א. 🔗
אביו, מי שהיה קאַנטוניסט, נולד בּעיירה קטנה בּפּלך וויטבסק. בלכתּו בּליל-חורף אחד מן החדר, נפל פתאֹם בּידי “החוטפים”, ומאז לא יספו עוד הוריו לראותו. עם קבוצה של ילדים עברים אחרים אֻמללים כּמותו, נסחב לרוסיה הפּנימית, ושם הובא אל אחד הכּפרים ונמסר בידי אכּר לגדלו בּביתו שתּים, שלש שנים עד אשר יוכשר לעבודת-הצבא. האכּר עשה אותו לרועה וישלחהו לרעות את חזיריו בּשדה, ולעתּים השתּמש בּו גם לעבודות אחרות שפֵלות ובּזויות. הנער שכח תּלמודו ואת ידיעותיו המועטות בּיהדות, אשר רכש לו בּבית-אבותיו ונעשה גס ומגושם. אבל הוא לא אבה בּשום אופן לקבּל עליו את מרות החנוך הנכרי והתקומם במֶרץ מרובּה נגד כל הנסיונות שנעשו מצד האכּר ואחרים להטות את לבּו אחרי דת נצרת.
כשגדל נתקבּל לגדוד צבא, שחנה בעיר קאַזאַן. שם בּאו להחַיָל הצעיר ימים של ענוים נוראים. יחד עם נערים עברים אחרים הופקד בּיד “דוד”, איש רוסי אכזר מחבל הוואָלגה, אשר הניע אותם בתחלה בּדברי-רצון ואחרי-כן בּאמצעי-כּפיה לבוא בברית הדת הפּראַבוסלאַבית. אחרים מהם, שהרגשתם המוסרית היתה רפויה יותר, לא יכלו סוף סוף לעמוד בּנסיון ונתרצו. הוא היה מן המועטים, אשר החליטו בּכל תּוקף להאריך נפשם ולסבּול, והם נשאו וסבלו אמנם בּדומיה את היסורים היותר קשים ולא בגּדו באמונת-אבות. כמו שהיה מספּר בּמאוחר היו בּחייו רגעים כאלה, שכדי להֵחָלץ מיסוריו הנוראים כּבר היה מוכן לצעוד את הצעד האחרון; אבל בּכל פעם היתה אמו בּאה אליו בּחלום-הלילה ומתחננת אליו מתּוך דמעות רותחות, כי לא ישיא עליה חרפּה…
אבל אפשר לשבּור גם אלון חסון. בּא יום, שהרגיש בּנפשו, כי קצר כֹּחו לשאת את יסוריו, ובּבֹקר אחד השתּמד. מאותו יום ואילך הוטב מצבו בּגדוד. בּהיותו בּעל כּשרונות מצוינים, הכניסו אותו כעבור עת קצרה אל בּית-הספר לצבא, ואחרי שתּי שנים יצא ממנו בּמעלת סגן-אופיציר. בגלל הצטיינותו בעבודת-הצבא קבּל בּהזדמניות שונות אותו של כּבוד.
חמש ועשרים שנה עבד בּצבא, ונספּח אל חיל-המלואים בּמדרגת אופיציר. אז התישב בסאַראַטוב, ושם נִתּנה לו משרת מזכּיר בבּית-דין. היהודים והיהדות כּבר נשתּכּחו מלבּו לגמרי. הוא לא נעשה שונא ישראל כהרבּה מן הקאַנטוניסטים שהתנצרו, אַבל גם לא התעניין בּבני-אמונתו לפנים כּלל והתיחס אליהם בּשויון-נפש גמור.
בּאותה עת אירע בסאַראַטוב מאורע של עלילת-דם, שזעזע את הרוחות בּין יהודי-רוסיה. נמסרו לדין הרבּה מנכבּדי היהודים בסאַראַטוב. המשפּט הזה משך אליו גם את תשומת לבּו של הקיסר ניקולאי הראשון. על-פּי פּקודתו בּאה אז מפּטרבּורג לסאַראַטוב ועדה מיוחדת לחקור את הדבר. מסביב למשפּט הזה נוצרה בּרוסיה אטמוספירה אנטישמית מַחנקת. מצדדים שונים נתעוררו האשמות נגד היהודים, כי שונאי-מות הם כלם להנוצרים. נמצאו גם כּאלה, שבּיררו בּקהל, כי לא רק היהודים המאמינים, כי אם גם מומרים מוכרחים להיות עד הדור העשירי שונאים בּנפש לפני עם הארץ.
בּשבתו בּבית-דין כּיחיד מובדל מן הרבּים, שחשבו את המשפּט הזה למציאה יקרה, שנפלה לידם 1## בּהיסח-הדעת, נזדעזעה פּתאם בּלבּו של המומר נימה חבויה וכאלו נפתּח בּו פּצע עמֹק משכּבר הימים… הוא הרגיש מבּלי-משים את עצמו לא יפה. נדמה לו, כאלו מורים עליו מכל צד בּאצבּע ודוקרים אותו במבּטי-עין, מאותה שעה ואילך התחיל מכרסם בו כתולעת נוחם נורא, התעוררו בּו רגשי-חרטה עוקצים ומוחצים, והרגשת הללו לוו אותו כצל ויפריעו את מנוחת-נפשו. בּיום אחד בּבּקר קפץ ממשכּבו בּהחלטה נמרצה לשוב ולהיות ליהודי. הוא הגיש בּקשה אל הקונסיסטוריה הפּראַבוסלאַבית, כי יַרשו לו לשוב לאמונת אבותיו, שהרחיקו אותו ממנה בּחזקת היד בּהיותו ילד קטן. אבל הקונסיסטוריה דחתה את בּקשתו ולא עוד אלא שגם תּבעה אותו לדין. שלש שנים נמשך המשפּט וקרוב היה הדבר כי יָגלה לסיבּיריה. אבל בּמאוחר נשתּנה מצב-ענינים, וסוף דבר היה, כי קבּל את הרשיון לשוב לאמונת-ישראל. אז עזב את סאַראַטוב ויבא לגור בּעיר סאַמאַרה, ושם חזר ונעשה יהודי. כּעבור עת קצרה נשא לו לאשה את בּתּו של השוחט אשר בּעיר, שלמד אותו קודם להתפּלל וגם שִנן לו קצת חומש עם רש"י.
מהזווג הזה נולד כעבור שנה זה שעשה לו בּמאוחר שם גדול בּעולם המדיצינה העולמית כּחכם ממציא, הפּרופיסור איליאַ ציאָן.
ב. 🔗
חתנו של השו"ב הסאַמאַרי, פּינחס ציאָן, אשר לא יכל לסלוח לעצמו את החֵטא שחטא לעם העברי, בּקש להטהר מעונו על-ידי החנוך העברי בּרוח מסורות-קדומים, שהחליט לתת לבּנו. עד מלאת לו שמונה שנים הפקיד אותו בּידי חותנו השוחט, שהיה למדן גדול. בעודו בּילדותו כּבר נכּרו בנער סימני כּשרונות מופלאים, ואביו הזקן מוכרח היה להודות, כי צריך לבקש ולמצוא בּשבילו מלמד יותר טוב ממנו. אבל מלמד כּזה אי אפשר היה למצוא בסאמארה, שהיתה אז עדיין עיר שרובּה נכרים. היהודים המועטים שישבו שם, לא הקפּידו כּל כּך על החנוך העברי של ילדיהם; די היה להם מעט התּורה שלמדו הילדים מפּי השמש דמתא, איש מחיל-המלואים, שעסק קצת בּמלמדות. אבל פּינחס לא הסתּפּק במלמד כּזה ויהי אובד עצות מבּלי דעת מה לעשות. והנה קרה המקרה, כּי בּשוב חותנו יום אחד בּבּקר מבּית-הכּנסת, ספּר לו, כי שמע שם את שיחת המתפּללים על דבר איש צעיר מרוסיה הלבנה, אשר נכשל בּעירו בּאיזה חטא ועל פּי פּסק בּית-דין הוגלה למשך שנים אחדות לסאמארה. אומרים עליו על הצעיר הזה כי הוא בּן-תּורה וישר-דרך, ונענש לא בחטאתו, כי אם בּגלל עלילה. דברי השוחט נכנסו את לב פּינחס. הוא הבין, כּי בּהיות הצעיר הזה גולה, וודאי שהוא זקוק לפּרנסה, ועל כּן הלא ישבּע רצון מכּל אפשרות הבאה לידו למצוא לחמו. לא ארכה העת ופּינחס עשה חוזה עם עוד שנים, שלשה מתּושבי סאמארה, וכולם יחד לקחו את האַברך הגולה למלמד לבּניהם. על-פּי החוזה הזה אסף פּינחס את האברך אל בּיתו.
הצעיר, שהיה מאחת העירות הסמוכות לבּוריסוב פּלך מינסק הצטיין בּאמת לא רק כבּר-אורין, כּי אם גם כּמשכּיל בּעל ידיעות חילוניות הרבּה. הוא היה על פּי אומנתו אומן בּבית משרפות-י“ש של אחד העשירים. העשיר הזה נמסר לדין על הברחת מכס הי”ש, ועל-ידי שגיאה שיצאה מפּי העדים צרף חוקר-הדין אל המשפּט גם את האומן הנקי מעון, וכן הגלה לסאמארה.
פּינחס מצא בּאברך הגולה עוד יותר מאשר בּקש. הנער עשה אצלו חיל בּלמודו עד להפליא. האברך השפּיע על פּינחס שיסכּים להצעתו, כּי ילמד את בּנו גם את הלמודים החילוניים. כּולם התפּלאו על רחב בּינתו של הנער ועל עושר ידיעותיו. הכּל ראו בּעליל כּי הוא עתיד להיות לאדם גדול. אז השתּדל המלמד לפעול על לב פּנחס, כי יכניס את הנער אל הגימנאַזיה המקומית. בּתּחלה לא חפץ אביו לעשות את הדבר, כּי יותר נוח היה לו לראות את בּנו כמופלג בּתּורה, אשר יגן עליו בּזכותו. פּנחס עוד היה בּעיני עצמו כּחוטא ופּושע ועל כן חפץ, כי יהיה בּנו למליץ טוב על נשמתו החוטאת. אבל לבּסוף חזקו עליו דברי האברך, אשר הוכיח לו בּראיות, כּי בּהשאר בנו יושב בּמקום רחוק ממרכּז היהדות כסאמארה, לא יוכל בּשום אופן להכין את עצמו לקאריירה רבּנית. הדברים עשו רושם, ופּינחס הסכּים כּי יכנס בּנו אל הגימנאזיה אבל רק בּתּנאי, כּי ימשיך את למודיו העבריים גם מכּאן ואילך, ועוד בּיותר התמדה.
בּהיותו בּן שבע עשרה שנה גמר אלינ’קה את חוק למודו בּהגימנאסיה וקבּל מדאַליה של זהב. בּאותו זמן כבר הרצה מורו האַברך את עונו ושב לביתו, לרוסיה הלבנה. בּמשך העת שישב בּסאמארה נקשר בּעבותות ידידות לכל בּני בית פּנחס, ובּיחוד לאלינקה. מרחוק החליף אתּו אגרות ובּקש להשפּיע עליו, כּי בּשים לב לעברו המעציב של אביו ולאדיר חפצו למחות כּל זכר לעברו זה, יזהר מגרום לו צער ויחזק בּמעוז היהודים והיהדות בּכל תּוקף, כי לא יניח מידו את התּנך ואת הגמרא וישים לפּרקים עינו “בּשלחן ערוך”… בּיתר ענין בּירר לאלינקה אותם הדברים לאחר שקבּל ממנו מכתּב בּידיעה, כּי הוא כּבר כּלה חוק למודו בּגימנאסיה ועושה הכנות לנסוע לפּטרבּורג על מנת להכּנס שם אל האונברסיטה.
ג. 🔗
בּאונברסיטה הפּטרבּורגית משך עליו ציאָן משנה ראשונה ואילך את עיני הפּרופיסורים. כּולם עמדו תּיכּף על כשרונותיו המזהירים ושאָר-רוחו וראו בּו כֹּכב חדש עולה על שמי-המדע. הפּרופיסור של המחלקה לתּורת המדיצינה, שלמד בּה, הראו לו חבּה מיוחדת ובּהשתּדלותם קצבה לו הממשלה פּרס חדשי. אחד הפּרופיסורים, פיזיאולוג מפורסם, איש בּא בּימים, שאהב להכּנס עם ציאן בּשיחות ארוכות על ענינים מדעיים, הציע לפניו פּעם אחת לתת לקח לבניו הנערים ולבתּו, נערה כבת חמש עשרה שנה. ציאָן קבּל בּרצון את הצעתו זאת ומאז נעשה יוצא ונכנס בּבית הפּרופיסור. תּלמידיו, אשר עשו אצלו חיל רב בּלמודם, נמשכו אליו בּאהבה וחשבו אותו לאחד מבּני-משפּחתם, גם ציאָן נמשך אחרי הפּרופיסור ובני-ביתו, אבל בּהמצאו עדיין תּחת השפּעת השיחות הנלבּבות, שהיו לו עם אביו טרם צאתו לפּטרבּורג, השתּדל כפי האפשר לבלתּי התקרב אליהם יותר מדי ותמיד בּקש להדגיש, כי הוא יהודי נאמן ומסור לאמונתו וכזה ישאר כּל הימים. דבר זה היה משמיע לעתּים קרובות גם לחבריו הנוצרים.
שֵמַע ציאן הגיע גם לאזני האנטליגנטים היהודים בּפּטרבּורג. מי שהיה בּעת ההיא רב-העדה שם, אברהם ניימאַן, שמע על אודותיו ראשונה מפי פּרופיסור ממכּיריו ויזמינהו לבוא אליו בּאחד ממוצאי-השבּתות, שאז היו מתאספים בּביתו לשיחות-רעים טובי האינטליגנציה היהודית וגם הרוסית. שם התודע ציאן אל גדולי נכבּדי היהודים בּפּטרבּורג וביניהם הבאַרון יוזיל גינצבּורג עם בּניו, האחים מלכּיאל, הפּוליאַקובים, משה בּרלין ואחרים כּיוצא בּהם. מאז מצא לו ציאָן מהלכים בּבתּי אחדים משועי היהודים בּעיר הבּירה, ונחשב אצלם לאורח רצוי וחביב.
עוד בהיות ציאָן במחלקה האחרונה של האונברסיטה פּרסם באחד מגדולי הז’ורנאַלים לחכמת הרפואה בגרמאניה מאמרים בּשאלת הפיזיאולוגיה של הלב, אשר הפליאו בּחדושיהם את לבּות המומחים לאותו דבר. החדושים האלה חוללו בּמאוחר מהפּכה נמרצת מאד בּהדיאַגנוסטיקה של מחלות-הלב השונות. אז נתעורר הרעיון לשלוח את ציאן על חשבּון הממשלה לחוץ לארץ להשתּלם שם במקצֹע שלו. הצעה זו נתבּררה במועצת הפּרופיסורים ונתקבּלה מהם כמעט פּה אחד. אבל ממשלת אלכּסנדר השני, אף-על-פּי שהיתה מפורסמת אז עדיין לליבּראַלית, פּקפּקה בּדבר בּתּחלה, אם מפּני שקשה היה לה לתת כּבוד כזה ליהודי, או מטעם אחר. יש אומרים, כי הפריע אז בּדבר קצת הפּרופיסור הידוע חוואָלסון, שלא סבל מטבעו, כי תתּן הממשלה איזו הצטיינות ליהודים בּלתּי-מומרים. אולם הפּרופיסור הזקן, שהיה ציאָן לפנים מורה בּביתו, התערב בּדבר והרבּה להשתּדל לטובתו לפני מיניסטר-ההשכּלה, עד שנתּנה לבּסוף הממשלה את הסכמתה לנסיעתו בּהוצאותיה לחוץ לארץ.
קודם שעשה ציאָן את דרכּו לחוץ לארץ, מצא לנחוץ לבקר את הוריו בסאַמאַרה. בּהזדמנות זו השתּמש אביו וישבּיעהו מתוך דמעות רותחות, כי בּכל מה שיעשה אתּו הזמן ועל כל מדרגה רמה שיהא עומד, ישאר נאמן תּמיד לעם ישראל ויפעול לטובתו כאשר תּמצא ידו. בּלילה האחרון לפני נסיעתו הביא אותו אביו אל חדרו, שם חשף לפניו את גֵוו ויאמר:
– הרואה אתּה את הסימנים הכּחולים האלה על בשרי? האותות האלה נשארו לי אחרי המכּות הנמרצות, אשר הֻכֵּיתי יום יום מאלה, שחפצו להכריחני לפנות עורף לאמונת-אבותי. אני נתתּי את גֵוי למכּים ולחיי למורטים, קבּלתּי באהבה את כּל יסורי ומן היהדות לא הסתּלקתּי. הבה אהיה אני מופתך, בּני, ותן נא לי ולאמך לנוח בּשלום בּקברינו לאחר מאה ועשרים שנה…
ד. 🔗
בּחוץ-לארץ, שבּלה שם ציאָן שלש שנים, בּקר שלש אונברסיטאות ולמד את תּורת הפיזיאולוגיה מפי גדולי המלומדים. גם שם נתפּרסם כּמומחה גדול למקצוע שלו, ובּשובו בשנת 1870 לרוסיה נמנה תּיכּף לפּרופיסור מן המנין בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית, שקרא בה שעורים בחכמת הפיזיאולוגיה. כּעבור שתּי שנים נתמנה לאותה קתּדרה בּהאקדמיה המידיצינית לחירורגיה שם. לא ארכו הימים וציאָן נתפּרסם כּלקטור מצוין, והיא שעמדה לו למשוך לשעוריו המון שומעים. הסטודנטים העריצו אותו ונשאוהו ממש על כּפים. באותה עת התחיל ציאָן קונה לו פּרסום גם בּחוץ-לארץ, וביחוד בּצרפת, שקבל שם מאת האקאדמיה הפּאַריזאית את הפּרס הראשון בעד המונוגראַפיה שכתב בּלשון הגרמנית על-דבר מערכת העצבים.
אין פּלא בּדבר, אם התחילו מכּל צד מדברים נכבּדות בּפּרופיסור היהודי הצעיר. הציעו לפניו שדוכים עם בּנות מליונרים גדולים, ולבּסוף בּחר לו את בּתו הצעירה של הקבּלן המפורסם מלכּיאל, עלמה כּבת שמונה-עשרה, משכּלת מהֻללת ויפת-תּאר. אחרי חתונתו כּונן לו חותנו מעמד-בּית כאחד השועים עם מרכּבות מרקדות ושוערי-סף ועבדים לבושי-שרד ועם נשפּי משתּאות ותּזמרת וחגיגות-פּאר, שהיו משתּתּפים בּהן רק בני מרומי עם הארץ אשר בּעיר-המלוכה. זה גרם שהתחיל ציאָן מתרחק מעט, מעט מן החוגים, שהתגורר בּהם עד כּה, ומתבּדל גם ממי שהיו לו רעים וחברים. הדברים הגיעו לידי כּך, שהיה מקבּל בּביתו אפילו פּרופיסורים ממכיריו רק בּשעות מיוחדות הקבועות לראיון.
זה הביא כּעבור עת קצרה לידי כּך, שבּחוגי פּרופיסורים ידועים התחילו מבּיטים עליו מתּוך קנאה, שנהפּכה בּהמשך הזמן לשנאה עצומה מאד. נמצאו פּרופיסורים כּאלה, שהשתּמשו בּתּחבּולות שונות לעורר עליו את חמת הסטודנטים. בּאותה עת, בּתחלת שנות השבעים, כּבר נגררו הרבּה מן הסטודנטים הרוסים אחרי האידיאות המאַטעריאַליסטיות-ניהיליסטיות, שקראו קודם כּל, למלחמה על הבּורזואַזיה השבֵעה. בּין הסטודנטים האלה התחילה תּעמולה נגד ציאָן המרשה לעצמו למכּור בּכּסף גם את המדע. בּיום אחד, כשבּא ציאן אל האקאדמיה לקרוא את שעורו, קבּלה קבוצת סטודנטים את פּניו בּ“מוסיקה של חתולים”, ובּעלותו על הקתּדרה נשמעו מכּל עברים שריקות וקולות כּחלילים ולא יכול לפצות פּה. החזיון הזה נשנה ימים אחדים רצופים.
בּחוגי הממשלה עשתה התנהגותם זו של הסטודנטים בּיחס לציאן רושם קשה מאד. בּחוגים הללו ידעו היטב, כּי אין אלו אלא נסיונות של סוציאַליסטים, וחפצו לדכּא אותם תּיכּף. כּאשר בּאה אחרי-כן אל המיניסטר דלגאציה של סטודנטים לבקש ממנו להדוף את ציאן ממשמרתו בּהאקאדמיה, לא נאות להם בּשום אופן. אחדים מן הסטודנטים, ראשי מנהלי התּעמולה, נאסרו אז. אבל בּזה עוד לא נגמר הדבר. כּבא ציאן כעבור ימים אחדים בּפקודת המיניסטר אל האקאדמיה, קדמה האודיטוריה כּלה את פּניו בּשריקות-בּוז, והוא מהר ויתּפוש את תּיק-הניירות אשר לו וינס.
בּסוד המיניסטרים היו בּענין זה מועצות אחדות, שנשמעו בהן דעות שונות בּעד וכנגד. אחרים טענו, כי אם ימלא את רצון הסטודנטים, אז ישמש הדבר דוגמה להתאנות לכל פּרופיסור, אשר לא ימצא מסבּה זו או אחרת חן בעיני הסטודנטים. היו כאלה שאמרו, כי אין כּדאי להמרות את רוח הסטודנטים וכי בּכלל אין התּלמידים יכולים לקבּל תּורה ממורה, שאין דעתּם נוחה הימנו. ציאן עצמו, שקבּל ידיעות מדויקות על כל הנעשה והנשמע בּסוד-המיניסטרים, השתּמש לטובתו בכל מיני המלצות של גדולי בּעלי המשרה ממכּיריו בּין בּני השדרות העליונות בּפּטרבּורג, וההמלצות הללו הביאו לידי כך, כּי לזמן ידוע נשאר הדבר תּלוי ועומד בּאויר. בּין כּך בּאו ימי הקיץ, ובכל בּתּי-הספר העליונים נפסקו הלמודים בּלאו הכי.
בּין-כּך אירע, כי חותנו של ציאן, מלכּיאל, הסתּבּך בּעסקי-קבּלנות שלא עלו יפה והוא פּשט את הרגל לנושיו. זה פּעל ממילא לרעה על מצבו החמרי של ציאָן. הרעיון כי הוא עלול להֵעָשות “יורד” וגם להגרש מן האקדמיה, דכּא את רוחו בּו. מוצא דבר היה, כי התחיל שוב מתקרב אל יתר הפּרופיסורים, מי שהיו חבריו. הוא שב לבקר לעתּים קרובות את איש-חסדו לפנים, את הפיזיאולוג המלומד. בּהכנסו אתּו פּעם אחת בּשיחה על-דבר מצבו הרופף בּהאקאַדמיה, חוה לו הפּרופיסור הזקן את דעתּו, כּי נוסף על כּל יש פּה גם יד האנטישמיות בּאמצע, זאת אומרת, כי אלמלא היה יהודי, לא קרה לו מה שקרה. הדעה הזאת לא הרעישה את ציאן. גם הוא עצמו כבר הקדים לעמוד על הדבר מטעמים ונימוקים שונים, כי אם מרשים הסטודנטים לעצמם לצאת נגדו בעזות כזו, אין זאת אלא רק בּשביל מוצאו העברי, ואם אין סוד-המיניסטרים מתעורר ללחום בּמרץ הראוי בכּרכּוריהם של הסטודנטים, גם זה אינו אלא מטעם הנזכּר. בּשמעו הפּעם את הדעה הזאת מפי ידידו הפּרופיסור, האמין אמונה שלמה, כי כך הוא הדבר באמת.
ה. 🔗
לא ארכו הימים וציאן נתן ספר כּריתות לאשתּו, וכּעבור עת קצרה בּא בּברית דת לותּר. פּרטי התנצרותו לא נודעו. לא נודע אם עשה את הדבר בּקלות-לב או אחרי מלחמות פּנימיות. ידוע רק זה, כּי תּיכּף לאחר שהתנצר נשא לו לאשה את בּתּו של הפיזיאלוג, מי שהיתה תּלמידתו לפנים. הוא קוה, כּנראה, כי הצעד הזה אשר צָעד, ישנה את מצבו לטוב, ישכּך את חמת הסטודנטים וישיבהו אל הקתּדרה הפרופיסורית שלו. אבל לא היתה זו אלא טעות. השמד לא הועיל לו כּלום. בּשנת 1875 נהדף 2ציאן בּפּקודת הממשלה ממשמרתו בּהאקאדמיה בּתּור פּרופיסור.
לציאַן היתה זו מהלומת-מות ממש. הוא לא יכל בּשום אופן לצייר לעצמו, כי כּפית-טובה כזו תּהיה שכרו על שהעשיר את המדע הרוסי והנחיל לו כּבוד גדול כּזה בּעולם. הוא העמיק חשוב בדבר ולבּסוף התעכּב על הרעיון, כּי מקור הרעה אינו אלא הניהיליזם, שהרעיל את רוח בּני-הנעורים, ושממשלה מתיראת כּל כּך להעלות את חמתם עליה. בּשים-לב לזה החליט לצאת למלחמה גלויה על האידיאות הניהיליסטיות. קודם כּל נעשה עוזר לעתּונים ולז’ורנאלים הרוסים הימנים, ובּיחוד “בּרוסקי וועסטניק” של קאַטקוב, שנחשב בּאותו זמן למבצר הרֶאַקציה. ציאן הצטין משעה ראשונה ואילך כז’ורנאַליסט בּעל רוח יתרה. מאמריו וקונטרסיו המיוחדים על הסוציאַליזם עשו רשם נמרץ מאד ונקראו בּחוגים היותר רחבים. מי שהיה עוד אתמול ליבּראַל והוגה דעות חפשיות, נעשה היום ראקציונר קיצוני. בּכל העתּונים הפּרוגרסיביים התנפּלו עליו בּמאמרים חריפים מאד. הצעירים הראַדיקאַלים פּרסמו נגדו שורה שלמה של כּתבי-פלסתּר כתובים בּעילום-שם, שבּהם עשו אותו “ללעג ולקלס”. אבל זה עוד הגביר את חשקו להשיב מלחמה. על כל מאמר ענה בּעשרה מאמרות, וכלם היו ספוגי-רעל. הפּולמוס שלו נגד הראַדיקאַליות הביא לידי-כך, כּי נעשה האיש היותר שנוא על הצעירים הרוסים שבּזמנו.
אבל לעֻמת זאת התחיל ציאָן מאז נושא חן “בּחלונות העליונים”. בּאותה עת עוד העמידה ממשלת אלכּסנדר השני פּנים כּליבּראַלית קיצונית, ובּכל זאת נהנתה בּלבּה הנאה גדולה מהתנפּליותיו של ציאן על הסוציאַליסטים, והיא חִזקה את ידיו בּמסתּרים להמשיך את המלחמה הזאת לטובת המשטר השורר.
עברה עת ידועה “וממעלה” התחילו מרמזים “לציאָן”, כּי נכונים לפצות אותו, לשלומים בּעד העָול אשר נעשה לו בגלל המהומות, שהקימו נגדו הסטודנטים. עם זה שאלו אותו בּאיזה מקצע הוא עלול להביא תּועלת לממלכה מלבד המקצע הפּדגוגי, שאי אפשר עוד להשיבו אליו. ציאָן, שלא מצא נוח לעצמו לשאת מעתּה משרה בּממשלה בּרוסיה, השתּדל כּי ימנו אותו למשמרת-כּהונה בּחוץ לארץ. אז שלחו אותו בּתור סוכן בּעניני הממונות של ממשלת רוסיה לפּאַריז. את המשרה הזאת קבּל על-פּי האיניציאטיבה שלו עצמו, יען כּי בּמשך העת שהיה חתנו של מלכיאל עלו לו יפה עסקים ממונאיים אחדים, ולפיכך חשב את עצמו למומחה בּעניני-כּספים. ובּאמת נראה כפינאַנסאי מצוין, ובספירות הממשלה הרוסית תלו בּו תּקוות גדולות לעתיד לבוא.
העתּונות הרוסית הליבּראַלית, אשר נבאש ציון בעיניה, קבּלה את הידיעה הרשמית על-דבר כּהונתו החדשה באי-רצון. עם זה השתּמשה נגד ציאן בּחדודים אנטישמיים. טפלו עליו את עון חותנו, שפּשט את הרגל לנושיו ושהספּיק בּקבּלנות מכֹּלת גרועה להמחנה הרוסי בּשעת מלחמת רוסיה וטורקיה, ועוד עונות כאלה בּעסקי-כספים שמקורם בּמוצאו היהודי. בּחוגי האינטליגנציה היהודית בּפּטרבּורג אמרו אז, כי רק בּשביל ציאָן התחילו העתּונים הרוסים נוטים לאנטישמיות, ונמצאו גם כאלה, שחוו את דעתּם, כי הצבּור העברי צריך בּפומבּי לסלק את עצמו מן המומר הזה, שאין ליהודים כל עסק עמו. אבל הצעה זו לא נתקבּלה מאימת הממשלה, שהיה ציאָן כּל-כּך תּקיף אצלה.
ו. 🔗
אך לשעה קלה נתעוררה פּעם אחת בציאָן הנקודה היהודית. זה היה אחרי הפּוגרומים הראשונים שנעשו בּיהודי נגב רוסיה בּתחלת שנות השמונים. הפּוגרומים האלה עוררו אז מחאה עצומה מצד כל העולם הנאור בּאירופּה ובאמיריקה. רושם מיוחד עשו בּאנגליה, שם נתנו את ידם אל המחאה גדולי הפּוליטיקאים וכהני-האמונה, על-פּי האיניציאַטיבה שלהם נתעוררה אז הצעה, כי אנשים גדולים ידועים מכּל הארצות יפנו אל הקיסר אלכּסנדר השלישי בּדרישה, שיאחז בּכל האמצעים הראוים נגד הפּוגרומים. המעוררים לאותו דבר בּאנגליה מלאו את ידי אחד מחשובי העסקנים הפּוליטיים בּפּאַריז, דיפלומאַט מפורסם, לאסוף חתימות תּחת המכתּב הנזכּר גם בּין אנשי-השם אשר שם. הדיפלומאַט הזה נכנס לבקש חתימה גם מאת ציאָן, שכבר נמנה בּעת ההיא על נכבּדי המטרפּולין הצרפתית. ציאָן סלק את עצמו מחתום על המכתּב בּאמרו, כי בתור נושא משרה בּממלכת רוסיה אין הוא רשאי להשתּתּף בּמחאה, שנתיני מדינות נכריות שולחים לקיסר רוסיה, ואם יעשה זאת, עלול הדבר לגרור אחריו בּשבילו תוצאות מעציבות. תחת זאת קבּל על עצמו לעשות בּפאַריז מעשה-צדקה גדול לטובת היהודים השדודים. לפי הידיעות שפּרסמו אז העתּונים הישראליים, נערך המפעל הזה בּאופן גראַנדיוזי רק בּהשתּדלותו של ציאָן, שעסק בּדבר בּמרץ מרובּה ובשקידה גדולה. הוא השתּמש אז בּהיכּרותיו עם גדולי בּעלי-הממון הצרפתיים היהודים והנוצרים, והמשיך אותם להשתּתּף בּקבּוץ-הכּספים בּסכומים עצומים. מלבד זאת פּרסם בּלשון הרוסית שני קונטרסים אנונימיים, שבּהם דן בּרותחין את עושי-הפּרעות וגם את אלה המתיחסים אליהם בּסבלנות. כמו שספּרו אז היה ציאָן הראשון, שהבּיע את ההשערה, אשר גם נתאשרה אחרי-כן, כי המסיתים אל הפּוגרומים נגד היהודים היו אַגיטאַטורים סוציאַליסטיים מן “הנאַרודובאַלצים”. ציאָן השפיע אז גם על קאַטקוב, שהיה בזמנו “מקורב למלכות”, כי יביע את דעתו בירחונו נגד רדיפות היהודים.
אַבל, כּאַמור, לא היה זה אלא מעמד-רוח בּן-רגע, ניצוץ קטן, שכבה תּיכּף. מאז היו מחשבותיו רחוקות מן היהודים לגמרי. אבל תּחת זאת גרם ליהודים, אם לא בּדרך ישרה, עגמת-נפש הרבּה. ציאָן לא היה מן האנשים, העובדים בּמקצֹע שלהם בשקט חדרי-עבודתם. כל ימיו הסכּין להקים שאון ולצלצל למען ישמע העולם; בּתּחלה בּתור מלומד גדול, בּמאוחר בתור לוחם נמרץ נגד האידיאות הראַדיקאַליות, ועתּה כמומחה לעסקי-כּספים. כדי להתגאות לפני הממשלה הרוסית בּידיעותיו הפינאַנסיות, התחיל לבקש ולמצא לקוים בּהנהגת עניני-הכּספים הממלכתיים, שנמצאה אז בּידי המיניסטר ווישנֶגראַדסקי. בהרצאות ובתּזכּירים מיוחדים הוכיח, כי הפּוליטיקה הממונאית של ווישנגראַדסקי היא רקובה כולה וגורמת נזק לממשלה. ובזה לא הסתּפּק עדיין והוא פּרסם נגד ווישנגראַדסקי כתבי-פּלסתּר מיוחדים. בּכתבי-הפּלסתּר האלה העביר תחת בּקרת קשה את פעולתו הרחבה והענֵפה של מיניסטריום-הכספים וגלה בּרבּים את כל חסרונותיה ולקוייה. עם זה הראה על האמצעים השונים, שצריך להשתּמש בּהם כדי למנות ולתקן את החסרונות הללו.
הספירות העליונות הבּיטו על ציאָן כעל פינאַנסאי גאון, והתיחסו אל תּזכּיריו מתוך תשומת-לב מרובּה. אחרי כל תּזכּיר, שהמציא ציאן אל הממשלה, הוצרכו ווישנגראַדסקי ועוזריו, שנמצא בּיניהם גם זה שנתפּרסם כּל-כּך בּמאוחר, וויטֶה, להגן על עצמם ולהרבּות בּדברי הצטדקות והתנצלות. כמובן העלה זה על ציאן את חמתם הם ואת חמת בּעלי-בּריתם, הנוהים אחריהם, ובּעתּונים שונים התחילו עושים נגדו תעמולה. התערבו בּדבר גם מתנגדיו לפנים ממחנה הסוציאַליסטים והראַדיקאַלים, והמלחמה עליו התפּשטה על החזית כּולה. בּרוסיה כבר התגבּרה אז האנטישמיות, והיא הביאה לידי כּך, שהמלחמה נגד ציאָן נהפּכה למלחמה על היהודים בּכלל. בּכל המאמרים, שנכתּבו על אדות ציאָן הובלט קודם כל מוצאו העברי, ואחרי כן חפצו להסיק מזה, כי אדם שכמותו וודאי שהוא משוחד בּכסף מאויבי הממלכה הרוסית כדי להשפיל את כבודה ולהכרית את אמונת העולם בּה. עם זה המטירו אש וגפרית על כּל העם העברי המגַדל גִדולים כציאָן. אחרים עוד הרחיקו ללכת ורמזו, כי לעם המעמיד ציאָנים כאלה אין די בפּוגרומים…
הפּולמוס נגד ציאָן, שנמשך חדשים אחדים, גרם ליהודי-רוסיה הרבּה צער ויגון. כּמעט כל יום הביא אתּו עלילות חדשות על היהודים. בּקוצר רוח חכּו היהודים לסופו של דבר. וסוף דבר היה, כי הזמינה הממשלה הרוסית את ציאן לבוא לפּטרבּורג כדי לברר על-פּה את כל טענותיו נגד מיניסטריום-הכספים. ציאן סלק את עצמו מבוא לפּטרבּורג, ועל כן הודיעה 3 הממשלה הרוסית על אודותיו הודעה רשמית, כי הוא נחשב כמגורש מן הארץ. בּסוף שנת 1912 מת ציאן בּעוני וחֹסֶר כל בּפאַריז.
עד כמה נשתרשה השנאַה לציאָן בּלב אחדים מגדולי הבּיורוקראַטים הרוסים – את זאת מוכיחה העובדה האופינית הזאת: “הליבּראַל”, כּביכול, גראַף ווויטה בּכל פּעם שהוא מזכּיר את ציאן בּזכרונותיו, שפּרסם זה לא כבּיר, הוא מקדים לשמו דברי-לוָאי של חרפות וגדופים המתחילים תּמיד "בּז’יד "…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.