מוקדש לעולים החדשים, חוצבי האבן וסוללי הכבישים שבנגב.
בך, ארץ הנגב,
מצא לבי מרגוע ונפשי מנוחה
מתלאות נדודי בנכר,
מחטא היותי יהודי.
ירוחם התל בלב השממה –
עליו אקים משכני,
בו אשים מבטחי,
בו אתקע יתדי.
א 🔗
בנחת מחליקה האניה על פני הים המקומט גלים גלים. “טרנסילבניה”, אחת האניות הגדולות של רומניה, מסיעה את העולים שזכו לקבל היתר יציאה לישראל.
שמש צהרים מציפה את הים באורה המסנור והיוקד. גלים ושברי גלים מתנוצצים, מתרוצצים וחופזים לעבר החוף. דגים מרקדים ומקפצים מסביב לאניה לבקש מעט טרף לשבור רעבונם. להקת שחפים מלווה אותה במסעה. מרחב שמים ומים בּכּל והאניה מפלסת לה את נתיבה אל הארץ הנכספת והרחוקה שבמזרח. המלחים הנכרים, מדי עברם על הסיפון, שולחים מבטיי קנאה גלויים לעבר העולים המפליגים לארצם. והעולים, מין הנאה סמויה הולכת וכובשת את גופם ומתפשטת בכל רמ"ח אבריהם למראה מבטים אלה. טלטול האניה נוסך מתיקות לתוך הדם. ונדמה כאילו מחדש נולדו האנשים האלה המתנדנדים בעריסה הגדולה הזאת בלבב ימים. תחושה נעימה נישאת באויר והכל לבוש חגיגיות. שׂבע הים קרבנות, לא יוסיף לטרוף בני גאולים השבים למולדתם. ביד רכה ינענע אותם, כנענע אם אוהבת את תינוקה בעריסתו.
ולפתע כעין זרם חשמלי עבר את נוסעי האניה. בעליצות דילגו הכל ועלו על הסיפון, קרבו אל המעקה ובכפות ידיהם האהילו על עיניהם נסוכות החלום ושלחו מבטים תוהים לעבר החוף, שהלך והתבהר ומרגע לרגע נעשה ממשי יותר, גשמי. ארץ־ישראל – ארץ ככל הארצות…
האנשים בכו מרוב התרגשות. הזקנים שבאניה שפתותיהם נעו בתפילה חרישית וברכת “שהחיינו” נשמעה, צלולה וברורה. הילדים בלשו בעיניהם הפעורות אחר הנעשה בנמל ובחוף. לאט לאט החלו האנשים חוזרים לתאיהם להכין את צרורות הנדודים שהתירו להם להוציאם מארץ גלוּתם, הארץ אשר בה סבלו ועליה נלחמו, בה נפצעו ונפלו כגיבורים – ועכשיו שולחו ממנה תשושי־כוח ומחוסרי־כל.
אך הנה החוף. הקץ לנדודים. הנה הארץ בה לא ישמעו עוד את השם “יהודי” בתוספת כינויים מעליבים. הקץ לדכאון הנפש, לחוסר האונים, לזלזול שהיו מזלזלים בנו, לבוז שהיו מבזים אותנו אפילו הקטנים שב"שקצים". הנה ארץ החופש, ארצנו, מקלט ליהודי הנודד.
נכנסנו לנמל. רעש והמולה ושאון מחריש אזנים. באותו היום באו עוד שתי אניות מארצות שונות והנמל המה מרוב אדם. האנשים עומדים תוהים בנמל הגדול ומצפים לסידורם בארץ החדשה. הנה עומד זקן ודמעות נוצצות בעיניו, מתגלגלות ונופלות. רגע הן מבהיקות בקרני השמש ואחר־כך הן נעלמות בתוך השער הרך של זקנו האפור. אם קוראת לילדה לבל יאבד בערבוביה זו. הורים מנשקים לבניהם שלא ראום זה זמן רב ואשה צבועה ומפורכסת מושכת אחריה כלבלב קטן ברצועת־עור לבל יברח.
משה, עלם כבן עשרים, עמד גם הוא בפינת האולם הגדול עם אביו ואמו, אחותו ואחיו הקטן. לאחר שסיימו את עניניהם המשרדיים חיכּוּ לבוא האיש המיועד לקחתם למקום מושבם החדש – לתל־ירוחם. קרובים אין להם בארץ שביכלתם לסדרם ולכן נאלצים הם לסמוך על המוסדות ולמסור את גורלם בידיהם. הם עמדו מכונסים בתוך עצמם, עייפים מן הטלטולים הרבים שניטלטלו עד הגיעם הלום. לפתע כאילו ניעורה בהם העייפות הנושנה של כל שנות הנדודים שנדדו אבותינו בגולה.
בינתים נתוספו עוד משפחות שהצטופפו באותה פינה. משמע – גם אותן שיכנעו לנסוע לאותו מקום שבנגב. הנשים פתחו בשיחה בינן לבין עצמן. הקולות הלכו וגברו עד שהיו להמולה. לבסוף נשמעה רק ערבוביה של קולות וצריחות למחצה. גם הגברים נסחפו לתוך השיחה והסיחו את דעתם מן הציפיה הממושכת ומדאגתם לפרנסת המשפחה במקום החדש.
לא יצאה שעה קלה ובא איש תל־ירוחם ובידו רשימה. לאחר שקרא את הרשימה הודיע לעולים בשפתם, שכעבור מחצית השעה יפליגו באוטובוס לתל־ירוחם ועל כן עליהם להתאזר בסבלנות ולחכות. מספר משפחות נעלמו בינתים והנותרים קינאו בהן בחשאי. לנעלמים היו קרובים בארץ, אך הם לא רצו להודיע על כך למוסדות. ואולם עתה, בראותם שכּלוּ כל הקצין ועליהם לרדת לנגב השומם והרחוק כל כך מתל־אביב, שוב לא לטשו את עיניהם לעזרת הסוכנות והסתדרו בכוח עצמם. הזמן זחל בעצלתים והחום העיק. אגלי זיעה החלו מבצבצים על פני האנשים, אשר שמש ישראל “ליטפה” אותם. הנמל המה כנחיל דבורים ובליל שפות זרות שלט בכל. ושוב הופיע האיש. הוא הוביל את קבוצת העולים לאוטובוס המחכה וכולם עלו ונכנסו לתוכו. רעש המנוע החריש לרגע את המולת האנשים. אך כעבור שניות מספר שוב ניתך מטר שאלות משאלות שונות על ראש האיש המוביל אותם, שעלה לישראל כשנה לפני כן מאותה ארץ עצמה אשר משם באו הם עתה.
כל אותו הזמן ישב משה על כסאו המרופד והביט החוצה מבעד לחלון הפתוח ולא שעה אל שיחת האנשים, שגם הם סקרו בסקרנות ופליאה את חיפה העיר. מחשבותיו היו נתונות לענינים אחרים. הוא שקע בעבר וניסה לתפוס את מהות השינוי שחל בחייו.
וכך יצאו את העיר. הים על גליו המתנפצים בחוף נגלה אי־פה אי־שם ואחר כך החלו שדות ירוקים לצוף מול העין. כפרים נראו וחלפו ובתיהם כאילו צצו מתוך האדמה. שלוחות הכרמל מזה והים מזה, הכל מיוּשב, מאוּכלס. עדר צאן לועס עשב, פרות רועות באחו. נשים עודרות בגינה שליד ביתן, ממטרות מסתחררות ביעף וממטירות גשם מלאכותי, גשם־ברכה. המכונית שלנו דוהרת בכביש ואיש אינו שם לב לאנשים החדשים. משמע – יום־יום באים עולים חדשים ואין שום דבר מיוחד במראה אנשים בבגדים גלותיים הנוסעים מן הנמל אל אחת המעבּרוֹת שבארץ.
הזמן חולף ונופים חולפים עמו. הנה חולות חדרה, נתניה, גשר הירקון, תל־אביב.
זוהי תל־אביב. פקחו האנשים את עיניהם, עינים תמהות, והביטו בכל. הרבה שמעו על עיר זו, ומה טוב היה להשתקע בה…
– תל־ירוחם, הרחוקה היא מתל־אביב? – שאלה אחת הנשים את המלווה, – הרי השמות דומים…
– אֵילַת רחוקה יותר. – השיב האיש תשובה מתחמקת כדי שלא להרוס את תקוותיהם במחי־יד. הוא, בן ארצם, ידוע ידע כי אנשים אלה הבאים ברוּבם מעיירות קטנות או מכפרים נידחים – עז רצונם להשתקע בעיר הגדולה.
הוסיפו לנסוע בכביש באר־שבע. משני צדדיו עוד נראו כפרים ירוקים ופורחים המשתרעים למרחקים. אחרי רחובות, כשהמרחקים בין ישוב לישוב הלכו וגדלו והנוף נעשה חשוּף יותר, ויהודים בני עדות שונות נראו חוזרים מעבודתם, נתפשט צל של דאגה על פני האנשים.
– הרי פה כולם ערבים! – פתח ואמר אביו של משה.
ואיש תל־ירוחם ענה:
– יהודים הם, יהודים יוצאי ארצות המזרח כשם שאנו יוצאי רומניה.
וכך הוסיפו לנסוע. סימני השקיעה החלו להופיע בצדי הדרך מבין האֶקליפטוּסים הקטנים שאך זה נשתלו, ויהודים הבאים מארץ היערים והשדות הירוקים החלו נופלים ברוחם בראותם שדות בּוּר ללא צל של עץ. צינורות עצומים ערוכים בשורה חלפו ביעף ואיש תל־ירוחם אמר:
– צינורות אלה יביאו מים למדבר שלנו, לנגב. בעוד שנים מספר יקומו מסביב לקו המים ישובים רבים אשר יפרחו וישגשגו.
באר־שבע הופיעה מרחוק. צריח מסגד, בתי־אבן ישנים, בתי העיר החדשה שנראו מוזרים במרחב השממה. אבק רב חדר מבעד לחלונות האוטובוס והם נאלצו לסגרם. מה עזובה ונידחת נראתה העיר מבעד למסך האבק הדק המסנור עיני אדם. הנשים סקרו את החנויות ואחת מהן אמרה:
– במדבר הזה נמות ברעב, שום דבר אינו צומח כאן.
מישהו ענה:
– גם שם לא התפקענו מרוב טובה. מימינו ניתנו במשׂוּרה ולחם לחץ אכלנו. ועתה רק באנו לארצנו והרינו פותחים כבר בטרוּניה על הקדוש־ברוך־הוא שנתן לאבותינו דוקא את הארץ הזאת?
ניכר היה בו באיש הזה שהתחנך על ברכי המסורת היהודית. הוא ניסה להיכנס בשיחה עברית עם הנהג במבטא האשכנזי שלו והתענין לדעת אם גם בימינו קוצרים כאן מאה שערים. על כך ענה לו הנהג, כי הוא יליד נהריה ואינו מכיר כלל את הנגב.
הגענו עד למחסום צבאי. איש תל־ירוחם הגיש תעודות, אמר מלים מספר לזקיף והמחסום נפתח. הזקיף חייך חיוך רחב ובירך את אנשי האוטובוס בהרמת יד ושב והחזיר את המחסום למקומו. הנוף נעשה אפור יותר, קודר יותר. השמש החלה לטבול בים הבלתי־נראה. שמים אדומים כדם השתרעו בפאתי מערב ועננים גבוהים ריחפו על כנפי הרוח ברקיע. שממה בכל. גבעות ובקעות. מדבר… ערבי בודד מוביל את גמלו במעלה השביל הצר. מכונית השבה מאֵילת עוברת ביעף. הלילה כובש את הנוף כולו. “סיבובים מסוכנים”.
הנהג מאיט את מהלך המכונה, המנוע נושף ורועש. הרים, גם כאן הרים – מתפלא הנהג, אשר זו לו הפעם הראשונה להרחיק דרומה מבאר־שבע. המחצבות על שומריהן נשארו מאחורינו, גלגלי המכונה מסתובבים בדהירה על הכביש וגומאים מרחקים. אור מנצנץ מאחורי איזה סיבוב ונעלם. איש אינו יודע אם המעברה היא או איזה כוכב המאיר אי־שם בשיפולי הרקיע.
– עוד מעט ונגיע. – אמר איש תל־ירוחם. ואמנם לא יצאה מחצית השעה והאוטובוס נעצר ליד משרד המעבּרה. האנשים ירדו כשהם עמוסים חבילות, צרורות ותרמילים. הנהג בדק את המכונה, החתים את המנהל על איזה פתק, הפטיר שלום מנוּגן יפה והסתלק.
הנגב הקביל את פני תושביו החדשים ברוח קרה שהיה בה משהו מן הסערה. האנשים העייפים הוכנסו לצריפים החורקים ברוח ללינת לילה ראשון בנגב. בינתים הגישו חלב עבור התינוקות, הכינו תה לעולים והביאו שמיכות למען יחם להם. הותיקים השתדלו להקל עליהם את חבלי הקליטה הראשונים ודרך אגב גם התענינו בנעשה שם, בגולה. שאלו על קרובים וּמכּרים והתענינו במצב בכללו. עייפים ורצוצים מן הנסיעה הארוכה והמיגעת נרדמו האנשים כשילל הישימון באזניהם.
ב 🔗
למחרת הבוקר, כשניעורו משנתם ופקחו את עיניהם, נדמה היה להם רגע כאילו עודם מפליגים בים. היום היה קודר וסוער, הרוח נהמה במלוא עצמתה. מיד עמדו על המציאות, שהביאתם לאותה ארץ הנגב, אשר עליה שמעו ממרחקים, לארץ המרחב השומם והרוחות העזים והשמש היוקדת.
משה ומשפחתו לנו עם עוד מספר משפחות בצריף המשמש בית־תרבות במעברה. משפחות המטופלות בילדים קטנים הוכנסו לצריפי העולים הותיקים יותר, ואילו בצריפים הציבוריים לנו אלה שילדיהם שוב אינם קטנים, אלא בנים ובנות שמעט סבל נאה להם.
משהתישב משה על מזרנו, שהיה מוטל על רצפת הצריף, שיפשף את עיניו קמעה, האזין ליללת הרוח מעבר לקיר ושקע בחשבון עולמו. לאחר כל מה שעבר עליו בארץ גלוּתו – הנה הוא כאן, בתל־ירוחם שבנגב. מספר צריפי־עץ ושממה. הוא עולה חדש, ללא מקצוע, ללא שׂפה, ועליו להתחיל הכל מחדש. עודני צעיר – המשיך את חוט מחשבותיו. – חפשי אני לעשות כרצוני. אמנם, קשה יהיה לבסס את מצבי בארץ החדשה, אך איש לא יבלוש אחרי, לא ישלחוני לעבודת־פרך ב"תעלה" ולא יוציאוני מביתנו. והרי אין לנו בית – הוסיף לחשוב במעט אירוֹניה. מעולם לא היינו חלוצים – חשב עוד. – אך באנו לחיות בארץ הזאת, כי אין לנו ארץ אחרת, כי חפשים אנו כאן. איש לא יקרא אחרי “ז’דן אינפוציט” (יהודי סרוח). ואם יהיה עלינו לסבול, הרי למען עצמנו נהיה סובלים.
– ומה יהיה עליה? – הירהר עוד בעצב על הנערה אשר אהב. – מה יהיה אם היא לא תוכל לעלות, אם לא תקבל את הרשיון אף פעם?
– משה! – קרא אביו. – הגיעה השעה לקום.
נבהל מעט משנקרע חוט מחשבותיו, השליך את שמיכתו מעליו ומיד קם והתלבש בזריזות. יתר האנשים שבצריף כבר שתו תה שהביאה הגננת ולעסו איזו עוגה צמוקה שאָפוּה עוד שם, בגולה. אחותו הגישה גם לו תה ועוגה. אמו כבר הלכה לצרכניה לקנות משהו ואביו עוד עמד בתפילה. הרוח הוסיפה להשתולל. אמנם נראתה שמש קלושה מבעד לעננים הקלילים שריחפו בשמים והעיבום, אך קרניה לא חיממו אותו בוקר את הארץ הסוערת והחרבה. ילד נכנס לצריף והזמין את ראשי המשפחה למשרד ודרך אגב סקר את החדשים שבאו אמש ונראו בעיניו מוּזרים מעט, למרות זה שעוד לפני חדשים מספר היה הוא ומשפחתו במצבם. אשה שכרסה בין שיניה נכנסה ופתחה בשיחה עם אמו של משה, שחזרה בינתים מן הצרכניה ובסלה לחם, תפוזים ועוד אֵי־אֵילה מצרכים של מה־בכך.
– שמעתי שאין כאן מה לאכול, העבודה קשה והמסתננים מציקים מאד. – אמרה האם אשר כנראה הספיקה כבר לרכוש לה את כל הידיעות הללו בצרכניה.
האשה שכרסה בין שיניה מיצמצה בעיניה במבוכה ואחר אמרה:
– כשאנו באנו לכאן לא עמדו עדיין הצריפים על יסודותיהם. גם מים וחשמל טרם היו. בכינו על שהביאונו למקום שומם ועזוב כזה. פחדנו לעבור את סף הצריף בשעות הערב וחיינו בבדידות נוראה. אולם חלפו מספר חדשים והתרגלנו. עכשיו אני הולכת לצרכניה בערב. למרות העובדה כי שלשום מצאנו את התיל מנותק בידי מסתננים אפילו לא יעלה בדעתי לפחד. כך תתרגלו גם אתם – הוסיפה האשה בקול מרגיע.
– שם היה גרוע יותר. – אמרה עוד לאחר רגעים מעטים. – ואם היה מה לקנות הרי ידוע לכולנו הסוד, כי לא היה במה לקנות. וכאן, ברוך השם, בעלי משתכר די מחיתנו. כמובן, ל"טוב" אין סוף. אך יש פרנסה, איש לא מת עדיין ברעב בתל־ירוחם. – כך סיימה האשה את דבריה.
אותה שעה נכנס אביו של משה מן הרישום במשרד והודיע בחיוך חגיגי:
– קיבלנו דירה בצריף מספר שמונה ברחוב שממוּל, אם בכלל יש כאן רחובות. ארזו מהר את החפצים ובואו, ניכּנס לדירתנו החדשה.
הדירה – חדר ומטבח בצריף־עץ, אשר חשמל ומים מתוקנים בו כהלכה. אמנם, ביוּב אין, אך “מסתדרים”. יש מי שהתקין לעצמו ביוב ארעי והמים יוצאים אל מתחת לצריף ומשקים חלקה קטנה המכוסה פרחי־בר צפופים, ויש שהתקינו ערוגה זרעו בה ירקות ומשקים אותה במים אלה. אך כולם כאחד מצפים לימים טובים יותר, לכשיעברו לשיכון שייבּנה אֵי־פעם ושם תהיה מערכת ביוב מסודרת.
משה ומשפחתו העבירו את חפציהם. פה ושם יש עוד לתקוע מסמר, לחבּר לוח, לתלות שמיכה במקום שמשה שבוּרה – והדירה מוכנה. באותו יום אורגנה גם עזרת תלמידי בית־החינוך לעולים החדשים. הילדים עזרו להעביר חלק מן החפצים כשהם צועדים מול הרוח הנושבת בעוז. העברת החפצים ברוח היתה קשה, אך נעימה. טוב היה לצעוד מול הרוח המנסה לעצור בעדך בכל עצמתה – ואילו אתה נדחק קדימה ומפלס לך נתיב, משקיע מאמצים רבים בכל צעד ומתקדם בקושי כשכל שעל מעיד על מאבקך ועל נצחונך.
עמל רב השקיעו אמו של משה ואחותו בסידור החדר במעט החפצים שהביאו אתם. אחרי הצהרים באו שכנות לבקר וליעץ. מפיהן נודע הדבר שאפשר לנסוע לבאר־שבע הקרובה ולקנות שם מצרכים שונים. כן נודע שיש תעסוקה מלאה במקום. ו"העיקר הוא להיות בריא ולעבוד", – כך הגדירה את המצב אחת השכנות.
לפנות ערב עמדה הרוח מנשוב. שמים בהירים וּזרוּעי כוכבים נפרשו מעל למעבּרת תל־ירוחם וירח צונן עלה אט־אט במתינות. השומרים סובבו על משמרתם כרגיל ורוח טובה היתה שוֹרה על תושבי המעברה.
ג 🔗
למחרת הבוקר עלה יום אביב נהדר. הראוּת היתה נפלאה ומזג־האויר נאה ונעים. השמש אך יצאה מאחורי ההרים שבפאתי מזרח ומיד העירה את תושבי המעברה בקרניה המפזזות על פני הישנים. משה ואביו התכוננו לצאת ליום עמלם ככל אנשי המעברה. שכנם יעקב הבטיח לקרוא להם, כיון שהוא עובד באותו מקום, במכתש הגדול. אך סיימו את ארוחתם והחלו לעסוק בהכנת כריכים לארוחת הצהרים שיאכלוה במקום העבודה, נשמעה דפיקה קלה בקיר המבדיל בין שתי הדירות ומהעבר השני בקע ועלה קולו של יעקב:
– בעוד עשרה רגעים נצא. היכּוֹנוּ!
– בסדר, – ענה האב והמשיך לעטוף את כריכיו בנייר עתון ישן.
גמרו לעסוק בכריכים וישבו לחכות לקריאתו השניה של יעקב. מתוחים היו לקראת הבלתי־צפוי, ליום עבודתם הראשון בישראל. רעד התגנב ללב האב, שהיה בשעתו בעל־בית אמיד, תרם לא פעם סכומי כסף ניכרים לטובת ארגונים שונים בארץ־ישראל, אף כי מעולם לא היה ציוֹני. האם העלה בדעתו פעם שעתיד הוא להיות פועל בה? דפיקה נשמעה על הדלת. יעקב הופיע בפתח, נטה את ידו בתנועה האומרת: “בואו!” והשנים פסעו לעבר מכונית־המשא שחיכתה לפועלים. דקות מספר חיכו עוד וכשאחרון הפועלים עלה – ניתקה המכונה ממקומה וכולם כמעט נפלו איש על רעהו מכוח התזוזה. הדרך היא דרך עפר שאינה מהמשוּבחוֹת; עקלקלה היא וזרועה בורות וחתחתים רבים. אביו של משה, שעמד בפינה ליד תא הנהג, הרגיש את עצמו צעיר כמעט כבנו. משהו חדש ובלתי־ידוע התעורר בעמקי לבו.
מרחב עצום נתגלה מתוך המכונית הנוסעת לאטה מחמת הדרך הקשה. הפועלים משוחחים ביניהם, אך משה ואביו, שהנוף חדש להם, סוקרים בדריכוּת את הניתן לראות.
– האדמה אינה מצמיחה כאן? עקרה היא? – שואל האב בפנותו אל שכנו למכונית.
– האדמה – עונה השכן – מצמיחה, אלא שדלה היא מאד והגשמים מעטים. תן לה מים וזבל ועבודת ידים נאמנות וחרוצות – ותראה.
בינתים הגיעו אל הכניסה למכתש. למעלה – מחנה מבוצר ונעזב מימי האנגלים בארץ, חותם השליט הקודם של הנגב. ולמטה – משתרע המכתש בכל הודו והדרו. רגע הוכו האב ובנו בתמהון ואחר בחנו בעין חדה את הצבעים והגוונים, שנתגלו לעיניהם ברדתם בדרך המתפתלת בסיבובים יפים במורד לתוך המכתש עצמו. בצורות מצורות שונות נראו ההרים הכותרים את המכתש. את הצורות חצבו ופיסלו אמני הטבע הכבירים – הסוּפוֹת והגשמים. המכתש הבהיק באור השמש בגוון כחלחל־אדמדם־שחרחר ותכלת הרקיע ממעל הוסיפה לו לוית־חן. המראה הנהדר הזה שבה את לב משה כליל.
– אתם רואים את השחור ההוא שם למטה? – זהו הברזל, – אמר מישהו לעבר החדשים והראה באצבעו.
– מלבד ברזל יש כאן עוד חמרים רבים, תראו אחר כך – התערב קול שני בדברים.
– יפה אצלנו? – שואל שלישי ספק בלעג ספק ברצינות.
– ומה המגדלים שם? – שואל משה, – מחפשים מים?
– לא, – ענה מישהו, – אלה הם מגדלי־קידוח. קודחים שם ברזל אני כבר עבדתי בקידוח הברזל. עבודה מענינת היא. מעלים מנבכי האדמה את עפרות הברזל המעורב באדמה ובחמרים אחרים ושולחים אותם לבדיקות כשהם מסודרים בארגז לפי שכבות העומק שלהם באדמה. בעתיד יבנו כאן בתי־חרושת, פועלים רבים ירדו למדבר זה והסביבה תשגשג.
– ואני מוַתר על כל היופי ועל כל העתיד. – התערב אחר בשיחה. – אני הייתי עובר ברצון לגור בתל־אביב.
– הנה שם, – הצביע אחר בכיווּן הגבעות, – ניסו האנגלים לקדוֹח נפט. אך מלחמת השחרור הפסיקתם.
– מי יודע, אולי עוד ימצאו שם את הנוזל הזה באחד הימים, – אמר יעקב ששתק כל אותו הזמן. המכונה הוסיפה לנסוע למכרות הקאולין, מקפצת וגומאת מרחקים בתוך המכתש. מכונות עמוסות עפרות זרחן, חול, זכוכית וקאולין עברו בזהירות ליד מכונית הפועלים והמשיכו בדרכן לצפון.
סוף סוף הגיעה המכונית למחוז חפצה. העבודה התנהלה כסדרה. אין נוֹגשׂ ואין מאַיים. היחס כלפי החדשים היה לבבי וחברי מאד. יום חם היה וההרים שמסביב למכתש הנפלא כאילו אצרו את החום בקרבם. הזיעה ניגרה ונוּגבה חליפות. במנוחת הצהרים, כשאכלו את כריכיהם היבשים, סיפר אחד הבחורים הצעירים למשה, שראה במכתש עצים מאוּבּנים, גזעי עצים עבים מלפני שנים רבות מאד מאד. בסדקי הגזעים העצומים מקננות צפרים. מה נפלא להיפגש עם שרידי העבר הרחוק ולראות ניצני חיים חדשים נבנים בהם.
– נוף קדום ופלאי, – אמר הבחור והמשיך – אפורים הם פה החיים; אפורים מאד, חסרי תוכן כמעט. המזון דל והעבודה מפרכת בחציבת אבנים והסעתן, בסלילת כבישים, בשמירה בלילות הארוכים בקור הנגבי, בלבוש דל. האדמה אינה מצמיחה את יבולה והשמים עוצרים את מטרם ורק ילל סוּפוֹת תשמע האוזן. להט החורב ביום וקור חודר־עצמות בלילה ומדבר וציה בכּל. אך יש ותסור אל אחד העינות ובדרך־לא־דרך תרד בגיאיות ותטפס בהרים, בטרשים חשופים תפצע את רגליך, תתחלק ותקום. אבנים תידרדרנה מתחת לכפות הרגלים בטפסך בהרי הנגב אכולי הסער והשרב, תרד לערוּץ ובראותך מספר עצי רותם, מעט ירק בשטח, פרחים גדולים – תדע כי קרוב הוא העין והוספת ללכת. מימינך ומשמאלך הרים כחומות יסגרו עליך ונשרים ועורבים יחוגו מעל לראשך ויקננו בנקיקים. יוֹני־בר יהמו בקניהם ואתה עודך הולך, אתה צועד וקרב אל העין. והנה ריח מים חיים עולה ונישא באויר, וראית קנה־סוּף באגם־מים קט חבוי בנקרת סלע. וטיפסת על הסלעים שבצדי האגם ובשבע עינים תביט סביבך כשאתה נזהר לבל תפול לתוך האגם שלמרגלותיך, ולבך עולץ בקרבך: מים בציה. ולפתע קול שוקק של מים זורמים עולה באזניך, ונשאת את עיניך וראית אֶשד בלב השממה ומים ניגרים ממנו, נופלים בקול שאונם וכעין מנגינה פלאית מרחפת בחלל. והשתאית למראה עיניך ועמדת על מקומך תקוע כבמסמר וסקרת את האגם הצר על הסוּף שבו ואת החומות הסוגרות עליך. ובנקיקי הסלעים תחוש רחש חיים והשתוממת: אכן, בלב המדבר חיים ישכוֹנוּ. ושכבת לנוח בצל האבן הקרה, על גב הסלע השטוח. והאזנת למנגינת המים העולה מן האשד ומתמזגת בדמך הגועש מרוב חדוה, והפקרת את גוך ללטיפת קרני השמש היורדות מגוֹבה לא ישוער, כי בין הרים הנך. וטבלת את רגליך במי המעין הצוננים ונהנית הנאת נודד במדבר, צמא ויגע, ולפתע – מעין מים חיים לפניו. אכן, נפלאו דרכי המדבר ופלאותיו…
עם תום העבודה חזרו הביתה, למעברה. המכתש נראה עתה שונה באור שלאחר הצהרים. הצבעים נתחלפו ונשתנו בינתים. משחק האור והצל שיוה צורות שונות לעצמים שמסביב. העייפות שנתפשטה בגוף התגברה על מראות ההוד והיופי. מרחוק נראתה המעברה גדולה ורחבה יותר. ההרים שמסביב נראו ירקרקים יותר וכלניות אדומות כדם ופרחים אחרים נראו מבצבצים ומכסים את האדמה הצחיחה והקשה. הנוף גם הוא נראה עייף מיקוֹד היום ומין לאוּת מתוקה נישאה בחלל. רוח ים קלילה נשבה והאויר הנגבּי היבש היה נעים לנשימה ארוכה מלוֹא הריאוֹת. מעטה דק של עצבות לאה ירדה על משה אשר שכב לנוח במיטתו. משהו חדש תסס בו והוא לא ידע את נפשו. כאילו היה לאחר. הנוף לכדוֹ, כבשוֹ עד תום. אילו היתה היא, נערתו, כאן, בודאי היה יוצא לעת ערב לשוּח מעט בסביבה. מה נעים היה לטייל בקרירות הערב מקצה גדר־התיל עד קצהו ולהשיח את הלב. אך מה רחוקה היא, רחוקה מאד, מעבר לימים. ומי יודע מתי תבוא ואם תבוא… נצבט בו לבו וכך שקע בתנומה קלה.
ד 🔗
על אף השאון אשר הקימו הילדים ששיחקו מסביב לצריף, ישן היה משה שינה עמוקה ומתוקה. בראות האב את בנו בכך זכר את הפסוק “מתוקה שנת העובד”, – ונהנה מעצמו. וכשניגשה האם להעירו לארוחת הערב אמר לה:
– הניחי לנער ויישן, נאכל בשעה מאוחרת יותר.
התמורה שחלה בחיי המשפחה היתה כה מהירה, עד שלא הספיקו להעמיק חשוֹב באשר קרה. שנים על שנים ציפו לגאולה – והנה הם כבר מעבר לכל ציפיה. כך ראו את עצמם נתונים לפתע פתאום בתוך מעגל החיים החדשים שבמעברה, במסלול היצירה והעבודה המפרכת, בתוך בעיות החיים הקטנות, בלי שיספיקו לחשב דרכם כראוי. האם עמדה בתור לקבל מצרכים בצרכניה שבמרכז המעברה, כמו כולם. חיכתה לבוא מכונית הלחם, עמדה בתור לקנית נפט ואפילו החלה להאזין גם היא לרכילוּת המקובלת, ולפעמים אף הוסיפה נופך משלה. הבת ישבה בבית ועזרה לאמה. האב ובנו יצאו לעבודה כיתר הגברים והאח הקטן למד בבית־החינוך שבמקום. הנוף נעשה כחלק מחייהם. אף על פי שמוכנים היו בכל רגע לקום ולעזוב את המקום ולעבור למקום טוב יותר, כמרבית תושבי המעברה, – נתאקלמו במהירות מפתיעה בסביבה זו. ובה בשעה המשיכו את חייהם היומיומיים הרגילים. דיברו גם הם בשפת ארץ מוצאם, נהגו אותם המנהגים, אותה צורת חיים ורק מעט מזער חדר למחיצתם מחיי הארץ ומנהגיה. אמנם הציעו להם לבוא לשיעורי הערב לעברית, הזמינו אותם לאסיפות שבהן סיפרו על הנעשה מעבר לתחומם, אך המחיצה ביניהם לבין החיים בארץ החדשה בעינה נשארה.
יום אחד החל משה להשתתף בשיעורי הערב. אך צליל השפה החדשה נשמע מוזר באזניו. לאחר יום עמל בשמש הלוהטת היה משנן בבית את שיעורו ונהנה הנאה רבה מכל משפט חדש שעלה בידו להרכיבו. וכך החלו לחלוף ימים. יום רדף יום. המשפחה התרגלה למהלך חייה החדשים, חיי עמל ללא תמורות. משה הצעיר ובעל המרץ למד לדעת את הסביבה החדשה והחל להתעמק בה. הוא שרף את כל הגשרים המובילים אחורנית לשנות חייו שעברו הרחק בגולה, בין שחיטה לשחיטה, והתרכז בבנית חיים חדשים במולדת. לא פעם רגז בשמעוֹ את הנשים המשוחחות על “סיר הבשר” בעבר ואת הגברים רוטנים על העבודה הקשה שלא כולם הורגלו אליה. הוא שתק ולא אמר דבר. כי מה טעם יש לבוא אליהם בטענות? הוא היה מביט בהרים הסובבים את תל־ירוחם, סוקר את השמים הכחולים־האפורים וענני־הנוצה הגבוהים הפזורים בו, קולט את החום הצורב בגופו וחושב בלבו כי זוהי מולדתו, כי במקום זה יכול הוא להיות חלוץ ממש, חלוץ כמו אלה שעלו לפני שבעים שנה. כאן הוא איש עבודה יוצר. הוא חי במקום הזה ועצם חייו כאן חשובים. מרחב יש לפניו, מרחב אדמה ורקיע שאין דוגמתם בעולם כולו.
לא עברו ימים רבים והוא התחיל משוחח עם אלה המבקשים להם חיים קלים. היה מנסה להוכיח להם באותות ובמופתים שאין דרך אחרת לפנינו, כי אם לא נצליח להקים לנו מדינה – נאבד. מי יעבוד בשבילנו? מי יפתח את אוצרות הארץ? מי יסלול כבישים? אך דבריו לא מצאו אוזן קשבת. כל ויכוח מעין זה הסתיים בשאלה: האם גרועים אנו מהם שעלינו לחיות בבדידות כזאת, רחוקים מהעיר, במדבר, מופקרים לסכנת מסתננים ושודדים? האם אלה שבאו יחד עמנו באותה אניה, מאותה עיר, האם הם מיוחסים יותר מאתנו? יושבים הם שם למעלה, בצפון, במקום שגדלים עצים ועשב מכסה שם את הארץ והאקלים טוב יותר. מדוע נפל בגורלנו אנו דוקא לשבת כאן, בחום הזה, ולסבול? מעטים ובודדים אנו במרחבי השממה. ולא די בכך, אלא כשאנו עולים למעלה, לישראל, לועגים לנו, חושבים אותנו לכאלה שאינם יודעים להסתדר – ואנו מחרישים.
קצה נפשו של משה בויכוחים אלה. גם בלבו מכרסם הספק: האומנם כה דלוֹנוּ עד שאין בכוחנו להקים תנועה חלוצית כבירה שתכבוש את הנגב? האומנם על קומץ עולים חדשים בלבד, אשר אך תמול היו זרים לכל הנעשה בארץ, הוטל התפקיד הכביר הזה? היכן הנוער שנולד בארץ הזאת? היכן הם המטיפים הדורשים נאה ומקיימים?.. וכך החל הספק להעמיק חרוש בלבבו. אמנם שמח הוא בחלקו, אך מצר הוא על הקצב האִטי של ההתפתחות, על האנשים אשר בקושי הם מחזיקים מעמד. קשה לחיות בתמידות באוירה כזאת, מסוגר בתוך עצמך.
אך החיים השוטפים להם כדרכם אט אט בכל זאת הביאו איזו תמורה. לפתע מצא את עצמו קשור בחוג של אנשים. אמנם חוג קטן ומצומצם, אך בעלי רצון לפעול וליצור משהו. אנשים מבפנים ומבחוץ גם יחד. אתם חי את חיי המעברה בכל רמ"ח אבריו, נושם הוא את האוירה הזאה במלוא חזהו וחפץ הוא מאד לעזור בכל לבו לשיפור החיים הקשים הללו.
ויש אשר ייראה משה כשהוא מסתובב ללא מטרה ועיניו משוטטות בכּל כהוזה. זכרונות קשים יציקו לו ורבים געגועיו על אהובת נפשו שנשארה שם. אף על פי כן הוא משכים עם שחר לעבודתו ושוב ישוּב עם ערב ככולם. לפעמים מתבודד הוא לנפשו, יורד לתוך הואדי הירוק שמעבר לגבעה והלאה ומלקט לו צרור פרחים נהדרים, פרחי מדבר מרהיבי־עין. מתכופף הוא אל כל פרח נחמד, קוטפהו, מניחו בין יתר הפרחים הנתונים בכף ידו וכך ירחיק נדוֹד בתוך הואדי עד לסביבה אשר סכנת מות אורבת שם. מסתכל הוא בפרחים שליקט. בשביל מי? – מנקרת שאלה במוחו. – מי יתענג על יפים? ברגעים אלה נראה לו הכל אפור וקודר כשמי המדבר בעת סוּפה. לא, אין לו צורך בפרחים אלה. מניח הוא אותם על גבי גל אבנים שומם ושב לביתו. עצב מכרסם את לבו ברגעים כאלה ומתוך ערפל העצבות עולים זכרונות רחוקים, זכרונות ילדות. מר ממות הוא לשאת זכרונות ילדות מרים במעמקי לבב. הוֹי, ילדות ארורה! אף קרן־אור אחת לא הבקיעה את שמי העופרת, עיניו לא ראו זריחה נהדרת, לבו לא נמוג בפחד ילדותי למראה השקיעה, הלילה לא הבעיתהו ויער ירוק שופע צל לא השיב את נפשו היגעה. רק פחד ידעתי – חשב – פחד גדול ואיום מפני חית האדם הנוראה שרדפתני עד חרמה, עד למחנות־ההסגר הרחוקים אלפי פרסאות ממקום מולדתי. רגלי, רגלי ילד רכות, נאלצו לעבור מרחקים עצומים, וגבּי, גב ילד קטן, ספג צליפות שוט ומכות בקתוֹ הקהה של רובה, שעלול היה כל רגע לירות ולהכחיד עוד נפש מישראל. ומתוך הפחד הזה צמח רצון חיים עז, הרצון להתקיים ולנקום. בנים לדור אומלל אנו, כחיות השדה נרדפנו. היקום בנו הכוח עתה להתגבר על המעמסה הרובצת עלינו? להשתחרר מזכרונות הילדות המרים? הנוכל? – בלי הרף מנקרת במוחו השאלה הגדולה. עלינו ללמוד מן העבר. האומנם כה נמהר לשכוח את אשר עבר עלינו אך לפני שנים מספר?!..
ה 🔗
מזג־אויר נאה ירד על הנגב ולבו של משה נתמלא חדוה. עיניו רואות את היופי וההוד שמסביב ולבו ער לכל רחש של אויר המדבר. אזניו מאזינות לניב האילם של הגבעות העוטות את הישוב והוא חש את עצמו רענן להפליא אחרי יום העמל. הוא יוצא להשקות את ערוגת הצנוניות שהצליח לגדל בחיק המדבר, להרוות את צמאון עץ הרימון אשר שתל, להחיות את התאנה שעוד טרם נקלטה, וריח שדות שאינם עולה באפו.
ולפתע פתאום הציץ המות מאחורי אחת הגבעות. משה לא חשב על המות מאז עלה לארץ. חיים חדשים נראו לו באופק. שם, בגולה, הרגו בנוּ, רצחו, שרפו אותנו, כי זרים וחלשים היינו, כי לא ידענו להילחם. אך כאן, בארצנו – להירצח כאן על אם הדרך?.. כרעם ביום בהיר נפלה השמועה והיא הלכה ונתפשטה במהירות הבזק: בחור שנשאר במקום העבודה לשמור על הצריף והכלים – נרצח. דקרוהו בסכינים והוא נפח את נפשו במקום. משה נזדעזע. הוא הכיר את הבחור הזה, לא פעם עבדו יחד, לא פעם שוחחו על ענינים שונים. צעיר היה, בן גילו, והנה גז חלום חייו. במיטב שנותיו נקטע הפתיל והוריו השכּוּלים טובלים בדמע, ממררים בבכי ואין מושיע.
הרצח היה לשיחת היום. הכל התענינו במהלך החקירות שהעלו חרס. הכל בטוחים היו שלא חקרו כראוי, שאפשר היה למצוא את עקבות הרוצחים. רבים חשדו בשבט החונה ליד כּורנוּבּ. אך ההודעה הרשמית אמרה, שמסתננים ביצעו את הרצח. פחד ירד על המעברה. היו שחששו לעזיבה המונית של המקום. אך האנשים החזיקו מעמד.
כעבור יוֹמַים, כשנסעו ללויה, עלה גם משה על המכונית ונסע. טלטלה רבה ניטלטל עד שהגיע לבאר־שבע. שם קידם את פניו האבק הרב, שאין מנוס ממנו, וכיסה במעטה לבן את מלבושיו הכהים. אחר כך עמד ליד הארון והאזין לדברי ההספד מפי רב בלתי־ידוע לו. הרב דיבר אידיש ושוב דימה משה בנפשו שהוא נמצא בעיירתו בגולה לאחר פוֹגרוֹם. אזניו קלטו איזה ניגון בכייני וצריחת נשים עולה ויורדת לפי קצב הניגון. מלים בודדות חדרו לאזניו והדריכו את מנוחתו: “מיתה משונה”, “עגלה ערופה”, “קדוש”, “הורים אומללים” וכדומה. לבבו התמרמר על שזוֹרים מלח על פצעי ההורים השכולים. אך האנשים עמדו רכוּני ראש ושתקו וגם הוא עמד כמוהם ושתק. האנשים הלכו אחרי הארון דמומים, נאנחו מדי פעם בפעם, התלחשו מעט וגם
דיברו בקול רם. הרב פתח בדברי מוסר, שמשים נושאי קופסאות קישקשו במטבעות שבתוך הקופסאות והכריזו כרוֹכלים: “צדקה תציל ממות, צדקה תציל ממות…” הקול והניגון זיעזעו את נפשו של משה, צמרמורת עברה בגבו, טעם רע עלה בפיו. אך הוא הוציא מטבע מכיסו ושילשלו לתוך הקופסה כיתר האנשים. הלוָיה המשיכה דרכה לעבר בית־העלמין והטפת המוסר הגלותית עודנה מצלצלת באזניו. הוא חשב למצוא כאן מנהגים אחרים, והנה לא נשתנה דבר. בארץ החדשה – בדיוק כמו בגולה… הקבר כבר היה כרוּי בהגיע הלוָיה לבית־הקברות בבאר־שבע. אנשי חברה־קדישא החלו לעסוק בקבורה. האם געתה בבכי מקוטע, מלוּוה שיעול עצבני. האב התאפק בשארית כוחותיו לשמור על שיווי־משקלו הנפשי. נשים תמכו באם הנראית חלושה מאד והאב ניסה להרגיעה. יללות וצוחות יצאו מפי הנשים בעת שהורידו את הנרצח לקברו. עטוף סדין לבן, שעקבות דם נראו עליו, הוּרד הנרצח לקבר. קברוהו בבגדיו כדת וכדין. מנהל המעברה ניצב ליד הקבר וביקש להגיד מספר מלים. רגע עמד ושתק. האיש, אשר נסיונות כה רבים מאחריו, התרגש. הוא גימגם ואחר כך אמר משהו על המצב שגרם למאורע זה, על מלחמת־השחרור. הוא הבטיח למת שלא לשקוט עד אשר התל שבגללו נרצח ירוחם באמת, עד אשר תשגשג תל־ירוחם ותפרח. קולו היה חדור יגון והוא סיים ב"נוּחה בשלום על משכבך". הטקס החל מתקרב לקצו. עננים עלו מפאתי מערב. הרוח גברה ובבית־העלמין בבאר־שבע התנשא תל חדש, רענן. בודד שבעתים נראה המקום עת עזבוהו האנשים ושבו איש איש לביתו. משה הסב ראשו אחורנית וסקר עוד פעם במבט חטוף את בית־הקברות עד שנעלם מעיניו. הוא שב לתל־ירוחם והרגשה חדשה בלבבו. ברית־דמים נכרתה עם הנגב. אכן, קשרנו את גורלנו עם הנגב – הירהר. – במקום שיש חיים שם קיים גם המות. ולכן צריך להילחם על זכות החיים במדבר זה, על שיפור החיים ושכלולם. יש לעשותם טובים יותר, יפים יותר.
למחרת היום לא יצא משה לעבודתו. יותר מדי מדוכא היה, עייף מיום אתמול שחלף. הוא איחר לקום ולאחר שסיים את ארוחתו יצא לטייל במעברה. הוא עבר בין הצריפים, הביט בכל כתייר, כאילו חדש הוא המקום לו. בצעדים רופפים התהלך כה וכה. ראה את הילדים משחקים ליד הגן ונעצר. הילדים עלזו וצחקו, שרו ורקדו קבוצות קבוצות ובמעגל.
מה רחוקים חיים אלה מן המות – הירהר בקול והביט סביבו אם אין מסתכלים בו. אך איש לא שם לב אליו.
למחרת, בשובו מעמל יומו, הגישה לו אמו מברק שנתקבל מרומניה. הוא העביר את עיניו על הכתוב כחולם ולא האמין כי אכן אמת הדבר. הוא קרא וחזר וקרא את מספר המלים ללא הפסק, עד שאמו קראה לו למטבח לשתות ספל תה. רק אז הסיר את עיניו מהמברק, קיפּלו והניחו בכיסו ונכנס למטבח. במברק היה כתוב:
“אבוא באניה הבאה – רחל”
שמחה גדולה ירדה עליו. ההרים החלו לרקד סביבו, ובעיני רוחו ראה את המדבר כגן פורח והמולת חיים שוקקת בּכּל. הארץ מיושבת ורווּיה מים, גנים פורחים וחורשות רעננות ובתי־חרושת לרוב.
שבת. והוא יצא עם רחל לשוּח. מרבד פרחים קוסם להם למטה, בבקעה, ועצי החורש שבמעלה הגבעה כאילו הם רומזים להם לעלות וליהנות מצלם השופע. פרחי ארגמן יקטפו והזר יקשט את שערה. הם פוסעים בשביל העולה לחורש. צפרים מצייצות, אומרות שירה. חרש הם יושבים בצל חרוב ענף, מאזינים לשירת הצפרים, לרחש הרוח בבדים ולניגון החרישי העולה בדממה דקה מלבבות אוהבים שמצאו את מנוחתם.
אליהו סלדינגר (סלע)
תל־ירוחם. ניסן תשי"ב.
אליהו סלדינגר־סלע (תל־ירוחם): בן 20, מסירט שבבוּקובינה, רומניה. עלה לארץ ב־1947 בעליה בלתי־ליגלית לאחר נדודים של שנתים וחצי באוקראינה, מחנות טרנסדניסטריה, רומניה, הונגריה, אוסטריה, איטליה ומחנות קפריסין. קיבל הכשרה במשק הפועלות בפתח־תקוה במסגרת עלית־הנוער. קורס מזורז למורים בעין־כרם, ירושלים. מורה בבית־החינוך בתל־ירוחם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות