א 🔗
המערכה האחרונה של תבערת העולם נסתיימה. הכל קיוו שעכשיו ירד מסך השלום ומאחוריו כבר תופיע התפאוּרה של עולם יפה וטוב יותר. כל עם ועם השתדל למצוא לו את מקומו בעולם חדש זה. רק העם היהודי, חסר קרקע ויציבות, היום כוכבו עולה ומחר הוא כאשפה מוּבס.
אותם הימים שב גם מיקי הביתה מהמלחמה. מלבו נעקרו כל רגש ואמונה. לאחר החוָיות הנוראות שעברו עליו אינו מיחס עוד כל ערך לחיים. תכונותיו העדינות וצניעותו הפכו לתוקפנות חומדת את תענוגות החיים. נשאר לבדו מכל משפחתו. לא נותר לו מאומה. ועכשיו הוא רוצה להשיג הכל, אבל בלי מאמץ. לעבוד אין לו חשק. לגבי חברתוֹ אין הוא בררן. חברו הטוב והחביב ביותר הוא הכסף ובהשגתו מתמצה כל המרץ שלו.
ויום אחד, כאשר כבר שכח מיקי כמעט שיהודי הוא, מטיחִים בפניו תוך ביצוע עסק בלתי־הגון שבו נכשל: “כילי, טפיל יהודי!” גם תשומת־לבה של המשטרה הופנתה אל מקורות פרנסתו הקלה. השלטון החדש מצא שאורח חייו הוא בניגוד למשטר.
אותו זמן מתגשם חלום העם היהודי בן האַלפַּיִם. מלחמת־השחרור התלקחה באורה המסנור והלהיבה לא רק את ארץ־הקודש, כי אם את לבו של כל יהודי בעולם.
מיקי הוזמן לחגיגה שנערכה בקולנוע של העיירה. הנואם מדבר בקול רוטט מהתרגשות על פרי העבודה הציונית, על מאבקם המסור של חיילינו ומתנדבינו ועל נסיבות הקמת המדינה. פני האנשים קורנות משמחה בשעה שהם שרים את “התקוה”. אין הם עוד מחוסרי מולדת. כל איש רוצה ללכת. גוברת התכונה לעליה.
מיקי עודנו עקור קרקע. לבו ריק. אך מרגיש הוא שאינו יכול להמשיך את חייו במסלול הישן. לעבודה אין לו חשק וזה גם לא כדאי, כי אינו יכול להתפרנס עליה. את העבודה הוא רואה כבושה. אך כספו פוחת מיום ליום. ויום אחד מתיצב הוא לעליה. ורק בדרך מתחיל הוא לשקול בדעתו מה יעשה במולדת החדשה, אשר אין לו בה לא מכרים ולא אמצעים.
ב 🔗
בית־העולים אינו מלון תיירים. הסידורים בו לקויים. האנשים חסרי סבלנות. האכילה בציבור, האוהל המשותף, הרחצה בצוותא והעמידה בתור – כל אלה דורשים התאפקות רבה. כאן ניתכת על מיקי המכה הראשונה. הוא רואה את עצמו נטול לשון. מה יעשה עם ההונגרית שלו? מה מכוער באזניו צליל הדיבור המזרחי־הזמרני, בליל אידיש ולשונות אחרות, גרגרניות, צעקניות! והאם בא הנה כדי לעמוד בתור ולקבל צלחת מרק? ולמה עליו להירשם בעשרה משרדים ללא כל נימוק? יניחו לו! אין לזה כל טעם!
בחיפה נפגש עם כמה חברים בני עיירתו ובאמצעותם נודע לו, למורת רוחו, שבארץ אי אפשר להתקיים בלי עבודה ואסור כאן להיות בררן. הוא מתחיל בסלילת כבישים, בטעינה בנמל ובעבודות־עראי אחרות. העיר מושכת אותו. אבל היכן יגור שם? את בית־העולים עזב. התאכסן פעם אצל איזה מכר ופעם בבית־מלון. לבסוף מצא לו חדר כדייר־משנה. התכנס לתוך עצמו כדוב במאורתו. הוא מתעב את האנשים שבסביבתו, שונא את בני גזעו, מגדף את הממשלה על סדריה, מרשיע הכל, מתקוטט עם נותן העבודה ויש וימים רצופים הוא רובץ בחדר ואינו יוצא לעבודה.
אז החליט בלבו: הוא יחסוך לו די כסף כדי שיוכל להגר מכאן. מה מקשר אותו עם הארץ הזאת? מעתה הוא עובד בחריצות כדי שישיג את מבוקשו.
ג 🔗
ובאחד הימים הכיר את לאה. הוא פגשה בנשף של איזה ארגון נשים אשר נזדמן אליו במקרה. הנערה עזרה בסידור ההצגה למטרות חסד. ומאז נקשרו ביניהם קשרי ידידות והיו נפגשים לעתים קרובות. הם הולכים יחד לקולנוע, לתיאטרון, לטיולי ערב ממושכים. הבחורה מקסימה אותו. פרצופה הורוד, עתרת תלתליה השחורים, עיניה הקורנות הופכים אותה בעיניו לדמות שאי אפשר להשתחרר מקסמה המשעבד. הוא רואה בה טיפוס יהודי בלתי־ידוע לו עדיין, טיפוס אדם שנולד בחירוּת ועין עליו מועקת עבר ודאגות היום ועל כן מסוגל הוא לראות את היפה שבארץ הזאת. טיפוס צנוע, ואף על פי כן יודע הוא לתבוע את זכויותיו, שמח לקראת החיים ומפיץ סביבו חדוה.
מיקי מחכה לפגישות אלה בקוצר־רוח. חצי יום לפני הפגישה רואה הוא יותר טעם בעבודתו וימים לאחריה נזונה נפשו מרשמיה. הכל ביניהם מתנהל במסלול הנכון, עד שיום אחד החליט לספר לה על מחשבותיו לעתיד, על כונתו להגר מפה…
לאה באה יום יום לחיפה מן המושב. היא בת יחידה. אחיה נשא לו אשה ממושב אחר ועבר לגור שם. כאשר יפסיקו הוריה לעבוד יהיה המשק נחלתה. גם לה יש תוכניות לעתיד. היא תינשא לאיש שירצה לבוא ולשבת כאן ולעבד את האדמה הזאת. היא מחכה בקוצר־רוח לכך שתוכל להפסיק את עבודתה בעיר. היא אוהבת לטפל באפרוחים ולחלוב את הפרות. בשמחה חוזרת היא בסוף השבוע הביתה. שם נחה היא מהמולת העיר וקשי חייה. על כן כה רעננים פניה ונפשה בריאה. בכל מעשה שלה מורגש שיווי־המשקל של אדם הגדל בטבע. דברי מיקי על עתידו אינם מובנים לה. מחיצה של זרוּת יורדת ביניהם.
מיקי אין לו כל ענין במושב. הכפר משעמם אותו ואין הוא רואה טעם לחיים בו. עתידו – מעבר לים, ואף כי לבו קשור לנערה הזאת, תהום מפרידה ביניהם. לאה אינה יכולה להבין כיצד יכול איש יהודי לחשוב על הגירה לארץ אחרת. הוריה עלו לכאן לפני עשות שנים מתוך משאת־נפש וקיבלו עליהם ברצון את ההוָי הקשה של חיי התישבות. בשיחותיהם על העתיד באים לאה ומיקי לידי התנגשויות בלתי־פוסקות. ויום אחד, לאחר קטטה שנפלה ביניהם, לא בא מיקי לפגישה הקבועה. לאה נפגעת. למרות געגועיה על הבחור האהוב אין היא מותרת על עמדתה. היא מבקשת ניחומים בין פרחי גינתה ובעבודת המשק שלה.
ד 🔗
חלפו שבועות. מיקי אינו מוצא לו מקום. אין לו רצון לעבוד. הוא שוקע שוב במצב של שנאה כלפי הבריות. הוא מבקש לעזוב את הארץ בהקדם ככל האפשר. אבל במעמקי נפשו מכרסם ספק חדש. הבטחון בדרך שבחר לו נתערער. דמותה של לאה אינה מרפה ממנו. ואולי הצדק אתה? ואולי יש טעם לנסות את דרכה היא?
ימים של אפס מעשה. לילות של נדנודי־שינה. יש והוא אורב שעות לקבל היוצא מבתי הקולנוע והתיאטרון – שמא יראה את דמותה של לאה. אבל – לשוא. וערב אחד, לאחר לילה של נדודים ויום של אפס מעשה – קם, התקלח, לבש בגדי חג ויצא לדרך. הוא נוסע למושב, אל לאה. בבואו לשם מוצא הוא את הדלת נעולה, אין איש בבית. ריח הכפר אופף אותו. הבל חם עולה מן הכפר. פרה גועה. תרנגולות מקרקרות, תובעות בקולי־קולות את המגיע להן. אות הוא שאנשי הבית יחזרו במהרה. הוא ישוב בחוץ ומחכה. עייפות משתלטת עליו. הוא משתטח על ערימת המספוא הרענן שבחצר, שוקע בהרהורים ואט אט נופלת עליו תרדמה מתוקה.
הוא חולם… ובחלומו – והנה נודד הוא בעולם ללא מטרה, ללא מקום להניח עליו את הראש. בכל מקום הוא מתחיל מחדש, אך אינו יכול ליהנות מפרי עמלו. הוא חש עצמו בודד. הכל מסביבו מגיעים למחוז חפצם, רק הוא נשאר בלי קרקע מתחת לרגליו. וכשהוא משיג דבר־מה – מיד נשמט הכל מידיו. הוא מרחף באויר, ללא טעם ותכלית. אילו יכול היה להציג את רגליו על הקרקע ולוּ רק עוד פעם אחת! אבל מאין תבוא הישועה? הכל אבוד, החושך מתעבה יותר ויותר. הוא תועה בדרכים לא לו. הוא נוכח בטעותו, אבל במאוחר, וכבר אין אפשרות לתקן. הוא מרחף באויר באפס כוחות – זה הסוף ועם זאת נדמה לו כאילו נוגעת בו קרן־אור…
ה 🔗
המשפחה חזרה הביתה. האב העלה אור ברפת והוא מתכונן לחלוב את הפרות. מן הבית עולים צלילי מוסיקה. קול דברים נשמע, קול ידוע ואהוב. מציאות וחלום מסתבכים… מי הם הילדים הללו סביבו? ומה מספר הוא להם?…
בחלומו – והוא יושב בסוכת ענפים עם אשתו וילדיו. השולחן ערוך. שעת ארוחת הערב. הוא מספר לילדים על אפרוחים זהובי־נוצות, על שדות ירוקים, על עץ הלימון הפורח. ריח של שחת רענן עולה מן החצר עם רוח האביב הרכה. מה נעימה שלות הערב! הלא כל ימיו היה מתגעגע לשלוה כזאת – והוא לא ידע…
החלום הוא אם מציאותי?…
לאה מתקרבת אל הרפת, היא שואלת את אביה אם הגיעה השעה להביא את החציר לפרות. היא פונה אל ערימת המספוא. ואז מבחינה היא בדמות אדם על התלתן הירוק,. נשימתה נעצרת. מי הוא זה? האומנם מיקי?… חום נעים מתפשט בכל גופה. היא מתקרבת וגוחנת אליו. דמעה חמה ונשיקה לוהטת. מיקי מתעורר. אכן, מציאות היא…
אחרי ארוחת הערב יושבים הם בחוץ. ריח פרחי הלימון משכר את החושים. שתיקה ממושכת. מיקי אינו יודע אם הוא ער או עודנו חולם. שקט יורד עליו כאילו חזר מדרך ארוכה הביתה.
**שלמה פישר ** מהונגרית מ. אֶרדלי
שלמה פישר (לוד): בן 33 מהונגריה. למד חקלאות בגולה, לאחר שלא ניתנה לו האפשרות לסיים לימודיו הסדירים בגלל חוקי הגזע. אחרי המלחמה – מדריך חקלאי בהכשרת נוער חלוצי. עלה לארץ ב־1949. חבר קבוצה שיתופית לגידול ירקות ותעשית בּלוֹקים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות