(1934)

פורסם ב"דער מאָמענט", ווארשה, אוגוסט 1934

א    🔗

את “השלוח” התחלתי לקרוא רק לאחר שאחד־העם כבר נסע מאודסה ועורכו של הירחון כבר היה אז קלוזנר. והתחלתי מתוך דעה קדומה: באותה שעה עוד היו רעננים בזכרוננו הויכוחים הישנים בין הציונות ה"רוחנית" לבין הציונות ה"פוליטית". את הציונות שלי למדתי לא מכתביו של אחד־העם ואפילו לא מכתביהם של הרצל ונורדאו: להיות ציוני למדתי אצל הגויים. את מיטב שנות נעורי עשיתי ברומא ויפה התבוננתי אל האיטלקים. מדינה חביבה וחפשית היתה זו בסוף ימיה של המאה הי"ט – ליבראלית, אוהבת שלום, ללא צל של שוביניסם – סתם ארץ של איטלקים, שחיים בתוכה במכונס כמעט כל האיטלקים שישנם בתבל, ומהווים שם כמעט 100 למאה של התושבים ואינם פוגעים בשום אדם לרעה ואינם מדכאים שום אדם. “ככה צריכה לחיות כל אומה – אמרתי לעצמי – וגם אנחנו, היהודים”. עכשיו שומע אני לעתים קרובות, כי בית־הספר הגויי הזה של הציונות בית־ספר רע היה, כי על הציונות לינוק רק ממקורות יהודיים עם כל פלפולי הדרש של בעד וכנגד. אבל, דעתי היא כי אין זה נכון – אין בציונות שום פלפולים, אין בה בעד וכנגד, הציונות היא כמו אויר ומים ועמק והר, די לו לאדם שיסתכל בארצו של הקב"ה למען ילמד את החכמה כולה. ואם אותה פינה מארצו של הקב"ה, שבה יסתכל, שמה איטליה או צרפת או אנגליה – אין זה חשוב. אבל, ברור מה היה יחסי, אחרי אותו “בית־ספר”, לציונות ה"רוחנית" – לאותה השקפה שהיתה שוררת אז בחוגי תלמידיו המעטים של אחד־העם. הציונות אין לה קשר לצרות־ישראל (כך היו אומרים) ורק מדיח ואחד מאנשי שבתי־צבי יוכל להבטיח כי ציון תפתור לנו את הבעיה הטראגית. לעולם ישאר ישראל בגולה ולעולם יאנח ביסורי־גלות, אבל היות ויהיה גם קומץ יהודים בארץ־ישראל והם יהיו מדברים בלשון־הקודש ויעבדו שדות ויכתבו ספרים בעברית, תהא זו נחמה גדולה בשבילנו בגולה.

בתל־אביב, זמן קצר לפני מותו, הבטיח אותי אחד־העם כי זו לא היתה ההשקפה שלו, לא היתה מעולם. הוא פתח את הספר, את הכרך השני של כתביו המקובצים, והראה לי את המאמר “שלש מדרגות”, אשר כתוב בו שחור על גבי לבן כי “המרכז הרוחני” שלו צריך להיות מדינה בעלת רוב יהודי והמלה “רוב” כתובה בהדגשה. אך זו היא הקללה הישנה והנצחית של כל המנהיגים, שהבריות לומדים את רעיונותיהם לא מפיהם, אלא מפי תלמידיהם וכאן מדבר אני על השקפתם של התלמידים. היא לא כלתה אפילו כיום, במיוחד באנגליה: זוהי, למשל, השקפתו של הרברט סמואל, אם כי לפנים היתה דעתו אחרת (הסעיף הראשון בתכנית הרוויזיוניסטית הריהו, כידוע, משפט שאמר הרברט סמואל בשנת 1919 – “מדינה עצמאית בעלת רוב יהודי”). – ובכן, אין צורך להאריך בפירושים, כמה מרה היתה בלבי הדעה הקדומה, בשעה שהתחלתי לקרוא את “השלוח”, שיצאו לו מוניטין: שופרה של הציונות הרוחנית.

אבל, תוך כדי קריאה גליתי שני דברים: ראשית – כי ההשקפה ה"רוחנית" כלל אינה מקילה ראש כל כך במה שנוגע לקשר בין צרות היהודים ובין חזון־הציונות; כי התנגדותה להשקפה ה"פוליטית" הטהורה היא יותר חילוק־דעת בגישה ובתכסיסים, אבל משא־נפשה כשהוא לעצמו רחוק מאד מאותו “קומץ” ומאותה “נחמה” והרבה יותר קרוב למדינת־היהודים ולפתרון בעית־הגלות, מאשר הייתי סבור. ושנית – כי ישנה בתנועה הציונית, מלבד אותו “מטבח”, אשר בו מתבשלות ועדות־עירוניות וכינוסים ובחירות לקונגרס, גם “דיוטה־עלית” גדולה וגבוהה ולה חלונות רחבים ושקופים הפתוחים אל כל ארבע רוחות השמים.

כל תנועה פוליטית הריהי, מן הסתם, קודם־כל מין “מטבח”, ואנו, העסקנים, חיים על־פי־רוב באמת במטבח שכזה. ובגללו שוכחים על אותה “דיוטה־עלית”, על התנופה הרעיונית ועל שכינתה של התנועה. יודעים אנו, כמובן, שהתנועה בכל זאת דבר מסוּבך, שמורכבת היא לא רק מאיסוּף כספים ומפולמוס בימי הבחירות. זאת ידעתי גם אז. אנסח זאת כך: גם אז ידעתי כי ציונות היא פאקוּלטה שלמה, שאני מכיר בה רק כמה קורסים מן הנמוכים. אבל, מן “השלוח” ראיתי כי הציונות היא אוניברסיטה שלמה ויש בה כל ארבע, או חמש, או יותר הפאקולטות, וכל חיי־אדם לא יספיקו כדי להקיף את כל מלוא תכנה של תנועת התחיה הנפלאה.

ב    🔗

ועוד דבר למדתי מן “השלוח”: לא שנתמחיתי בכך – חבל, כי “להתמחות” בכך לא אוכל לעולם, כי חוטב־עצים אינו אלא חוטב־עצים ולא יוּכל להיות לכַנר וכלי־זינו יהיה תמיד הקרדום ולא הקשת – אבל, טוב גם ללמוד בפשטוּת, כי ישנה נגינה בעולם, אפילו נגזר עליך שתהיה עוסק במלאכה גסה. – הדבר שלמדתי מן “השלוח”, אם גם לא נתמחיתי בו, היה ויכוח רעיוני שקט, מתוך אצילות של מנוחה, הרחק מצעקות ומתגרה, הרחק מעלבון ומרוגז – מנהג אצילים אשר בו מחזיקים אצילי־הרוח.

באותם הימים נתוודעתי פעם, בדרך מקרה, ברכבת רוסית, עם סוחר יהודי. הוא סיפר לי כי מסחרו בתבואה וכי מרבית עסקיו עם רוסים בעלי־אחוזות גדולות. דיבר הוא שפה רוסית טובה ובשעת נסיעה היה קורא בכתב־עת ראדיקאלי עבה, ב"רוּסקוֹיה בּוֹגאטסטבוֹ" של קוֹרוֹלנקוֹ. אך לאן מר נוסע עכשיו? “אל הרבי”. מה זאת אומרת אל הרבי – כיצד זה יתכן, אדם כמותו, כלום באמת מאמין מר בניסים שלו? (אדם צעיר מקשה לעתים קושיות חצופות).

– בנסים שלו אינני מאמין, – ענני, – והרבי איש חכם הוא ובעצמו יודע, כי לא זה בשבילי העיקר. בשבילי העיקר – הוא עצמו. אנוכי איש סוחר, עיסוּקי עם “בעלי־גוף”, הם רוצים לרמותני – ולעתים צריך גם אני להראות כי לא קצרה ידי. וכן נכנס אני, בכל זאת, לבתים של גויים, שותים יי"ש, לעתים צריכים גם לחטוף ולאכול דבר־מה עם כוסית יי"ש –קשה בחיים שכאלה לקיים כשרוּת. וכך זה נמשך חדשים רצופים. לבסוף מרגיש אדם את עצמו כאילו נחנק… ואז נוסע אני אל הרבי: יושב לי שעה עם בן־אדם החי חיים טהורים וחושב מחשבות אידיאַליות והריני נזכר כי גם אני אדם שנברא בצלם אלהים…

ג    🔗

בין הפובליציסטים הציוניים זו זכותו היתרה של קלוזנר: יותר מכל חבריו חי הוא לו בעולם של “מחשבות אידיאַליות”. מדבר אני כאן על אודות קלוזנר הפובליציסט, לא על אודות קלוזנר הפרופסור. בשביל איש־מדע אין זה דבר מיוחד, ששדה־הסתכלותו נמצא ברום־מעלה, כמה אלפי מטרים מעל לשטח ביצות החולין שלנו. אבל, שאותו עט שכתב אתמול “יהדות ואנושיות” ומחר הוא יכתוב את “ישוּ הנצרי”, יהא טובל בין שניהם בדיו של עניני־דיומא, חזיון זה נדיר אצלנו אף יותר מאשר אצל שאר האומות.

זכות־יתרה הריהי ככתר: קשה לשאתה. ממרומי עבודתו המדעית מביא עמו אדם כזה את נשקו המקרקר, את תותחיו האטיים – וכאן, בויכוח היומיומי על קטנות, אין כלל איסור להשתמש אף בשוטים קטנים, שאדם יכול להחזיקם בכיס בגדו. כאן טוען היריב, כי הערבים חזקים ויוכלו לעשות שוב פרעות, ולכן – בואו וניתן להם “מדינה דוּ־לאומית”; לך ופעל נגד תירוץ כזה בנימוק כי יעודנו ההסטורי הוא ליצור מזיגה בין אומה לבין כלל־האנוֹשוּת, כי לכך דרושה לנו ארץ שתהיה כולה שלנו, מכף רגל ועד ראש. כאן צווחים איש על רעהו – “רוצח”, “מרגל”, “מפר־שביתה”, “מסית למלחמה מעמדית” – לך והתערב בויכוח אציל שכזה כשרק אתמול היה מוחך עסוק בחקר מקורות הנצרות ושלשלת המסורת המוסרית של עבודת הרוח היהודית במשך חמש־עשרה מאות שנים.

קשה הדבר, אבל חזק. בקראי את מאמריו הפוליטיים של קלוזנר, אחוז אני תמיד רושם משונה: כאילו כותב זאת “איש זר”. נכרי בחסד עליון: הוא בא לשעה קלה מביתו הרחוק, אשר שם אין מכירים אווירה של יריד ושפה של יריד. אנו, חוטבי־העצים המנוסים מכל ימות השנה, אנו עושים זאת אחרת, אנו מראים את נחת זרוענו במקום ה"ראוי לכך" ובבוא הזמן להצית את העצים שחטבנו מטיבים אנו לדעת, כיצד משתמשים בנפט ובגפרורים. אבל, אולי דווקא מחמת כך אין מהלומותינו פוגעות לעומק רב, את שלהבתנו אפשר לעתים לכבות במחצית כוס מים. הנכרי, זה שסר אלינו מבית המחשבות האידיאַליות, אין כוחו רב בחטיבת־עצים וגפרורים חסרים אולי בכלל בילקוטו; אך הקהל עומד סביבו ומסתכל ומתחיל להרהר.

פרופסור קלוזנר איננו איש־מפלגה. בשנים האחרונות תומך הוא במקצת בתנועה הרוויזיוניסטית; אבל לא מזמן רב. במאמר אחד בעתון הוא כתב: “אולי עוד יבוא היום, כאשר הם, הרוויזיוניסטים, ירדפו וידכאו את מתנגדיהם הכנים – אז אלחם נגדם”. כמובן, רוצה אני לקוות שהדבר לא יהיה לעולם; אך לדעת זאת איני יודע. חינוכה של מפלגה נעשה לא בלבד על־ידי מנהיגיה: מתנגדיה, הם בעיקר הקובעים את כיווּן חינוּכה. אם בית"רי הנך בארץ־ישראל, מכים אותך ברחובות, מגרשים אותך מעבודה, הורסים בלילות את הבתים שאתה בונה, מוסרים את אחיך לתליה ולעבודת־פרך בבתי־הסוהר. ובאוויר זה גדל דור. ומה יודע אני, כיצד באמת יהיה נוהג כשתבוא שעתו להשפעה ולשלטון? כי היא תבוא, ותבוא בקרוב, זה מבין כבר כל אחד; ואם כי מאמין אני בכל לבי, כי שעת ההשפעה והשלטון לא תהיה שעת הנקמה – הרי ההיסטוריה מלאה דוגמאות הפכּיוֹת מזה.

יתכן: אולי יבוא היום כאשר ישא קלוזנר את קולו נגדנו באותה הסיסמה “עד כאן ולא הלאה”, שאותה הוא מטיף עתה לריק לשליטים של היום. אולם, דבר אחד שומה עליו לדעת: אנו, המורים של הצה"ר ובית"ר, הקדמנו להבין את הסכנה של “שעת השפעה ושלטון”. וזו אחת הסיבות לכך, שאנו מבקשים לבנות את האחדות הציונית על יסודות חדשים, על יסודות של הסכם חפשי ובוררות ולא על מלחמת בחירות ו"נצחון" וכפיה. וזו גם הסיבה, סיבה חלקית, לכך, שאנו שואפים להכניס לשיטת־החינוך של הנוער שלנו את המושג “הדר” – “נימוס של בני־מלכים כלפי זקן ונער, כלפי גבר ואשה, כלפי יהודים וגויים, כלפי אוהבים ושונאים”. מלים אלו נשמעות קצת טראגיקומיות באווירה של עלילת־דם ומשטרת־מתנדבים; אבל אנו בכל זאת שואפים לכך.

ומודה אני לקלוזנר תודה עמוקה עד אין סוף של שסייע בכוח כה רב לנעימת־ה"הדר" בעבודה החינוכית של חברינו הרוויזיוניסטים בארץ־ישראל. חבל, שלא כל הקוראים עברית בגולה מכירים את הירחון הירושלמי שלו “ביתר”. – אם כי שמו הוא “ביתר”, היא העיר החפשית האחרונה שנותרה במרידת בר־כוכבא (בתשעה־באב האחרון מלאו בדיוק 1800 שנה מיום נפילתה) ולא “בית”ר" – ראשי תיבות של “ברית יוסף תרומפלדור” – הרי הרעיון הראשי בירחון זה הוא אותו הרעיון המשמש בסיס לחינוך הבית"רי: וגאה ומאושר אני, כי נמצא אדם שנתן לרעיון זה תנופה כה רמה ותוכן כה אציל.

ד    🔗

“…כי אם ברוח”… אל נא יכעסו עלי, שבנעורי הציוניים התיחסתי לנוסח זה בחשדנוּת רבּה. ואמנם, אז היה נשמע כנסיון לשתול בקרב הציונות את הצד המסוכן ביותר של הפסיכולוגיה שבגטו: פאסיביות פוליטית, הערצת ה"מזרח" עם מנהגי השלוונות וימי־הבינים והפטריאַרכאליות אשר לו ואותו סוג של “פאציפיסם”, הרוצה, אמנם, שיכבשו את ארץ־ישראל בעבורנו, אבל שיעשו זאת אחרים, על חשבונם…

עכשיו מבינים אנו את “הרוח” אחרת. ומכל מקום, במה שנוגע לי באופן אישי, בא שינוי־הערכין גם כאן מאת קלוזנר. התחיל הדבר (גם כן באותן השנים הראשונות) ב"תגלית" כי המשורר העברי האהוב ביותר על קלוזנר הוא דווקא טשרניחובסקי, הסוגד לפסילי יוונים, השר על כל מה שמגוּשם בצורתו וטבעו כטבעה של לילית וגופו אלוהי. ואחר, בהדרגה, לאט, הבינותי: גם זה “ברוח”. “רוח” יש בו מיֵצר שררה, רוח כובש ימינה ושמאלה. “רוח” רוצה בשני עברי־הירדן והעצמאות ממלכתית ובקיבוץ גלויות של מיליונים. “רוח” מאמין במערב, באירופה ובאמריקה, בקידמה טכנית בזכויות־נשים ובזכות־בחירה כללית. “רוח” אינו חושש מפני לגיון יהודי. “רוח” איננוּ רק “אוניברסיטה” בלבד; רוצה הוא באוניברסיטה יחד עם פוליטכניון ויחד עם בית־מדרש לדיפלומטים ועם בית־ספר גבוה למסחר ועם אקדמיה למלחמה (כל זמן שלא נתגשם חלומו של ישעיהו הנביא…) – ואפילו זה אינו די כדי למצות את כל תכנה של התנועה ההרצלאית. מהם הרצל ונורדאו, מהו אחד העם? בימי חייהם היתה ביניהם מחלוקת –אבל, אנו כיום יודעים את האמת: שנים הם לוחות הברית והתורה אחת, זו הרוח הבונה לעצמה ממלכה באדמה, ולממלכה זו ערים ובני־אדם ועם וגבולות שרירים וקיימים.