א 🔗
בשש אחר הצהרים התאספו בפעם האחרונה אצל משפחת פניו וחזרו על הפרטים המדויקים. אחר כך נסתלקו מן הדירה אחד אחד בזהירות, כדי שלא לעורר תשומת־לב. למרות כל אמצעי הזהירות שנקטו, היה חשש שמא יגלו אותם בעיירה הקטנה. לפני המלחמה היתה הקהילה מרובת נפשות, אך מהמחנות שבו רק מעטים. באותו הזמן היה עוד קל לעלות ארצה, כי הגבולות היו כמעט ללא שמירה. אבל רובם חפצו להמשיך באשר הפסיקו. בתנאים שלאחר המלחמה התעשרו מהר. בכל זאת היה חסר להם דבר־מה. ביתם נשדד. הורים אחים ואחיות לא חזרו.
אותה שעה החלו מגיעים מכתבים מלאי התלהבות מאלה שעלו לפניהם לארץ הלוחמת על שחרורה. ולבסוף באה בשוֹרת הנצחון. העם הנודד זה אַלפּים שנה כבש בחזרה את מולדתו הקדומה. ולאט לאט התחיל מתעורר באנשים הרצון לשוב למולדת. אבל הם איחרו במקצת. הגבולות היו חסומים. עליה חוקית לא היתה. באין ברירה בחרו בדרך הבריחה. ואולם מי שייכּשל סופו בית־סוהר. הצלחת הבריחה היא איפוא שאלת קיום או אבדן. בבית פניוֹ נתלקטו עוד שלוש משפחות ושלושה צעירים. לפי התוכנית עליהם לצאת בחצות. עתה ביררו את הפרטים האחרונים לפני המעשה הנועז והתפזרו איש איש לביתו.
בני משפחת פניוֹ נשארו לבדם. הם מתאמצים להסתיר את פחדם והתרגשותם זה מפני זה. הם בודקים עוד פעם את החבילה הקטנה כדי להיוָכח שלא שכחו דבר מן החפצים הנחוצים ביותר. אט אט מתקרבת שעת הנסיעה. שוש בת השנתים אינה יכולה לתפוס מדוע מלבישים אותה בלילה האפל. האם מושיטה לה בידים רועדות את הקפה המתוק שבו עירבבו מנה קטנה של סם מרדים, המבטיח לבורחים שהילדה תישן שינה עמוקה. הגברת פניוֹ אינה יכולה לראות איך בתה הקטנה שותה את הסם. היא נמלטת מן החדר ביבבה. האב נוטל את הילדה הנרדמת בזרועותיו. הגברת פניוֹ מעבירה את עיניה בפעם האחרונה על הרהיטים החביבים של דירתה ההדורה, המסודרת ברוב נוחות. נשארת בה גם המיטה הקטנה של שוש ושפע הצעצועים. רק את הבובה נוטלים הם אתם. הדלת נסגרת מאחוריהם. הם עוזבים את דירתם כמתגנבים.
כל החבורה מופיעה במקום המפגש בשעה הקבועה מראש, איש לא נעדר. יוצאים לדרך הארוכה. עליהם ללכת ברגל יותר משמונה־עשר קילומטר. נשיאת הילדה הישנה נטל כבד הוא. החבילות מושכות את הידים מטה. הרגלים טובעות בבוץ. אין תחנות בדרך. יש ללכת הליכה מאומצת כדי להגיע עד הגבול הסלוֹבקי עוד בחצות הלילה. העצבנות עולה משעה לשעה ומגיעה עד להיסטריה. פתאום התעורר בנם הקטן של משפחת קליין, בן שנה וחצי. הוא פורץ בצוחה מחרשת אזנים ואי אפשר להשקיטו. רעד עובר בחבורה – הכל אבוד. הגברים החמומים כמעט שמחניקים את הפעוט. אך סוף סוף נותנים לו מנה נוספת של סם מרדים – והוא שוקע בשינה.
מעכשיו עוברת עליהם שעה איומה. נדמה להם כאילו עוקבים אחריהם. ואולם הכל מסתיים בכי טוב. עם עלות השחר הם דורכים כבר על אדמת סלוֹבקיה. הם ניצלו. אך אין בכוחם לשמוח. העייפות דיכדכה את רוחם לגמרי. לבסוף סרים הם לנוח בביתו של איכר. יוסף פורע למבריח את המגיע לו והאחרים צונחים על הרצפה באשר הם שם. עד קאשא הדרך עודנה בחזקת סכנה. שם תדאג להם הקהילה. משם נוסעים הם בעזרת אנשי הבריחה הרשמית־למחצה עד וינה. הם מפנים עיניהם ברגשות הרוָחה כלפי הגבול ההונגרי. מעבר לגבול הזה עזבו את בתיהם, אחוזות, אדמה, בתי־מסחר, פרנסות בטוחות. פרט לחייהם יכלו להציל רק צרור קטן. ובכל זאת שכוּרי שמחה הם.
בוינה איכסנו את הפליטים בגוש הבנינים הענקי של בית־החולים רוטשילד. שורות אולמים קטנים וגדולים לאין ספוֹר ובהם מיטות זו על גבי זו. דרי המיטות האלה באו מכל הגלויות. כאן תראה שלל גוונים של טיפוסי המין האנושי. אלה שבאו רק עכשיו נבוכים. אינם מוצאים את דרכם באולמים הגדולים ובקרב האנשים וסדרי החיים במקום. כאן נפגשים הם בפעם הראשונה עם המציאות הקשה. הנם נהנים מן המיטה והמזון, אך אין להם אפילו הסכום הזעום הדרוש כדי ללכת לבית־המרחץ. גם הילדים זקוקים לדא או להא, אך אין פרוטה בכיס. הם חושבים על ההון שהשאירו אחריהם בהונגריה. הם לא יכלו להביא אתם כסף, כי הבדיקה בגבול הסלובקי היתה קפדנית מאד. הפיקחים הצליחו בכל זאת להוציא את כספם. והאחרים אין דרך אחרת לפניהם אלא לנסוע הלאה בלי דיחוי. נמצא מי שמפתה אותם שלא לזוז מכאן. ביחוד מדברים על לבם אלה שכבר היו בישראל וחזרו לוינה. לדבריהם מוטב לעסוק בעסקי השוק השחור כאן מאשר לטרוח בעמל כפים בארץ. בין הפליטים יש רבים המחכים זה שנים להגירה לאמריקה או לקנדה. ויש גם שאינם מחכים לשום דבר, הם חיים על השלל המקרי. בכיסיהם מצטברים שטרות מכל המינים – דולרים, פרנקים, לירות ושילינגים. דמויות אפלות. צבועי האינפלציה. ובסבך השפעות רבות כל כך, המתנגשות זו בזו, מתמוטטת גם הנשמה הטהורה ביותר.
לצאת מן הזוהמה הזאת! למהר ולצאת! אך יש הכרח לחכות להעברה. בעל כרחם עליהם להישאר בוינה. יש פנאי להסתובב בעיר. יהודית וּוֵירה מרבות לטייל. להן אין כל דאגה. שתיהן יפות, מחוטבות גוף. שערותיה של יהודית שחורות ועיניה ירוקות כעיני חתול. גבותיה הסמיכות, פיה החושני וסנטרה החד מבליטים מרץ. היא אנכיית ורואה את עצמה מרכז העולם. וּוירה – חברתה הנאמנה היא. שערותיה שחורות גם הן אך עיניה כחולות. שקטה וצנועה היא ונוחה לבריות. לבה גדוש אהבה כלפי הכל. היא חולמת על בית וילדים על אדמת ישראל. ילדיה יגדלו ויהיו שוי־זכויות ובני־חורין. יהודית בת־מזל היא. יש לה כבר חתן. בחור נבון ויפה. הוא עודנו בבודשפט, אבל עוד מעט ויבוא. יהודית מודאגת בגללו. מצפה לבואו. שתי הנערות מטיילות שלובות זרוע ברחובות וינה. הן מסתכלות בלהיטוּת בחלנות־הראוה ובנשים המחטטות בין הסחורות הנפלאות. “הביטי, וירה, בחפצים היפים! מה טוב להיות עשיר! מדוע יש לאחרים כל כך הרבה ולי אין מאומה?” – נאנחת יהודית, וירה גוערת בה: “מדוע את מביטה רק למעלה? מדוע אינך רואה גם את העוני? בסימטאות העיר הזאת תמצאי ילדים רעבים ורועדים מקור ומחוסרי עבודה לרוב. מאחורי האור מגיח תמיד הצל. האסון הוא שהאור מסַנור אותך…” יהודית מפנה את ראשה הצדה כנפגעת והן ממשיכות את דרכן בלי אומר. פתאום נעצרות שתיהן,. כרוּז ענקי מזדקר לפניהן. הן מביטות בו אילמות. עיניהן מתמלאות דמעות. בכרוז נראה ראש ילד ענקי ותחתיו הכתובת: “הגם אני אשם?” החברות אינן מוציאות הגה מפיהן. “האם גם הקטנים שלנו היו אשמים?” – צורבת את לבן השאלה. כשהובילו רבבות ילדים יהודים טהורים לכבשנים – מדוע לא נמצא אז מי שיזעק כי הם חפים מפשע?! שתי הנערות ממהרות לחזור לבית־החולים רוטשילד. צעדיהן נחפזים וארשת פניהן קודרת. צלילי הדיבור הגרמני המהדהד באזניהן מזכירים להן את הפקודות הצרחניות של ימי המחנה. הן מגיעות בשעה היעודה לחלוקת ארוחת הערב. רעש באולמות הגדולים. התרוצצות, צעקות. אך להן אין צורך הערב בארוחה, שוב נפרמו הפצעים המצטלקים,. הכל מזכיר להן את העבר האיום, גם מיטות־עץ אלו זו על גב זו מזכירות להן את הזוועה. הן צונחות מתוך בכי על המזרנים. על המיטה הסמוכה מונה מישהו את הדולרים שלו ומצרפם ערימות ערימות. הוא מונה בקול: “מאה, מאתים, שלוש מאות…”
ב 🔗
בוקר מַרס חריף, המוז רועד מקור עומד על הרציף ומסתכל בטעינת המטען. הם מחכים בקוצר־רוח שיגיע תורם לעלות לאניה. רובם רואים את הים בפעם הראשונה. הם תמהים למראה מרחבי המים הרועשים ומעלים קצף לבן. על האניה מתנפנף דגל כחול־לבן. אחר הצהרים מסתיימת הטעינה. בארבע הם מפליגים. שם האניה “עצמאות” – אנית־משא המשמשת באופן ארעי כאנית־נוסעים. בבטנה העצום סודרו בצפיפות איומה אלף ושלוש מאות נפש. איש מהנוסעים אינו מוצא את ידיו ואת רגליו במבוך המדרגות החלקות שבהן מתרוצצים מאות אנשים. רבים מקרי התאונות. למטה, בבטן האניה האויר מחניק. ארבע שורות של מיטות תלויות זו על גבי זו. בלילות אי אפשר לישון מפני הבכי המתמיד של התינוקות. הצעירים ישנים על הסיפון. הם מעדיפים את הקור המקפיא. מצב האמהות המטופלות בתינוקות מזעזע. אין מקום לכבס את החיתולים. הילדים מקבלים מזון מתאים, אך התנאים הבלתי־נוחים משפיעים לרעה על בריאותם. רובם סובלים משלשול. הלילות הם ללא נשוא. הגברת פניו אפסו כוחותיה לגמרי, בלי הרף היא מלטפת את בתה הישנה שינה בלתי שקטה, וכשהיא בעצמה מצליחה להירדם מיד עוקר אותה משנתה קול שיעולו של איזה ילד. היא מנסה לעודד את בעלה המודאג: “עוד מעט סבלנות, יקירי, עוד מעט ונגיע. תראה ששם יהיה הכל בסדר, אפשר לשאת את הימים המעטים, נסה לישון”.
על המיטה הסמוכה מתלבטת משפחת קליין: אנחותיה הכבושות חודרות אליהם. משפחת גָנץ, יהודי וּוירה ויוסף הסתדרו על הסיפון, ראשיהם כונסו תחת השמיכות כשהם שקועים בשינה ערבה.
בוקר, בבטן האניה מתעוררת ההמולה. אנשים עוברים ברמיסה איש על רעהו. על הסיפון נאבקים על כל שעל. שם אין מקום למחצית הנוסעים. אך כל אחד רוצה לשאוף אויר. בשביל המשפחות קליין ופניוֹ כובשים הצעירים מקום. הגברת גנץ מתאוננת כל היום: לוּ ידעתי זאת! מדוע עזבתי את דירתי הנהדרת כדי להצטופף פה כמליחים בחבית! הגברת פניוֹ אינה מתאפקת: “שרה, אל תזכרי את העבר! עליך למחות אותו לגמרי מן הזכרון! לתמיד! אל תהיי כה מפונקת! מה היית עושה אילו היית מטופלת בילדים כמונו כמאות אחרים?…”
הגברת קליין אינה מפסיקה אותה. היא יושבת בפינה ושותקת. הנסיעה הזאת איומה גם בשבילה. היא מתעלפת תכופות ובחילה מענה אותה. היא הרה ובקושי רב יש בכוחה לטפל בבנה לצי, פעוט בן שנה וחצי. איך תחזיק מעמד בימים הקשים הראשונים? במחשבותיה הפרועות מופיע פרצוף סגלגל של תינוק וחיוך חיור עובר על פניה הנלאים. הגברים משוחחים בערנוּת. הם מתכנים תוכניות. ידועים להם הקשיים הצפויים להם, אך צעירים וחזקים הם ואינם מפחדים מפני העתיד.
– איני יודע עדיין מה אעשה – אומר פרנץ קליין – מקצוע אין לי. חטיבת יערות אינה מקצוע בארץ־ישראל. אך בטוחני שתימצא עבודה בשביל מי שרוצה לעבוד ואין אני בררן.
– ואני – מוסיף פישטא פניוֹ – רצוני ללמוד מקצוע. סוף סוף הכל משתנה אם יש מקצוע ביד…
– ואתה, ג’ורי, איך אתה מתאר לך את העתיד? – פונה פניוֹ אל גנץ.
– הצלחתי להעביר מעט הון לארץ. כוונתי לפתוח בית־מסחר לטכּסטיל. אם לא יספיק הכסף לפתיחת בית־חרושת תהיה לי לכל הפחות חנות. אבל ייתכן שיום אחד אקים גם בית־חרושת, אף אם לא יהיה גדול כמו שהיה לי בהונגריה.
– כמובן, מי שיש לו כסף אדון הוא אפילו בתופת! – מגיב בחריפות קליין. – רכוּשני כמוך אינו יכול לחשוב על עבודה.
– נו, חבריה, – מתערב פניוֹ כדי להפסיק את השיחה הבלתי־נעימה, – מה דעתכם על משחק רמי?
מוציאים את הקלפים ותוך כדי משחק יורד הערב.
כך חולפים ימים ולילות.
ביום השלישי אחר הצהרים גוברת המתיחות. במשקפת רואים כבר יבשה ולאט לאט נחשׂפים בקצה האופק קוי החוף של הארץ. הכל מתרגשים. הפנים לוהטות, וביחוד פני הצעירים. יוסף צוהל יחד עם הצעירים המתכוננים ללכת לקיבוץ. הם שרים שירים עבריים עליזים. ההתלהבות עולה יותר ויותר.
בערב הם מגיעים לקרבת החוף. רבבות כוכבים מחייכים לקראת הבאים: פנסי חיפה. אלומות אור המגדלור שעל הכרמל מלטפות את הפנים הקורנות. האניה משליכה את העוגן. מחר בבוקר ירדו. עליזות וצהלה. בין העולים יש כמה שחקנים וזמרים. בן־רגע מתכנים הצגה. מפוחית וגיטרה מוּצאות מבין הכלים. הקהל מביע את הכרת־טובתו במחיאות כפים וצחוק. עד שחר נמשכת החגיגה.
ג 🔗
במכבסה קולחים המים מכל ברז, דופקות המברשות, ידי נשים זריזות מכסכסות את ערימת הכבסים שאינה פוחתת. הנסיעה, שלמרות חוסר כל הנוחות היתה רבגונית ומענינת – באה לקצה. הנודדים הגיעו למחוז חפצם. עכשיו יבואו ימי־חול אפורים בחדגוֹניותם המעצבּנת. אין עוד מקום לתכנוּן תכניות קדחניות. יש הכרח להביט ישר בפני המציאות.
חום, רבבות זבובים, צפיפות הצריפים, מחלות האקלים, הדחת כלים בכל שעות היום. כל אלה עושים את חיי האשה לחדגוניים. תלונות ותרעומת בכל. הנשים המאוּכזבות מגדפות את השמש הצורבת, את האוהל, את הממשלה, את מקור מחצבתן היהודי ואת החיים בכלל.
הגברת פניוֹ אינה מדברת עם שום איש. היא מזמזת חרש לעצמה. היא מרבה לכבס למעלה מכוחותיה, לא רק לעצמה, כי אם גם לאחרים, בשׂכר. בבית לא היתה מכבסת אפילו לעצמה. אבל כאן הרי נשתנה הכל. סמוך לה שוטפת את הכבסים הגברת קליין, היא מתקשה מאוד בעבודתה. כמעט שאינה יכולה להתכופף בשל הריונה. הגברת פניוֹ חשה בלבטיה ואומרת לה:
– שוש, קשה לראות כמה את סובלת. העבודה הזאת אינה בשבילך. נוחי קצת! אשטוף את לבניךְ יחד עם שלי.
– לא אזוז מפה! – מגיבה בחיוך הגברת קליין – הרופא פקד עלי לנוע הרבה, איני רוצה להשמין מדי. הלא אַת זוכרת שתמיד חששתי לקוי גזרתי. הקפדתי על דייטה כדי לרזות ופה אני מכבסת.
– כן, עלינו להסכין למחשבה שמהיום ואילך ניהיה אנשי עמל. אני כבר התרגלתי לעבודה זו כאילו לא עשיתי אחרת כל ימי חיי. אין זו הפתעה בשבילנו. ידענו היטב בצאתנו לדרך מה מחכה לנו. זה גורלו של העולה החדש.
– לא העבודה כשהיא לעצמה מיאשת – עונה הגברת קליין – כי אם תנאי המחיה במחנה. ואילו שרה גנץ – גם כאן חייה טובים. שכרו בתל־אביב דירה נהדרת בת שני חדרים. שרה אינה יודעת מה זה בית־עולים. כמובן, העשיר אדון הוא גם בתופת, אבל יום יבוא וגם אנחנו נזכה לדירה יפה. ואנו, שנטרח כה הרבה למענה – נדע להעריך אותה יותר מאשר אלה שזכו לה בלא סבל.
– הנה כבר גמרתי! – אומרת הגברת קליין וזוקפת אט אט את מתניה הכואבים. – אני ממהרת, כי עלי להכין את ארוחת הערב. עוד מעט והבחורים יבואו והם זקוקים לארוחה חמה.
– לכי, מיד אבוא גם אני. אגמור בעוד רגע – עונה הגברת פניוֹ וממשיכה את העבודה תוך כדי זמזום.
המשפחות פניוֹ וקליין גרות בצריף משותף. הצריף צר הוא אפילו בשביל משפחה אחת וביחוד כשהוא מכיל חדר־מיטות, אמבטיה, מטבח וחדר־אוכל גם יחד. במקום ארון בגדים יש להם שני מסמרים תקועים בקיר שעליהם אפשר לסדר, לדאבונם, את כל הבגדים שלהם. הרהיטים הם: ארבע מיטות־ברזל, שתי מיטות־ילדים, ספסל המחובר משני קרשים ושולחן רופף. על הקיר תלויה עששית־נפט. בפינה אחת יש כמה מדפים – הם מהווים את המזוה, ממוֹתרוֹת כאלה נהנות רק משפחות מטופלות בילדים. וירה ויהודית גרות באוהל המיועד לשתי נפשות, הן מרוצות מכך שאין עליהן להיות במחיצה אחת עם אחרים, כמעט שאינן יושבות באוהל. ביום הן עובדות. יהודית תופרת ווירה היא “עוזרת”. הן משתכרות די יפה ובונות את עתידן בחריצות של נמלים.
ד 🔗
ערב צונן מואר ירח. הרעש שכך. האנשים שכבו לישון. רק התנים פולחים ביללותיהם את דממת הלילה. שתי הנערות שוכבות בעינים פקוחות באוהל האפל. חודש מאי בארץ, אביב. לבה של נערה בת תשע־עשרה עובר בעונה זו על גדותיו. ברגעים כאלה נעים לחלום.
– וירה, – מפסיקה יהודית את הדממה, – ג’ורי יבוא בשבוע הבא.
שתיקה משתררת לרגעים. אחר כך יוצאות המילים מפי יהודית בכבדות, כאילו הן כואבות:
– רבות חשבתי על כך וכל פעם שתהיתי על נישואי עם ג’ורי היתה לי ההרגשה שלא יצא מכך מאומה, אני מצטערת על כך כי אני אוהבת את ג’ורי. מה העתיד הצפוי לנו? לבטים ודלות, והדלות מחניקה גם את האהבה הטהורה ביותר.
– הוי, יהודית, בשם אלוהים, איך את יכולה לדבר כך? – מפסיקה אותה וירה – צעירים אתם, תעבדו שניכם, החיים קלים פי כמה אם שני יצורים אוהבים זה את זה. וג’ורי אוהב אותך כל כך. מוכן הוא לחצוב אבנים כדי לפרנס אותך.
– קודם כל אינו מוכן לכך! – עונה יהודית בחריפות. – הוא היה פקיד ואינו סובל את העבודה המפרכת. ונניח, שאמנם יוכל לעבוד! הסבורה אַת שאני מוכנה לחוג את חתונתי באוהל דל זה? היכולה אם לחשוב כמה זמן עלינו להישאר באוהל הזה עד שיהיה בידנו לעבור לשיכון, גם אם נוַתר על כל דבר שבמותרות? ואני איני רוצה לחיות בתנאים כאלה שנים על שנים. די לי! דעי לך שאני רוצה להינשא בהקדם ולאיש עשיר. מאז פרצה המלחמה אני יודעת רק מחסור. לא אוכל לסבול עוד. אני רוצה להיות עשירה. פה, באוהל הזה, גיליתי כי בשביל נישואים יש צורך לא באהבה, כי אם בכסף…
התפרצותה של יהודית גוררת אחריה שתיקה ממושכת. וירה נדהמת, אינה מסכימה. אך מה טעם להתוכּח עם יהודית עכשיו? בקרוב יבוא ג’ורי ואז תשכח מחשבות הבל אלו.
ה 🔗
באחד הרחובות הסואנים של תל־אביב מתנוסס חלון־ראוה של בית־מסחר לאריגים. אין הוא נִפלֶה מאחרים. כל חלונות־הראוה ברחוב הזה ערוכים בטוּב טעם ובשפע. כאן תראה חריטים מצורות שונות, תכשיטים עדינים, נעלים מגוּוָנות וכדומה, וכאן גם חנות האריגים. בתוך החנות משרת הפקיד אשה צעירה הבוחרת לה בד לשמלה. בעל העסק, מר גנץ, משוחח עם אשתו, שסרה אליו לרגע לפני צאתה לקנות את צרכי הבית. האשה יפה והדורה, לבושה שמלה נאה, לרגליה נעלים חדשות ובידה חריט יפה. שערותיה עשויות נאה. הצפרנים המאורכות של ידיה הלבנות צבועות אדום. הבעל מעביר את עיניו בהערצה על פני אשתו היפה. אך החיוך שעל שפתיו נמוג עם דברי הרוגז הפורצים מפיה:
– איני יכולה לשאת עוד! – מתיפחת היא. – אני מכתתת את רגלי מבוקר עד ערב, עלי לרוץ תמיד אחר מצרך זה או אחר. פעם עלי להשיג בשוק השחור בשר, פעם אחרת קמח או ביצים. ושעות עלי לעמוד בתור. הנה אני הולכת עכשיו לקנות דגים. הרואה אתה את התור? ממש להשתגע! וגם העוזרת התפטרה, מתחתנת בשבוע הבא. עכשיו אוּכרח להתרוצץ ימים כדי למצוא עוזרת הגונה. נורא הדבר! לא, איני יכולה לשאת עוד!
– צדקת, שרה, אני יכול להבין אותך. – אומר הבעל – את עייפה מאד. את זקוקה למנוחה. אשלח אותך לשבועים לנהריה. תנוחי יפה יפה.
– טוב,,טוב, עוד אחשוב בדבר. אך עתה עלי להזדרז, כי אחרת לא יגיע תורי עד הערב. להתראות!
והיא יוצאת בחפזון את החנות במלוא הדרה. אך בפתח נתקלת היא בשני מכרים משכבר הימים.
– אַ, את מי רואות עינַי? – פרנץ קליין ופישטא פניוֹ. איזו רוח הביאה אתכם בכיווּן זה? עד היום לא כיבדתם אותי בביקורכם. היכּנסו, היכּנסו, בבקשה.
פושטא ופרנץ אינם נלאים מהביע את רשמיהם מן החנות היפה.
– רואה אני ששיחק לכם המזל, – אומר פרנץ בטפחו בחיוך על גבו של הבעל. – איך הספקת להשיג כל זה בשנתים?
– דע לך, פרנץ, שמצבי היה קשה מאד בתחילה, אך לאחר שהנהיגו את שיטת הנקודות הוטב לי. שיטת הנקודות היתה חדשה לאנשי הארץ, בכגון אלה מנוסה אני יותר מהסוחרים המקומיים – והצלחתי!… אבל הגידו לנו מה אצלכם, מה שלומכם? מה שלום הילדים?
– לצי כבר גדול. הוא הולך לגן־הילדים ומדבר עברית נפלאה, – אמר קליין ופניו אורו, – ונוּרית הקטנה היא הצברית היחידה במשפחתנו. עוד מעט ותהיה בת ארבע. מקצועי בארץ הוא קידוח בארות. מלאכה קשה מאד, אבל משתכרים בה יפה.
– ואתה, פישטא, מה מעשיך?
– אני למדתי מקצוע המסגרוּת. היה קשה בהתחלה, כי לא השתכרתי יותר משוּליה ונאלצתי להתפרנס ממשכורת האשה בלבד…
– קלרי עבדה?! – שאלה בתדהמה גברת גנץ. – הלא אין לה שום מקצוע…
– היא היתה מכבסת בשביל אחרים. זה היה נורא, אבל היא נשאה את מצבנו בגבורה. אין בכך כלום, גם תקופה זאת עברה. עכשיו היא מאושרת. החלטנו שנוכל להרשות לעצמנו עוד ילד. ככל שנרבה בילדים יהיה טוב יותר. הם מהווים בימים הקשים את מקור השמחה הטהורה.
– ואַת, שרה, האינך מעיזה עדיין לסכּן את גזרתך הנהדרת וללדת ילד? זה כדאי, האמיני לי!
– לא, עכשיו אין השעה מתאימה לכך. – ענה מר גנץ. – מי יודע מה צפוּן לנו בעתיד. אין אנו יכולים לסבול את החיים בארץ הזאת ללא רמה תרבותית ועתיד. האדם מתלבט בעבודתו ללא הנאה. אין מקומות שעשועים, אין לאן לנסוע פרט לקייטנות ספורות, ובאלה כבר קצה הנפש. והצנע הזה! לא, אין יכולים לשאת עוד. נעשה ככל האפשר מצוא דרך לצאת מכאן. קרובים לנו באמריקה, נמכור את העסק אולי נצליח לצאת…
שני האורחים הסתכלו בתמהון בבעל ואשתו ומיהרו להיפרד בחפזון ומתוך אמתלה כי השעה מאוחרת ועליהם למהר הביתה.
ו 🔗
בין רכסי הרים אפורי קרחת משתרעת רצועת עמק ירוקה. ובעמק שדות תבואה דשנה ושטחי מטע רעננים. גני ירקות, עדרי עזים, פרות גועות ברפתים ותרנגולות מקרקרות בלולים.
חבויים בירק ניצבות כאן שורות בתים לבנים בין ערוגות הפרחים. כפר חדש הוא, המשגשג ופורח. האוטובוס מגיע לכאן רק פעמים ביום. בשעה שנשמעת נשיפתו מרחוק, עסוקה וירה באיסוף התרנגולות. “אוּאַ, אוּאַ, אוּאַ” – צורח אורי הקטן. כך מודיע הוא לעולם כי רעב הוא. וירה אצה להאכיל את בנה התינוק ומיד היא נחפזת להכין את ארוחת הערב – עוד מעט יחזור בעלה באוטובוס מן העיר והוא בלי ספק יהיה רעב ועייף. וירה עורכת את השולחן, מכניסה סדר בחדר. העבודה “בוערת” תחת ידיה. סיימה והיא ממהרת ללבוש סינר לבן, אף סורקת את שערה – אשה צריכה להיות נקיה ומסודרת תמיד, גם אם עבודה רבה מוטלת עליה. והנה נפתחת הדלת. “יש לי הפתעה בשבילך! – מבשר לה בעלה כשהוא עומד בפתח. – הבאתי אורחת!” וירה ניגשת בסקרנות אל הדלת – וראה פלא: חברתה יהודית… הן נופלות זו על צווארה של זו במטר נשיקות. “יהודית, יהודית היקרה, מה מאושרת אני שסוף סוף באת אלינו. זה שנתים, מאז נישואי, לא ראיתיך… בואי ואסתכל בך – יפה והדורה כתמיד. מה שמחה אני שבאת. שבו אל השולחן, בודאי רעבים אתם!”
הם אוכלים את ארוחת הערב הטעימה במצב־רוח מרומם. אחר־כך מראים הם ליהודית את המשק שלהם. אך ראש גאותה של וירה הוא בנה אורי הפעוט. יהודית לוקחת את התינוק בזרועותיה וצל חולף על פניה.
– הגידי, יהודית, מתי יהיה לך ילד? האם לא הגיעה עדיין השעה?
יהודית אינה עונה, היא כובשת את פניה בקרקע. ווירה תוהה ואינה מבינה: מה חסר לה לאשה זו, לידידת נעוריה? דירה נאה יש לה ועושר. כל מה שלבה חפץ ידה משגת. מדוע איפוא כה עגומה היא והאושר רחוק ממנה?
– היודעת את שאנו חושבים תכופות על כך שעשינו משגה גורלי בבואנו הנה… בוינה יכולנו להיפרד מקבוצתנו. היינו יכולים להיות כיום באמריקה ולחיות על כל טוב…
– וכי סבורה את שהכל באמריקה חיים בעושר? – שואלת וירה.
-אבל שם יש יותר אפשרויות, – עונה יהודית, – כאן צריך להזיע כל החיים כדי לזכות בדירה בת שני חדרים ומי שליש לו מכונית נחשב לעשיר כקורח. ושם – דברים אלה ניתנים לכל אדם!
וירה אינה עונה, היא נוטלת בידה המחוספסת מעמל את היד הלבנה והרכה של יהודית. הן יוצאות לשדות.
– לפני שנתים היה פה מדבר חול ואבנים. – מסבירה וירה. – וראי עכשיו, מה יפה הוא המזרע המוריק. ראי עצי־פרי אלה! רק לפני שנתים שתלנו אותם, האם לא נהדר הוא המקום הזה? והלא שבאנו הנה הטילה עלי הסביבה כולה אימה בשממותיה.
– ואיזה קשר ביני לבין כל אלה? – שואלת יהודית במקצת מתיחות.
וירה מפנה אליה את עיניה הכחולות בהשתוממות. אחר כך משפילה היא אותן ואומרת:
– את צודקת, לכל זה אין כל קשר אתך.
אחר הצהרים נסעה יהודית. וירה לויותה אותה עם אורי הקטן על זרועה. ידידה אומללה! – היתה מהרהרת בלבה, אינה יכולה להשלים עם חייה. אינה חדלה להשתוקק למה שאין לה. ומחפשת את האשם לא בתוך עצמה כי אם בנסיבות שמחוצה לה. היא חושבת שבארץ אחרת תמצא את האושר ואין היא מבינה כי אשרוֹ של אדם הוא בלבו פנימה. ומי שלא ימצאנו שם – לשוא יחפשנו במקום אחר.
מריה סרדהיי מהונגרית מ. אֶרדלי
רעננה
מריה סרדהיי (רעננה): בת 26, נשואה, אם לשני ילדים. ילידת הונגריה, בודפשט. עלתה לארץ ב־1949.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות