(1931)

א    🔗

“עולמו” של כל אדם הם ימי חייו. כשהעולם צעיר היה, היתה מלחמה בין אנגליה ובין הבּוּרים. עכשיו הכל עסוקים בכתיבת זכרונות על המלחמה האחרונה, זו הגדולה; אבל, אני סבור כי הטוב בספרי־המלחמה נכתב לפני זמן קצר על אותה מלחמונת “קטנה” באפריקה הדרומית. הוא הופיע לפני פחות משנה, בשפה האנגלית, בשם “קוֹמאנדוֹ”. מחברו הוא אחד הלוחמים הבּוּרים באותה שעה, קולונל רייץ. כיום הוא נציג בבית־הנבחרים בעיר־הכּף, חבר במפלגתו של סמאטס, זאת אומרת, מצדד לאנגליה, ולקולונל הוא נעשה דווקא בשרות הבריטי, יען כי השתתף במלחמה הגדולה בראש בטאליון דרום־אפריקני בפלאנדריה. אבל, כשהעולם צעיר היה, וכן היה גם הוא, לחם במשך שתים וחצי שנים רצופות נגד אנגליה, ואת הימים ההם הוא תאר בספרו “קוֹמאנדוֹ”. שתים וחצי שנים ארכה אותה מלחמה. הנוער בימינו כמעט לא שמע עליה ואינו משווה לנגדו מה פרוש הדבר. “בּורים” (כלומר: אכּרים) נקראים אזרחי טראנסוואל וקהילית אוֹראניה; לא כל האזרחים, כי אם אותם שמוצאם מהולאנד והם דוברים בניב השפה ההולאנדית. בשתי הקהילות יחדיו היה מספרם אז אולי כמה מאות אלף נפש בסך הכל, ולחזית הם שלחו לא יותר מאשר, אולי, שמונים אלף לוחמים מראשית המלחמה ועד סופה. אבל, אנגליה היתה אנגליה, גדולה וחזקה ועשירה כמו היום. והמלחמה נמשכה שתי שנים ומחצה: מלחמה בין לוויתן לבין שני דגי־רקק. ועד לשנת 1914 ראו אותה באנגליה כאחד הנסיונות הקשים ביותר, שממלכה גדולה זו נתנסתה בהם בכל ימי קיומה. כמה חיילים חיילה אנגליה איני זוכר; אך היות והדומיניונים עזרו לה ביותר משלושים אלף חיילים, מסתבר כי הגייסות שלה עצמה הגיעו לפחות לשיעור כל האוכלוסים של טראנסוואל ואוֹראניה, יחד עם הנשים והטף, ומן הסתם ליותר מזה. בכמה עלה לאנגליה תענוג זה, אפשר לחשב לפי כך, שבשנים 1899–1902 נסתכמו מלוות־המלחמה שלה כדי סכום כולל של 159 מיליון לי"ש – סכום עצום בימים ההם. ועוד יותר עצום היה הרושם, שעשתה אותה מלחמונת קטנה על העם האנגלי. מבחינה פסיכולוגית נהגו בה האנגלים כמו במלחמה גדולה מאד. את היום בו הגיעה ללונדון הבשורה, כי הבּורים ובראשם לוּאיס בוֹתה הכו את צבאו של הגינראל בּוּלר, מכנים באנגליה עד היום הזה “יום הששי השחור”. ובשעה שהגיעה הבשורה, כי מאפֶקינג (כפר זעיר, בו ישב במצור בּאדן־פּאוּל הצעיר, האיש העומד עכשיו בראש ההתאגדות העולמית של הצופים) – כי מאפקינג שוחררה לבסוף, פרצה בלונדון שמחה מטורפת כל כך, שלורדים וליידיס רקדו בראש חוצות ואנשים זרים לגמרי התנשקו על המדרכות (וההמון פרע בחנות־סיגריות שבווייטצ’פּל, שבעליה היה חשוב באהדה לבּוּרים).

לאשרנו לא היתה זו מלחמה רבת־דמים ביותר. במשך כל שלושים ושנים החדשים אבדו לבּוּרים רק ארבעת אלפים הרוגים ולאנגלים פחות מששה אלפים. בימינו נהרגים יותר אנשים בפגעי־מכוניות. רק מלחמה זאטוטית היתה זאת. ובכל זאת, אחת הגדולות בהסטוריה; מלחמה שעקבו אחריה בנשימה עצורה לא בלבד באנגליה, אלא בעולם כולו.

ועתה מספר לנו הקולונל רייץ, מה היתה צורתה של אותה מלחמה מבפנים – מעברם של הבּוּרים.

ב    🔗

בשנת 1899 היה דניס רייץ בן שבע־עשרה. כמה שנים לפני כן היה אביו נשיאה של קהילית אוֹראניה (בלשון קצרה היו מכנים אותה “הקהיליה” וכן כינויה עד היום). אך בשעת פרוץ המלחמה כבר היה רייץ האס בטראנסוואל בתור מזכיר־המדינה של קרוּגר המפורסם, נשיאה הראשון של טראנסוואל: משונה במקצת, לפי השקפתנו – כיצד יוכל אזרחה של מדינה אחת להיות מיניסטר במדינה אחרת? אך מסתבר שהבּוּרים היו רואים את עצמם בני־בית בכל מקום באפריקה הדרומית. בשעה שרייץ־האב היה נשיא, עשה הוא עצמו הסכם עם קרוּגר, אשר בו חייב את הקהיליה לעזור לטראנסוואל במקרה שתפרוץ מלחמה.

דניס רייץ ואחיו, הקשיש ממנו בשנים אחדות, גדלו בבּלוּמפוֹנטיין, היא עיר־הבירה של הקהיליה. כל גדולי העסקנים באפריקה הדרומית, גם בּוּרים גם אנגלים, היו מבאי ביתו של אביהם, אפילו ססיל רוֹדס, שהאנגלים מכנים אותו “הבנאי של אפריקה הדרומית”, ואשר על שמו נקראה ארץ רודסיה. אבל, סבור אני כי האישיוּת המענינת מכולם היה קרוּגר, אם כי הצעירים אולי לא הרגישו אז בכך. טיפּוּס פאטריארכאלי אמתי, איש של מעלות גדולות ושל חסרונות עצומים הנעוצים בפאטריארכאליוּת. אין ספק, כי אלמלא עקשנותו לא היו הדברים מגיעים למלחמה עם אנגליה. הוא מיאן ליתן זכויות מדיניות לאותם האנגלים (“אוֹיטלנדרס” היו מכנים אותם, כלומר “בני חוץ־לארץ”) שגילו ופיתחו את מכרות הזהב בטראנסוואל, שבנו את יוהאניסבורג (במשך שלוש שנים נהפכה יוהאניסבורג מכפר לעיר בת מאה אלף תושבים), שמסיהם העשירו במידה מופלגת את אוצר המדינה, שהיו באותה שעה מחצית האוכלוסים הלבנים של טראנסוואל ולהם היו שייכות מחצית כל הקרקעות ותשע עשיריות מכל הבתים. יש אומרים, כי התנגדותו של קרוּגר היתה מבוססת על כך, שהוא בכלל התנגד לפיתוחם של מכרות־הזהב, כי חשש שמא יערער הדבר את מנהגיו ה"פאטריארכאליים" של עם הבּוּרים; אולם, מסים ממכרות־הזהב היה גובה ומסים אלה היו מהווים שליש מכל הכנסות־המדינה. בכלל, היה אדם “חצוב מצוק־סלע אחד”. עקרונותיו והרגליו היו קבועים ללא שנוי. מספרים עליו (אם כי רייץ אינו יודע זאת), כי פעם הוזמן לחנוכת בית־הכנסת היהודי ביוהאניסבורג: נכנס אל בית־הכנסת הסיר את כובעו מעל ראשו והכריז: “בשם האב הבן והרוח הקדושה פותח אני את בית־הכנסת וקורא לברכת אלוהים על כל ילדיו – הממלאים את חובתם האזרחית לטראנסוואל”. – אבל, רייץ מספר מעשה באשתו של קרוּגר, ומעשה זה נושם פאטריארכאליות גדולה עוד יותר. פעם הוא בא אצלה יחד עם אחיו. והם מצאו את הגברת בשעת עבודתה: היא עמדה בין שני דליי חלב והשגיחה על המשרת הכושי שחלב את הבהמות – ואת החלב היא היתה מוכרת לשכניה. ובדברה עם שני הצעירים אודות האנדרטה של בעלה, שאמרו אז להקים בפּרֶטוֹריה, העירה בכל הרצינות, כי חבל שהפּסל לא עשה נקב בכובע־הצילינדר שלו, כדי שיוכלו הצפרים לשתות מתוכו את מי הגשמים.

ג    🔗

לספר את תוכן ספרו של רייץ אי־אפשר, מקווה אני, כי פעם יתורגם גם לעברית, גם לאידיש. בשעות מנוחתי המעטות חוטא אני לעתים קרובות וקורא ספרי הרפתקאות – אבל, בשום רומן אמריקני מסוג זה לא יימצא לכם עושר כה רב של תעוּזות, של מעשי גבורה צנועים, של רוח צחה מהרים וממדבר, כמו כאן. ועם זה מספר רייץ בעשרים שורות עובדות על סכנת־נפשות ועל גבורה ועל עוז־רוח, שכותב־רומנים היה עושה מהן פרקים ארוכים. זכרונו של המחבר רענן: את כתב־היד לספר כתב כעבור שלוש שנים מאז המלחמה, בהיותו מתגולל בגלות אי־שם באי מאדאגסקאר, כי רייץ האב ושני בניו סרבו במשך זמן רב להכנע לשלטון הבריטי ואחרי חתימת השלום עזבו את מולדתם.

אבל, אפשר לספר קצת על האוירה שהיתה קיימת בצבא הבּוּרי. היא מערערת את כל מושגינו על חיי־צבא. משמעת במובן המקובל איננה בנמצא. שני הצעירים מטיילים להם מ"קוֹמאנדוֹ" (מפקדה) אחת לאחרת, היום חייל־פרשים, מחר חייל־תותחים, מחרתים מרגלים, ורק רבונו של עולם יודע מי התיר להם או מי ציווה להם זאת. לא בלבד החיילים טירונים בתפקידם (זה איננו מפליא כל כך, כי לירות ידע כל איש כבר מילדותו), אלא גם לקצינים הם נהפכים בין לילה. בשנת 1914 היו מספרים על יהודי בן־שבעים אי־שם בגליציה, שהיה רץ ברחוב וצועק: “הושיעו! הצילו! מגייסים!” שואלו אחד: “סבא רחימאי, מה לך כי נבהלת כל כך – הרי אין לוקחים אלא את הצעירים”. אבל הוא עונה: “מה זאת אומרת רק את הצעירים? ובגניראלים אין צורך?” – כאן, בספרו של רייץ, נשמעים הדברים לא כל כך מגוחכים. בפרקים הראשונים משרת המחבר תחת פיקוּדו של גינראל “מארוֹלא” – מארוֹלא זה בעצם מין עץ־חרובים; שמו של הגינראל היה אחר לגמרי, אבל כך היו מכנים אותו בגדודו וכך הוא מופיע בספר. ואחיו, שהיה מאיוֹר, גם הוא נודע בחניכת־לצון “סווארט־לאוואי”, כלומר: “הרעשן השחור”. אבל, לאחר עשרה פרקים מוצאים אנו את שני מפקדי־הצבא הנכבדים כחיילים פשוטים: נתברר כי הגינראל לא יצלח כמנהיג והחיילים תבעו שיסתלק מן ה"דרגה" שלו. וכך עשה והוסיף לשרת בתור חייל פשוט. וכמותו עשה, ודאי מתוך אהדת־אחים, אף “הרעשן השחור”. – ואולי דווקא זו היא המשמעת הגדולה יותר?

אבל גניראלים אחרים עלו יפה, אם כי גם הם היו טירונים במלאכתם. פוגשים אנו בספר את קריסטיאן דה־וֶט, את ז’וּבּר, את דה־לא־ריי, את פּיֶט קרוניֶה, את לוּאיס בּוֹתא, – כולם טירוני־גניראלים שזכו בנצחונות על הלורד רוֹבּרטסון ועל קיצ’נר. אינני יודע, אם הרבה אומרים השמות הללו לקורא היהודי: הנוער איננו זוכרם ובני־דורי היו אז ברובם המכריע “בעד אנגליה”. אבל, אצלנו, באודיסה, היינו כולנו “בעד הבּוּרים” והיינו חולמים על בריחה מן הגימנסיה, או מן האוניברסיטה, אל ה"קומאנדו" של הבּוּרים. דה־וט, קרוֹניה, בּוֹתא – בשבילי יש בצלילים האלה עד היום מין קסם מגרה; זכרון ימי־נעורים, כשהיו שתי מלחמות נודעות־בעולם, אשר מהן למדנו כי כדאי ללחום בעבור הצדק, אפילו חלש אתה ויריבך ענק: המלחמה האחת היא – פרשת דרייפוּס, האחרת היא – מלחמת הבּוּרים.

ד    🔗

אבל, שם אחד מן השמות שמזכירם רייץ ידוע גם לקוראי: סמאטס. בכל הספר המופלא הזה, זה החלק המופלא ביותר. זה היה כבר בחדשים האחרונים של המלחמה. כבר זמן רב כבשו האנגלים גם את הקהיליה וגם את טראנסוואל והכריזו בחגיגיות על סיפוחן לממלכה הבריטית. כבר זמן רב לקחו בשבי יותר ממחצית צבאם של הבּוּרים ושלחו את השבויים לאי הילנה הקדושה ולשאר איים רחוקים. קיצ’נר הקים “מחנות־ריכוז” גדולים וכינס אל המחנות הללו רבבות נשים וילדים, כדי לכפות על הבּוּרים, בדרך זו, שיבקשו שלום. אבל, כדי 25.000 בּוּרים מאנו עדיין להכּנע ל"מנצח". הם נתפזרו בקבוצות קטנטנות לכל ארכה ורחבה של הארץ הענקית, הם אורבים על כל הר (“קוֹפּיֶה” – כפה קטנה – קוראים שם לגבעות הקטנות) ויורים בשכירי הוד מלכותה והורסים את פסי מסילות־הברזל וגונבים תותחים וקרונות טעונים צידה והארץ ה"כבושה" רחוקה עדיין מלהיות “כבושה”. ואז מקבץ יאן סמאטס, עורך־דין לפי מקצועו (בשעת פרוץ המלחמה היה מיניסטר המשפטים בטראנסוואל), כשלוש מאות מתנדבים בשביל תכלית פשוטה, דבר של מה־בכך: לפלוש אל המושבה האנגלית הותיקה, אל עיר־הכּף.

המושבה “עיר־הכּף” גדלה כגודל גרמניה, ואף גדולה ממנה. האוכלוסים בה היו רובם אנגלים, אבל היה בה גם מיעוט ניכר של בּוּרים, פזורים וזרויים בחוות אין־מספר, כל חווה רחוקה משכנתה עד כי תכופות התגשם כאן חלומם של הבּוּרים הזקנים – “שלא יהיו רואים את עשן בית־שכנם”. סמאטס רוצה להסית את הבּוּרים של עיר־הכּף (והם, כמובן, אזרחים בריטיים) ולעוררם למרד: להעתיק את המלחמה מארץ הבּוּרים לשטח הבריטי. לשם כך הוא מקבץ לו “צבא” של שלוש מאות נפש, ביניהם גם רייץ הצעיר. אחר נוספים עוד “קומאנדו” אחדות, אולם ליותר משש מאות איש לא הגיע “צבאו” מעולם. אבל צבאו של סמאטס מביא במצור את כל המחנה של עיר־הכּף. קיצ’נר אנוס להוציא את גדודיו מטראנסוואל ומקהילית־אוראניה. הבּוּרים של עיר־הכּף מורדים במקומות שונים. מפיצים אותם במקום אחד, פורצת מרידה במרחק מאתים מיל ממנו. בפּרטוֹריה, עיר־הבירה של טראנסוואל, וכן בבּלומּפונטיין, עיר־הבירה של הקהיליה, יושבים להם ישיבת־מושלים נציבים בריטיים, אבל מלחמת־הבּוּרים נמשכת. וזה עושה עורך־דין עם כמה מאות צעירים. וזה נמשך כמעט שנה. ועד לסוף אי־אפשר לתפשם – עד אשר מנהיגי־הבּוּרים, שאינם יכולים עוד להבליג על צער נשותיהם וילדיהם במחנות־הריכוז, מכנסים את הצעירים לאספה בכפר “התאחדות” (“פֶריניכן” נקרא הוא בלשונם) ומחליטים לעשות שלום…

רעה היא מלחמה, רעה ומאוסה, אבל האנשים במלחמה יפים לעתים יותר מאשר בחיי יומיום.