שוב שמחנו לקבל סיפור מקורי נוסף של שמעון רוזנברג, הרביעי במספר שרואה אור על דפי ירחוננו (הקודמים היו, כזכור, ‘מחפשים את מר נושטרטרש’, ‘פחד עד מות’, ו‘פתרון’). ושוב מגיש לנו שמעון רוזנברג מסע מוזר אל נבכי הנפש והתודעה, בסיפור המצוי אי־שם בין מד"ב לפנטסיה.

* * *

את השיר ההוא כתבתי בשעה שהייתי אבוד בחלל, ‘ארוז’ באוטובוס בין־כוכבי שקט, משעמם ודומם יותר מקבר, שלא יכול לספק לי כמעט כל בידור, למעט כישרון לבישול אוכל צרפתי שבו ניתן הטבח האוטומטי.

הייתי נסחף בשולי הזמן, על סף המרחב אך לא בתוכו. רעב לאישה, רעב לחברה, רעב לאהבה. השקט המוחלט, האופייני למכשירים האולטרָ־מודרניים, היה מטריף את דעתי לאיטו. חלק אחר חלק כאילו נשר ממוחי, כעלה יבש וגווע. צוהר החלון השחור, כפֶה ענק חסר שיניים, העביר בי צמרמורת חרדה. כוכבים לא נראו בחוץ, משום שאין כוכבים בעולם רפאים זה. הבדידות המוחלטת חדרה לעורקי הצמאים מצפייה. הידיעה שאפסה תקוה לא הרפתה ממני לרגע.

וכך, לאחר שעות רבות מי־יודע־כמה של המתנה, נולד השיר ההוא:

חיפשתי לי שעשועים. נזקקתי למעט בידור שיאיט את תהליך הידרדרותי. ציויתי בקול רם על מערכות הבקרה לכבות את אורות האוטובוס, כדי שידמה לדירה חשוכה בלילה. באפלה גיששתי את דרכי אל השרותים. בעלטה חזרתי אל ה’סלון' ושבתי וגיששתי דרכי אל הכורסא הנוחה. שיחקתי עם עצמי מחבואים בחשכה. שיחקתי עם האורות. כיביתי חלק מהם והדלקתי אחרים, לסרוגין.

על מנת להסיח את דעתי מן המציאות האכזרית, מן השגרה האיומה, הייתי מגָוון בארוחות ובמספרן. הטבח האוטומטי השתקן – ואני כמהתי למעט רעש – לא התלונן בקבלו עליו את הדין. במקביל העסקתי את עצמי בספורט ובהרבה הרבה אפס מעשה מול מרקעי התקשורת והפיקוח המתים או מול הצוהר היחידי, השחור, בוהה אל הריקנות שבחוץ או אל קירות המתכת שבפנים.

לנֶצח! האוטובוס ואני הוספנו לשהות לנצח בשטח ההפקר המצומצם שבין שני המימדים המרחביים, ללא יכולת לחרוג ממנו ולחדור שנית אל אחד מהם, במטרה להגיע אל עולם מוכר כלשהו. ממיר המימדים המאפשר לחלליות הבין־פלנטריות לדלג ממקום למקום בזמן ובחלל, באפס זמן־חלל, התקלקל כנראה. בכל אופן, בדרך כלשהי שובשה פעולתו. וכך לא הגעתי אל כוכב היעד הנכסף סבלנזר.

כנוסע וכבודד חסרו לי הידע והיכולת לטפל במערכות האוטובוס הבין־כּוֹכבּי, אשר כידוע כלל לא נזקק לטייס־נווט. כל פעולותיו וניווטו היו אוטומטיים ועצמאיים לחלוטין, ורק מערכות פנימיות אחדות ומשניות בחשיבותן היו נענות לצו קולי כדי לבצע כמיטב יכולתן את מבוקשי. האוטובוס שימש רכב מעבר ותו־לא. נזקקתי לו למסע בן שעות אחדות או ימים מספר, ועם זאת הוא יכול לקיים חיים במשך זמן בלתי מוגבל.

המהנדסים הארורים. הם סמכו בכל על המחשב המשוכלל ששלט באוטובוס, ושהיה לטענתם “אמין במאה אחוז.”

קיללתי חרש אבל בכיתי בקול. נזכרתי באותם רגעים ראשונים שלאחר גילוי מצבי הנואש. כיצד כעכבר סומא במלכודת התרוצצתי בין המכשירים והשעונים, מצווה לשוא בקול רם על החללית לחזור למסלולה, לחזור לעולם הרגיל, לכדור הארץ, לסבלנזר, לאן־שהוא. אך זה היה מזמן, מזמן.

תעסוקה! נזקקתי למעשים. נטלתי נייר ועט. שרבטתי עליו ציורים אחדים ובלתי מוגמרים. אישה גדולת־אברים ששדיה כבדים וראשה קרח נבראה לה כך על השולחן. הביטה בי במבט פראי שהזכיר במעט את אדלה, אחת מאהובותי לשעבר. כמעט שמעתיה דוברת אלי בטון בוטח כדרך שבה דיברה אל אזרחים בָּאֵי משרדה. כמעט דימיתי שהיא חורגת ממסגרת הנייר ומרחפת לה, חיה ונושמת, לקראתי.

החלטתי לכתוב יומן מסע:

…ברגע של כעס חולף הטלתי את העט בכל כוחי בטבח האוטומטי שעבר על פני בנימוס שתקני ומעצבן. הוא אסף את הצלחות, הושיט לי את כלי הכתיבה ויצא. לנוכח המחשבות הקשות שחלפו במוחי העדפתי לשקוע נים־לא־נים לתוך שינה מטומטמת, חסרת חלומות… ולפתע התעוררתי. “הפקידים,” חשבתי, “בכל אשמים הפקידים המטומטמים.”…עיניהם החודרות של פקידים הקיפו אותי הביטו בי.

…“מקצועך?”

“רב אמן – משורר”

“מה מעשיך?”

מה מעשששיך?… הקירות זועקים כהד.

“אתה נוסע, נוסע, נוסססע…”

.. נוסע מכדור הארץ לסבלנזר, אל עולם פראי ויפהפה שרק לאמנים מותר לבוא בו.

אתה תקוע באי־לא־שם ואי־לא־פה, בזמן־לא־זמן, בחללית ארורה, דוממת, שוממה ומשעממת.

‘שם’ העולם מכבר אינו קיים. ‘הזמן’ פסק להתקיים 'מזמן". אלפי שנים חלפו במרחב. מיליוני שנים חלפו. מיליארדי שנים. אתה חושב שגם אתה אינך קיים. אתה חושב שאתה קיים? משמע, אתה קיים.

“אתה אמן?”

“אני? הרי אני רק בן שבע ושלושה חודשים ואני רוצה הביתה, הביתה!”

יוצאי דופן. עכשיו אתה מטייל כמותם להנאתך בשמיים הבין־פלנטריים והבין־גלקטיים. רק אתם, האמנים, רשאים לטייל בשמיים שלכם, ואתם מקרינים הישר ממוחותיכם יוצאי הדופן רעיונות מקוריים ויוצאי דופן אל מכשירי כתיבה אלקטרופוטוניים. רעיונותיכם הנפלאים – והם נפלאים, באמת – נמכרים, כמו על משקל, לכל דיכפין: למען הציביליזציה, למען בני התמותה, כדי שיהנו מפירות דמיונכם, שיתבררו להם, וזאת מבלי שיקדישו מאמץ מינימלי משל עצמם. ובתמורה…

ובתמורה נועדו כל השמיים לכם! כדי שתוסיפו להתעשר ולהעשיר אותנו באומנותכם…

“כי לך השמיים ולך הארץ…”

אני נזכר. הד קולו של אבי, כקולו של כהן דת, המצטט מספרי הקודש. ואני, ילד בן שבע ושלושה חודשים, עומד לצידו ותולה בו מבט מלמטה למעלה, בגבר הפראי, מגודל הזקן והשיער, שתליון כבד על צוארו. כולו יוקד ארשת כוח ומרי שאינם תואמים, לדעת הפקידים השוטים השולטים בארץ, את מעמדו הרישמי.

"המסע הבין־גלקטי אינו נחלת הכלל, בני, אף על פי שהוא זול כמו ארוחת בוקר. החלל אסור על רוב בני האדם בשל השפעתו המסוכנת על נפשם. הוא זכותם הבלעדית של רובוטים חסרי נשמה, ומלבדם גם מי שנשמתו נזקקת לחויות כדי לחוות וליצור:

" –מדענים

" –הוגי דעות

" –אמנים.

“ובשל הצרכים וכורח המדיניות והכלכלה פתוחים נגזרים מסויימים בחלל גם בפני מדינאים סוחרים וצבאות.”

בעיקר צבאות…

…אני הוזה בשקט. אוכל בשקט. בוהה בשקט. השקט הנורא שאי אפשר לציירו, שמטריף את דעתי לאט אבל מהר מדי. אני ריק וחשוך בתוכי כמו החלל. רק אשכב אפרקדן ואחוש במוות הזוחל לקראתי ולתוכי כשרץ.

אני שוכב דומם.

אין מוזיקה בחללית. אין ספרים. אין מרקע וידיאו. כלום. אלוהים אדירים, אייך? הן ממעמקים קראתיך יה. גם תנ"ך אין כאן. היתה תקופה שבה חשבו הפקידים לחייב כל חללית ליטול עמה ספרי קודש, בתקווה שיועילו למישהו. אני מגחך לרעיון.

הצלחת המלאה למחצה אוספת אליה את דמעותי וכאב ראש מפוצץ עוטף אותי. אני שותה אלכוהול להירגע. אחר כך אני מתקלה כדי לשטוף את הזיעה מגופי, וכורע על ברכי ומקיא את האוכל הצרפתי על רצפת תא המקלחת ושוב בוכה מרה…

מה עושים עכשיו?

מתוך המצוקה שוב עולים הזכרונות מכדור־הארץ. מבית הורי ומבית רננה בעיקר ממנה.

הנה היא.

היא מופיעה לנגד עיני עירומה למחצה. בובת דובון שעירה צמודה לצמד שדיה. היא צוחקת כנימפה בקולה הטנורי כלשהו. מפנה אלי את גבה וזורקת מעלה את הדובון. והוא עולה ועולה ומתגלגל ככדור השמיימה. והנערה מפנה אלי צדודיתה, פושטח מכנסיה בלחיצת מתג אחת, ואחר במאמץ שרירים קל מזנקת כנמרה מיוחמת אל צוארי מקצהו השני של החדר. ואני מתמוטט לאחור לתוך עיסת חמצן דחוס וחמים המכונה בשם מיטה.

עכשיו אני כותב שיר נוסף ומהרהר בכתיבת סיפור. מזל שהבאתי עמי ניירות ועט – מנהג ישן נושן שאיני יכול להיפטר ממנו, בדור שאינו זקוק לכגון אלה.

“שם, בסבלנזר, תמצא כל שדרוש לך. המסע יימשך רק שעות אחדות,” אמר הפקיד הקרח (כל הפקידים קרחים. סמל מעמדם המקצועי הוא ראש מגולח למשעי).

*

אני ישן, אני מתעורר. אני הוזה שוב.

צלצול של ענבל אלקטרוני. הדלת נעלמת ורננה בפתח. מסירה כנפיה ומקפלת אותן בעומדה שם. “כתבתי שיר,” היא אומרת. מתיישבת בשיכול רגליים שריריות ומקריאה. “אתה מקשיב? הבט בי. מדוע אינך מביט בי כשאני קוראת לך.” היא אוהבת ללכוד את מבטי. אוהבת שתשומת הלב תיראה ולא רק תינתן.

אחר כך היא מתקצפת לשמע ביקורתי, כי איננה אוהבת את שאיננו דבר שבח… ולבסוף לובשת את כנפי הטיסה וממריאה שוב לשחקים למען תצבור חויות חדשות.

ועכשיו אני רחוק ממנה. לא בשמיים ולא בארץ ולא בשום מקום. בחדרים סגורים ומוארים באור לבן, סטרילי, סינטטי.

ושוב צלילים ענבלים. “מי שם עכשיו?… לכו לעזאזל כולכם…”

"עכשיו אתה מצטנף לך בפינת החדר, בוהה למרחקים כעיוור פקוח עיניים. אינך רואה מאום. אינך רואה אותנו בבואנו ובלכתנו. אתה שוכח היכן הינך והיכן אינך, מה איכפת לך היכן אתה. כך אתה סח לעצמך. רוק ניגר מפיך ודמעות מעיניך, ששמץ טירוף בהן. אתה משמיע יבבה לא אנושית, ששמה של נקבה כלשהי משתבש בה. והנה מטרונום צץ ועולה מן התוהו ונעצר מולך. הוא תלוי באויר ומתקתק. זרועו נעה מימין לשמאל, משמאל לימין, שמאל ימין, עד שלוכדת את מבטך המפוזר. ואתה עוקב אחר המטרונום המתקתק תיק־תק, תיק…תק, ולאט לאט נעלמת ארשת הטרוף מפניך, ואתה מקשיב רוב קשב ומביט בו בריכוז מאומץ ובפליאה. המטרונום לוחש לך מילות חיבה בקולו הטנורי כלשהו, והוא אומר שדי, שהגיעה השעה להירגע, שזו העת לקום ולהוכיח לעצמך במה ערכך רב. הנה, קח הדפים. הנה עט החריכה האלקטרוני הפשוט, קח וכתוב.

“ובשעה שאתה מציית לעצמך, אנחנו, שמעולם לא היינו כאן, יוצאים מפה ונמוגים.”

עכשיו אני יושב וכותב כאחוז תזזית, בבולמוס כתיבה שאינו יודע שובע, שאינו מרפה ממני במשך שעות רבות. מדי פעם אני מצווה על הטבח שיגיש לי קפאין מזוקק בחלב ודבש וממשיך לכתוב, מחייך באושר וכותב.

והסיפור מתארך והולך, הולך ותם. ומעולם, מעולם לא כתבתי דבר מה יפה כל־כך, כה משובח, כה זך וצרוף ומגובש כבדולח, והרעיונות שופעים והבדידות והסבל הם הם הדשן רווי העוצמה שמפרה אותי. ואחר כך אני מסיים, ותשוש עולה על משכבי לישון ולנוח.

ואחר כך אני מתעורר ושב לקרוא את שכתבתי.

ואז באה הידיעה שבעקבות ההתגלות, שבעקבות ההארה. ואחר כך הריקנות.

והריקנות היא סוף הדרך, כי אין עוד שיא אחרי שיא כזה. עכשיו רק מדרון ארוך ומתון שבו אֶפול ואדרדר לאיטי עד יום מותי, או ש… או שאמות תיכף ומייד…!

ולכן, בפשטות גמורה ובידיעה ברורה כשמש אני קם וניגש לפתוח את דלת האוטובוס וצועד צעד קטן, צעד קטנטן החוצה, אל הריקנות הבין־מימדית… ושם אני מגלה את שאני יודע ושידעתי תמיד ובהכרה מלאה, אך משובשת בהזיות.

ואני נזכר כי מזה חצי שנה אני נמצא בסבלנזר, לאחר שהגעתי אליו בתום מסע בן שעות אחדות, וכי סבלנזר הוא כוכב פראי ויפהפה שאוירו הנפלא ממלא אותי בהזיות מרות־מתוקות וחזקות מכל סם, וכי מעולם לא הייתי ‘תקוע’ בין המימדים… כן. אני יודע. האויר המסמם של תאי הבידוד מפנה מקומו לאויר דמוי ארצי ומסונן שבחדרי המעבר והבקרה. אני יודע. אני זוכר כיצד כלאתם אותי ב’אוטובוס בין־פלנטרי' כדי שהסבל, המצוקה, הבדידות וההזיה ישמשו לי כור היתוך ורחם רוחני. הנה אני יוצא אליכם. הנה אני שב ונולד לתוך המציאות הזמנית, חסרת הנוחם, נטולת האשליות. הנה אתם ממתינים לי, פנים שכמותכם, הנה גם רננה עמכם, משתפת פעולה ארורה, ממתינה אף היא. למה אתם ממתינים, זוללי נשמות, רוצחי תת־ההכרה?…

עכשיו אתם מחליפים מבטים תמהים, ורננה אף מנסה להסביר לי כי הכל נעשה לטובתי, למעני ולמען האנושות. הנה, קח גלולה והירגע. עוד מעט תצטרך לשוב אל הבידוד, אל הזיות חדשות, אל השראה מחודשת… אינני רוצה… איני רוצה… אני רוצה… ואני מתייפח לתוך שדיה של רננה וחש בידה המרגיעה על עורפי ואני חוזר ולואט כמה אני פוחד ורוצה לשוב אל חדרי ההזיות…

…את הסיפור הבא כתבתי בשעה שהייתי טובע במצולות בתוך טיולית־מעמקים אטומה, שתאי הציפה שלה נבקעו ואף חדריה החיצוניים החלו להיסדק מלחץ המים. הייתי מנותק לעד מן העולם החיצון ומתפלל שהמוות לא יקדים מדי להגיע…

זה מה שקרה בלילה על המאדים, כאשר המצלמות של חללית־המחקר 'ויקינג' לא פעלו… (ציור של אמן־החלל ריק שטרנבך)