(1931)

ע"פ הנוסח ב"זאמעלבוך פאר בית"רישער יוגענד", ווארשה, 1933

א    🔗

ארתור שיק, יליד לודז היושב כבר שנים רבות בפאריס, קבל מאת ממשלת פולין אות־כבוד חשוב – את צלב הזהב בעבור שרותים. האדון שיק הוא צייר־מיניאטוּרוֹת, מצייר הוא בעט ובדיואות צבעוניות תמונות קטנטנות לשם “אילוּמינציה” של ספרים וכתבי־יד. לפני זמן קצר הציג בז’נבה את ציוריו ל"אמנה" של חבר הלאומים – לאותו הסכם־יסוד של חבר־הלאומים המכוּנה באנגלית במלה הבּיבּלית “קוֹוֶנאנט”, היא תרגומה של המלה העברית “ברית”. עבודות אחרות של שיק הם ציורים לספר תולדותיו של ג’ורג' וושינגטון, משחררה של אמריקה הצפונית, ולתולדותיו של סימוֹן בּוֹליוואר, ששחרר, כשלושים שנה לאחר מכן, את אמריקה הדרומית. ועוד אחת מעבודותיו היא “כתב־הזכויות דקאליש”, אשר בו ערב בּוֹלסלאב החסיד, דוכס פולין רבתי בראשית המאה הי"ד, לזכויות היהודים שנתישבו בארצו, וקאזימיר הגדול אישר אחר־כך את כתב־הזכויות בשביל פולין כולה. שיק העתיק בעצם ידו את גופו של כתב־הזכויות בלאטינית (זה הנוסח המקורי), בצרפתית, בפולנית, בעברית, באידיש, בגרמנית, באיטלקית ובספרדית, ובכל עמוד ועמוד שילב לתוך הכתוב תמונות צבעוניות קטנות וגדולות, המתארות את חיי היהודים בפולין בימים ההם, וגם תמונות מיוחדות מימים מאוחרים יותר, המזכירות את הקשר האמיץ בין יהודי פולין ובין התפתחות חרותה של פולין. “כתב־הזכויות דקאליש” מעשה ידיו של ארתור שיק הוצא לאור בצורת ספר גדול וידוע היטב גם בחוגי חובבי אמנות, גם בחוגים רחבים של פולנים, ואשתקד גם הוצג לראווה בפאריס. גברת אחת, המוּכּרת כמומחית חשוּבה בענינים כאלה ובכלל כמומחית בביקורת־אמנות, הגב' ל. פלורנטין, כתבה אז בכתב־עת בז’נבה: “מן מאה הט”ו לא היה לנו בשדה ה"אילוּמינציה" דבר אשר יוכל להשתוות מבחינת האמנוּת והחשיבוּת ל"אמנת חבר־הלאומים^" ול"כתב־הזכויות דקאליש^" מעשי ידי שיק". “אילוּמינציה” – זה המונח הטכני בשביל סוג זה של ציורי־ספרים – בעט ובדיואות של זהב וכסף וצבעים שונים, כשהתמונות הזעירות נתונות בתוך גופו של הכתוב בכתבי־היד; וכתב־היד צריך להיות דווקא מסוג כתבי־הקודש, חיבוּר בעל תוכן דתי – אבל, דתו יכולה להיות כל מה שתרצו, דתו של אלוהים או דת־החרות, או הדת של אחוות־העמים.

לא אמן קטן הוא האיש אשר צייר את העיטורים הקטנטנים ל"כתב־זכויות דקאליש". ראשית, יודע הוא לצייר, יודע הוא למסור כל תנועה בדיוק כפי מראיה במציאות; אפילו בשעה שהוא שואף במקצת לסיגנוּן ארכאיסטי, כדי להזכיר דרך רמז את סגנוֹנם של אנשי־המנזרים בימי־הבינים, שהיו עוסקים משך חיי־אדם ב"אילוּמינציה" של סידור־תפילות אחד ותנועות בני־האדם בציוריהם נראות כפשוטות־יתר, יותר מדי אטיות, כבדות, יותר מדי מלאות הוד – אפילו אז ניכּר, שאין זה רמז מדעת לזמנים נושנים, כי מתחת לאטיות שבכוונה־תחילה כמוּסה חיוּתו של שיק עצמו, אשר עוד מעט ותפרוץ בתנועות חפשיות, רחבות, לעתים אף מלאות פּראות ואַלמוּת. שנית, נפלאים הם הצבעים. כאן אין האמן מבקש לחקות במאומה את המציאות, כי חיי־המציאות אפורים לעתים קרובות ומאובקים יותר מדי: כמו אשת־בית טובה, הנוטלת בידה סמרטוט ומוחה את האבק מן השולחן ומן המנורה ומקערת־הכסף, והכל מבהיק כחדש – כך מתאר גם שיק את חיי היומיום של המסחר, של עבודת־האדמה או של שדות־הקרב במאוֹת הדיוֹאוֹת שבעטו הדק, וכל גון וגון הוא אבּסוֹלוּטי; העינים תכאבנה משלל־צבעים זה, אילולי הוקסמו ממראהו. שלישית, נצטרפו אצל שיק כוח־דמיון וחריצות. “חריצות” זאת אומרת, שלא לפחוד מפני שום עבודה, לישב שבוע תמים, ויותר, כפוף על גבי ציור אחד שכל רחבו אינו אלא כשלוש אצבעות, ואולי פחות, ולהכניס לתוכו את כל הפכים הקטנים ביותר אשר יימצאו בסדנת בעל־מלאכה או בחנות של סוחר; וכוח־דמיון אינו אומר כלל להמציא מאורעות דמיוניים ורחוקים מן הממש – כוח־דמיון פרושו: לתאר לעצמו בדיוק את כל פרטי המלבושים, הרהיטים, כלי־האומנות וכלי־הבית, הצריכים, או היכולים, להמצא בחנות או בסדנה או בשדה־קרב. נסו־נא לערוך “כתב־משמוש” של אחד הציורים הקטנטנים הללו ב"כתב־הזכויות דקאליש": שני דפי נייר לא יספיקו לכם לכך.

עצומה היא פעולה זו, פעולתם של כוח־דמיון שכזה ושל חריצות שכזו. מכניסים הם את האדם אל תוך תוכו של הענין, כופים אותו להרגיש כי “כתב־הזכויות דקאליש” כלל אינו סתם חוק שנכתב בלאטינית, אלא דבר שבזמן מן הזמנים השתקף במישרין בחיים, שהגן ואיים, שסייע לנשום ביתר חופש, שנתן את היכולת להשתכר לפת־ערבית ולצאת אל הרחוב ללא פחד. בעלעלי ב"כתב־הזכויות" של שיק הבינותי מפני מה מכנים מלאכה זו “אילוּמינציה”¹. אפשר לדמות זאת לבית, שכל חדריו עודם שרויים בחשכה: עובר אדם על פניו, רואה את הבית, אולי מסתכל בקירותיו ובחלונותיו ושם את לבו, אולי, לאדריכלות של הבנין, אם טובה היא ואם לאו; אבל, סוף כל סוף, אין זה ענינוֹ והוא כבר מוכן ללכת לדרכו. פתאום נדלקת בכל חלון מנורה, ואז רואה האדם, כי כאן יושב יהודי והולכת שמלה, שם נערה כותבת מכתב, בדיוטה השלישית אשה משעשעת ילד, בדיוטה הרביעית בוכה אשה, אולי מפני שאין לה עוד ילד – ואדם נעשה כבן־בית, כאילו טיפס ועלה בעד החלונות אל החדרים פנימה. הבית “הוּאר” מבפנים. תכנו השופע־חיים של “כתב־הזכויות דקאליש” עומד לנגד עיניך.

ב    🔗

לפי דעת ההיסטוריון הידוע הפרופסור מאיר בּאלאבּן, נערך “כתב־הזכויות דקאליש” על פי תקדימים מארצות־המערב, למשל, על פי כתב־זכויות דומה שנתן ליהודים “שלו” הקיסר פרידריך השני כבר בשנת 1244. מכירים אנו בהיסטוריה שלנו גם דוגמאות אחרות של “חסות” ושל “זכויות מיוחדות”, שהעניקו נסיכים ומלכים שונים ליהודים בארצותיהם. אבל, יש לי הרושם (אין זה אלא רושם בלבד, יתכן שטעות בידי, שהרי אינני פולני ורק מרחוק הסתכלתי), כי בשום ארץ אחרת לא היו לכתבי־זכויות תוצאות כאותן שבפולין. הרי כל אחד מאתנו מכיר במקצת את תולדות הקהילות של וינה, של רומא, של יהודי אוויניון (בדרומה של צרפת) או באמשטרדם; אך נראים הדברים, כי במדינות האחרות הללו מעולם לא היו היהודים במאות הקודמות משולבים בחייה הלאומיים של הארץ במידה כה עמוקה כמו בפולין הישנה. כוונתי לא להתבוללוּת: היהודי המתבולל היה תמיד נכרי בכל מקום וכן גם בפולין. כוונתי לגטו, ליהודים בעלי פאות ובלבושים מיוחדים ומנהגים נפרדים מובהקים – אולי רק בפראג עוד היה הגטו חלק כל כך אינטימי, “בן־ביתי”, של האווירה הארצית, כפי שמורגש בנוגע לעברה של פולין. יתכן, כי זה אצלי רק רושם שבא מתוך ספרוּת; אבל, גם בספרוּת הרי לא יתכן כי זה מקרה בעלמא, שלא הולאנד ולא ספרד הישנה אין להם שום ינקל מתוך “פאן תדאוּש”, שום “מאיר יוֹזפוביץ” ושום ישראל לוּבּורטובר. הסופרים הרוסיים, למשל, אף שמצד אחד היו רובם חובבי־אדם גדולים ומצד אחר היו היהודים ברוסיה לא בלבד גורם חשוב, אלא גם בעיה כואבת – בכל זאת, או ששכחו לגמרי על קיומנו, או שכתבו על אודותינו כמו על אודות פּאפּואַסים והינדים אדומי־עור – כן, למשל, טוּרגניב וצ’כוֹב – לא רק בלי אהדה, אלא גם בלי הבנה, בלי חוש־המציאות: כמו על מין חפץ שאין לו שייכוּת ל"נוף" הרוסי. בפולין, אם אינני טועה, היה הגטו תמיד “שייך” אל ה"נוף", תמיד היה נחשב – גם בעיני היהודים, גם בעיני הנוצרים – לאחד החפצים המקומיים, ה"בן־ביתיים", לחלק מאותה חטיבה אינטימית ששמה היה פולין. עם זה, אין כלל ברצוני לומר כי “בן־ביתי” פרושו אהוב או מקובל. אפשר גם לשנוא דבר המצוי בביתי; אפשר לגדף אותו ולהכותו, ההבדל אינו אלא פסיכולוגי: אי אפשר להוכיח הבדל זה ולא לתארו, אבל הוא מורגש – כמובן, אם אין כאן טעות בידי.

לכאורה נשמע הדבר כמעט כצחוק מר, כשמדברים על כך דווקא בשעה זו; אבל, אני הרגשתי ב"בן־ביתיות" זו רק לפני זמן לא רב, רק אשתקד. בבית־הנתיבות של מסילת־ברזל בגאליציה ראיתי צעירים יהודים רוקדים “הורה”. ריקוד פראי הוא “הורה”, רועש בקולי־קולות, וכדי לרקוד “הורה” יש צורך בהרבה מקום; בבית־הנתיבות, שם נחפזים אנה ואנה עשרות נוסעים, סבלים ופקידים, “הורה” הוא ממש מכשול לכל הציבור. זוכר אני את הרגשתי, בשעה שהסתכלתי בהם מחלון־הרכבת: הרגשתי עצמי “לא־נוח”, אולי היה בלבי קצת פחד, מה יאמר הפקיד, ובחשאי אמרתי אל נפשי: “אני לא הייתי מעיז”. הפקיד לא אמר כלום, הסבלים והנוסעים הלכו בדרכי עקיפין. המראה היה כמעט כמו דבר רגיל. אך מענין ביותר היה לא יחסם של הלא־יהודים, אלא יחסם של הצעירים עצמם. כל ספקותי אף לא עלו, כפי הנראה, על דעתם: unbefangen אומרים בגרמנית על הלך־רוח זה, כשאין אדם דואג מאומה, כיצד מסתכלים בו הבריות מן הצד, ואפילו איננו חושב על כך שיכול אדם לדאוג. אבל, טובה עוד יותר המלה באידיש: היימיש (בן־ביתי).

אם מילא בכך תפקיד “כתב־הזכויות דקאליש” או אם מעצמו נתהווה יחס כזה בין הארץ ובין יהודיה ובלי קשר למחוקק – אין זה חשוב. הרבה יותר חשובה המלה הנכאה באידיש של אודיסה, המשמשת כותרת למאמר זה: געווען־געוועזען (היה היה)… בשורות שחורות מגיעות מוארשה ומוילנה; וכמו בשעה שמגיעות הבשורות האחרות, השחורות עוד מהן, הבאות לעתים כה קרובות מארץ־ישראל ועל יחסם של האנגלים אשר שם, כן נשאל את עצמנו: מה פרושו של כל זה, מהי הנבואה הטמונה בכך – כלום פרושו של דבר, שאמנם אין האדם אלא חית־פרא, כי כתבי־זכויות ומאנדטים ודברות־כבוד ודורות של חיי־שיתוף כמו בין בני־בית אינם אלא פיסות נייר מלוכלך ושלג של אשתקד? גם כאן אי־אפשר להוכיח מאומה, אפשר רק להרגיש ולהאמין, או לא להאמין; ובשעה קשה חייב כל אדם לגלות את הרגשתו ואת אמונתו. ואף שזר אני, אחזור לפניכם בשעה קשה זו על האני־מאמין שלי. הוא מורכב משני פסוקים. ראשית – הבגידה הנוראה ביותר בשלום הוא “חוק־וסדר”, הגרוי האיום ביותר לרציחות הוא חוסר־מגן; יאריכו ימים מי שלא יהיו חסרי־מגן – הם הם המצילים האמתיים של השלום והשלום יבוא רק בעזרת שיטותיהם. אבל, שנית – האדם אדם הוא אף על פי שחטא, גרעינו אנושי הוא, דברתו היא דברה, מסורת השכנוּת הבן־ביתית עמוקה בדמו ובעצמותיו יותר מן הטרוף השיכור של השנאה. ובשעה שצריכים ללחום, בשעה שצריכים אף להכות למען לא להיות מוּכּים, הרי טעמה ותכליתה של המלחמה אינם בהשמדה: כמו אותה בעלת־בית רק מוחים בכך את האבק ואת הלכלוך המכסים את טבעם האמתי של האומות – אחת היא, אם אנגלים ואם פולנים, – אבל טבען האמתי היא “עוד לא אבדה” ועוד העולם יקיים את דברתו ופולין עוד תהיה ארץ של שלום.