א.    🔗

בּתּחלת שנות השבעים קנתה לעצמה פּרסום גדול בּמינסק משפּחה יהודית אינטלגנטית שבּאה מקרוב לגור בּה, היא משפחת וונגרוב. על אדות וונגרוב הזקן, ששמש שם בּכהונת דירקטור בּבית-הבּאַנק המסחרי, ספּרו אז את הפּרטים האלה:

הוא נולד בּעיירה ליטאית קטנה בּבית מלמד דרדקי, נתחנך בּחדרים והתגורר בּישיבות שונות, קטנות וגדולות, עד שנתגלגל בּאחרונה לבּובּרויסק, ששם נתפּרסם כּגדול בּתּורה וכמושלם בּלשון העברית. בּבּובּרויסק התודע אל הגביר הלמדן והמשכּיל המפורסם בּכל החבל ר' יודל אפּשטיין ונעשה אצלו “בּן-בּית”. בּהמשך הזמן מלא ר' יודל את ידו לנהל בּשמו את חליפת המכתּבים בּלשון העברית עם סוחרים ועסקנים צבּוריים, והוא הבליט בּדבר כּשרונות מיוחדים עם חוש מעשי מפותּח יפה. תּחת השפּעת הסביבה התּורנית-המסחרית הזאת החל וונגרוב נושא את נפשו אל ההשכּלה החילונית. את הדחיפה הראשונה אל החילוניות נתנה לו בּתּו המשכּלת של ר' יודל, פּוילינה, שהיתה מבלה אתּו לפעמים בּשיחה והשתּמשה בּהזדמנות זו להשפּיע עליו, כי יחדל “ללחוץ את הספסל” וכי יהיה “לאיש”, ופּעם אחת הציעה לפניו בּשיחה להיות לו מורָה להועיל. וונגרוב נעשה לה תּלמיד מקשיב, מיום ליום קנה שלימות לעצמו יותר ויותר, והוא הגיע לידי כּך, שהתחיל ר' יודל להשתּמש בּו לעסקיו, ויש אשר שלח אותו בּתור בּא כֹחו לנהל משא ומתן עם גדולי הסוחרים, והיה סומך עליו בּענינים היותר חשובים. וסוף דבר היה, כי בּבֹא עת דודים לפּוילינה, לא מצא בּשבילה חתן יותר נאה מוונגרוב. כּך נעשה וונגרוב חתנו של ר' יודל אפּשתּיין ומנהל עסקיו הגדולים והמרובּים.

כעבור שתּי שנים אסף ר' יודל אפּשתּיין אל בּיתו חתן לבתּו השניה, ואף הוא נמנה על חובשי בּית-המדרש לפנים, ובהמשך הזמן נתפּרסם בתור גאון הפינאַנסיסטים בּרוסיה. זה היה המיליונר והנדבן המפורסם בּמאוחר, הדירקטור של בּית-האוצר לדיסקונטה בּפטרבּורג אברהם זאַק. זאַק בּיחד עם פינאַנסיסטים אחרים פּתחו בּתי-אוצר בּכמה מערי-השדה, וביניהן גם בּמינסק, ששם מִנה את וונגרוב גיסו לראש ולמנהל-הענינים.

פּוילינה וונגרוב, אשר בּימי זקנותה פּרסמה בּלשון הגרמאַנית ספר בשם “זכרונות סבתא”, שבּו היא מדבּרת מתּוך התלהבות מרובּה על החיים הישראליים הפּאַטריאַרכאַליים שמלפנים, הגתה בּנעוריה דעות אחרות לגמרי. הנהגת בּיתה היתה בּרוח האסימילאַציה הקיצונית. זה נראה בּיחוד בּעת שגדלו בּניה והגיעו לשנות חנוך. מאז לא נשאר בּביתה שום סימן מן הטראַדיציות הנושנות של ר' יודל אפשטיין. משעה ראשונה ואילך השתּדלה להרחיק את ילדיה ככל האפשר מן היהודים והיהדות. היא לא הראתה להם אף צורת אות עברית, הפקידה את חנוכם בּידי אומנות ומורים נוצרים, והכריחה אותם להתרועע רק עם חברי מבּני עם הארץ. בּהיותה בּעצמה בּעלת השכּלה גבוהה, יודעת כּמעט את כּל הלשונות האירופּיות וספריותיהן, הבינה לעשות את בּיתה בּית-ועד לגדולי האנטיליגנטים הנוצרים המקומיים. אלמלא היה הדבר תלוי בּה, כי אז לא נתנה מימיה לאיש יהודי לדרוך על סף בּיתה; אבל היא לא עשתה זאת כדי שלא לגרום צער לאישה, שהיתה היהדות קרובה עדיין אל לבּו. הוא אהב עדיין לקרוא בּספר עברי או בּעתון עברי, ויש שהיה לוקח בּידו גם גמרא. עם זה היתה לו חולשה אל העסקנות הצבּורית, התעניין בּעניני-הקהל והיה שבע-רצון כשנבחר לגבּאי במוסד זה או אחר. הוא חוה את דעתּו בּשעת בחירות חברים לאינסטיטוציות צבּוריות שונות, וגם בּשעת בּחירות רבּנים ויתר כּלי-הקדש. לפיכך היו מבקרים אותו תּמיד עסקנים מכּל המינים, גבּאי בּתּי-כנסיות, מחבּרי-ספרים ומורי-הוראה. בּשעה שעבר פּעם עורך הירחון העברי “השחר” הסופר המפורסם סמולנסקין, דרך מינסק, היה אורחו של וונגרוב. בּשעת בּקורים כאלה היתה פּוילינה משתּדלת לבל יִוָדַע חלילה לילדיה שֵם האורח ומעלת ערכּו.

ב.    🔗

בּספירה כזו נתחנך בּנו הבּכור של וונגרוב, סמיאָן. בּהיותו בּן שבע-עשרה שנה גמר חוק למודיו בּגימנאַזיה וקבּל מדאַליה של זהב. עוד בּשבתּו על ספסל הגימנאַזיה הצטיין מאד בּידיעת הלשון הרוסית וספרותה. ההרצאה אשר כתב בּשעת הבּחינות בּמחלקה האחרונה, הפליאה את המורים בּתכנה ובסגנונה, וכלם ראו בּו כּכב חדש עולה על שמי הספרות הרוסית.

בּראשונה נכנס וונגרוב אל האַקאַדמיה לרופאי-הצבא בּפּטרבּורג. אבל חכמת-הרפואה לא לקחה את לבּו, ולכן עבר כּעבור שנתים ימים אל המחלקה היורידית, שכּלה בּה את חק למודו בהצטיינות כּל-כּך מרובּה, עד כי נתקבּל תּיכּף בּתור לקטור של הספרות הרוסית בּאונברסיטה הפּטרבּורגית.

מחונך בּרוח האַסימילאַציה הגמורה והרחֵק מן היהודים, נסחף וונגרוב, עוד בּהיותו סטודנט, בּזרם הפּאַטריוטיות הרוסית השובינית של אותו זמן. זה היה בּאמצע שנות השבעים בּעת פרוץ המלחמה בין סרבּיה וטורקיה. בּין הסטודנטים הרוסים התעוררה אז תּנועה נמרצה לצאת לעזרת האחים הסלאַבים בּמלחמתּם על חירותם. הרבּה סטודנטים, תלמידי בתי-הספר הגבוהים השונים, יצאו תּחת פּקודת הגנראַל צ’רנייאוו אל שדה-המלחמה אשר על הרי-הבּאַלקאַן. היו גם סטודנטים יהודים כאלה, שנלוו אל התּנועה הזאת בּזמנה לא מרגש הפּאַטריוטיות הרוסית, כי אם בּתּקוה, שיגרום הדבר להטבת מצב היהודים בּרוסיה.

אבל הדבר נגמר אז בּאופן מהופּך לגמרי. דוקא אחרי הפּאַטריוטיות הנלהבת, שנראתה בּשעת המלחמה מצד הרבּה מן הסטודנטים היהודים, נשתּנה מצב היהודים ברוסיה שנוי גדול לרעה. אל הפוליטיקה הליבּראַלית, ששררה עד כה בּימי ממשלתּו של אלכּסנדר השני, חדרו פּתאום רוחות רעות תּחת השפּעת העתּונות האנטישמית, אשר הרימה אז ראש. התחילו מתפּשטות שמועות, כי החליט סוד-המיניסטרים לשוב ולבטל את הזכיות שנהנו מהן עד עכשו סוגים ידועים של יהודים בּעלי השכּלה גבוהה, כי אינז’נרים יהודים לא יקֻבּלו למשרות בּמסלות-הברזל של הממשלה, ועוד ועוד. בּיחוד התעוררה מהומה גדולה לאחר שנתפּרסמה ידיעה בּעתּונים שונים, כי שלחה הממשלה פּקודה אל קהלות היהודים לבחור חברים אל ועדת-הרבּנים העומדת להקרא בּפּטרבּורג. כל הידיעות האלה יחד הביאו את יהודי רוסיה בּמבוכה. לב כּל אחד מהם הגיד לו, כי ימים קשים ממשמשים ובאים לעם ישראל בּרוסיה.

מצב-הרוח המדוכא הזה, שתּקף אז את היהודים בּרוסיה, עורר בּלב רבּים מבּני-הנעורים בּעלי-השכּלה את הרגש הלאומי הנרדם. בּהרגישם את עצמם פּתאם נואָשים מתקוותיהם, שתלו בּהליבּראַליות הרוסית, התעורר אצלם נוחם נמרץ על התיחסם עד כֹה לעמם יחס כּל-כּך קר, והחליטו לתקון מעֻות. החלטה זו מצאה לה את בּטויה הראשון בימי החנֻכּה של שנת 1879, כשנועדו יחד קבוצת צעירים עברים, תּלמידי האינסטיטוט הטכנולוגי בּפּטרבּורג, וערכו לכבוד נצחון החשמונאים נשף-תּזמֹרֶת, שנתנו לו אופי עברי-לאומי טהור. החזיון הזה נשנה גם ביום הפּורים, כשבּאו הרבּה סטודנטים וקורסיסטיות מבּני-ישראל אל בּית-הכּנסת הגדול בּשעת קריאת-המגלה ואחרי כן נאספו בּאולם מיוחד ובלו כל הלילה בּמחולות ובשירים יהודיים. לא נשמעה אף מלה רוסית אחת, כי אם רק יהודית! מעמד-הרוח העברי-הלאומי של הצעירים היהודים, שהיו עד כה שואפי-טמיעה, הגיע לנקודת-הגובה שלו בּיום שושן-פּורים, בּשעת המשתה הגראַנדיוזי, שעשתה האינטליגנציה היהודית הפּטרבּורגית לכּבוד חברי הועדה הרבּנית. בּמשתּה זה, שהיה בּהרסטוראַן העברי היותר גדול שבּעיר-המלוכה, השתּתּפו יוריסטים, רופאים, אינז’נרים, אמָנים, ז’ורנאַליסטים, אנשים נושאי משרות גבוהות בּממשלה יחד עם גדולי המיליונרים ורבּנים וגאונים מפורסמים. בּאותו ערב עשו הצעירים היהודים תּלמידי בתּי-הספר העליונים זו הפּעם הראשונה מאַניפסטאַציה פּומבּית כּל-כּך נלהבת להרעיון העברי-הלאומי. אחד מראשוני חלוצי-ההשכּלה בּרוסיה, הסופר הנודע מיכאל קולישר, קרא בּקול: “עברים היינו ועברים נהיה”! וכל הקהל שנה אחריו את הקריאה הזאת מתּוך התפּעלות כּבּירה. מתּוך אותו הקהל יצאַה במאוחר האגודה הסטודנטית הראשונה של “חובבי-ציון” בּפּטרבּורג.

בּין “החוזרים בּתשובה” המדופּלמים והחצי-מדופּלמים נמצא גם סמיאָן וונגרוב. כּששב מסרבּיה שכוּר תּקוות-אורה לעתיד לבוא וירא את מאמרי-ההסתה נגד היהודים, ההולכים ונדפסים נגד היהודים בּעתּונים הרוסים, נפל לבּו עליו. כמו שבּירר בּמאוחר בּעצמו בּפומבּי היה לבּו דָוֶה עליו בּיחוד על ירידתו של הפּרוגרס הרוסי, שתּלה בּו תּקוות כּל-כּך יפות. מצב היהודים לא נגע אל לבּו כּלל. בּזה השפּיעו עליו החנוך, אשר נתנה לו אמו, והדעות האסימילאַציוניות, אשר ספג אל תּוכו תּחת השגחתה. אבל כּמעט למרות רצונו נסחף מזרם הרעיון העברי הלאומי, אשר משך אחריו בּכח הרבּה מחבריו. לאחר שהשתּתּף בּחגיגות עבריות-לאומיות אחדות, התלקח גם בּו איזה ניצוץ סמוי של יהדות, שהתגלגל אליו בּמקרה, כּירושה מאביו, והיו רגעים, שהאמין בּהם כי נחלץ לגמרי מהשפּעות אמו וכי בּדומה לרבּים מחבריו נהפּך ויהי לעברי-לאומי אדוק.

ג.    🔗

מאותה שעה ואילך התחילה בּחיי סמיאָן וונגרוב כּתּקופה חדשה. הוא התאמץ להִמָנע מבּוא בּחברת חבריו הנוצרים ולהתרועע רק אל סטודנטים יהודים ובּיחוד לאלה מהם, המחזיקים בּמעוז הרעיון הלאומי. כּעבור עת קצרה כבר היה וונגרוב אחד מאלה, שלא יכלו להסתּפּק רק באהבה אפּלטונית אל העם העברי והחליטו לעשות לטובתו איזה מעשה ממשי. לא ארכו הימים והחלטה זו נתגשמה בּפועל על-ידי יסוד השבועון העברי-הרוסי´“ראַזסווט " (השחר), ששמש כלי-מבטא להאינטליגנציה העברית-הלאומית, ונלחם בּמרץ מיוחד נגד כל טנדנציה של טמיעה. ה”ראַזסווט" הקדיש מלחמה קשה גם על היהודים הגבירים “אילי-הכּסף”, אשר האשים אותם בּפומבּי בּיחס של שויון-רוח לצרכיו ולמחסוריו של העם העברי, והגיד להם את האמת על פּניהם בּכל עת-מצוא.

מסביב “להראַזסווט” התרכּזו בּאותו זמן אחדים מגדולי בּעלי-הכּשרון שבּין הסטודנטים היהודים, שעוררו תּקוות מזהירות לעתיד לבוא, כמו המשורר הרוסי המפורסם שבמאוחר ווילנקין (ידוע בּעילום שמו: "מינסקי "), העורך השני של “וויסטניק ייוורופּי” לודוויג סלונימסקי (בּנו של חיים זליג סלונימסקי), סמיאָן וונגרוב ועוד אחדים כּיוצא בּהם. כּלם יחד נשאו בּרמה את דגל הלאומיות הישראלית ויעירו ויעוררו את הצבּור להתיחס יחס של חִבָּה וכבוד אל הקנינים התּרבּותיים-ההיסטוריים של העם ולהאמין בּעתידות המזהירים שנכונו לו.

עבודה לאומית מיוחדת גדולה ורבּת-המרץ עבדו הצעירים הללו, שהתרכּזו מסביב לראַזסווט, אחרי הפּוגרומים של שנות השמונים הראשונות, אשר זעזעו את היהדות הרוסית כּולה. אז התעוררה תּנועה גדולה ורחבה של אמיגראַציה, ובּיחוד בּערי-השדה, שבּהן פחדו המוני היהודים מפני פּרעות חדשות. התּנועה הזאת, שנתמכה בּמדה מרובּה מאת העסקנים הצבּוריים הפּרובינציאַליים, עוררה בּשעתּה קצף ומרירות בּחוגי האריסטוקראַטיה הממונאית היהודית שבּעיר-המלוכה, שיראו פּן תשמש המנוסה מן הארץ אמתלה להאנטישמיים להאשים את היהודים בחוסר אֵמון ובהתנכּרות אל ארץ-מולדתּם. זה הביא לידי-כּך, כי בּעת שעשה “הראַזסווט” תּעמולה ליסוד ועדים לתּמיכת המהגרים, התיחסו המיליונרים היהודים שבּעיר הבּירה אל הדבר יחס קר וגם בּקשו להפריע בּעד כּל נסיון, ושנעשה בּמקצע זה על-ידי אחרים.

אז הזמין וונגרוב בּערב אחד אליו אל מעונו אחדים מחבריו, ולאחר שבּררו יחד בּיניהם את המצב בּרֹב ענין בּאו לידי הכּרה, כּי בּמלחמה גרידא מעל עמודי “הראַזסווט” בּעסקנים הצבּוריים לא יפעלו עליהם כלום, ולפיכך צריך לאחז נגדם אמצעים יותר נמרצים. בּאחרונה החליטו להשתּמש בּתחבּולה זו: להפּיל אימה על הגבירים בּמכתּבים אנונימיים כּתובים בּשם “חברה מסותּרת להגנת היהודים מפּני פּוגרומים”. וונגרוב ערך נוסחה למכתּב כּזה, ותּיכּף נכתּב על ידי הקטוגראַף ונשלח אל העסקנים הצבּוריים המפורסמים שבּפּטרבּורג. “מחר, בּיום השביעי למאַי שנת 1881 – כן נאמר בּמכתּב – עליך לבוא אל האספה, אשר תהיה בּמעונו של הבּאַרון הוראַץ גינצבּורג. מי אשר ישתּמט מבּוא אל האספה, יֵעָנש מאתּנו קשה”. בּמכתּב מיוחד הודיעה “החברה” את הבּארון גינצבּורג, כי מחר תהיה בּביתו אספת העסקנים היהודים שבּפּטרבּורג, וכי “חברי-ההגנה” גוזרים עליו שילך אל הגראַף איגנאַטיוב, מי שהיה אז מיניסטר-הפּנים בּרוסיה, וישתּדל לפניו, כי יתּן את רשיונו לקרוא בּפּטרבּורג ועידה של מורשי הקהלות הישראליות, שתהיה לה יפוי-הכּח להכריח את הגבירים לנדב סכומי-כסף לטובת היהודים השדודים נגועי-הפּרעות, שגורלם מאַלצם לנדוד מרוסיה. על הדברים האלה נוסף עוד, כי אם יתיחס הבּאַרון אל הדבר לא מתּוך תּשומת-הלב הראויה, יעשו בּו נקמות.

המכתּב הזה של החברה הנעלמה עשתה על הגבירים הפּטרבּורגיים רושם כּבּיר. אחרים מהם מצאו דמיון בּין החברה הזאת ובין האגֻדות הניהיליסטיות-טֶרוריסטיות, אשר התקיימו בּעת ההיא והפּילו חתּיתן על הבּורז’ואַזיה. אל העת היעודה נאספו כולם אל בּית הבּאַרון גינצבּורג, ובּרצון ושלא בּרצון קבּלו וקיימו את כּל ההחלטות, ששמו לפניהם הכותבים המסתּתּרים. לא ארכו הימים וועידת הקהילות על-דבר עניני-האמיגראַציה יצאה אל הפועל. כּל זה נעשה אז על-פּי האיניציאַטיבה של סמיאָן וונגרוב.

והזדמנות היתה בדבר, כי בּעת ההיא בא לפּטרבּורג פּרץ סמולנסקין, עורך הירחון העברי “השחר”, שהיה מפורסם בּין הרבּה מצעירי-היהודים בּתור יוצר הרעיון העברי-הלאומי המודֶרני. בּהזדמנות זו השתּמש וונגרוב לאיניציאַטיבה שניה: לערוך לכבוד הסופר העברי הגדול מאַניפסטאַציה נהדרה, כדי לעשות על-ידי זה פומבּי לעיני השמש להתּנועה העברית-הלאומית החדשה. הצעתו זו של וונגרוב נתקבּלה תּיכּף מאת חבריו, והמאַניפסטאַציה לכבודו של סמולנסקין היתה כּל-כּך גראַנדיוזית, לפי האובאַציות הסוערות והמספר הגדול של האנשים המשתּתּפים בּהן, עד שאפשר היה לשפּוט על פּיה, כי הצעירים היהודים האינטליגנטים כבר סלקו את עצמם מן השאיפות האסימילאַציוניות לגמרי והנצחון הגמור נפל על צד האידאולוגיה של התּחִיה העברית-הלאומית.

כעבור איזה זמן השתּמש סמולנסקין עצמו בּשנוי-ערכין זה, שנעשה בּין הצעירים שואפי-טמיעה בּמוקדם – בּתור תּימה לספּור קטן משם "נקם-ברית ". גבּור הספּור הזה, בּן-הגרי, הוא דמות דיוקנו של סמיאָן וונגרוב, שהכּיר אותו סמולנסקין לדעת והאמין לראות בּו את סמל העברי החדש, המזניח את הטנדנציות האסימילאַציונות, שנתחנך בּהן, ושואף לתּחיה לאומית.

אבל אמונתו של סמולנסקין לא נתקיימה.

ד.    🔗

עבר זמן ידוע, קצר מאד בּערך, ותּפקידו של ה“עברי החדש” נפל על וונגרוב למשא. החנוך שנתנה לו אמו, עשה את שלו, והוא שגרם, כי ירגיש את עצמו לא יפה בּתפקיד זה. וזה נעשה דוקא בּעת, שאחדים מחבריו בּ“ראַזסווט” עוד הרחיקו ללכת בּשאיפותיהם הלאומיות והתחילו עושים תּעמולה לרעיון “חבּת-ציון”. אז עזב וונגרוב את מערכת ה“ראַזסווט”, ולא זה בּלבד, אלא שגם נהפּך לו לאויב. בּיום בּקר אחד פּרסם בּשבועון הרוסי “ניעדעליא” מאמר חריף מאד נגד הרעיון העברי-הלאומי. בּמאמרו זה חוה את דעתּו, כי אין להיהודים תּקנה אלא בּטמיעה גמורה ואפילו אם תהא מגעת אל הצעד האחרון.

לא ארכו הימים וּוונגרוב קיים את הדבר בּפועל. הוא צעד את הצעד האחרון והתנצר. בּמאוחר נסתה פּוילינה אמו להצדיק פּעלו ובדבריה בּזכרונותיה על-דבר מעשה-השמד שלו היא אומרת, כי הוא מוכרח היה לעשות את הדבר, יען לא היתה לו זכות-הישיבה בּפּטרבּורג, ויהדותו הפריעה בּעדו מהשיג את המטרה שנשא את נפשו אליה. אבל אין זה נכון. וונגרוב השתּמד בּעת שכבר גמר חוק למודו בּאונברסיטה, וממילא כּבר לא יכלה אז להתעורר כל שאלה על-דבר זכות-הישיבה שלו.

יחד עם וונגרוב התנצרו אז גם שנים מחבריו, שעבדו אתּו יחד בּ“ראַזסווט”: מי שנעשה גיסו בּמאוחר לודוויג סלונימסקי והמשורר מינסקי, הם ונשיהם היהודיות מבּית אבותיהן.

בּתחלה נתקבּל וונגרוב מאת הצבּור הרוסי בּזרועות פּתוחות, ממשרת לקטור הספרות הרוסית בּאונברסיטה נתעלה בהמשך הזמן למעלת פּרופיסור, ונראה היה, כי נכונה לו קאַריירה מזהרת בּתור מלומד. אבל בּאו עתּים אחרות, ובארץ נשבו רוחות חדשות, רוחות של רֶאַקציה. למשרות היותר גדולות בּממלכה נמנו משַמרים קיצונים. כן נתמנה, למשל, למיניסטר ההשכּלה הראקציונר המפורסם בּוגוליֶפוב, שנרצח במאוחר על-ידי רבולוציונר. אותו בּוגליֶפוב התחיל משעה ראשונה ואילך מניע כּאשר ינוע בּכברה את בּתי-הספר העליונים ולטהר אותם, קודם כל, מאלה שמוצאם יהודי. וונגרוב היה מן הקרבּנות הראשונים… מאז התמכּר כּלו אל עבודת-הספרות, וגם במקצֹע זה הגיע למדרגה גבוהה ונתפּרסם בּתור מבקר והיסטוריוגראַף של הספרות הרוסית.

וונגרוב התגעגע תּמיד אל מוצאו העברי. הוא לא נתרחק מעולם מן הצבּור הישראלי. לפעמים קרובות היה משתּמש בּשיחותיו עם יהודים בּלשון היהודית ויש אשר גם בּמבטאים עבריים. עת ארוכה לאחר התנצרו נמנה על אותם המומרים הפּטרבּורגיים, שהיו בּשני לילות-הפּסח הראשונים מתאספים יחד אל מקום אחד לערוך את ה“סדרים” ומבקרים בּליל “כּל נדרי” את בּית-הכּנסת.

בּשנותיו האחרונות התעניין בּספרות היהודית ובסופריה-יוצריה. בימי ממשלת ה“בּולשוויקים” חי חיי מחסור ועוני. בּאמצע החורף של שנת 1921 חלה את מחלת טיפוס-הרעב וימת.