(1931)

פורסם ב"היינט", ווארשה, 20 בנובמבר 1931

א    🔗

אחרי הקונגרס האחרון פרסם מר ח. נ. ביאליק שיר, בו הוא מדבר בכעס רב על אחת מסיעות הקונגרס. הוא לא פירש בשם הסיעה שאינה מוצאת חן בעיניו ולכן אין יכולת להוכיח הוכחה משפטית כי התכוון בכך לרוויזיוניסטים. אבל, מקווה אני, כי באמת התכוון למפלגה זו, אשר גם לי הכבוד להיות שייך אליה, ברחמי אלוהים וברוב חסדיו, שאינני ראוי להם. היות ומכיר אני את הלכי־רוחו של מר ביאליק כיום, אין לי ספק כי התכוון אלינו. ומכיוון שיש לי דעה מוצקה על הערך האידיאולוגי והמדיני של השקפתו הלאומית, לכן מקווה אני בכל לבי, שהקללות (השיר מכיל אוצר שלם של גידופים עבריים מלוקטים בשקדנות ממקורות שונים) מתיחסות דווקא אלינו. כשאנשים בעלי השקפה כמותו מסבירים לאדם שאין להם עמו שום דבר משותף, שביניהם ובינו פעורה תהום – הרי זה כבוד הראוי להוקרה. כבוד הוא זה, ולבי ידאב באמת אם אצטרך לוותּר עליו לטובת מישהו. מספרים שאפילו ב"הארץ" נאמר, כי השיר גס מדי ואחרי זה הכחיש מר ביאליק, באיזה מקום אחר, כי היתה לו כוונה אנטי־רוויזיוניסטית. אבל מקווה אני, כי ידיעה זו אינה נכונה וכי לא יהיה בידי ביאליק לשלול מאתנו את תעודת־הכבוד הזאת.

ישנו לעם־ישראל מלומד גדול בהנדסה ובפיסיקה ולעתים מצטער אני שלא היתה לי הזדמנות (וכמובן – גם הידיעות הדרושות) לתרגם את חבוריו המדעיים לעברית. אילו זכיתי לתרגמם, אילו הוכחתי בכך את הכבוד שאני רוחש לו בתור מתמטיקאי, כי עתה ניתן לי החופש המלא לומר, שאני חושבו לפטפטן קל־דעת בשעה שהוא מדבר על ציוֹנוּת ועל קוֹמוּניסם. מכיוון שאת חבּוּריו לא תרגמתי, מרגיש אני את ידי קשורות במקצת בנוגע אליו. איני חפץ שיאמרו, כי אין לי דרך־ארץ בפני תלמיד־חכם; כי הציבור עיוור הוא ורגיל לשכוח, כי אדם תלמיד־חכם במקצוע אחד יכול להיות “תלמיד” מסוג אחר לגמרי, ומסוג הפוך, במקצועות אחרים. מוֹמזֶן היה חכם גדול בשעה שכתב את תולדותיה של קיסרות רומא הקדומה, אבל כשכתב על התנועה הלאומית הצ’כית, כי יש לשבור את ראשיהם של הצ’כים על שאינם רוצים לדבר גרמנית, הרי דיבר לא כחכם אלא כטיפש. אם תרצו, זו ראיה לנכוֹנוּתה של תורת היחסות. הכל יחסי בעולם. גריבּאלדי היה פטריוט דגול, אבל הרומנים שכתב גרועים הם. גאנדי הריהו דמוּת יפה בשביל הודו, אבל על הציוֹנוּת שמענו מפיו עד עתה רק שטויות שבקלות־דעת, שאפילו ילד יתבייש לחתום עליהן. הגיע הזמן להתרגל סוף סוף לרעיון, שאם אדם אומר על הרב, כי צרפתית הוא מדבר כמו בעל־עגלה מווהלין, אין זאת אומרת שאותו אדם מחוסר דרך־ארץ בפני ידיעותיו של הרב בעברית.

בנוגע למר ביאליק איני צריך, ברוך השם, להרגיש מועקה. איני חושש שמא אעורר חשד כי שכחתי את “בעיר ההרגה” ואת “מתי מדבר” (אני שכחתי אותם? הוא שכחם!), ויכולני לומר בלב שקט, כי בשטח המחשבה הפוליטית מר ביאליק הוא, אמנם, דמות מזיקה, אבל חסרת־ערך. עד־כדי־כך חסרת־ערך, שאילו הביע את מחמאותיו שהזכרנו לעיל בצורה פרוזאית, כפי שעושה כל פובליציסט או נואם, כי עתה לא כדאי היה אף לטרוח ולענות על כך. ואם בכל זאת עונה אני לו, הרי רק מחמת שמר ביאליק מתפלמס בצורת שיר, כלומר – מנצל למטרות פולמוסיות ופוליטיות את המוניטין שיצאו לו בתור משורר (ושאחרים עזרו להוציאם לו, כי כתר זה יאה לו באמת). מחשבותיו הפוליטיות, שבפני עצמן אינן ראויות לשום תשומת־לב מיוחדת, מקבלות ערך שאינו הולם אותן כלל רק מחמת אי־הבנה זו: הבריות שוכחים כי מדבר אליהם כאן אדם רגיל, מן השוּרה, והם מטים את אזנם לשמוע את קולו של המשורר לשעבר. והרי זו טעות. אפילו יביע אותו מתמטיקאי את דעותיו על הציונות ועל הבולשביסם בצורת נוסחאות אלגבראיות, הרי תכנן ישאר ילדותי. וכן גם חרוזים בעברית אין בכוחם להגדיל את ערכו של הלך־מחשבות אשר נולד בגטו וסופו גם למות עם הגטו. אך כיוון שדבריו הבנאליים של מר ביאליק איש־הפולמוס מגיעים אלינו כיום דרך הרמקול של ביאליק המשורר, משתמש אני בהזדמנות זו כדי להביע לו את תודתי: נכון הדבר. תהום פעורה בין עולם המחשבות שלך ושלנו ואם אין אנו מוצאים חן בעיניך, הרי זה לכבודנו.

ב    🔗

ולא הייתי נזקק לענין אף בשטח המצומצם הזה, אלמלא היה כאן משהו אחר. “משהו” זה מעיק, בודאי, לא רק על מצפוני, מעיק הוא, בודאי, גם על מצפונו של כל מי שעזר פעם לפרסומו של ביאליק, המשורר לשעבר – מתרגמי יצירותיו לשפות שונות; המבקרים שמשכו אליו את תשומת־לבו של העולם; הנואמים שנשאו עליו את דברם; מורים שסיפרו עליו לילדים ויעצו לילדים ללמוד את “שירי הזעם” שלו כמעט כמו תפילה.

עשינו זאת כולנו, יען כי תוכן שיריו של ביאליק היה – מרד. ב"המתמיד" הטיף למרד נגד שיטת החינוך הגטואי, שהחניק את הנוער בפינת בית־המדרש ולא הניחוֹ לנשום אוויר צח של שדה ויער. ב"זוהר" הטיף למרד הנפש הצעירה, שהתפרצה מן הגטו החמרי והבקיעה לה דרך למרחב, ליער, לשדה, לנהר. ב"ואם ישאלך מלאך", ב"צפורת", ב"הכניסיני", ב"מגילת־האש" הטיף למרד נגד היובש בנפשו של הגטו, נגד שעבודו של גוף האדם, נגד החרם שהטיל הגטו על היופי ועל תאוה. ב"מתי־מדבר" קרא למרוד בשמים עצמם, שר שיר הלל לכוח הגופני ולעזוז החרב הלוחמת לחרוּת, אפילו על אפו של הקדוש־ברוך־הוא. ב"עיר ההרגה" חרף את הפחדנות הגופנית ושוב קרא לנופף באגרוף לא רק כלפי האויב האנושי, אלא גם כלפי הקדוש־ברוך־הוא, שהניח כי יתקיים גיהנום כזה. בשירים אחרים הכריז, כי שקר היא כל ישועת העולם, אם אין עמה גם ישועה ליהודים; וכי רשאים אנו למנוע את שחרוּרו של העולם כולו, אם לא יאבו ליתן לנו, ליהודים, את שחרוּרנוּ. כך היתה כל שרשרת שיריו: מרד על כל צעד ושעל. והרבה מתרגמים, עשרות מבקרים, מאות פובליציסטים, אלפי מורים, רבבות צעירים סתם האמינו בכנוּתן של מנגינות אלו והעשירו בהן את נשמתה של היהדות החדשה.

אך זה כמה שנים משמיע מר ביאליק הטפה שיטתית נגד כל מנגינותיו הקודמות. לועג הוא לכל דבר שיש בו רוח מרד והעזה. מגן הוא על שיטת הויתורים, על הרכנת־ראש, על ה"הס". הנוער בתל־אביב שומע לעתים קרובות את דרשותיו במועדון “עונג שבת” ואומר עליהן, כי זו בפשטות – זחלנוּת. אין איש יכול לאסור עליו זאת. אבל, הדבר יוצר מצב מוסרי קשה בתחום הספרות העברית החדשה והאומללה. הרי שירה – מן ההכרח שתצמח מתוך כוונה כנה ורצינית. וצלצולה נשמע כמזויף, אם מלמדים את הילדים שירי מרד וסער מאת המשורר שרק אתמול הבטיח את שומעיו, כי מרד וסער אינם אלא – “צעקנוּת”. בשירו כתוב שחור על גבי לבן “הננו ועלינו”, נעפיל לעלות בהר אף אם אלוהים בעצמו אסר זאת עלינו – והנה כאן שומעים אותו קול אומר, כי האנשים התובעים מקונגרס ציוני שיכריז כי אנו רוצים במדינה עברית – “טמאי נפש” הם. אם כן, הרי כל הענין נהפך לשקר.

אין אני מתיחס לדבר, חס־ושלום, יחס טראגי. אדרבא, מתיחס אני לכך יחס קוֹמי. שהרי צחוק הוא, אם המרסליזה נהפכת לשיר־ערש ליישן בו תינוקות. אנו, המבוגרים, יכולים לשאת זאת בשקט גמור. אך הדבר אינו כל כך פשוט מבחינת חינוכו של הנוער, בין בבית־הספר ובין בחיים. אין זה בריא. מסוכן הדבר לנשמות צעירות, אם מראים להן באופן כל כך בהיר ובולט, שדיבורים נלהבים אינם מחייבים למאומה ואפשר לשיר בנוסח אחד ולחשוב דווקא להיפך. לפנים היו מאשימים אותנו, את היהודים, כי שבועה בבית־דין אינה חשובה בשבילנו שבועה – כי נשבעים אנו רק מן השפה ולחוץ ובלבנו אומרים אנו באותו רגע: דווקא להיפך. והרי שירה אף היא מין שבועה שכזו. על כל פנים, כך יש להסביר זאת לנוער. ומה לעשות, כשהנוער רואה לפניו דוגמה שכזאת, דוגמה הנראית בדיוק כאותה שבועה more judaico¹?

עצתי היא: לשכוח, לשכוח את הכל. גם את הנוסח האחרון, גם את הראשון: גם את זריחת־הגבורה, גם את השקיעה הגלותית. חבל, כמובן, למחוק מזכרוננו ומספרי־הלימוּד שלנו כמה שירים נלהבים. אבל, עוד יותר מר יהיה, אם יאשימנוּ הנוער שאנו מזינים את רוחו במאכלים “סינתטיים”.

לפני שנתיים הייתי בתל־אביב ופתחתי במקרה אצל מכרי את ספרו של אותו משורר. הספר היה שייך לבתו של מכרי, ילדה בת שלש־עשרה. ומעל אחד משירי־הגבורה המצוינים ביותר ראיתי כתוב בעפרון אדום: “לא אמת”. וזה הרבה יותר גרוע משכחה.

מוטב יהיה, אם נשכח.