(1933)

פורסם ב"פוסלדניא נובוסטי", פאריס, 10 בפברואר 1933

א    🔗

ביאליק, שבחודש ינואר מלאו 60 שנה להולדתו והיהודים בארצות שונות חגגו בלב אחד את יובלו, יש בקריירה האמנותית שלו כמה קווים מופלאים. אחד מהם: היותו מקובל על הכל. אין חולק על כך, שלפי כשרונו ולפי חשיבותו הוא הדמות הראשונה והראשית בספרות ישראל של זמננו. כותב הוא – והיה כותב תמיד – בלשון העברית, כמעט בה בלבד. אבל, גם ה"אידישיסטים", חסידי הלשון היהודית־גרמנית הרווחת בפי העם, מודים שאילו היתה ליהודים אקדמיה, כי עתה לביאליק הזכות לשבת בה בראש המסובים. הוא משורר בלבד, או כמעט בלבד, מעודו לא כתב רומן, לא סיפור גדול, ולא דראמה. כיום ישנם בספרות העברית מחברים מצוינים של רומנים ומחזות. אך, לכולם ברור ומובן מאליו, כי בכוֹר אמני הניב העברי הוא – ביאליק. הוא נהפך ל"קלאסיקן" כבר בחייו, כבר זמן רב לפני המלחמה. והרי זה, כמדומה, דבר נדיר לגבי סופרים, לא כל שכן לגבי משוררים.

והרי עוד קו, שאינו שכיח אצל סופרים ליריים: את שירתו של ביאליק אפשר “לספר”. הסבה לכך, שהיא, בעיקרה, שירת הגיונות. בעד הפאתוס הגדול, העולה לרגעים לרמה טראגית גבוהה, בעד שפעת התמונות, המסנוורת, לעתים כמעט בזבזנית, אפילו בעד הרכּוּת האינטימית בציורי הטבע, הילדות, האהבה – נמשך כמעט תמיד חוט־שני ברור (ואפילו איננו אמור במלים) של רעיון שליט אחד: האומה, קיומה החגר וקטע, נפשה הרצוצה, חרפתה וגאונה הממרה והקדוש. אולם, מסופקני, אם גם היסטוריון מחמיר ביותר של השירה העברית בעוד מאה שנה יטען נגד ביאליק כי יש בו ספרות פובליציסטית ויקצה לו מקום בין המשוררים ה"אזרחיים", שמחצית שירתם מלאכה: כשם שאי אפשר למנות בניהם את הוגו, את שֶלי ואף את נקראסוב. כי יש בספרות דרגת פאתוס סוציאלי, שאין עוד לכנותו בשם “פובליציסטיקה”.

אבל, במסיבות זמננו, המופלא ביותר אצל ביאליק – זו השפעתם העצומה של שיריו על הצבוריות היהודית במאה העשרים. כמעט כל מחנה הפעילים, לא בלבד בתנועה הציונית (גם בבלתי־מעמדית, גם בפועלית), אלא גם ב"בוּנד", גם בארגוני־הצבור שאינם מפלגתיים, כמו “אורט”, גם בתנועות הדתיות־חרדות, כמו “אגודת ישראל”, ולא כל שכן במערכות הסופרים והעתונאים – הם כולם, וכל סביביהם הרגישו בהשפעה זו. קוראים שמוצאם מסביבה אחרת, אשר בעשרות השנים האחרונות הורגלו לחשוב כי “אין איש קורא שירים”, יתקשו להאמין בכך – אבל זוהי עובדה. בשנים שקדמו למלחמה היה כל שיר חדש של ביאליק מאורע עממי בכל הגטו של אוקראינה, של פולין, של ליטא, גליציה וניו־יורק, ובמשך שבועות היו בני הנעורים מתרתחים על אודותיו בפגישות של חוגים, סביב השולחנות בבתי־תה, ב"בורסות" המפלגתיות. בהשקפת־עולמו של כל מי שיצא מסביבה זו, בגישתו למושגים ולתופעות ניכרת עד היום האסכולה של ביאליק; ולעתים אפשר להבחין גם בבת־קול של דבריו ממש, אפילו בשפה אחרת. כל כמה שהדבר מוזר, להשפעתו לא הפריעה גם העובדה, שאף בסביבה זו היו רבים שלא שלטו בשפה העברית. רבות מיצירותיו של ביאליק תורגמו גם לשפה הרוסית גם לגרמנית, אבל זה היה בא באחוּר ולא דרך צינור זה באה ההשפעה העיקרית: בו בערב, שעות אחדות לאחר התקבל כתב־העת, היו מאות מסַפּרים את דברי ביאליק לאלפים, בהתרגשות, בתנועת־אברים, בהשלימם את פגמוּת סיפורם בהתלהבות־מישרין מחושמלת. וכבר אמרתי למעלה, כי את ביאליק “אפשר לספר”.

ב    🔗

ננסה־נא איפוא ל"ספרו". במסילתו הפיוטית של ביאליק ניכרות בבהירות ארבע תקופות. על התקופה הראשונה, תקופת הבחרות, נסתפק במלים אחדות: הנעימה היסודית בה היא – חוסר־תקווה ושממון, רשמי דכאונה הראשון של נשמה, שזה עתה נעורה והציצה לתוך עולמו של הקב"ה, ובמקום עולמו של הקב"ה ראתה לפניה את הגטו הווהליני של שנות השמונים.

שורת־שירים שניה – אלה שירי ה"מרד". בתחילה זה מרד תמים עד מאד. קורא שאיננו בקיא בחיי־הסגפנות של הגטו הישן לא ימצא שום מרידה בשירי־מזמור אלה לשמש, לנוער ולאשה. אבל, באותו הווי מסורתי של פרישות חמורה, שמקרבו יצאו גם ביאליק, גם תשעים למאה מבני דורו ביהדות הרוסית, שם היו כל אלה בגדר איסור: גם הנאת־הטבע, ובמיוחד האֵרוֹטיות. הקו המציין תקופה זו של ביאליק הוא: “פולחן השמש”. זה דבר־מה לגמרי עכו"מי, עבודת־אלילים על טהרת החמריות: קרני־האורה נהפכות לו ליצורים חיים, והילד משחק עמהן ב"מחבואים" וב"תופשת".

לאטם מתבלטים והולכים גם סימני־מרד יותר “מסוכנים”, במיוחד – פולחן הכוח הגופני, ההלל לחרב ולשרירים. לנושאים אלה מוקדשת היפה בפואמות הגדולות של ביאליק – “מתי מדבר”. בה הוא שר על הגבורים שבחוּמש, שהמרו את פי האלוהים ויצאו למלחמה בעמלק, שכולם עד אחד נפלו חללים – ולצאצאיהם, שנתנוונו והיו ל"עם הספר", הם נשארו לקח ומוסר בלתי מובנים…

הפרעות בקישינוב (בשנת 1903) נתנו לביאליק הזדמנות להבליט הלך־רוח זה ביתר בהירות: הפואמה שהקדיש לטבח זה חדורה בוז הגובל בשנאה לאנשים המניחים כי ישחטום. יצירה זו היא המפורסמת בכל הפואמות של ביאליק. היא מלאה תפקיד עצום בתולדות התנועות היהודיות בזמננו, היא היתה היסוד לכל פעולת ההגנה העצמית, היא השפיעה גם על הציונות, גם על־ידי שהזרימה את המרץ היהודי להשתתפות במפעל המהפכני הכל־רוסי.

התקופה, או הסדרה, השלישית – היא האכזבה. אכזבת המשורר גם מעצמו ומאמיתות שליחותו, גם מערכו של אותו “מרד”, שהוא עצמו קרא לו לפני זמן מועט. “נפל דבר בינינו ואין יודע מה נפל, ואין רואה ואין מגיד, אם זרוח זרחה לנו השמש ואם שקעה – ואם שקעה לעולמים… למה נירא מות – ומלאכו רוכב על כתפנו, ובשפתינו מתגו; ובתרועות תחיה על שפתים, ובמצהלות משחקים, אלי קבר נדדה”. יש שירים שבהם ביאליק כאילו מבקש סליחה מבני דורו וממי שיבוא אחריהם על שהרים את קולו, שעודד, שקרא; רוצה הוא לשתוק, לברוח מבני האדם: “אל נוי אשוב ואל עמקיו ואכרות ברית עם שקמי יער. ואתם – אתם מסוס ורקב ומחר ישא כולכם הסער”.

ג    🔗

השלמה טבעית למשבר כזה היה השלב הרביעי: האחרון לפי שעה, בהתפתחות זו, הדומה באמת לקו־הקלע: אך לא קל למצוא לשלב זה שם ממצה. אולי יתאים לו במקצת השם: פולחן השתיקה. במשך 15 השנים האחרונות מופיעים שיריו של ביאליק לעתים רחוקות מאד. אחד השירים גם פותח במלים אלו: “יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש”. על ברכות ההמונים, שקבל ביובלו הקודם, במלאת לו 50 שנה, ענה ביאליק: “שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם… ולמה שתם על נָוי? מה חטאתי, מה כחי? לא משורר, לא נביא – חוטב עצים אנכי. חוטב עצים, איש קרדם, עושה מלאכתי לתומי. ורד היום”…

בהופעותיו האחרונות של ביאליק, בשיריו ובנאומיו, יש לעתים נעימות הנשמעות אפילו כמו הסתלקות גלויה מקריאותיו לפנים. בנסיונות ה"מרי" רואה הוא עכשיו רק כזב זול ונוצץ. באחת מהרצאותיו, שהרצה לפני הסופרים הצעירים בארץ־ישראל, השיא להם ביאליק עצות של מתינות וכבוש־היצר, שהכל פרשו אותן כך: השתדלו שלא להיות דומים לביאליק בימי צעירותו – אין צורך ב"דמעות" ואין צורך ב"מרד"…

תמוה הוא הדבר (ועד כמה שידוע לי, אין כדוגמתו בתולדות ספרויות אחרות), שמשורר עוזב את השירה בעודו בעצם פריחתו וכשרונו, תהילתו והשפעתו – אבל, שלב אחרון זה של “קו־הקלע” אינו מצטמצם בעזיבה בלבד. ביאליק העתיק את מרצו לתחומים אחרים. עוד בימי המלחמה הרצה במוסקבה הרצאה, שאת שמה העברי אפשר למסור בקירוב כך: “הכנפים והעול”. הרעיון הראשי בהרצאה זו היה: לא עת לנו עתה לאגדות, לתנופה, למעוף. העיקר הוא, שיהא כל איש מושך בעול האפור. וביאליק עצמו נשתקע בעבודה היומיומית של מו"לות, בעיקר של הוצאת ספרות חינוכית. הוא החל בכך עוד ברוסיה ומשנת 1925 העביר את פעולתו לארץ־ישראל. הוא הוציא ספריה שלמה של ספרי־לימוד בתחומים שונים של מדעי־היהדות, הוציא לאור כתבים מקובצים של הסופרים הקלאסיים מתקופת ספרד.

בתל־אביב עומד ביתו ברחוב הנקרא על שמו ולעתים קרובות הוא מרצה שם במועדון עממי, על פי רוב על נושאים מן הספרות העברית הישנה והחדשה, אך אומרים שהוא מקיף בדבריו גם תחומים נרחבים מהיסטוריה, מפילוסופיה ומן הצבוריות של ימינו. ביאליק הוא אחד מטובי המרצים שזכיתי לשמוע במשך חיי. אין בידו שום להטים של נואם ולא צחוּת־מליצה, כל משפט – מחשבה, כל מחשבה – משלוֹ, פרי קריאה רבה ופרי עבודה ממושכת של שכל גדול וחריף עד מאד. בקיצור, ביאליק מושך בעול, ואת כנפיו הוא אסף, ואולי אף גזז. וזה לא מתוך הכרה שאזל כשרונו הפיוטי: השירים המעטים שפרסם בשנים האחרונות אינם נופלים לעתים, מבחינת ערכם האמנותי, מן הטובים שבשיריו הקודמים. הסיבה לכך: פניה מיוחדת של המצפון הפיוטי, שטרם נחקרה, מין “פאתוס של כיבוש־היצר”. אולי מואס הוא בתפקיד של ליריקן, זאת אומרת, בהיותו ענין של מותרות בתקופה כשדרושים ביותר חוטבי־עצים; ואולי – כל כמה שזו פגיעה בכבוד כל הדור של קוראיו וחניכיו – אינו רוצה לפזר דינריו להדיוטות. מכל מקום, לפי שעה נסתיים קו־הקלע.

ד    🔗

מעריציו של ביאליק מתענינים מאד בשאלת הערך האוביקטיבי של כשרונו. מה יהיה משקל שירתו של ביאליק אם ישקלוה במאזנים “עולמיים”, בצד גדולי המשוררים של אומות אחרות? אבל, שאלות כאלו, זה טבען שאין להן מענה, באשר אין מידה אוביקטיבית למוֹד בה. קרוב הדבר, שמבחינת הזהב הטהור של הכשרון הפיוטי עלה ווֹדסווֹרת על ביירון, אבל בתור דמות עולמית הוא מגודל שני. פושקין גדול מהיינה ומהוּגוֹ, אך שום תרגומים, ככל שתהא גאוניותם, לא יוכלו לחבב אותו מחוץ לרוסיה. בשביל שמשורר יזכה בהכרה עולמית, צריך שיהיה בו מין תוכן מיוחד. אבל, “כשרון” פיוטי אמתי, זאת אומרת, היכולת למצוא מלים אורגניות, שרשיות, נחוחיות, מנוחשות־מדויקות – יכולת זו אין להפרידה מאותה שפה ומאותה הוויה לאומית וכאן לא יוכל לעזור גם הטוב שבמתרגמים. משום כך אי־אפשר “להשוות”, למשל, את מיצקביץ' ואת קאמואנס ולחשב מי משניהם “גדול” יותר. שום מידה אוביקטיבית איננה קיימת ולא תהיה קיימת אף פעם. ישנה רק זכותו של כל מי שיודע ומרגיש כמה לשונות להגיע לכלל הערכה אישית, שאיננה מחייבת שום איש מלבדו. ואסיים בהערכה אישית כזאת: דעתי היא, כי מקומו של ביאליק נמצא באותה דרגת־כשרון, שאומות אחרות רושמות בה את גדולי משורריהם הליריים.