הגלות המרה    🔗

כשהייתי ילד, בגיל צעיר מאד, הלכתי ללמוד ב"חדר" הנקרא “מדרש”. ולא “מָרי” אחד לימד אותי, כי אם מעין “שותפות”. וכולם מלמדים אותי אותו דבר, מכל מין ומין קצת – תנ"ך, עין יעקב, גמרא. אבל הרבה דברים היו חסרים בלימודי, אחד מהם הדקדוק. לעומת זאת לא היו חסרים השוט והמקל. זכור אזכור כשהמרי קשר את ידי אחורנית ותלה אותי בקורה שבגג, לקח בידו את המקל והשוט גם יחד והתחיל להכות. בבת אחת ניתכו עלי סטירות בפנים, מכות המקל בגב והשוט מצליף בכל הגוף. באותו יום הייתי מתחלחל. שלושה אנשים היו תופסים אותי אז ואחד צורב את בשרי. ביום ההוא פרחה ממני חצי נשמתי.

ולא אשכח שאבא שלי ידע את כל זאת והתחיל להתעסק אתי בבית ובמדרש. ואם המרי היה מרביץ לי והמקל נשאר שלם בידו – אבא שלי חלילה לו, כי הוא שובר את המקל על הראש והידים. לא פעם חליתי אחרי מכות כאלה. אז בא אבא שלי ומפייס אותי, הוא קונה לי קצת דברי־מתיקה, נותן לי כמה פרוטות ולוקח אותי אל אנשים היודעים לרפא כל חולי באש. ולפי מה שעבר עלי אני יכול למנות בי חמש־עשרה צריבות אש, כפי שכתוב: נקבים נקבים, חלולים חלולים, מהם סתומים ומהם פתוחים. וזכור אזכור, כשהייתי רואה את שפוד האש שמרפאים בו כשהוא לוהט כולו, הייתי מתחלחל. שלושה אנשים היו תופסים אותי אז ואחד צורב את בשרי.

ובזה אני מסיים ומתחיל במה שהוא אחר.

כשאבא לימד אותי לעבוד היה שוֹלחני לכפרי ערבים. המקצוע שלי היה טוב מאד, אפשר להרויח בו יפה ולהתפרנס בכבוד. אנחנו היינו שש נפשות בבית. וההכנסה שלי לא היתה ממין אחד, אלא מכל המינים יחד – קילו שעורה, רבע קילו חיטה, ארבע מאות גרם פולים, שמונה מאות גרם דוּרה, י"ג ביצים, קצת קפה, ושתי חבילות זרדי עצים להסקת התנור. וזו היא הכנסת שבוע ימים, עד היום הששי. ביום ששי בשבוע אני מעמיס את כל אלה על הגב בתרמיל הנקרא זיעבה והולך הביתה.

ובזה אני שוב פעם מסכם ומתחיל מחדש.

 

בשורת העליה    🔗

לפני שנתבשרנו את הבשורה הטובה לעלות לארץ־ישראל עברתי על יד ישמעאלי אחד מצד ימין שלו. פתאום אני רואה שהוא קורא לי: “בוא הנה, כלב יהודי, אתה צריך לעבור מצד שמאל ולא מצד ימין, תזכור זאת לפעם שניה!”… והרים את המקל שבידו וחָלק לי מה שמגיע לאחד כמוני ושלח אותי מעל פניו. ואלהים ראה זאת ולא עבר זמן רב ואנו קיבלנו פקודה מאת הרב של הכפר למסור את הרכוש לערבים וכמה שהם רוצים לשלם נקבל מהם, כי נס הגאולה כבר הגיע. מילאנו את הפקודה שלו והתכוננו לדרך. הרב קרא לכל הכפר לאסיפה ומסר להם מודעות ותפקידים. ואלה האנשים שהוטלו עליהם התפקידים: מר שלם נגר ומר שלום כהן ומר יחיא גספאן, וכולם חיים עכשיו במסילת־ציוֹן. המודעות היו, שאף אחד מבני הכפר לא יסע לבדו, כי אם כל הכפר ביחד. והכסף יחולק לעני כלעשיר, שיוכלו להגיע ארצה כולם ביחד, ואחר כך הם יחזירו את הכסף שניתן להם בהלואה, כמו שכתוב: עני ועשיר באו לדין. ואנחנו קיימנו זאת לפני שנסענו לעיר צנעא. שלחנו קודם את הישישים על חשבון אחד של כל הכפר. אחרי שבוע נסענו כולנו ביחד לצנעא. את הקמח ואת הלחם הובלנו על הגמלים ועל החמורים יחד עם השמן והקפה, כמו שכתוב: ויקחו להם צידה לדרך. אני זוכר גם שכּף ומזלג לא היו לנו, כי אם אוכלים בידים כמו בדוים.

 

ויסעו ויחנו    🔗

המסע שלנו מצנעא עד הסיאני נמשך שבועים, ושם נחנוּ שבוע ימים עד שבא המנהל מעדן, שיצא מהארץ לעזור לעולים. הוא לקח את הכסף שיש לכולם, ומי שיש לו יותר לקח אותו בהלואה ונתן אותו בשביל העניים, שבאמת לא היו להם חיי שעה, ואפילו עבודה לא היתה מצויה למענם מחוֹסר כלי־מלאכה. ואני זוכר, כשמנהל הסוכנות שיצא לעזור לעולים קרא לכולם, אלה שיש להם כסף לקח מהם ולאלה שאין להם נתן בשפע, כמו שכתוב: ויאכלו ויותירו כדבר ה'. כך, שבאמת ראיתי טיפול כמו שמטפלים בילדים קטנים שרק נולדו. המנהל לקח את הכסף והלך למלך לשלם לו בעד הנסיעות של כל המשפחות ביחד. אני זוכר גם שמסר לנו להתכונן לנסיעה והתכוננו בשמחה ובטוּב־לב – ארזנו את החפצים, העברנו אותם למכוניות־משא והיינו מוכנים לנסוע. והנה אומרים: “לא היום, רק מחר”. וביום השני יצאנו לדרך כשהמנהל שלנו נוסע לפנינו בג’יפ ועשרים וחמש מכוניות אחריו וכל אחד שר וקורא תהלים בשמחה וטוּב־לב. והפסוק צועק ואומר: והנה ה' ניצב עלי ויאמר ה' אלהים אתה החילוֹת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו. והנה השם עזר וממשלתנו התגברה, וכל אחינו בני ישראל בגולה מדינת ישראל קוראת להם ואומרת: קומו, תוֹעי מדבר, צאו מתוך השממה, לכו לארצכם החדשה ודי לכם אַלפּים שנה בגלות בידי אנשים זרים, אשר לא הכירו בכם ואף טובה לא עשו לכם.

והנה אנחנו מוסיפים לנסוע – והערבים סוגרים עלינו את הדרך בכל חמישה קילומטרים, ומבקשים כסף ומשלמים להם קצת כסף, והנה מבקשים יותר ונותנים יותר ומה שמבקשים נותנים. והנה מופיעים באחד המקומות אנגלים שרוצים לחפש את כל הציוד שלנו ואותנו גם כן, כי הם חושבים שיש לנו זהב. והנה פותחים את ספר־התורה ומחפשים, כל דבר קטן מחפשים, ואפילו את הבגדים שלנו מפשיטים מעלינו, הבגדים והנעלים, ולא מוצאים כלום. ושוב נתחיל לארוז מחדש ונתחיל לנסוע, עד שסוף סוף הגענו לבית־העולים אשר ליד עדן. והנה מופיעים אלינו מדריכים ומדריכות שמדברים עברית ואומרים לנו: “תיכּנסו הנה, בבקשה, אנחנו נביא לכם את הציוד שלכם”. והנה מופיעים אנשים עם תה ולחם וכל מיני ירקות ואומרים: “תאכלו, שיהיה לכם בתיאבון”. והנה בערב מופיע במחנה שלנו רדיו, והנה האנשים אומרים שכבר מצאו ארגז שמדבּר. והנה ביום שני קוראים לנו לעבור לאוהלים שהקימו בשבילנו. עברנו. והנה קוראים לנו לבוא ולקבל את האספקה שלנו מהמחסן. והנה אבא שלי הולך למחסן ומקבל את המנות לשש נפשות. והנה הוא מופיע אצלנו באוהל והוא אינו יכול לסחוב את המנות שקיבל. ואני יכול אפילו להזכיר מה הן: בשר חמישה קילו, לחם עשר כיכרות, שני קילו תמרים, קצת קפה, סוכר, עגבניות. זכורני, כשקראו לנוער לבוא ולאכול במטבח המשותף והנה אני הראשון הולך ומקבל אוכל שכל ימי חיי לא אכלתי ממנו. מדריכות מבשלות את זה יפה ונקי, יושבים על כסא ואוכלים על שולחן, עושים מקלחת כל יום, לובשים בגדים נקיים מהבגדים שקיבלנו, בגדים ארץ־ישראליים. וכל המדריכים והמנהלים מבקרים אותנו באוהלים, מראים לנו איך צריך להיות סדר ונקיון, וכל דבר מופיע בשפע אצלנו, מכל דבר שצריך וחסר לנו, ואפילו יין לא יחסר, כי המנהלים חילקו לנו, וחוץ מזה חילקו כל טוּב השם.

 

על כנפי נשרים    🔗

והנה אני רואה שאנשים עולים ארצה לפי התור. רושמים אותם ומי שמגיע תורו – מודיעים לו להתכונן לנסיעה באוירון. וכל אחד היה שמח ומחכה לתורו מתי יגיע. ואני עם כל האוכל הטוב שהייתי אוכל – אין לי סבלנות, כי אני מחכה מתי אסע באוירון. והנה חלק מהמדריכים אוסף אותנו ומלמד אותנו לשיר ולדבר קצת עברית. והנה קוראים למשפחה שלנו לעלות ארצה, ואני שמחתי שמחה גדולה וטוֹבת־לב. והנה אנחנו קמים מוקדם עם עוד משפחות שנוסעות יחד אתנו, מתאספים כולנו למקום אחד. והנה המכונות באו לקחת אותנו לשדה־התעופה בעדן, קוראים לכל משפחה לפי הרשימה. והנה מופיעות שלוש בחורות ארץ־ישראליות והן שוקלות אותנו במשקל ומי ששקלוּ אותו עובר לצד. את כל החפצים שלנו ארזנו והעמסנו באוירון. נכנסנו למקומות הישיבה שלנו שמחים וטוֹבי־לב, חלק מאתנו שר וחלק משוחח.

והנה אנחנו שומעים שמניעים את האוירון. נפל עלינו קצת פחד. והנה אחד המנהלים שנוסע אתנו אומר לנו לשיר: “יגדל אלהים חי וישתבח”, ואנחנו התחלנו לשיר. והנה האוירון מתחיל ללכת לאט לאט ואנחנו מתחילים לשמוח והאוירון מתחמם ונוסע וכך ממשיכים. עברו שעתים והנה מחלקים לנו שוקולדה ותה, עוגות וסוכריות. בין כל שני כסאות יש כד מלא מים, כולנו שותים ומספרים ביציאת תימן.

לא ידענו היכן אנחנו ומה שם המקומות שבהם אנו עוברים, כי לא הכרנו עדיין את העולם. והנה במשך שמונה השעות האלה שנסענו – רואים יבשה וים, כפרים ועיירות ולא יודעים מה זה. והנה אנחנו מגיעים ללוד, מורידים אותנו לאט לאט, לילדים הקטנים נותנים שמיכות יפות ומכניסים אותנו לאחד החדרים, נותנים לנו לחם בריבה ותה חם, ואנחנו אוכלים ושותים. והנה שתי בחורות וכמה בחורים קוראים לנו לפי תעודות עליה, רושמים אותנו, ואנחנו חותמים ולא יודעים על מה אנחנו חותמים. גמרו לרשום והאוטובוסים הופיעו להוביל אותנו. העמסנו את החפצים שלנו והובילו אותנו לבית־העולים בעין־שמר.

 

יום־העבודה הראשון    🔗

המדריכים קיבלו אותנו יפה והכניסו אותנו לחדר־האוכל, נתנו לאכול ואחר־כך הכניסו אותנו לאחד החדרים הגדולים המוכנים לשינה. בבוקר קמנו, התרחצנו והתפללנו והלכנו לאכול בחדר־האוכל, כל עולה חדש שהגיע אוכל שני ימים בלי לעמוד בתור. גמרנו לאכול וקראו לנו לבוא ולקבל את הציוד המגיע לנו. הלך אבא שלי וקיבל לכל אחד מאתנו שלוש שמיכות, ספל אחד, כלי אוכל, מיטה ומזרן וגם חליפות בגדים. עשו לנו מקלחת, גילחו אותנו, הכניסו אותנו לאוהלים – שתי משפחות קטנות באוהל ומשפחה גדולה באוהל. מראים לנו את הברזים של מים ואת המקלחת, שנוכל להתקלח.

והמצב משתפר מיום ליום, האוכל מיום ליום יותר יפה, נקיון וקצת סדר נכנסו לתקפם. נזכר אני בתימן, שם הייתי עוזר לאמא שלי לשאת פח מים על הראש במרחק של קילומטר לכל הפחות, אם לא שלושה־ארבעה קילומטרים. חוץ מזה עזרתי לה גם לטחון שלושה־ארבעה קילו חיטה או דוּרה או שעורה או תערובת מכל אלה. וכאן הברז ליד הבית, הקמח מוכן, גם הלחם, ואין עלינו שום עוֹל. המדריכים שלנו בבית־העולים לוקחים אותנו לעבודה יום בשבוע לנקות את המחנה שלנו. וביום הראשון בשבוע אנחנו מקבלים כרטיסי מזון ואוכל מוכן מהמטבח. המורים מחפשים אותנו לבוא וללמוד עברית וקצת חשבון שירים ומנגינות יפות.

פעם אחת הופיעו לפנַי אנשים שלא ידעתי מי הם ואמרו שאגיד לכל עולי תימן לבל ילכו ללמוד עברית. כי בלימוד העברית מתכוונים המדריכים להרחיק אותנו מן הדת. ואני הראשון שעזבתי את הלימוד והלכתי לחפש עבודה. ניגשתי לכרכור ביום הראשון והשני – ולא מצאתי עבודה. ביום השלישי הלכתי למקום הנקרא כפר־פּינס, והוא מושב של “הפועל המזרחי”. והנה פגשתי באשה אחת, ששאלה אם אני רוצה לעזור לה. שמחתי מאד ואמרתי: “כן”. אמרה: “תבוא אחרי”. הלכתי אחריה עד מחסן האספקה של עופות, קיבלה את האספקה ואני העמסתי אותה על הגב שלי. נתנה לי חצי לירה ואמרה: אם אני רוצה לעבוד ולקבל כל יום חצי לירה, שאבוא כל יום מוקדם, בשבע להיות כבר אצלה בבית. חזרתי הביתה, זאת אומרת למחנה שמח וטוֹב־־לב שיש לי כבר חצי לירה. וביום השני אני קם מוקדם, רוחץ את הפנים – והולך. אני יוצא מהמחנה ומתחיל להתפלל. עד שאני מגיע אצלם כבר גמרתי את התפילה פחות או יותר. אני בא, מחליף את המים בלוּלים, מוציא את הפרות מהרפת, מנקה אותה, מוביל קצת זבל לשדה, קוצר ירק לפרות, בא הביתה, אוכל והיא הולכת ואני מוביל את החלב למחלבה וחוזר שוב פעם ומוביל זבל לשדה, בא הביתה, נותן אוכל לעופות, אוסף הביצים, מכניס אותן למרתף, מנקה אותן ולוקח אותן למחסן, ואחרי זה הולך הביתה. וכך במשך שלושה חדשים – אם פחות עבודה או יותר, לחרוש ולזבּל בזמן. הם התאהבו בי ואני גם כן הייתי אוכל אצלם. ואם היה כבר מאוחר הייתי לן אצלם. ושם למדתי לדבר עברית ולמדתי לחרוש ולזרוע ולעשות כל מיני עבודות. כך שאני אהבתי את החקלאות, ובשום עבודה אחרת לא רציתי עוד.

 

“זוהי ירושלים”…    🔗

במקרה היה בעל־הבית שעבדתי אצלו מדריך בבית־העולים. סיפרתי לו שאני עולה חדש ואני רוצה להיות חבר במושב ולא נרשמתי בין המשפחות שאני מכיר אותן מתימן והיינו גרים בעיר אחת. ובוקר אחד שלחו אותי מבית־העולים ללוּזים בפרוזדור ירושלים. הנני עובר את השרון ואת השפלה ומגיע להרי יהודה. אני בא ללוּזים ושואל: “איפה ירושלים?” והמדריך אומר לי: “הנה היא לפניך, אתה רואה שם את הבתים הגדולים?” אמרתי: “כן”. אמר לי: “זו היא ירושלים”. עבדתי שלושה ימים ונסעתי להכיר את ירושלים. אני הולך שלושה קילומטרים, עד לקסטל, ומשם אני נוסע ומגיע למחנה־יהודה, מטייל קצת וקובע לי סימנים, שלא אשכח מהיכן הלכתי. וכך לא שכחתי את הדרך. קניתי שלושה בקבוקי יין, קצת קנמון, קצת פלפל חריף – כסף הרבה לא היה לי, כי היינו חדשים במושב וכסף עוד לא קיבלנו בעד ימי־העבודה שעבדנו. חזרתי הביתה ללוזים והמשכתי בעבודה. העבודה באותו זמן היתה סיקול אבנים וניקוי השטח של האוהלים. וכעבור שבוּעים התחלנו לעבוד בהכשרת הקרקע של הקרן הקיימת. אבל אני בעצמי לא ידעתי מה זה קרן הקיימת. אני זוכר את הכתוב: “אלו דברים שאדם עושה אותם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם”. אבל לא ידעתי שקרן הקיימת זאת היא הכשרת קרקע, שממנה אנחנו מתפרנסים. כיבוד אב ואם – אלהים כבר יודע מה שאנחנו עושים להם. גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו – אני בטוח שכולנו בני ישראל מקיימים את זאת הפקודה. אבל תורה? – כל מה שאנחנו מדברים זה מן התורה, כך שאנחנו מקיימים גם את החוק הזה.

 

בכפר־עולים    🔗

יום אחד מופיעים אצלנו חיילים שהם נקראים מהנדסים. הינדסוּ ותיכננוּ את המקום שאנחנו גרים בו ונסעו להם לשלום. והנה אחרי כמה ימים מוסרים לנו שמהמקום הזה אנחנו צריכים לעבור, כי זה צריך להיות מחנה צבאי. אנחנו ענינו להם שלא נעבור, כי נרשמנו למקום הזה. והנה קוראים לנו לאסיפה ואומרים שאנחנו צריכים להחליט. היינו באותו מקום ארבעים ושמונה משפחות. שמונה משפחות הסכימו לעבור וארבעים לא. משפחות שלא הסכימו – דאגו להן להעברה, חיפשו להן מקום והעבירו אותן. ואנחנו, שמונה המשפחות שנשארו, היו לנו עוד קרובים בבית־עולים, הבאנו אותם ועברנו ביחד לכפר הערבי לוּזים (חרבת אל־לוז). אנחנו עם הקרובים שלנו – תשע־עשרה משפחות. והביאו אצלנו עוד ארבעים משפחות והקמנו לנו ולהם אוהלים. הצרכניה עברה למקום, כל המצרכים הסתדרו, העבודה מצויה. אנחנו עם החדשים שהביאו הכרנו זה את זה יפה והם היו באמת אנשים טובים שדבקו בנו והיינו לגוף אחד. את הפסוק שכתוב בתורה: “ואהבת לרעך כמוך”, אנחנו מכירים, אבל לא מקיימים. אשכנזים, כפי שראיתי, אפילו הם לא מתפללים – הם מקיימים את זה. ואנחנו יודעים שמי שמקיים את הפסוק הזה כאילו קיים את התורה כולה – ובכל זאת לא תמיד מקיימים.

גרנו באוהלים ארבעה חדשים. והנה הגיעו לנו פחוֹנים. עבדנו והקמנו את הפחוֹנים, סידרנו אותם ונכנסנו לתוכם. משפחות קטנות שלא היו לנו בשבילן פחוֹנים נשארו באוהלים. אבל לפני זה היו אצלנו ממשרד הסעד, הביאו לנו בגדים בשפע, מהם טובים ומהם גרועים ובלויים. הקימו לנו שתי מקלחות, אחת לנשים ואחת לגברים. הסדר והנקיון התחילו להיכנס לתקפם. המדריכים שלנו עבדו ועזרו לנו יפה מאד, באמונה ובטוּב־לבב. בחרנו לנו ועד מקומי וּועד דתי – חמישה חברי ועד.

המצב התחיל להשתפר, והננו מתחילים לשמוח לאט לאט. והנה מוֹסר לנו הועד שיבואו אצלנו מורים מירושלים ללמד אותנו עברית. ובאמת, ביום השלישי מופיע אצלנו מר יעקב מימון עם עשר תלמידותיו. התחילו ללמד אותנו עברית וחשבון קצת. והנה ה"מרי" הזה מופיע אצלנו כל שבוע יחד עם התלמידות, מגיעים אצלנו בשעה 16.00 ומלמדים אותנו עד 20.00. וכך נמשך שנה.

 

במחנה גדנ"ע    🔗

ולנו, הנוער, קראו ללכת לגדנ"ע – ואנחנו לא יודעים מה זה גדנ"ע. נרשמנו ללכת, והנה אבא שלי לא רצה לתת לי. התחלתי לבכות ואמרתי לו: “אם לא יתן לי ללכת לגדנ”ע הם יקחו אותי שנתים לצבא". סוף סוף הסכים ואמר: “אם זה חודש ימים – טוב, תלך, אבל תתפלל”. שמחתי ואמרתי: “בסדר”. אמרו שיבואו בעוד שבוע ויקחו אותנו. אמרנו: “טוב”. אבל אני זוכר שבאותו זמן הצבא היה שולח אצלנו חיילים מן העתודות שיעזרו לנו. ובאמת, טיפלו בנו ושירים וריקודים לימדו אותנו. לילדים ולזקנים היה מצב טוב מאד, הנשים למדו לבשל קצת יותר יפה ממה שהן יודעות. הנקיון התקדם. נשים המתנדבות למעברות מלמדות את הנשים שלנו לתפור, לכבס, לבשל, לאפות עוגות וכל מיני דברים טובים. הלימודים בעברית ובחשבון מתקדמים. כל מה שאנחנו לומדים – מבינים. התלמידות של מר מימון מבית־הספר זליגסברג בירושלים מוסיפות להתנדב למעברות. העבודה במעברות שמר מימון נוסע אליהן מתפתחת יפה.

לנו, הנוער של לוזים הגיע תורנו ללכת לקורס התערות של גדנ"ע. באו לקחת אותנו. והנה אנחנו נוסעים למקום הנקרא דמוּן בהר הכרמל. הגענו בערב, קיבלנו את הציוד והלכנו לצריפי־עץ. לקחו אותנו לחדר־אוכל, הסתדרנו בתור ונכנסנו לקבל אוכל. אכלנו וחזרנו לצריף לנוח. והנה המפקד שלנו בא ומתחיל לשוחח אתנו על עניני הגדנ"ע ולמה הביאו אותנו לשם.

הכניס אותנו קצת למצב, נחנו ושוחחנו שעתים שלמות. ואחרי זה אמר לנו: “אתם צריכים לישון כבר לפני שיכבו את האור”. אני הראשון קמתי מרוב שמחה והצעתי את המיטה וישנתי. אחרי זה כל החבריה שלי ישנו. והנה, בבוקר מוקדם, בעשרה לפני שש, מעירים ואומרים לנו לצאת מיד, שבמשך חמש דקות נהיה כבר בחוץ עם כפיה ומכנסים קצרים. מילאנו את הפקודה ויצאנו, בשש אנחנו כבר בחוץ. המפקד אומר לנו להסתדר בשלָשות, נתן לנו קצת התעמלות במקום ואחרי זה רצנו עוד שני קילומטרים וחזרנו בשש וחצי. עד שבע היה עלינו להתרחץ ולקפל את השמיכות ולסדר את המיטה. אז מודיעים לנו שהגיעה השעה לארוחת הבוקר. שוב פעם בא המפקד, מסדר אותנו בשלשות ולוקח אותנו לאכול. גומרים את האוכל עד חצי שמונה, רוחצים את כלי האוכל ומתכוננים לביקורת של הצריפים. באו המפקדים לעשות ביקורת והנה הם מוצאים שאנחנו עוד לא יודעים שום דבר. קוראים לנו, מוציאים אותנו החוצה, מוציאים אחת המיטות ומראים לנו איך לעשות כדי שיהיה סידור אחיד אצל כולם. אחר־כך הלכנו לקבל חליפות בגדים צבאיות. שמחנו שמחה גדולה, אבל לא ידענו איד ללבוש אותן יפה. באו המפקדים והראו לנו איך ללבוש. וזה גם כן “הלך” פחות או יותר. אבל איך להשתמש בחותלוֹת היה לנו קצת קשה לתפוס. והנה אני מוצא שכתוב: “כל התחלות קשות”. עד שלמדנו. אחרי זה הלך באמת יפה. חצי יום לימודים וחצי יום אימונים, עד שהכניסו לנו את הסגנון ואת מצב ההבנה של כל דבר. אילמלא היה לעזרתנו ה"מרי" מימון לא היינו יכולים להבין כלום. הודות לו באנו לשם ואנחנו כבר יודעים משהו – קצת עברית וקצת חשבון, ואפילו לקרוא קצת. אבל מה שהגדנ"ע נתן לנו בהתערות, זה באמת היה משהו יוצא מן הכלל, ולא רק עברית וחשבון, כי אם אימונים.

והנה נגמר החודש והנה המפקד שלי אומר לי שאני הצטיינתי, ואני צריך להירשם לקורס מ"כים. נתן לי פתקה ושלח אותי למפקד הקורס שלנו, אשר פרחי. זכוֹר אזכרהו כל ימי חיי. הוא שמח בי ורשם אותי ואמר לי: “שתצליח כמו שהצלחת עד עכשיו”. ואני אומר לו שלום ומסרתי לו את שמות הבחורים שאני חושב שהם טובים. רשם אותם, איזה חמישה־עשר בערך מספרם. קיבלנו חופשה עוד חמישה ימים ואז החזרנו את הציוד, אחרי שנערכה לנו מסיבה ביום האחרון. אני זוכר גם שלמדנו כל מיני דברים חדשים – ריקודים ולהקות, ושרנו שירים יפים. וכשבאו לענוד לנו את הסיכות התחילו לענוד למצטיינים במחלקות. אנחנו היינו ארבע מחלקות וארבעה בחורים הצטיינו וילדה אחת. באו מפקדים גדולים ובירכו אותנו בהצלחה רבה.

אחרי שגמרנו את מסדר סיום הקורס התכוננו למסיבת הסיום שנערכה בלילה. המסיבה היתה יפה מאד. חילקו לנו שוקולדה, כל אחד שתי חבילות, בקבוק גזוז, עוגות, ביסקויטים וכל מיני דברים טובים. וביום שני בבוקר החזרנו את הציוד ונסענו הביתה לחופשה. אנחנו שמחים וההורים שלנו שמחים עוד יותר. אמרנו שבאנו רק לחופשת חמישה ימים ואנחנו חוזרים לקורס. אבא שלי לא הסכים, ואני אמרתי לו שאנחנו כבר גמרנו ואנחנו חוזרים רק לשבוע בחינות. הוא לא האמין לי. אבל מה? – פייסתי אותו עד שאמר טוב. וביום שלקחו אותנו התגעגענו קצת, אבל זה לא נורא מצדי, כי אני יודע שאנחנו צריכים ללמוד משהו יותר ולהתפתח. והנה חזרנו לשבועים הכנה לקורס מ"כים. אבל בשבועים האלה למדנו הרבה ולקחו אותנו לטיול לשלושה ימים לגליל העליון והתחתון, כך שהכרנו את צפת ואת טבריה. מטבריה יצאנו לעין־גב בסירה ומעין־גב לדגניה ולאפיקים. כשאני זוכר את היום הזה הלב שלי כאילו מתפוצץ, מפני שבאותו יום נהרגו שבעת השוטרים בגבול סוריה.

 

בין גדנ"עים    🔗

חזרנו לדמון. היינו שם עוד כמה ימים ולקחו אותנו לראש־הנקרה, ששם צריך היה להיות הקורס. אוהלים לא היו מוקמים. לא בשבילנו ולא בשביל אלה שצריכים לבוא אחרינו. נכנסנו לאכול ארוחת צהרים והלכנו להקים לנו אוהלים, שיהיה לנו איפה לישון. אנחנו היינו חמישה־עשר איש, מהם ארבע בחורות. אותו לילה הכל הסתדר אצלנו. וביום השני התחלנו להקים אוהלים בשביל החברים שצריכים לבוא בשני הימים אחרינו – מאה ועשרים וחמישה עולים חדשים וארץ־ישראליים. עבדנו במשך היומים האלה בכל המרץ שהיה לנו עד שגמרנו את הכל, כך שהם באו והכל מוכן. אחרי שהם באו התחילו ב"שפשוף". בשבוע הראשון היה אצלנו קצת קשה, אבל אנחנו נתגברנו על הפחד ועל הסבל ועשינו הכל בשמחה וברצון. אני בעצמי הבנתי, שמי שרוצה לבנות לו בית צריך לו יסוד. וכשהבנתי זאת המשכתי יחד עם החבריה בשמחה. כמה מחברי מלוּזים עזבו וחזרו הביתה, כי לא יכלו לסבול ואני היחידי שנשארתי מבחורי לוּזים. והנה נתגבר ונצליח.

התחלנו בריצת בוקר, סידור המיטה והאוהל, יציאה למסדר ולהנפת חושים. והנה הערב מתקרב, וכך אמרנו: “ויהי בחצי הלילה…” יתרונות רבים יש ללילה ואף חסרונות. וכדי להכיר את הלילה על מעלותיו וחסרונותיו, יצאנו לא"ש לילה. צורת המשחק הראשון שקיבלנו או שנקטו בו המדריכים היה הכרת הלילה, ובלילה השני ראיה ושמיעה, אחריו התמצאוּת לילה, וכך המשיכו בתרגילים יומם ולילה. והנה רואים בנו התקדמות רבה. התחילו ללמד הדגל ואתרי זה תרגיל בג’ודו וקצת תרגילי סדר, מחנאוּת, הרצאות, משחקי אותנו תשדוֹרת בעל־פה. וכשלמדנו את זה יצאנו שוב לא"ש לילה. וכך המשיכו התרגילים יומם ולילה. והנה משאירים לנו אורבים בדרך שיוציאו ממנו את התשדוֹרת, ועלינו להיזהר מן המארבים ולהגיע למחנה שלמים ובריאים. והנה כשהמפקד שולח אותי עם התשדורת זיעה קלה כיסתה את גופי כשאך החילותי להתקדם בחשכת הלילה. כדי רגע אני עובר לבדוק מה שיש מלפני ומה שיש מאחרי. אני רואה עץ מלפני ואני אומר אינו אלא אדם, ואם אני שומע לטאה או צפרדע קופצת אני חושב אותן לאויב מסתתר. לפתע הבריקו רעמים מסביב והדי יריות נשמעו בסביבה. השתטחתי על הארץ לפי כל כללי השדאות שלמדתי, הנשימה נפסקה ממני ונתחדשה רק לאחר שהשקט השתרר במרחב. לא לכולם היה עוז ללכת לאחר זה בקומה זקופה. מגמת כולנו היתה להגיע במהירות האפשרית למחנה כדי להינצל מכל צרה. וכל רחש של עץ דומה היה לרעש חזק שהפיל את פחדו עלי ואינני יודע משום מה. והנה לפתע החלטתי שאי אפשר להמשיך בהליכה אטית כזאת. החלטתי לרוץ, והעיקר לצאת מחשכת הליל. התחלתי לרוץ כשכולי מכוסה זיעה, עד שסוף סוף הגעתי למחנה.

והנה התחילה העבודה במוֹעדוֹנוּת. פתאום הוטל עלינו לעסוק במלאכת־יד, לא רובים ולא כדורים, אלא סתם נייר ומטפחת וכל מיני משחקים אחרים נמסרו לידינו לשעה קלה. “האין זאת פגיעה בכבודו של גדנ”עי המ"כ לעתיד?" שאלתי את המפקד. – “לא, יקירי, בצאתכם לפעול בקרב נוער המעברות לא תוכלו להסתפק בהגשת התורה הצבאית בלבד, עליכם לפעול שם כמחנכים ושיבינו אתכם. ניפגש ונחיה שם עם הנוער עשרים וארבע שעות ביממה, גם בשעת הנופש נבלה אתם והשעות הללו צריכות להיות שעות נופש פורה, במסגרת של שעשועים במועדון, ונרגיל אותם גם לצורה יעילה יותר. חברים, גלו יחס רציני למוֹעדוֹנוּת והיו משוכנעים כי כבודכם כמ”כים יגדל עם התקדמותכם במקצוע זה".

 

ויהי היום…    🔗

ויהי היום ויוסף יושב פתח אהלו כחום היום, ותצא בת־קול מן השמים ותפל עליו תרדמה קשה ויחלום חלום. ותאמר אליו בת־הקול: מה אתה רואה, יוסף? ויאמר יוסף: עדר אנשים אני רואה והם כצאן פזורות בדרך. ותען בת־הקול: אלה הם חניכיך הגדנ"עים, לך וקיבצתם אליך ולקחת אותם לתור את הארץ. ויהי בוקר וייקץ יוסף ורוחו עליו סוערה. ויעש כמצות הקול ויאמר לגדנ"עים: זכרתי לכם חסד נעוריכם, לכתכם אחרי במחנה גדנ"ע 602, ארץ ציה וצלמות, ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, הנני ולקחתי אתכם לתור את ראש־הנקרה. מקץ ימים מספר ונצא למסע להר הג’רמק, הוא העצמון, לספסופה וגוש־חלב, לראש־אלחמר, משטרת נבי־יושע ורמות־נפתלי ויסוּד־המעלה, ונלך ברגל ונבוא עד רמות־נפתלי ונשכב שם בלילה. ויהי ממחרת הבוקר ונקום כולנו בעפעפים סגורים למחצה ונשׂמח. והנה קוראים לנו לחגור את החגור ולמלא את המימיות מים ונתחיל לזוז. וָאוֹמַר למפקד: העיני אנשיך הללו תנקר? אנחנו לא נלך הלאה, כי אין לנו כבר כוח, אנחנו הולכים כבר יוֹמַים. והאספסוף אשר בקרב הגדנ"עים אמר: מי יאכילנו בשר ומטעמים טובים? זכרנו את הדגה, את הגלידה ואת האבטיחים אשר סחבנו ואת הפירות אשר אכלנו במחנה, ועתה נפשנו יבשה ואין כל, בלתי רק מציות ומרגרינה בלבד. ויצעק יוסף אל השמים לאמור: מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? האנכי הריתי את כל הגדנ"עים ואם אנכי ילדתים, כי תאמרו אלי שׂאנו בחיקך לראש־הנקרה? ותען לו בת־הקול לאמור: אמור לגדנ"עים התקדשו ובעוד חצי יום אנחנו במחנה.

והנה עם סיכום המסע, טוב נעשה אם נבהיר לעצמנו את אשר המסע מאלפנוּ. הפלוגה שלי גאה ויודעת להתגבר על עייפותה. נודה בפה מלא ולא נבוש – ההליכה בהרי הגליל יגעה אותנו. צמאים ורעבים היינו, קשה מנשוא היתה עייפותנו, וכשהגענו למשטרת נבי־יושע צנחו חלק מאתנו ארצה, והנה מפקדינו מסבירים לנו מה המקום שאנו נמצאים שם, ומראים לנו לאן אנחנו צריכים להגיע. וכשזזנו מהמקום נכנסנו לרמות־נפתלי שמחים ועייפים כאחד, נחנו עשרה רגעים והתחלנו ללכת, והנה לפנינו ירידה גדולה עד עמק החוּלה. מפקדינו מתחילים לשיר כדי שיוכלו למשוך אותנו יחד אתם, עד שהגענו לעמק החולה. הסבירו לנו קצת על יבוש החולה. נחנו קצת והמשכנו בהליכה בעמק עד יסוּד־המעלה. ההרגשה היתה טובה, השמחה התעוררה בנו, שרנו והלכנו לפי קצב עד שהגענו למקום. נחנו, חלק ממנו קם לבשל ארוחת צהרים. המנוחה היתה טובה אחרי מסע עם משא על הגב. הפקודה אמרה לנקות את הנשק לפני הנסיעה. במצב־רוח מרומם ניקינו את הנשק שלנו, בדקנו את כל הציוד – אולי חסר לנו משהו. הכל היה בסדר. חגרנו את החגוֹר ועלינו למכוניות, והתחלנו לזוז למחנה. והנה במכוניות אנחנו שואלים זה את זה: האם מישהו הרגיש בעייפות זאת? אמרו: לא, איש מאתנו לא הרגיש בעייפות. ידענו כי עיניהם של מאות תושבים נעוצות בנו וכי כל שגיאה של פרט תיזקף על חשבון הגדנ"עים, וידענו כי גאות הגדנ"עים עמדה במבחן ואסור לנו להיכשל. ואכן, באותם הרגעים סילקנו כל עייפות, שכחנו את כל מכאובינו והגענו בשמחה גאה: עמדנו במבחן! עלינו, כמפקדי כיתות לעתיד, לתת דעתנו לכך ולהסיק מסקנות.

למדנו את כל הדברים האלה בקורס שנמשך שלושה חדשים, כולל תכנית רבגונית, שבראשה מקצוע השדאות. לא פחות משבעים וחמש שעות מוקדשות לשדאות. המקצוע השני שלו יש ערך רב הנו הספורט השימושי, ששים שעות. אותו מספר שעות ניתן גם למחנאוּת, תרגילי סדר, ג’ודו, רובה, מסעות, התעמלות ומשחקים, הסברה ותרבות, הרצאות, משטר ונוהג. ואת כל אלה המ"כ צריך לדעת אותם על בוריים. המ"כ צריך להיות אדם סבלני וטוֹב־לב, אבל לא יותר מדי, כלפי החניכים שלו. רצוי מ"כ שיודע להתבדח קצת וגם להיות רציני וקפדן.

 

מ"כ לדוגמה    🔗

ולבסוף אני שואל את המ"כ שלי שיסביר לי קצת מה הם התפקידים של המ"כ בגדנ"ע. והוא אמר לי: אני רואה את המ"כ בגדנ"ע כאדם היודע את המטרה אליה חייב הוא להגיע. לשם כך חייב הוא לשמש דוגמה אישית, להיות נאמן לחניכיו. המ"כ צריך לשלוט היטב בחומר ובהדרכה, צריך שיהיה נאמן לתפקידיו הצבאיים והחלוציים של הגדנ"ע, מוכן מבחינה גופנית ונפשית להתחיל בעבודתו בקרב הנוער הלומד והעולה. תשובות אלו נוטעות בלב את התקוה, שבתום הקורס הזה ייכנסו למסגרת ההדרכה של הגדנ"ע מפקדים צעירים היודעים למלא את תפקידיהם הגדולים והאחראיים, ובעזרת הרצון העז שבקרבנו אין ספק שנצליח במילוי תפקידנו.

כי תצא מבית הוריך להשכיל ולגדול ולהיות למ"כ – התאזר בעוז, היה חזק כצוּר לקראת פגע ורך כדונג לקראת אדם. דע כי הטוב לא נרכש בן רגע, הטוב גדל לאט לאט בקרבנו, החיים הם צרים רק לפי שלבנו צר, ורחבים לאין גבול למי שלבו רחב ומלא.

אבא שלי וכמה מחברי אמרו לי: שב בבית ואל תעבוד או שתעבוד ותקבל שתי לירות ואל תלך לגדנ"ע. אבל אני יצאתי לגדנ"ע לשמונה חדשים. וכשהיינו שרים “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” – לא הייתי חושב על הבית חוץ מהחברה, כי אין זמן לחשוב, רגע רודף רגע ואין פנאי לחשוב, ונדמה לי שבגרתי בקורס תוך שלושת הימים הראשונים במחנה, הרגשת אחריות ורצון לא להיות נכשל מלווים אותי, ואני מנסה להתגבר על רגעי עייפות ולאוּת התוקפים אותי לרגעים. האימוּנים רציניים, אינני יודע אם ישמעו לי החניכים. אבל אני רוצה למלא את תפקידי ויש רצון להצליח.

מהוָי המחנה: עיירה צבאית גועשת והומה, מחלקות מחלקות צועדות ומתאמנות. שורות שורות של חניכי גדנ"ע נראים כאן, כשהם עסוקים ומועסקים באימונים. אנחנו נמצאים במחנה כשלוש מאות וחמישים חניכים וחניכות מכל קצוי הארץ, נוער ממשקים, נוער עולה ועובד, נוער מערים ומושבות, וכולנו נתארגן בכיתות, מחלקות ופלוגות מעורבבות יחד. ותוך ימי הקורס נתגבשנו והכרנו איש את רעהו, נעשינו ידידים אמיתיים ולמדנו לכבד איש את חברו. אנחנו, הנוער העולה, שלכתחילה היינו ביישנים במקצת ופחדנו להתקרב, – התמזגנו יחד עם הצבּרים בני הערים והמשקים, הנוער הלומד והעובד. נתחברנו יחד ונעשינו יחידה אחת חברתית, שנתחלקה למחלקות וכיתות. הקורס היה מחולק לשלוש פלוגות ולכל פלוגה ופלוגה מועדון משלה. אם אין לנו א"ש לילה, היינו מתאספים בערבים במועדון, שרים ומשחקים, וכולנו היינו מרוצים ושמחים.

וכשהסתיים מחזור ה"התערוּת", בחרו את המוכשרים אשר ימשיכו בקורס הכנה למ"כ. רצו הכל להישאר ולהמשיך בקורס. ולאחר חודש ימים של התערות עברנו קורס הכנה למ"כ שנמשך שבוּעים. משך תקופה זו קיבלנו את יסודות האימון בגדנ"ע – נוסף לעברית, חשבון וידיעת הארץ, התעמלות, משחקים, מוֹעדוֹנוּת, ריקודים, שירה, פרקי חינוך ואזרחוּת. וכשיצאנו לקורס מ"כ בראש־הנקרה היינו כמעט בקיאים לקרוא ולכתוב ומסוגלים במקצועות הגדנ"ע. ושם המשכנו באימון, למדנו ורכשנו השכלה כללית. ואני מסיים בתקוה ותודה למפקדינו שהשקיעו והמריצו בנו את כוחם.

 

מתישב בפרוזדור ירושלים    🔗

עכשיו אשוב ואספר מה שקרה בינתים בבית הורי בלוּזים. אבל לפני זה אספר קצת על אסתר, אשת מר מימון, שהתחילה לצאת למעברות יחד עם עוד נשים שהתנדבו לתפקיד זה, ללמד את נשי העולים בישול, תפירה וכביסה, נקיון וסדר. היא אירגנה את הנשים והתחילה למצוא להן עבודה בעיר, הן בשעות והן חדשית. וכשאני נוסע לעיר אני הולך לבקר אצלם, אצל ה"מרי" הזה. והנה אני בא אליהם הביתה, והבית שלהם מלא נשים, ילדים ואפילו זקנים – כולם אוכלים, פעם עוגות ופעם לחם עם מרגרינה וריבה. הקומקום תמיד מלא מים רותחים, כל אחד שותה לפי רצונו תה או קפה, כולם יושבים על הכסאות – תימנים, כּוּרדים, עיראקים. כל בן־אדם שהיא הכירה אותו פעם – אסתר מזמינה אותו הביתה לבקר ולשתות משהו. ידידים אלה הרבים מאד תמיד יזכרוה עם החיוך העליז על שפתיה. מארחת למופת, שפתחה את ביתה לעולים, דואגת שתהיה להם עבודה, ושיהיו להם בגדים נקיים, חוץ מזה שהם בעצמם יהיו נקיים ומלובשים, הולכים לעבודה בזמן, וכל דבר שיעשו צריך להיות לפי סדר. כך שכולנו נתחנכנו קצת יותר יפה ממה שהיינו מחונכים.

והנה קוראים לנו לעבור מלוּזים לקטרה, המושב הקבוע. בקטרה כבר עבדנו קרוב לשנה, בבנית טרסוֹת, בחרישה ובגיזום עצי־הפרי. האנשים הסכימו לעבור. הקמנו להם אוהלים ואת הפחוֹנים פירקנו והעברנו אותם לקטרה. והנה חלק מהמשפחות לא רוצים לעבור. ומדוע? – אומרים: חסרה אדמה, ויש להם זקנים. ואנחנו, אותן המשפחות שהסכימו לעבור – עברנו לקטרה. לאחר זמן הביאו כמה משפחות תימנים ממקום אחר. המקום לא היה מלא משפחות לפי התכנית. המצב התחיל להשתפר. אנשים התחילו לחיות על אדמתם העזובה והשוממה. אני עצמי לא ידעתי את עבודת האדמה. לקחתי את עצמי ויצאתי לכפר־ויתקין. נתכוונתי ללמוד קצת מן המשובחים שבארץ־ישראל.

 

בהכשרה בכפר־ויתקין    🔗

ובו בזמן שהייתי בכפר־ויתקין נהרגו שני האחים בקטרה, שאחד מהם היה שומר והשני יצא לעזרתו להחזיר את הפרדות. וכשהגורל נחתם מיום ראש־השנה ששני האחים האלה צריכים ליפול קרבן בידי זרים, כך הם הלכו. זכור אזכור שבאותו יום יצאתי לעבודה עצוב, לא יודע מה יש לי. והנה כשבערב חזרתי מעבודתי הביתה נכנסתי להתקלח. וכשאני יוצא, בעל־הבית מספר לי שנהרגו שנים בפרוזדור ירושלים. וכשגמרתי לאכול אני קורא את “הדוֹר” וקראתי את שמותיהם של שני האנשים האלה, והנני מכיר אותם מהמושב שלנו – הראש שלי התחיל להסתובב, הלב שלי נעלב ולא ישנתי כל הלילה. ובבוקר אני קם עצוב, הידים שלי לא רוצות לעבוד. ירדתי אל בעל־הבית לרפת והנני מתחיל לדבר אתו בעצב. והנה הוא אומר לי: אתה רוצה לנסוע? – שתסע. שאל אם יש לי כסף. והכל היה אצלי בסדר גמור. עמדתי ליד הכביש של כפר־ויתקין, והנה הטנדר של המועצה האזורית כפר־ויתקין נוסע לירושלים, כך שאני הספקתי ללוָית שני ההרוגים האלה. ניחמתי את משפחתם עוד יום – וחזרתי לכפר־ויתקין. מר יעקב מימון ואשתו השתתפו בלוָיה ויצאו יחד עם המשפחות האבלות עד קטרה, ובכל יום ויום באים לנחם אותם ולדבר על לבם לבל יתיאשו יותר מדי. והן משפחות גדולות של שש נפשות. מצבם היה רע מאד, אבל לא היתה להם כל דאגה, קרוביהם ומכיריהם עזרו להם, הביאו מכונות להעביר את חפציהם לראש־העין. ושם נתקבלו שוב למחנה והתחילו בעבודה. ואנחנו נשארנו בקטרה, עשרים וחמש משפחות. ואני חזרתי לכפר־ויתקין והמשכתי בעבודתי בלי כל דאגה בנוגע להעברת המשפחה שלי.

והנה קוֹרה לי מקרה. פעם יצאתי לעבוד בשדה במגוֹב – זו היתה, הפעם הראשונה שאנחנו עובדים במגוב ומובילים אותו הביתה. הסוסה היתה חדשה וכששמעה את הרעש של גלגלי המגוב רצה מהר. וכשנפגשנו בעגלה לא יכולתי לעצור אותה והיא עלתה על העגלה ואני נפלתי ונחבלתי. שכני שנתקלתי בעגלתו הוביל אותי למרפאה. בא הרופא, בדק אותי ותיכף צילצל לבית־החולים בילינסון. באו ולקחו אותי, ושם שכבתי שלושה שבועות. זו היתה הפעם הראשונה שאני נכנס לבית־חולים. וכשראיתי את הרופא מופיע אצלי עם הזריקות הייתי נזכר ברפואות של תימן. שם – במקום זריקה – שפוד־ברזל, וכמו שמכניסים זריקה כך מכניסים את שפוד־הברזל לכל חלקי הגוף.

ועכשיו אני רוצה לספר על משפחת בולטינסקי, שהייתי עובד אצלה ושם קיבלתי את החינוך שהיה חסר לי, כך שאני מודה להם, יחד עם זו משפחת קפלנסקי ומשפחת זהבה הורביץ. וכמעט מכל תושבי כפר־ויתקין הייתי לומד משהו. כך שנזכרתי במשפחה תימנית שמהם הייתי לומד לתפור בגדים, לבשל מרק תימני ולאפות לחם בתנור, לעשות חלבּה וזחוּק. וכשבאתי לגדנ"ע לימדו אותי לבשל לכל החבריה מרק ותפוחי־אדמה. כשבאתי לכפר־ויתקין לימדו אותי לעשות חביתה, לביבות, מרק מכל המינים, עוגות ואפילו גלידה, חוץ מעבודת המשק שלימדו אותי.

 

עזרת הורים    🔗

זמן לא רב לאחר זה עזבתי את כפר־ויתקין כדי לעזור למשפחה שלי. באתי הביתה לקטרה, התחלתי בעבודה ונרשמתי לשמירה במקום.

כל הזמן הייתי משתוקק לארון או שולחן או משהו אחר. וכמעט שנה אני מתגעגע לזה עד שסוף סוף קניתי ארון, מקרר ושולחן. ולאט לאט נקנה גם כסאות. ועכשיו נשתמש בשני ספסלים שאני בעצמי עשיתי. ולבסוף החלטתי לקנות עז. אבל בזו לא הצלחתי. ועוד אני חושב על דוּד לחימום מים שנוכל להתרחץ. אבל איך אפשר לקנות דוּד, כששכר יום העבודה הוא לירה ושבעים ובבית יש שש נפשות? והלבשה חסרה לנו והנעלה גם כן. הדבר החשוב ביותר הוא חינוך הילדים – טיפול בהם, כולל רחצה, הלבשה ואוכל. בתימן היינו מתרחצים במקוה ולא רחוק משם היו גרים ישמעאלים, ולמקוה לא היה גג. והערבים היו זורקים עלינו אבנים, מקללים אותנו, לא רוצים שאנחנו נתרחץ בפניהם. ומי שלא שמע להם – לקחו אותו לבית־הסוהר ושם הוא שוכב כמה ימים עד שישלם קצת שוחד. הולכים ומבקשים רשות מהמלך להוציא אותו. אם המלך מסכים אז מוציאים, ואם לא – לא. וכך נמשך העינוי שלנו בידי הזרים. והיום – מקלחת יש בבית, אפשר להתרחץ במנוחה, לא חברך רואה אותך ולא ישמעאלי מקלל אותך. וכך אנו רוצים להמשיך עד שאלהים יעזור לנו ונוכל להסתדר כמו כל ותיק בארץ.

ויש לי מושג על כל מה שעבר עליהם, על הותיקים האלה, עד שהגיעו עד הלום. ויודע אני שאין ארץ־ישראל נקנית להם אלא ביסורים. ודי להם לסבול, עבר עליהם די כמו בזמן המן הרשע. וגם היום אני רואה שאין הותיק יושב ונח בביתו, כי אם הוא יוצא לעזרת אחיו העולים, לחנך אותם, לדאוג להם שיהיה כל טוּב ושלא יחסר להם כלום, ושידעו מה שנעשה בארץ בזמן שהם לא היו. את הנוער מחנכים בגדנ"ע, הנוער העובד לומד בבתי־ספר. הנשים והזקנים מחנכים אותם בבית, מלמדים אותם עבודות שונות, הילדים מטפלים בהם בבית־הספר ובגן. מצבם של העולים מתקדם יפה והם מתקשרים למולדת. ומשימת קיבוץ הגלויות היא כה גדולה, שדורשת ממנו כל כך הרבה כוחות ופחות בלבולים. וכל אחד מאתנו שעלה לפני שנה־שנתים צריך כבר להדריך את זה שבא היום. וזה שבא היום יצטרך בעוד חצי שנה או שנה לעזור לאלה שיבואו אז. ובדרך זו נהיה לעם אחד, כל ישראל חברים, ללא הבדל בין עולי תימן לעולי מרוקו, ובין עולי מרוקו לבין עולי פולין, ובין עולי עיראק לעולי אמריקה וכו' וכו'. וכולנו יחד נבנה את הארץ לתפארה ולמופת, ומתוך מה? – מתוך אחדות, אהבה ורעות, ומתוך עבודת הגוף והרוח יחד, וכל אויבינו לא יוכלו לנו. אני חושב שהדבר הזה אפשרי. הנה משפחתנו היא המשפחה היחידה של עולי תימן, שגרה בין עולי כורדיסטן שעלו לקטרה. האנשים הם טובים, מצאו חן בעיני, עובדים יפה ובכנוּת, אוהבים ומכבדים איש את רעהו. חלק מהם לבו עוד כואב על העינוּי שעינוּ אותו בגלות בדיוק כמו שעינוּ אותנו – כל יהודי שבא מן הגולה, אפילו הוא עשיר, הוא היה בעינוּי, ורק אלהים מציל אותנו מידי הערלים עד שנגיע למולדתנו הקדושה ארץ אבותינו.

 

נדודי מתישבים    🔗

מתוך כאב לב אני עוזב את קטרה ועובר לתעוז, בית־סוסין לשעבר. זה יהיה מעכשיו מקומנו הקבוע להתישבות. אבל המים עוד אינם מצויים במקום הזה – רק בשביל שתיה, ואפילו זה סוגרים בכל פעם. אני בא למקום ולא ידעתי מה לעשות קודם. הציוד נמצא עוד בחוץ. מקלחת במושב אין לנו בגלל הברזים ששברו אותם. ולי במקרה היו קרשים ולוחות־פחים, שאספתי בלוּזים ובקטרה. הכנסתי חלק מהציוד הביתה, כי היה כבר חושך ואי אפשר לעבוד. סידרתי קצת בבית במשך הלילה. ולמחרת הבוקר אני קם ומתחיל שוב בסידורים. גמרתי את הסידורים של הבית, פחות או יותר, והתחלתי להקים לי מקלחת שיהיה לי להתרחץ. ובעזרת אחותי ועוד כמה מילדי המושב הקימותי את המקלחת והתרחצתי. סידרתי לה רצפה ממרצפות שהיו לי. וזה היה בסדר באופן זמני.

וביום שני הלכתי לועד, קיבלתי ממנו רשות לקחת פרד וללכת לחרוש מסביב לבית. אני בעצמי לא יכולתי לחרוש עם פרד חדש. הזמנתי את אבא שלי וגם כן לא הסתדר. הזמנתי עוד בן־אדם מהשכנים שלנו, ושלשתנו ביחד חרשנו מסביב לבית שלנו. ואחרי זה הלכתי לחרוש שני דונמים של השכן שחרש אתי.

גמרתי ובאתי הביתה. התחלתי לסדר לי גינה על יד הבית. סידרתי אותה וזיבלתי וזרעתי קצת ירקות בשביל הבית. אבל, לצערי הרב, לא יכולתי לזרוע הרבה מחוֹסר מים. האדמה טובה מאד לכל מיני זרעים. אבל מה חסר? – מים חיים. הנה שכנינו, שלא מזמן עלו למקום, באו מן הגליל המערבי כדי להתישב שם, ולצערם זרעו קצת ירקות ואין להם מים כדי להשקות. אבל מבטיחים שיהיו מים, ורק – “סבלנות”.

 

“ארצנו עניה”…    🔗

“אוי אוי אוי, ארצנו עניה, זמרי נשמת כל חי שירת עגבניה”… זהו שיר שחיבר המשורר י. קרני ז"ל בימי העליה השלישית. שיר זה, שהיה רק פזמון קל, ואין בו מהגותה של שירה אמיתית – נהפך בימים ההם להמנון, והיה מוּשר בפי כל היהודים ביחידוּת, במקהלות ובכינוסי עם. ואילו היינו כולנו חוזרים על השיר הזה, על המלים הללו, היתה פגה המרירות שבלבנו ועשן הטרוּניות היה מתנדף כערפלי בוקר. ודאי, ילד שבארצות־הברית של אמריקה מזונו טוב משל ילד בתימן או בישראל, תפריט ארוחתו מגוּון יותר, אך – “אוי אוי אוי, ארצנו עניה…” חולות זהב אין באדמתנו, מכרות פחם ונחושת טרם גילו בנגב ומעינות הנפט המובטחים טרם התחילו לזרום לבתי־הזיקוק שלנו במפרץ חיפה. וכי לא ידענו זאת בהיותנו בתימן או בארצות אחרות?

האומנם עניה היא ארצנו ואין בכוחה לפרנס אותנו? חס וחלילה וחס, אין לנו זהב ואין לנו עפרות ברזל ונחושת. אך יש לנו שמש פז, ויש לנו אדמה, הרבה אדמה! נפט טרם גילו בארצנו, אך מצאו מים, שפע של מים, ממטוּלה ועד אֵילת, ומהים ועד הירדן. נגדל ירקות ונתפרנס מהם. כי “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משוֹר אָבוּס ושנאה בו” – כך אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם. לכך דרוש רק דבר אחד והוא – הרצון. ואם אין אני לי מי לי? רק רצון ומעדר – ובבית יהיה כל טוּב.

 

מזכרונות הסבל בגולה    🔗

והנה אני אספר לכם סיפור קצר. כשיצאנו מכפרנו לעיר צנעא סבורים היינו שאם נגיע לצנעא, שיש בה הרבה יהודים ויש להם מקום מגורים מרוחק מהערבים, – נעבוד שם ונחיה כאנשים חפשים עד יעבור זעם. שכרנו ארבעה חמורים, לקחנו את חפצינו והלכנו ארבעה ימים. הגענו לצנעא, השכירו לנו בית והתחלנו לחפש עבודה. במשך שבוּעים התגוללנו ברחובות הערבים לחפש עבודה – ואין. מי בורות מלוחים לא היינו שותים, כי אם קונים מים מתוקים בכסף. לאיש לא הוּתר לצאת מחוץ לעיר, רעבים היינו, עייפים ותשושי כוח – כל עוד רוחנו בנו, הולכים יחפים בלי סנדל על הרגלים.

והנה אני נפגש עם חברי סעדיה. שוחחנו קצת והלכנו לחפש עבודה בשותפות. נשתתפנו גם בצער, יסורים וגעגועים. את רוב זמננו היינו מבלים בשיחות ומחזקים איש את רעהו, שלא יתקפונו דכדוך נפש ומרה שחורה, כי זה עלול היה לקרב את קצנו בתנאים האיומים שבהם חיינו. ניתן לנו לאכול ארבע מאות גרם לחם ליום וכוס מים. אנוסים היינו לעמול למעלה מכוחות אנוֹש ולהוציא תוצרת כפולה, כדי לעזור לפרנסת ההורים שלנו. אני וחברי, בני כפרים סמוכים, היינו עובדים עבודה קשה כל הימים. מנין שאבנו את הכוחות, אינני יודע עד היום. פנינו רזים, ראשנו מגודל פיאות, מצחנו נוטף זיעה רבה ועינינו נוצצות מרעב. אילו הסתכל בנו מישהו, ודאי היה חושב אותנו למטורפים. מצענו היה דל ובגדינו דלים עוד יותר ממנו. היינו מתעוררים בלילה מרעב ומקור. הי, הי, ריבונו־של־עולם! – הייתי נאנח, כשאני רועד מקור על משכבי. לפעמים היינו קמים, מבעירים אש ומתחממים לאור האש המתלקחת. פנינו היו חיורים, ללא טיפת דם, העינים שקועות עמוק בחוריהן ומוקפות עיגולים כהים. נדודי השינה הגבירו פי כמה את רזוננו. נראינו כשני מתים שקמו מקברם. סעדיה היה אומר תהלים בעל־פה ואני חוזר אחריו עד שהיינו מתחממים, ספק מאמירת תהלים וספק מן האש, ולא ישנו עד הבוקר. ולמרות עמלנו הרב היתה תוצרתנו ירודה מאד, כך שלא זכינו לקבל מנת לחם גדולה קצת יותר. גם בקבלנו את מנת הלחם הגדולה היינו מתקיימים בקושי רב, מרוב הקור ששרר. ומשקוּצצה תוצרתנו עד החצי הגיעו לנו ימים קשים מאד. נלחמנו עם שׂר הרעב האכזרי שאיננו יודע רחם. במאמצי גבורה התאפקנו שלא לאכול את כל המנות היומיות שלנו כרגיל. נחלשנו מאד והגענו עד לידי אפיסת־כוחות גמורה.

אני וסעדיה היינו שותפים בכל – באוכל ואפילו בשתית המים. יום אחד היה חברי סעדיה מרגיש לא טוב. ואנחנו לא יכולים להפסיק את העבודה, כי לא יהיה לנו מה לאכול. החלטתי לצאת לעבודה עם יהודי אחר שגם בן זוגו היה חולה. בבוקר התגברתי על יצרי והשארתי את מנת הלחם שלי לערב, או לסעדיה, ובערב אולי נאכל לשובע. ובאותו יום היה ראשי סחרחר מחמת רעב וחולשה, פני היו חיורים כסיד. ההתגברות על יצר האכילה עלתה לי ביוקר רב. חששתי שלא אוּכל לחזור הביתה. ביקשתי מחברי מקל, ועם המקל ביד נעזרתי וחזרתי הביתה. “חזק הוא האדם מברזל ומצוּר חלמיש”, – אמר חברי כשהוא מסתכל בי ובעבודתי, וכיון למחשבה שהגיתי גם אני. ואילו נגע בי מישהו באצבע קטנה, ודאי הייתי מתמוטט ולא הייתי קם יותר מחמת חולשה, ורק בכוח המחשבה על אכילה לשובע הצפויה לי הנעתי את רגלי כשהן כבדות כמו אבן. סעדיה חברי היה שוכב ופניו אל הקיר. לא החלפתי עמו דברים, מפני שלא היה לי כוח לדבר. בידים רועדות הוצאתי את לחמי מארגזי הנעול והתחלתי לאכול. במשך שעה קלה התחלתי לדבר אל סעדיה והוא לא רצה לענות לי. נחרדתי למראה עיניו, שערותי סמרו ואימה גדולה אחזתני. שכחתי את רעבוני והתחלתי לספר לו כל מה שעבר עלי. השתדלתי לדבר אל לבו כדי להרגיעו. היתה זאת הרגשה כאילו אני אשם. שעה ארוכה עברה עד שנרגע קצת וחדל מהטיח את ראשו אל הקיר. אז ישבנו שנינו איש מול רעהו ומיררנו בבכי, הוא על חטאו הכבד נגדי ואני על עומק ירידתו המוסרית של האדם הרעב… אחרי שעתים גמרנו לבכות שנינו ונרדמנו רעבים ומזועזעים…

 

ברכה לעם ישראל    🔗

והנני חוזר שוב לכפר־ויתקין, ללמוד את עונת הקיץ הנכנסת. והנה ביום הראשון שבאתי, יום שהתחלתי בעבודה, ולא עבר חצי שעה ויצא נחש ארסי והכישני. ומיד שלחו אותי למרפאת הכפר. ניגשתי והנה מרים החובשת הכניסה אותי והתחילה לטפל בי. שלחה לקרוא לרופא ומיד נתנו לי זריקות, צילצלו לבית־החולים בילינסון והם שלחו לי אמבולנס לקחת אותי. בא האמבולנס ואין לי כסף לשלם לו. באה משפחת קפלנסקי ושילמה עשר לירות. בבית־החולים טיפלו בי כאילו אני ילד שנולד מבטן אמו ואני מודה למשפחות בולטינסקי וקפלנסקי על השתתפותן בצערי ועל ביקורן אצלי בבית־החולים, כך גם לאחיות ולרופאים על טיפולם בי. לכולם שלוחה ברכת ה' וברכת כל עם ישראל.

הפעם אסיים בברכה לכל עם ישראל, שנצליח ונשתרש במולדתנו הצעירה, אנו וכל בני ישראל. אמן, כן יהי רצון.

זכריה נסים

פרוזדור ירושלים – כפר־ויתקין.

זכריה נסים (פרוזדור ירושלים): בן 18, יליד טויילה, תימן. שולית־פחחים נודד מילדותו. עלה לארץ עם הוריו ב־1949 במבצע “מרבד הקסמים”. חניך הגדנ"ע. ממתישבי פרוזדור ירושלים.