עליה לארץ המובטחת על כנפי נשרים – זהו החלום שהייתי הוזה בו מדי התיחדי עם עצמי. האם יש פלא בדבר שאדם זוכר את מולדתו בהיותו בנכר? האם פלא הוא שהיהודי, הזר והנכרי בארצות תבל, זוכר את מולדתו בכל עת, בתפילותיו ובפגישותיו עם אֶחיו בשעת צרה? בשעות אלה יזכור את הנבואה על שיבה לארץ אבותיו.
והאם רק ענין של זכרון ונבואה יש כאן? – הנה רק אתמול כיתרו כמה פרחחים את אחד מקרובי ויכוהו מכות רצח, חירפוהו וגידפוהו. הנה גם אבי חזר לא מזמן לביתו חיור ולבושו הלבן חמוץ מדמו…
לפנַי דמויות לא נשכחות. הנה דמותו של אותו ישיש אשר מת מאימה מחמת נפנופי איוּם כלפיו בפגיונות וסכינים. הנה דמות נערותינו הרכות אשר נאנסו או נחטפו…
וביום אחד עברה הידיעה: קמה מדינה ישראל! הבהקיץ או בחלום אנו שומעים את הבשׂורה? הנכונים הדברים היוצאים מפי קרייני חנות הרדיו? האם חלומנו קם ויהי?!
ובינתים הוכרז מצב צבאי בעיראק, מחשבה איומה חולפת: מי שלא יינצל עכשיו אין לו שוב תקוה… יהודים נתפסים ליד הגבולות ומושלכים לבתי־הכלא. נכלאים גם אלה שלא נתפסו על הגבול. האכזרים גם מעלים מחשובי העדה על עץ התליה. ימים קודרים מלאי תוגה., הלבבות נרגשים מאימה ותקוה. והשינה נודדת מן העין לילה לילה.
בסופו של דבר ברחתי עם הבורחים. קבוצתנו היתה בת ארבעה, ביניהם אני ואָחי. נתפסנו על פרשת־דרכים ונאסרנו. מה לי תלאות הכלא מול המחשבה המענה: כיצד אגיע למולדתי, לישראל? היה בינינו זקן אחד שהיה מנחם אותנו ואומר: “תראו, בני, סופנו שניגאל מכאן ונעלה לבנות את ירושלים הקדושה, עיר תפארתנו”. אודה, כי לא האמנתי שיום יבוא ואנו נצא מכאן בריאים ושלמים.
אך יום זה בא. הוא בא לאחר שנה וחצי למאסרי. שוחררתי ויצאתי מן הכלא הצר אל הכלא הגדול – גולת עיראק, אך שוב אין אני חייב להישאר בה! בצאתי מבית־הסוהר שמעתי דברים, אשר ברגע הראשון לא הבינותי ולא האמנתי להם: “בעלי־כנפים” נושאים בבת אחת עשרות ומאות יהודים לישראל. ואולם מכשול על דרכי. ארוסתי אינה אצה לעלות לישראל כמוני. אחרי היסוסים רבים ולאחר שנוכחה לדעת כי הבחירה היא בין עליה למאסר – הסכימה ללכת אחרי מיד.
קשה לתאר את הרגשתי כשמצאתי את עצמי במרומי הרקיע. כשבוי היוצא מבית־שביוֹ אחרי תקופה ארוכה, כן התרוצצו בקרבי רגשי שמחה ודכאון חליפות. במשך אותן השעות המעטות בחלל האויר הייתי מטולטל בין חבלי ההזיה והמציאות. מה נשגב מחזה האלפים המוּטסים מבית־עבדים אל מקום הפדוּת והחירוּת, אשר בו תתגשמנה תקוות עם נענה וגולה.
כשטסתי מעל לישראל לחשתי את הדברים האלה: “אמא מולדת, אנא, פתחי את חיקך לילדיך הגולים וקבלי אותם בזרועות פתוחות בצר להם”…
מדי הציצי למטה אל ההרים שאלתי את נפשי: האם אלה הם הרי ציון וירושלים? והנה הים מכחיל לעיני בכל מלוא זוהר יפיוֹ.
המטוס צנח בצניחה אטית וּשלוה. הנה דרכוּ רגלי על אדמת המולדת הקדושה. נחנו ואכלנו פת ראשונה מלחם ישראל. מקבלי פנינו פגשונו בסבר פנים יפות. הבאים שואלים שאלות משאלות שונות על תנאי החיים ועניני הבטחון, שאלות שלעתים היו מוזרות גם באזני אני, כי משהו על מדינתנו ידעתי משמיעה וקריאה. השואלים היו דומים לבנים שעזבו את שולחן אביהם בעודם קטנים מאד, ובשובם לביתם הם מוצאים הכל חדש וזר ומשום כך הם מרבים בשאלות כגדוֹלה כקטנה.
אני ידעתי שלא באתי הנה לקחת יותר משאתן. לא באתי להנות את הנמצאים כאן ב"חסד" בואי. ידעתי כי באתי לכאן כדי להוסיף כוח, לעמול עם העמלים ולבנות עם הבונים.
אחרי מנוחה קצרה וסעודה העברנו את חפצינו אל כלי הרכב. בידינו עשינו את המלאכה ושמחתי כשנודע לי שעלינו להישען על עצמנו בפרנסתנו ובפרנסת בני משפחתינו. המכונית שהסיעתנו עשתה את דרכה בין פרדסים וגנים פורחים. בפעם הראשונה ראיתי ישובים חקלאיים ערוכים בסדר ובטוּב טעם: בתים כפריים לבנים כחרוזי פנינים מושחלים וגנים מוּשקים מרוססים בממטרות, וילדים וילדות מתרוצצים, משתובבים כאילות־השדה.
איש איש מאיתנו נתן שבח לאל, אשר זיכהו לעלות אל הארץ שנפשו כלתה לה… ובהסתכלי מסביבי היה צער מוצץ את לבי על אלה שעזבנום שם. אם יום יבוא וגם הם יעלו ויצטרפו אל בוני בית ישראל.
סולימאן שוחט מערבית מ. קפליוק
בית־שאן.
סולימן שוחט (בית־שאן): בן 29 יליד בצרה, עיראק. עלה לארץ בדרך האויר מבגדד ביוני 1951. שוטר אלחוטאי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות