א    🔗

אותו ערב שבו יצאתי לשמירה היה בעונת האביב, לפני הפסח. עמק הירדן היה מכוסה ירק ורוח קלה ליטפה את השדות. קוי השמש האחרונים אספו זה כבר את נגוהותיהם ואפלולית כיסתה את הארץ. בריכות הדגים נוצצו לאורה הקלוש של הלבנה. ואני, שמאז ומתמיד היתה לי חולשה לטבע, אותה הבאתי אתי מעיר־הולדתי הנאוה, ישבתי בצל עצי־צפצפה גבוהים, הקשבתי לרשרוש החרישי ונפשי התעטפה והתמזגה בשירת־הטבע המגוּונת. נוף זה שסובב אותי עורר בי הרהורים… נזכרתי באותו מאורע שגרם למהפכה בחיי ובהרגשתי.

…זה היה בדמדומי הערב של יום הכיפורים. אחרי שאכלנו את הסעודה המפסקת פשטה שמועה שהערבים מתכוננים לפרוע בנו פרעות. והיה יסוד להאמין בדבר, כי הימים ימי שלהי מלחמת־העולם השניה, שנאת־ישראל אפפה את רחוב היהודים ואות־הקלון ציין את זהותם ומופקרים לפורענות היו. הזועות שעברו על יהודי אירופה הגיעו לאזנינו. וגם אנחנו כאילו חיכינו ליום הפורענות הממשמש ובא. ואולם הסחנו דעתנו מן השמועות והלכנו לבית־הכנסת כשהפחד מכרסם בלבנו. השמים היו מכוסים ענני אימה ואוירת חרדה היתה נסוכה על כל הקהל. בכל ה"מללאח"¹ שרר חושך והושלך הס בסימטאותיו הצרות.

כשעמדנו ב"שמונה־עשרה" דובבו שפתינו תפילה אילמת וכל מלה יצאה ממעמקי לבנו. אני שמתי כל מעיני בתפילתי. והנה שמעתי לפתע קולות צוחה איומה שבקעה מתוך הדממה:

– יהודים!! הצילו נפשותיכם!!

נשארתי המום. בית־הכנסת התרוקן בן־רגע ואני עומד ליד אבי, יחד עם כמה זקנים שנשארו במקום, כאילו אין הדבר נוגע להם. כעבור רגעים מעטים נתעוררתי כמתוך חלום בלהות וצעקתי:

– נלך הביתה! יהרגונו!

כאילו רק עכשיו תפסתי את הנעשה סביבי. המשכתי לצעוק. טילטלתי את אבי בכתפיו. משכתיו בשולי בגדו וצעקתי:

– אבי! אני מפחד!

– מה הבדל בדבר – ענה אבי – אם נמות פה או בבית?

אך אני, הנער, הוספתי לבכות לשמע משפט חרוץ זה. גם על לחיוֹ של אבי ראיתי בפעם הראשונה דמעות, כאבני־חן שקופות. מה יקרו לי אז פניו של אבא שניטשטשו מבכי… הוספתי להתחנן לפניו:

– אבי! נלך הביתה! אני מפחד! איני רוצה שישחטוני!

סוף סוף נעתר לי. לקח את ידי בידו וירדנו במדרגות.

הרחוב היה שומם, יללת הרוח המתה בו כיבבה חנוקה. כוכבים מעטים השקיפו מבין העננים, רמזו ורקדו והוסיפו על פחדי. אוירה מחרידה, אין קול ואין קשב. דממת אלהים בכל. כל השערים נעולים, כל החלונות מוגפים. המות מאיים על הכל. גופי רעד מפחד ושיני נקשו. צעדתי קדימה וגררתי את אבי אחרי. וכשהגענו הביתה נפלתי אין־אונים אחוז חום וצמרמורת. אמי השכיבתני במיטה ושמעתיה בוכה ומדברת על המשיח.

“משיח…” – אמרתי ונרדמתי כשמלה זו על שפתי.

באותו הלילה שמעתי בחלומי תרועת שופרו של אליהו. ראיתי את בתי־האולפנא של תינוקות דבית־רבן נישאים השמימה עם תלמידיהם בדרכם לירושלים. בבית־העלמין שמעתי קול המון כקול שדי. עצם מצטרפת לעצם ועליהן נרקמים עור וגידים. קרובים ובני משפחה נופלים זה על צוארו של זה. במחנה המתים המיה והמולה. כולם נבלעים בחיק האדמה ונוסעים לירושלים בגלגול מחילות. כל בית־ישראל מרחפים באויר, כנחילי ארבה. מחנות מחנות. כולם נכנסים לירושלים והעיר מתרחבת ואיש לא יאמר לחברוֹ צר לי המקום. בית־המקדש יורד משמים בתבניתו, בלוית קולות וברקים, וענני שכינה שוֹרים עליו… כל אלה ראיתי בחלומי והתחלתי לצעוק: “קחוני, אל תעזבוני! אמי!..” אז התעוררתי מלטיפת ידה הרכה של אמא. היא ישבה על ידי וניגבה את זיעתי. שלהבתו המרקדת של הנר האירה את החדר האפל. אני סיפרתי לאמי את דבר החלום ושאלתיה:

– היכן היא ארץ־ישראל, אמא?

– רחוקה, ר–ח–ו–ק–ה – ענתה אמי.

– מדוע אין יהודים הולכים אליה?

– עוד לא הגיעה השעה, בני. אלה שרצו לדחוק את הקץ נקברו חיים – ענתה אמי באנחה.

מאז אותו המאורע רדף אחרי סיוט הגולה ולבי היה מלא כיסופים לארץ־ישראל.

 

ב    🔗

שוב עולים בי הרהורים על צעדי הראשונים בציונות.

מלחמת־העולם השניה נסתיימה, אבל בארץ־ישראל רק התחילה המלחמה. אניות המעפילים של שרידי מחנות המות באירופה התדפקו על שערי הארץ הנעולים ביד אכזרית. בעירנו הקטנה התארגנה אגודה ציונית. ציונוּת ממש לא ידענו מהי. אבל הרגשנו צורך ורצינו גם אנחנו להתעורר ולעורר. בעונג־שבת היינו מדברים ושרים על ארץ־ישראל. והזקנים היו מסתכלים במעשינו ומושכים בכתפים, כאומרים: אדרבא! יקומו הנערים וישחקו לפנינו. פעם, כאשר דיברתי בהתלהבות על ארץ־ישראל, הגיע לאזני קול לעג של חכם אחד, שאמר: "גדל האפרוח וצמחו נוצותיו… " ובעוד חץ זה מפלח את לבי קם שני והחזיק אחריו: “עלה מהנחל ונתיבשו רגליו. מטיף הוא לבעלי שערות שיבה!”

נפגעתי. כמעט ופרצתי בבכי. אבל התגברתי ושלטתי ברוחי.

אותו לילה על משכבי זעקה נפשי: ריבונו־של־עולם, האם רק אני אוהב את ארץ־ישראל? בני משפחתי, עשרה במספר, ישנו צפופים ודחוקים ונחרותיהם עוררו בי רחמנות. לא! – אמרתי בלבי – אלהים לא רצה בעניֵנו ובצערנו. בנו ורק בנו תלוי הדבר. אלפי שנות הגלות הפכו אותנו לטפילים. התרגלנו לחיות בחסותם של אחרים והיזמה ניטלה מידינו. לכן אין אנו מסוגלים לנתק את כבלי העבדות…

ובאותו הלילה גמלה בלבי ההחלטה לעלות לארץ־ישראל. ואז ירדה עלי מנוחה נפשית ונרדמתי, כאילו הוסרה מועקה מעל לבי.

באותו הזמן נודע לי על ארגון עליה ב׳ מאלג׳יר. עזרתי כפי יכלתי לארגן עליה זו בעירי. ובחול המועד פסח ארזתי את מיטלטלי ושמתי לדרך פעמי. אלא ששמועת העליה נתפשטה חיש מהר, וזרם הנסיעות של יהודים צעירים ממרוקו עורר את חשדם של השלטונות. נעצרתי בגבול למרות הדרכון המסודר שלי והוחזרתי לעירי. בפעם השניה עברנו בלילה את הגבול ברגל, מאחורי ההרים, סחור־סחור, בסכנת נפש. ובבוקר היינו כבר מעבר לגבול, כשבגדינו קרועים ומבשרנו זב דם.

בלילה אפל אחד ישבנו על חוף שומם ועברנו בסירות לאניה שעגנה שם, במפרץ טבעי. זו היתה האניה הראשונה מצפון־אפריקה, הקשר הראשון מזה אלפי שנים של גולים אשר עברו עליהם שבעת מדוֹרי גיהינום של גירושים ופוגרומים. ורצה הגורל, ובעוד אחרוני העולים מחכים על החוף – באה המשטרה למקום ואנחנו נמלטנו באניתנו כגנבים. כך נפרדתי מן הארץ בה ישבו אבות אבותי מזה מאות ואולי אלפי שנים. נשארתי תקוע על סיפון האניה, נדהם ותפוס מחשבות ונתעטפתי במין תוגה שירדה עלי, עד שהרגשתי צמרמורת מלחוּת הים שחדרה לעצמותי. אז ירדתי למקום משכבי, כשמעיני זולגות דמעות. וכך נרדמתי לקול קצב טרטורן של המכונות בבטן האניה.

חיינו באניה היו קשים ומרים. הכל היה במשקל ובמשׂוּרה. ביסקויט במלח ומי־חלודה היו מנות יומנו. כינים התחילו לאכול בבשרנו ושרצו בגופנו. האניה ניטלטלה בסערות ים וכל פעם אמרה לרדת למצולות.

אני חשבתי עצמי למת. התעלמתי מהכינים, מהלכלוך, מהרעב, וכל תקותי היתה שביום מן הימים יבוא הקץ לנדודי. והנה, ביום העשרים ושלושה להפלגתנו, עם עלות השחר, נתגלה לעינינו באופק המזרחי הר הכרמל. רצועה צרה, שרק קוי רישומיה בלטו מתחת לגושי העננים, אשר התמזגו בתכלת הים וטבלו בו. כל הלילה הייתי מרותק לחרטום האניה וחיכיתי בלב פועם ומלא התרגשות לקראת הפגישה הראשונה עם חוף המולדת. עמדתי בלי נוע. טל השחר ירד עלי ורוח קלה וקרירה טפחה על פני ופיזרה את שערותי. לאשרי לא היה גבול. אף פעם לא נשמתי כל כך בהנאה ושאפתי אויר לתוך ריאותי בתענוג מיוחד כל כך. ראיתי את החוף הנכסף, אהוב לבי, שכל כך התגעגעתי אליו. אילו ידעתי שאגיע יותר מהר בשחיה – לא הייתי מהסס לקפוץ מן האניה. מראה הכרמל היה נהדר. נוף שרטוטים ורישומים הנמשכים זה אלפּים שנה. בו טמון חלומו של עם שנאבק על קיומו ושמר על עצמאותו ויחוּדוֹ הרוחני. זהו הנוף האצילי שקידם את פני אניתנו הדלה, אשר שטה על חופו והשיבה בנים לגבולם. הנוף היה עוטה ערפל ורווי טל השחר, כולו אומר כבוד. הרגשת גאוה לאומית אחזה בי למראהו.

כשהגיעה האניה לרציף והורידונו ממנה בכוח, התכופפתי לאדמה ונשקתי את עפרה בלהט. מפועלי הנמל הסתכלו בי בתמהון וחיוך קל על פניהם.

גורשנו לקפריסין!.. אבל לא עבר זמן רב – ואנו חזרנו לארץ יעודנו לעולמי־עולמים.

 

ג    🔗

כשהגעתי לארץ הייתי מאושר בלי גבול. מיד התגייסתי לצבא ולהתלהבותי לא היה קץ. הכל נראה בעיני חידוש: המדים, תרגילי הסדר, השפה העברית, הכל… ידי חיבקו נשק עברי. הרגשתי עצמי בטוח על אדמת ישראל המוצקה. הרגשתי עצמי חפשי וגאה.

היתה שעת מבחן למדינה במאבקה הקשה נגד שכניה הרבים. ואנחנו, צעירים מכל קצות תבל, היינו דרוכים ומתוחים. מילאנו את תפקידנו בכל יכלתנו, בלהט ובמסירות. ביחידתנו היו “צברים” מספר, בהם ראיתי את הטיפוס היהודי החדש – חפשי מכל תסביכים נפשיים, בלתי מהוקצע ובלי מורא ופחד, גאים ברוחם וזקופים בקומתם, פשוטים וישרים. הם היו לנו למופת בנכונוּת ההקרבה שבהם. שבילי הארץ מוּכּרים להם כעשר אצבעותיהם.

ימַי בצבא היו ימי סיפוק וחוָיות נפשיות. לא הרגשתי אף פעם שעמום וריקנות. כל עבודה וכל תפקיד גרמו לי נחת־רוח. התהלכתי במדים שלי זקוף־קומה כבן־בית וכשניצחנו היתה לי הרגשה שאני ניצחתי.

אחרי שחרורי מהצבא באתי לשכון בירושלים. אז חלפה ההתלהבות וחיי יום־יום האפורים התחילו להנחיל לי אכזבות. גורלו של היהודי הנודד דבק בי. במקלי ובתרמילי נדדתי מעיר לעיר. לא פעם עמדתי על סף היאוש ונאבקתי קשות עם עצמי. השנים שאני יושב בארץ העמידוני בכוּר הנסיון והפכוני לגבר. הייתי צריך לפרנס את עצמי. ואם ידי לא השיגה ישנתי על בטן ריקה בגנים הציבוריים. הייתי מחנך את עצמי ומקפיד על התנהגותי. למדתי להכיר את החיים מקרוב, שכחתי את דאגתה של אם וטיפולה המסור. צרות רבות עברו עלי. אהבתי לארץ העמידתני במבחן – ואוּכל. לא היה איש שידריכני וינהלני בנתיבות חיי הארץ ויכניסני להיכלם. לבדי על בעיותי במשך ארבע שנים, עד שהתחלתי להכיר את תנאי הארץ המיוחדים, עד שהשכלתי לפלס לי דרך ללשונה ולתרבותה.

יום אחד נזכרתי באותם ה"צבּרים" בני המשקים שהיו אתי בצבא. ואמרתי: אעברה נא את הארץ הזאת, שעודה זרה לי. שמתי פני לגליל ורק נכנסתי לתחומו, הרגשתי את עצמי כקוֹלוּמבּוּס בשעתו. שדותיו קסמו לי ושבו את לבי, כאילו מצאתי רק עתה את ארץ חלומותי, אותה ראיתי בדמיוני כשלמדתי תנ״ך בימי ילדותי. האביב פרח בכל הדרו. השדות היו מכוסים ירק וכלניות קישטו אותם. כל הדרך ראיתי ישובים ובהם אנשי עבודה ועמל, עליהם שמעתי אך מעט.

נקודת חנייתי הראשונה היתה תל־חי, שם ישבתי ליד מצבת האריה והתיחדתי עם זכרם של טרומפלדור וחבריו. הוא השרה עלי עידוד והרגשת גאוה לאומית וכשעזבתיו הייתי מלא רשמים וזכרונות.

החרמון רבץ במקומו כזקן שבחבורה. פסגתו המכסיפה בלבנונית כיפתה נישאה לתוך העננים. תפארת קדומים היתה נסוכה עליו ויפעת מסתורין כיסתה בצעיפה על מכמני עברוֹ. חוליות הרי נפתלי כאילו שימשו גבול למרחבי הגליל. שירה נשמעה מהשדות בערב וציוץ הצפרים היה מרנין את הלב בבוקר. ראיתי את מצודת הכ״ה בנבי־יושע השוכנת כאילו על בלימה. וכשהגעתי לראש־פינה, התעכבתי שם והייתי סקרן לראות את המושבה מקרוב. בכניסה למושבה ראיתי את עצי הזית, סמל הארץ הקדומה. משני צדי הכביש נישאו למרומים עצי צפצפה גבוהים ודוממים, ושיבה בקליפתם השסועה. כשהעפלתי בהר ראיתי את קצה המזרחי של הכנרת, אשר נתמזג באופק עם ענני הרקיע הכחלחלים כים.

פתאום הרגשתי עצמי דבק בנוף הזה, ורציתי לרוות בו אֶת צמאוני עוד. המשכתי דרכי לצפת, עירם של רבי יוסף קארו, של האר״י הקדוש ושל אלקבץ, אשר פיוטיו שרתי עוד בגולה.

אך נכנסתי לתחומי צפת ראיתי את המצודה המשקיפה ממרומי ההר. כשעליתי בהר והגעתי לרגלי המצבה ראיתיה בכל הדרה. בעמידתם האיתנה של לוחמיה נחתם גורל העיר. הם נפלו למען כבוד ישראל ותחיתו. ניצוצות של אגדה פלאית על תחיתו הלאומית של העם היהודי נישאים ממנה עם כל המית רוח. דומם ישבתי והתיחדתי עם זכרם של חללים אלה, שבמותם ציוו לנו חיי חירות עצמאיים. באותו רגע הוצף לבי גל של אהבה מחודשת לארץ, להריה ולשדותיה.

קמתי משם ונסעתי לטבריה. מראה הכנרת היה גם הוא חוָיה גדולה לי. אגדות ושירים קראתי ושרתי על הכנרת ועכשיו אהבתיה עוד יותר.

מטבריה נסעתי לעמק הירדן. ראיתי את הטנק הסורי התקוע בגדר דגניה שעליו שמעתי ולא האמנתי. מראהו הרטיט את לבי, כאילו ראיתי בעיני את הסכנה בה היה נתון המשק.

ביקרתי בעין־גב, הנראית מרחוק כגן־עדן פורח, כולה טובלת בירק ומטעי הבננות עוטרים אותה. ראיתי את המקלטים העצומים בהם ישבו חברי המשק כל זמן ההפגזות.

גם בשאר ישובי עמק הירדן ביקרתי והתפעלתי מן הנוף הנהדר הזה. נשארתי לשבת בעמק זה, בקרבת הכנרת אותה אהבתי. סוף סוף, אחרי עמל ותלאות, מצאתי את המנוחה.

 

ד    🔗

הרהורי הפליגו לענין אחר… עולה בי זכר שיחה עם ידיד־נעורים, אשר פגשתיו בביקורי בירושלים. שנינו עלינו יחד לארץ. יחד היינו בקפריסין, כתף אל כתף בצבא. הוא היה מיואש ומאוכזב ועמד לעזוב את הארץ. הזדעזעתי כששמעתי זאת מפיו.

– האם ארבע שנים בארץ לא אילפו אותך בינה? – אמרתי לו כמעט בכעס.

– תראה! – אמר לי – לא על ירושלים כזאת חשבתי.

הוא הזכיר לי את ביקורי הראשון בירושלים עוד בזמן שהייתי בצבא. כל הדרך הייתי מלא התרגשות. הלא מאז היותי ילד ערג לבי לירושלים. חלמתי עליה ואהבתי אותה. התכוננתי כל הדרך לראות ירושלים שהוד קדומים נסוך עליה, ציפיתי לראות את חומותיה, את שרידי בניניה הקדומים. ואולם כשנכנסנו לירושלים רבתה אכזבתי. ראיתי לפני עיר ככל הערים. בניניה ורחובותיה – ככל כרך אחר. כעבור זמן השלמתי עם ירושלים זו ואהבתיה גם כך. וכיום, אחרי ארבע שנים, ידעתי מה אענה לו. אמרתי:

– לא מחורבן העיר ניבּנה, יעקב! אל תחפש יום אתמול כי עבר. ירושלים זו שרואות עיניך לא בן יום נבנתה; זוהי ירושלים החלוצית, שנבנתה בעמל רב ובהעזה גדולה.

אמר לי:

– וחילול השבת בפרהסיה ברחובות ירושלים? אלו לא יהודים? אצלנו היו רוגמים על דבר כזה!

– אני יודע שגם אתה אינך מתפלל! – אמרתי.

– נכון, – ענה ידידי.

– בגולה היו מתפללים שחרית ביום השבת – אמרתי – ואחרי הצהרים נוסעים באוטובוס לקולנוע, אבל להבעיר אש לא היו מעיזים. וכאן החיים יותר טבעיים.

הויכוח שבינינו נמשך עוד זמן רב. לבסוף נגענו בבעיות המיוחדות של עדתנו.

– הקושי המיוחד שלנו – אמרתי בהמשך השיחה – נובע מרגש־נחיתות בגלל היוֹתנו מפגרים בתרבותנו, וברצוננו להתגבר על חולשה זו אנו אומרים שמַפלים אותנו לרעה. אנו צריכים לחתור להרגשה של בן־בית בארץ הזאת ולהשתתף בבנינה ולא לברוח מן המערכה.

– הנה אתה הולך ללשכת־העבודה ושולחים אותך לכביש, – ענה ידידי.

– למה לא? – אמרתי – אתה נראה בריא!

– שכחת מי עוסק בעבודה כזאת אצלנו?

– לא שכחתי. אצלנו עובדים בכביש אסירים שנדונו לתקופת־מאסר ארוכה ולעבודת־פרך. אבל הרי כאן זוהי מדינתנו! לא אסירים ולא זרים יבנו לנו אותה. על כך גאותנו, שבמו ידינו סללנו כל מטר כביש ובמו ידינו עיבדנו כל דונם אדמה. כשבאו חברי הקיבוץ שלי לעמק מצאו שם רק קוץ ודרדר ובצות קדחת ממארת. ועכשיו היה העמק לגן־עדן פורח. הם אינם מתביישים בעבודתם. בכוח העבודה יש לנו מדינה.

ידידי הקשיב רב קשב ונתן בי מבט מהסס, כבלתי משוכנע.

– אני מבין מדוע היינו מאושרים בצבא, – הוספתי – וכשהשתחררנו התחילו היאוש והריקנות מקננים בלבנו. באנו לארץ לקראת חיים חדשים. חיים אלה מצאנו בצבא. אולם אחרי שחרורנו חזרנו לחיי הניווּן. הרגשנו עצמנו מיותרים. אין מי שיאמר: “המדינה זקוקה לך! עשה זאת וזאת”. חזרנו לחיי ה"מללאח", ועתה – בירושלים, ולא בפאס או בקזבּלנקה. חיינו התרוקנו מתכנם וכל אותו הנוער הבא כיום אינו מוצא את דרכו לחלוציות…

כאן הפסיקני ידידי ואמר:

– אשמת ההסתדרות הציונית היא, שלא חינכה אותנו לכך.

– לא, ידידי. גם אני חשבתי כך לפני זמן. אבל דע לך, שאין הציונות נקנית מבחוץ. הציונות צומחת מבפנים. כשהשתחררתי מהצבא סבלתי ונדדתי. היאוש והריקנות קיננו בלבי. לפעמים היה לי חשק להימצא בבית־סוהר, ובלבד שלא אישן ברחוב ולא ארעב ללחם. ואולם, אחרי תלאות ושנות נסיון, מצאתי מקומי בחברה חפשית, חברה בונה ועובדת. שם אין ריקנות ואין בטלה. יש לי סיפוק, כי חיי אינם שייכים עוד רק לי לעצמי, אלא לכלל החברה. כמו שאמר החכם הקדמון: “אם אתה חי רק בשביל עצמך חייך אינם חיים”. האדם צריך להיות אחד הגורמים הנותנים ממרצם ומכוחם לעיצוב דמות החברה, עד כדי שיורגש חסרונו בתוכה. בתנאי חיים אלה יש לאדם סיפוק נעלה והוא נהנה מיצירתו ומיגיע כפיו. זהו, ידידי! – אמרתי – כל מה שאתה שומע מפי, נתנסיתי בו אני עצמי. הלואי והיה מי שיאמר לי כל אלה תחילה, אז היה חוסך ממני חיבוטים רבים.

לבסוף קמתי, טפחתי לו על כתפו:

– עצתי לך, שתצא לטיול בגליל ונראה אם לא תוקסם.

…רגלי קפאו מצינה. השחר התדפק על הרי המזרח החשופים. טרטור מכוניות העובדים היוצאים לשדות הגיע לאזני. כיתפתי את רובי על שכמי והלכתי לישון. לילה ארוך של הרהורים היה זה.

ש. הכלפוני

ירושלים, אפריל 1952.

ש. הכלפוני (ירושלים): בן 22. יליד העיר סופרו במרוקו. עלה לארץ באוגוסט 1947 דרך אלג’יר וקפריסין ב"יהודה הלוי", אנית־המעפילים הראשונה מצפון אפריקה. למד בסמינר עברי למורים בקזבלנקה שנוסד ב־1945. מורה ומדריך הנוער־העובד בשכונת בּקעה בירושלים. חייל בצבא ההגנה לישראל במלחמת־השחרור. שמו המלא: שלום כלפון.