א 🔗
בדירתו המהודרת, המותאמת כראוי לדרישות האחרונות של האָפנה, התפרקד חשמונאי בנוחיות על אחד הדרגשים המרופדים ובהאיזנו לצלילי הרדיו שקל את פרטי ההחלטות שנתקבלו בכינוס מועצת האומות המאוחדות בעניני ארץ־ישראל.
אשתו דיאנה יצאה מחדר־השינה, ערימת בגדים ידיה ועיניה דומעות: “מה, שוב תהיה עליה? – אמרה – למה נוַתר על החיים הנוחים האלה ונלך לנוד בעולם זר ובלתי ידוע? באילו אמצעים נשיג לעצמנו דירה כזאת בארץ־ישראל? איך נחיה שם בפינה נידחת, ללא קרובים ומַכּרים?”
חשמונאי קם כעוס מעל הדרגש ובפליאה רבה ובנימה של אי־שביעת־רצון אמר: “אנו נוסעים מכאן בעוד שבוע. אנחנו הראשונים ברשימה. השליח מן הארץ כבר כאן. לא אוותר על העליה בשום פנים ואופן. הכיני את החפצים הנחוצים ביותר בשני שקים”.
דיאנה ניצבה כהלומה, כאילו היתה לנציב־אבן. בעינים דומעות שאלה: “וכיצד אפשר להספיק הכל תוך שבוע ימים, וביחוד אם איש איש מאתנו רשאי לקחת שק אחד בלבד? ולהיכן אצרור את כל מלבושי, נעלי, הפרוָה שלי וכל חפצי?”
חשמונאי נכנס לחדר וניצב מופתע ממראה עיניו: השקים היו מלאים, אך לא הושמו בהם חפצים הנחוצים ביותר. הדם פרץ לראשו. בחרון החל מוציא ומשליך מתוך השקים מעילים, כפפות, פרווֹת, שפתונים, ושאר מיני תמרוקים. כעסו פרץ נחשולים נחשולים, ללא מעצור. “כלום חושבת אַת כי אנו נוסעים לאיזה נשף? – אמר – המולדת נזקקת לידים עובדות, לבנות ולהיבנות בה, כדי להגשים את שאיפות כל הדורות!…”
דיאנה לא ענתה. קיר אטום של שתיקה ירד ביניהם. כך חלפו ימים של דריכות וצפיה. חשמונאי גמר בנפשו להזניח את כל רכושי לידי הגורל. הוא לא דיבר על כך, לא התוכּח עם שום איש. כל תשוּמת־לבו הופנתה לענין אחד בלבד, לנסיעה הארוכה הממשמשת ובאה. הרגיש עצמו בטוב בחבורת הצעירים המתכוננים לעליה. עליזים היו. פניהם קרנו משביעוּת־רצון ושמחה. איש לא הצטער על שהוא נוטש כאן רכוש ובית. הם עלצו כילדים ממש. בלבם פיעמה תשוקה אחת בלבד: להגיע במהירות לארץ היעודה ולקחת חלק בהגנתה, ולאחר הנצחון – להצטרף למחנה החיים חיי שיתוף בארץ ולהתמסר לעבודת האדמה.
ב 🔗
זו הפעם השלישית שהצפירה ניסרה בחלל. האניה החלה לנוע לקריאות החדוה של המון המלווים. לא עבר זמן רב ובאופק הלכו ונעלמו הקוים הבלתי ברורים של החוף הרחוק. הקצף הלבן, שהאניה השאירה אחריה, כאילו בירך את לוחמי אידיאל האומה העברית באִושה חרישית.
הזמן חלף ללא אבחנה כמעט ולבסוף קרב ובא היום הנכסף. הכל נתונים היו במצב־רוח מרומם ובהתרגשות גלויה. בשעות השחר המוקדמות בישרה שריקתו הפולחת של צופר האניה, כי הנה מתקרב החוף והכל נהרו אל הסיפון. החמה שלחה את קרניה הראשונות ובישרה את בוא היום החדש. החוף התקרב והתבהר. האניה הטילה עוגן בנמלה של חיפה. אלפי גרונות של עולים חדשים ושל אחים אשר יצאו לקבל את פניהם נתמזגו לשאגה אדירה שהחרישה את הנמל וסביבותיו. משני העברים בקעו צלילי “התקוה”. המראה על החוף היה כהפגנה גדולה המכנסת לשורותיה את יהודי תבל כולה, את הנודדים הנצחיים.
גם הפריקה נעשתה באותה מידה של התרגשות. היום היה חם ומוצף שמש. הבנינים הזדקרו לבנים ונקיים כאילו הם מברכים את הבאים. חשמונאי ומשפחתו ככל חברותו, הובאו לפרדס־חנה. בדרך הסתכלו בהערצה אילמת בפרדסים ובמטעים. יחידה צבאית חלפה על הכביש ולרגע נבלמה התנועה. עברו שורות טנקים נהוגים בידי חיילים אמיצים וחסונים. דיבורו של חשמונאי ניטל ממנו מרוב התרגשות ורק מפעם לפעם הפנה מבטו לעבר אשתו ובנשימה עצורת התפעלות היה מדובב: “אלה כולם גיבורים שלנו, ראי כמה חסונים הם ונאים! ברוכה תהיה השעה בה קיבלנו את ההחלטה הגורלית לבוא לכאן”. דיאנה לא ענתה. רק היתה מיבבת בקול, כשהדמעות שוטפות את פניה.
ג 🔗
שבוע ראשון עבר במנוחה ובציפיה. מן הקיבוצים באו מדריכי־נוער כדי ליטול עמם את הילדים. ההורים נפרדו מהם בשמחה, תוך איחולים שילמדו במהרה את לשון אבותיהם ויהיו לבנים טובים ומסורים למולדתם.
לחשמונאי ולאחדים מידידיו הקצו חלקת אדמה בסמוך לבאר־שבע ולאחר יוֹמים הועידו פניהם לשם. ההתחלה היתה מיגעת. מבוקר עד ערב עבדו ללא הפסקה. נאלצים היו לסחוב דליי מים ממרחק רב, להקים מקום־מגורים עבורם, לולים, רפתים וכיוצא באלה. בידיה של דיאנה, שהסכינו לתמרוקים ומניקיוּר, הופיעו עד מהרה יבּלוֹת וחבּוּרוֹת, שבתחילה הסבו לה יסורים רבים, אך לאחר זמן התרגלה לעבודה ולא סבלה עוד.
העולים התערו כל כך בעבודתם החדשה עד שכמעט לא חשו עוד בזמן העובר, בקשיים, אף בטרדות שנגרמו להם. לא פעם נשאו חשמונאי ואשתו את מבטיהם אל היושב במרומים והודו לו מקרב לב על שנסך בהם את האומץ להתישב בארץ אבותיהם. בקושי ניתן היה להכיר עכשיו באשה העמלה הזאת את דיאנה הקודמת. והעמל המופרך נתן תוצאות טובות – גינות מוריקות מסביב לבית ושדות־קמה זהובים כיסו את הסביבה כולה.
ובשעות הערב, לאחר הארוחה, כאשר ישבו על סף ביתם החדש ונעצו מבטם במרחב האין־סוף, נוטלת דיאנה את ידו של חשמונאי ובלא מלים היא מודה לו מעומק לבה על שקמה בו הרוח להטותה ממסילת חיי עברה האפורים, נטולי המשמעות וחסרי המטרה.
מרסל שבּטוב מבולגרית ישראל פנקס
רמלה
מ. שבּטוב (רמלה): בן 19, מסופיה, בולגריה. חניך תנועת נוער ציונית. עלה לארץ עם הוריו ב־1949. מסגר, עובד במוסך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות