאין חיים של מותרות ורעש של פירסום; אבל אין זה עולה בידו. ורק כשהגיע לשנתו השמונים ושתיים, בט' לנובמבר (כ"ח לאוקטובר, חשבון ישן), 1910, עזב את ביתו ואת אחוזתו ואת משפחתו, הצטנן בדרך, חלה בדלקת־הריאה, וביום כ' לנובמבר (8 לנובמבר, ח"י) מת בתחנה נידחת (אסטאפובו – של מסילת־הברזל הריאזאנו־אוראלית), הרחק מכפר־מולדתו וממקום חייו הבלתי־מתאימים לתורתו…

ותורתו זו אינה יהדות. על זה העירותי במקום אחר². היהדות אינה מחלטת, ש"יצר־לב־האדם טוב מנעוריו", ורק החברה, המדע והאמנות מקלקלים אותו. היא חושבת, שאמנם כן, “יצר־לב־האדם רע מנעוריו”; אלא שיש לו תקנה בתשובה ומעשים טובים. ועל־כן היא אומרת: “וביערת הרעה מקרבך”; ועל־כן היא מַחֲשבת את המצוות המעשיות בתור סגולה לתיקון־המידות, שהרי קדושת־המעשה מביאה לידי קדושת־המחשבה; ועל־כן מחייבת היהדות – ולא שוללת –את הממשלה, את המשפט ואת מלחמת־ההגנה (“מלחמת־חובה” לעומת “מלחמת־מצוה” ו"מלחמת־רשות") ודואגת לטהרת־המשפחה, אפילו אם לשם כך יש צורך בגירושים, ולקיום האומה והמדינה, אפילו אם לשם כך יש צורך בהגנה צבאית. היהדות היא שיצרה את האימרה “ואהבת לריעך כמוך” (שטולסטוי, כג’ון סטיוארט מיל בשעתו, תמה למצוא אותה בתורת־משה!) והיא שאמרה, ש"זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא" (הלל הזקן); והיא היא שנתנבאה ליום, שבו “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו ומיכה). אבל היא, היהדות, רואה את כל התביעות הללו כשאיפה בלתי־פוסקת לעתיד־לבוא, ל"יום שכולו טוב", שבו ישיג אותה האדם מעט־מעט על־ידי מה שיַרגיז את היצר הטוב על היצר הרע. וזהו הרעיון הגדול של “מלכות־שמים” היהודית, שהיא מלכות מן העולם־הזה וגלומות בה השתלמות והתקדמות בלתי־פוסקות.

היהדות מתחשבת בטבעו של האדם יותר מן הנצרות. ומה שבמשך אלף ותשע־מאות שנה נשארה הנצרות אלילוּת גמורה בכל הנוגע למעשי־אלמות ושפיכות־דמים, הרי זו עדות נאמנת, שצדקה היהדות בתביעתה להביא יותר בחשבון את טבע־האדם. אם לא – מוכרח לבוא קרע בין העיון ובין המעשה.

ואף תורתו של טולסטוי כך. הרי, למרות כל האוניבֶרסאליות של טולסטוי, הוא – הרוסי ביותר בין כל סופרי־רוסיה; והיכן השפעתו של עמו וארצו? – כל ימיו נלחם במשטר הצאריסטי העריץ והאַנָּס, – והנה נפל משטר זה ועל מקומו בא משטר מבטל את הקנין הפרטי – ואין בכל העולם כולו משטר יותר עריץ ויותר קטלני ויותר מעַנה ושופך־דמים על אמונות ודעות ממנו… אות הוא, שיש איזה ליקוי בתורתו של טולסטוי עם “אי־ההתנגדות לרע במעשי־אלמות” שלה. הוא השפיע על אלפי־רבבות של בני־אדם בודדים בארצות שונות ובאומות שונות, מגאנדי ההודי עד א. ד. גורדון שלנו, אך היסטוריה ממש לא יצר: טבעו של אדם התנגד לכך.

ואולם, ודאי, אין מה הצורך לומר, שעם כל ההבדלים באמונות ודעות שבין היהדות והטולסטויָנות, אף אנו, היהודים, עומדים ביראת־הרוממות לפני אמן־ענק ופילוסוף־מוסרי גאון זה, שקיפל תחת סיפוריו את כל אדמת רוסיה הגדולה והרחבה לכל טיפוסיה השונים והמשונים; שיצר שיטה דתית־מוסרית גדולה ונשגבת; ששנא את השקר ואת הצביעות, את השטחיות ואת אי־הטבעיות בכל צורותיהם וכנביא מימי־קדם שפך עליהם את זעמו הקדוש בחיבורים ציוריים ופובליציסטיים־פילוסופיים, שיורדים כפטישים הולמים על ראשיהם של המאַשרים המתעים מכל הדתות והמפלגות, – והעיקר – שחַי את תורתו עד כמה שזה ביכלתו של אדם בדורנו, הדור של ה"תרבות" המתנוונית והולכת, ונעשה עמוד־האש המאיר לבני־האדם את הדרך אל הטבעיות והטוב־היופי המוחלטים, שהאדם ישאף אליהם תמיד, תמיד יתקרב אליהם ולא ישיג אותם בשלמותם המחולטת – אפשר – לעולמים…

ירושלים־תלפיות, כ"ב במרחשון תרצ"ו.