(1934)

פורסם ב"מאָרגען־זשורנאל", ניו־יורק, 22 ביולי 1934

א    🔗

המופלא ביותר אצל ביאליק היא עובדת השפעתו על ההמונים. ודאי, הכוונה לא ל"המונים" במובן של כל אדם ברחוב: באופן המוני השפיעה שירתו של ביאליק רק על הנוער בשני הדורות האחרונים – אבל, הן לזאת ייקרא “השפעה המונית”, כאשר המדובר במשורר. וכל אירופה יודעת, כי אצל אומות אחרות זה איננו בנמצא כבר מזמן. בחמשים השנים האחרונות כותבים המשוררים רק בשביל מתי־מספר, אניני־הטעם בספרות. ודווקא בתקופה זו נתגלו בארצות שונות משוררים חשובים עד מאד: ווירהארן בספרות הצרפתית (בבלגיה), קארדוצ’י – באיטליה, ריינר־מאריה רילקה – בגרמניה, שפיטלר בשווייצריה הגרמנית (הוא, אולי, הגדול בכולם, אף שאותו מכירים פחות מאשר את כולם). אולם, איש לא יאמר כי משוררים אלה הלהיבו דור שלם של נוער או אפילו השפיעו עליו. כאילו מין קללה רובצת על פני שטח זה של שירה בחרוזים: ככל שהובע רעיון או רגש בשורות קצרות וקצובות וחרוזים בסופן, ואפילו בלי חרוזים – כבר ניטלה ממנו הפעולה הממשית. קוראים את הדברים (מיעוט קטן בלבד), אומרים אפילו שזה “נחמד”, ואולי נהנים הקוראים באמת, אבל ברצינות אין מתיחסים לכך. אם רוצה הכותב שתהיה לדבריו השפעה אמתית על הקורא, שומה עליו להביע אותן המחשבות במאמר פובליציסטי ואותם הרגשות בצורת סיפור בפרוזה או בצורת רומן.

רק אצלנו, היהודים, ובפרט בספרות העברית, אין הדבר כן. מוריס רוזנפלד באמריקה “פעל” במישרין ובלי עקיפין. פרוּג, שכתב בשפה הרוסית, מנע מטמיעה נפשית, ואולי אף מטמיעה תרבותית, צעירים אין מספר בגימנסיות הרוסיות. אבל, הדוגמה החזקה, הבולטת ביותר להשפעה הישרה, המוחשית, של השירה על עמדתו הרעיונית של הדור, מוצאים אנו בספרות העברית החדשה. ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור שייכים לקבוצה מזהירה של מחנכי הדור באותו מובן ובאותה מידה כמו פרץ סמולנסקין, לילינבלום, פינסקר, אחד־העם, נורדאו. ואם נסתכל בביאליק בפני עצמו, בלי קשר למשוררים האחרים, הריהו עומד מבחינת ה"פעולה" הזאת של שירתו בדרגה עוד יותר גבוהה: את פעולתו נוכל להשוות רק לפעולת דמותו של הרצל.

כיצד היה הדבר אפשרי אצל אומה ששכחה את השפה העברית – זה אחד הנסים והנפלאות המרובים של חיינו, ולא הקטן שבנסים הללו. את ביאליק הרבו לתרגם, אבל איני סבור כי זה לבד דיו כדי לבאר את הנס. בכלל, אי־אפשר “לתרגם” משורר: כי הסוד שבשיר, הקסם שבו, דווקא השכינה השרויה בו, אשר היא ה"פועלת", הרי אלה אינן מחשבות, ואף לא מושגים, בקיצור, אין אלה מן היסודות שאפשר “למסור” אותם במלים אחרות. “השכינה” שרויה דווקא במלים, במלים המיוחדות, שנמצאו בחוש, במלים התואמות מראשית ברייתן לאותו רגש ולאותו מצב־רוח – וכיצד יתכן “לתרגם” את כל זה? ראשית, הן המלים הללו קיימות אך ורק בשפתו של המשורר עצמו; ושנית, אם אפילו המדובר במציאת בטויים “דומים” בשפה האחרת, הן צריך אדם להיות גתה כדי שיוכל להתחרות בגתה, וביאליק – כדי שיוכל לחקות את ביאליק. תרגומי משוררים אינם אלא סיפורים בשורות קצובות או בחרוזים, הרצאות על אודות תכנה החיצוני של אותה יצירה שירית.

וזכורני מחזה בבית־תה אחד בוילנה, אי שם לא רחוק מאותה סמטה ארוכה וצרה (שמא היתה זו הסמטה “נימֶצקה”? כבר שכחתי, כי מאז חלפו כבר כשלושים שנה), אשר שם היתה מתכנסת כל ערב ה"בורסה" הפוליטית, כפי שהיו מכנים אותה, ובה השתתפו כל המפלגות היהודיות, המרובות מספור. כתריסר צעירים התאספו שם, באותו בית־תה, ורק אחד מביניהם ידע את לשון־הקודש, והוא רק זה עתה קרא את “משא נמירוב” – את הפואמה על הפוגרום הקישינובי, אשר במהדורות החדשות שמה “בעיר ההרגה”. והוא “סיפר” לנו את הפואמה, מחצה באידיש ומחצה ברוסית רצוצה. אילו רשמנו באותה שפה אל כל דבריו בסטנוגרפיה, כי עתה היו הדברים שונים תכלית שנוי מן הטכּסט בשירתו של ביאליק. אבל, לא המלים היו כאן העיקר, אלא פניו של הצעיר, תנועותיו, קולו, כל הרושם המפרפר של התרגשותו הרעננה והבלתי־אמצעית. הוא הכריח אותנו להאמין לו כי השירה בשפה הבלתי־מוכרת היא אחד הפיוטים הנשגבים ביותר, להאמין כי בטוייו הדלים והעניים אינם אלא בת־קול של רעם נבואי. וזה פועל יותר וחשוב יותר מכל תרגומים. גם בשעה שדת חדשה פושטת בעולם, מתרחש הדבר, מן הסתם, לא בעזרת תרגומים מודפסים, ואף לא בעזרת מהדורות מקוריות של התורה החדשה, אלא קודם כל באמצעות “מסַפּרים” שכאלה, באמצעות קנאים שיכורים אין מספר בכל מיני פינות נדחות (בבתי־תה ובקתאקוֹמבּוֹת – אין בכך שום הבדל), המדביקים את מאזיניהם ב"שכרונם".

בין כך ובין כך, ביאליק הוא המשורר היחיד בכל הספרות המודרנית, אשר שיריו עיצבו במישרין נשמתו של דור.

ב    🔗

סודו השני של ביאליק הוא בהתפתחותו המשונה, אשר גם לה אין אח, עד כמה שידוע לי, בספרות של אומות אחרות. התפתחות זו כינו במונח ההנדסי “טרַיֶקטוריה”: זה אותו קו עקום שלפיו עפה אבן זרוקה, או כדור שירו מתותח, קו העולה תחילה, מגיע לנקודת־השיא, ואחר־כך הולך ויורד. לא כשרונו של ביאליק “ירד” וגם לא הפאתוס שלו, אלא הטון, הנעימה. ועוד יותר מתאימה לכך המלה “טנוֹס”, (מתח) אשר בה משתמשים הרופאים בבואם לציין את חיוניותו של שריר.

שלבי ה"טריקטוריה" של ביאליק ידועים למדי. פעם נסיתי לסמל אותם בחמש מלים: הדמעות – השמש – הזעם – היאוש – מצוות השתיקה. כמובן, כל סיוג מלאכותי הוא, וכן גם הסיוג שלי. ובכל זאת אפשר להבחין בשירתו של ביאליק את הנושאים השונים ואת התקופות השונות הללו. שיריו הראשונים הם בטוי לדכאון ואין־תקווה. אחר באה שורת שירי “זוהר” ובה התלהבות עצומה לטבע המוחשי, לשמש, לשדה וליער, לאהבה בין עלם לעלמה, לבסוף לגבורה המלחמתית של שריר ורובה. ב"משא נמירוב" נפתח השלב השלישי – ה"זעם", החרון המר והרועם על שונאי ישראל והלעג המר עוד ממנו לחולשה הפחדנית של עצמנו. שלב שלישי זה של שירתו הוא בעיקר שהשפיע השפעה כבירה על הנוער בעשר השנים האחרונות לפני מלחמת העולם. אבל, כבר באותו הזמן, בעוד “משא נמירוב” נפוץ וחודר אל כל הפינות כמין ספר־תורה של הדור הצעיר, כבר אז נשתנה מיד ה"מתח" של ביאליק עצמו ומפיו נשמעו קולות יאוש. “ובתרועת תחיה על שפתים, ובמצהלות משחקים אלי קבר נדדה”… והמשורר מתחיל כאילו להתבייש בקריאתו הגאה למלחמה ולגבורה, שהוא עצמו שלח אותה על עולמנו. באחד משיריו הוא ממש מבקש סליחה מיורשו האלמוני, מן המשורר שיבוא בדור עתיד, מבקש הוא ממנו מחילה על “החטא” – על שהעיז כך לשיר וכך לקרוא בזמן שכזה…

ומענין: נושא אחרון זה היה אצלו, בעצם, גם נושאו הראשון. עוד בימי צעירותו תאר ביאליק את חיי הגטו בתמונת יער שומם ומת באמצע החורף, ולפתע נשמעת ביער שירת ציפור־זמר, ולבו כואב, לבו של המשורר הצעיר, “על השיר שאיננו בעתו” – כואב הוא על שירה שכל כך הקדימה לבוא.

ואחר החלה התקופה החמישית, האחרונה: “שתיקה”. בעשרים השנים האחרונות שמענו את קולו לעתים רחוקות עד מאד. כמעט באצבעות יד אחת נוכל למנות את השירים הללו. ואף באותם השירים שהשמיע באזננו מדובר על אפסות השירה, ההתעוררות, כל החלומות יפים, “יהי חלקי עמכם, ענוי־עולם, אלמי־נפש”… על החינגא לכבוד מלאת לו חמשים שנה הוא עונה: “למה שתם על נוי?… לא משורר, לא נביא – חוטב עצים אנכי… לא עת דברים לי עתה, ולא תרועה לכלכם”. ואם מעלה הוא פעם בזכרונו את גללי ואת מללי, שני המשוררים שבמקרא, הרי הם דרושים לו רק למען יעזרונו בחוּפּים ובתוּפּים שלהם עד אם “ינוּפּצו ראשיכם אל אבני־הקירות”.

ג    🔗

אחד מאחרוני שיריו, שפורסם אחרי הקונגרס הציוני הט"ז, בשנת 1929, גרם להתרגשות רבה. רבים, אולי כל הקוראים, הבינו שיר זה כקללה נמרצה, שהטיח המשורר דווקא נגד אותו אגף בתנועה הציונית, המנסה לבנות את השקפת־עולמו על היסודות, שקולם החזק נשמע בשירי ביאליק עצמו בתקופתו השניה, בתקופת ה"שמש", העיזוז, הגבורה. ביאליק הכחיש, שנתכוון בשירו לאיזו מפלגה מסוימת. מכל מקום, כיום זה כבר באמת לא חשוב, אל מי “מתכוון” המשורר הגדול, בשעה שמצפונו מכתיב לו דברי תוכחה. סיעות ומפלגות הן תופעות שזמנן יום, או שנה, או דור. אבל, שיר עומד לנצח והחזיון החברתי שעליו התריע בשירו עוד ישוב ויחזור פעמים אין ספור ובצורות חדשות.

ואף־על־פי־כן, סבורני כי הערך האמתי, הנצחי, בשירתו של ביאליק, ב"תורתו" של ביאליק, כמוס דווקא באותם השירים הצעירים שאחרי כן הוא נתכחש להם, שאחרי כן “נתביש” בהם, שעליהם הוא בקש מחילה מאת הדורות הבאים, שהמטיר לעג ובוז על אותם האנשים בדורו, שחטאו בהתיחסם לשיריו ברצינות. עוד זמן רב, רב מאד, יאנחו יחד עם ביאליק למקרא שיריו מתקופתו הראשונה, שירי השממון והדמעות, השירים על “חיי כלב רעב אסור בשלשלת”. עוד זמן רב, רב מאד, יחרדו למקרא שירי־היאוש שלו ויתמהו בחרדת־קודש לנוכח פולחן ה"שתיקה" של ביאליק. אבל, יבוא בכל זאת הזמן, כאשר בני־בנינו ישכחו את טעם הגטו ושפת היאוש תצלצל באזניהם כשפה הלאטינית המתה. אולם, דבר אחד נצחי הוא אצל ביאליק: ה"שמש", הנוער, הכמיהה לגבורה ולרומנטיקה, הקסם של “מתי־מדבר”, של “המעפילים בהר”, העורגים למעשה עז ומסוכן אפילו למרות איסורו של הבורא, המשתערים מלאי “זעם” נגד העושק בחוץ ונגד הפחדנות מבית. ואת זה לא בלבד “יקראו” אצל ביאליק – את זה ילמדו אצלו, כל עוד תזרח ברקיע השמש, כל עוד יפרח הנוער על הארץ וכל עוד תצלצל בפי אומתנו הנפלאה שבשפות, שפת אלפי היפוכים, הקשה ועזה מברזל, וגם רכה ומזהירה כזהב, הדלה במלים ועשירה במושגים, האכזרית בכעס, העוקצת בלעג, הענוגה כשיר־אם בשעה של פיוס ונחמה, השפה שלעתים קולה הולך כקול אבנים מדרדרים במורד ההר, ולעתים כרחש עשבים בשעת בוקר־אביב, שפה כבדת־תנועה, עם צפרני־דובים ועם כנפי־רננים של צפרי־דרור, שפתם של עשרת־הדברות ושל “האזינו”, שפת התוכחה ושפת שיר השירים, שפת “אל־טל ואל־מטר” ושפת “נחמו נחמו עמי”, השפה שנשתכחה והלא־נשכחת, שנקברה כבר והיא חיה לנצח – זו שפתו של ביאליק.