כתובת קצרה ובלתי־רגילה מופיעה על המסך בסיומו של הסרט “הפניקס”, המוקרן עתה בישראל:

"מפיקי הסרט ושחקניו מכבדים בזה את זכרו של הטייס פול מאנץ, שקיפח את חייו בשעת ההסרטה.

תחילה נראה הדבר מוזר במקצת. הוליבוד האכזרית והקשוחה, כיצד זה יצאה לפתע מגדרה, ועשתה מחווה מעין זו לזכרו של סטאטיסט, שפניו לא נראו בסרט כלל?

התשובה נעוצה באישיותו המיוחדת של פול מאנץ, ובמקום שרכש מאנץ לעצמו במשך למעלה משלושים שנה במיתולוגיה הקרויה הוליבוד. כי הניצב, שהתרסק עם מטוסו במדבר אריזונה, בעת צילומי “הפניקס”, לא רק הופיע על הבד ביותר מ־250 סרטים, אלא גם היה אחת הדמויות הוותיקות והמעניינות ביותר בעיר הסרטים – וזאת למרות שפניו לא נראו על המסך מעולם.

פגשתי את מאנץ בהוליבוד לפני כשנה וחצי, כמעט במקרה. עם תחילת הצילומים של “הפניקס” נערכה מסיבת עתונאים. באחת הפינות נתקלתי בידיד אמריקני שהציג אותי לפני גבר נמוך ורחב־כתפיים, כבן ששים, ששערותיו הקצרות מכסיפות־מעט, ושפמפמו מזכיר את ימי קלארק גייבל ורוברט טיילור.

“זהו פול!” לחש לי ידידי, כשהוא ממתין שאתעלף מרוב התרגשות.

“נעים מאד”, אמרתי, והושטתי את ידי. מי הוא, לכל הרוחות, פול זה? הסתכלתי היטב־היטב באיש הניצב לפני. אינני מיטיב לזכור פרצופים. אך הפעם הייתי מוכן להישבע, כי מעודי לא ראיתיו.

“פול משתתף גם ב’פניקס'”, המשיך ידידי, כשנוכח שאיני מתרשם די הצורך. “זה יהיה סרטו ה־250!”

"מאתיים וחמישים? ניסיתי לאמץ את זכרוני ככל האפשר, פול… פול… איזה פול הוא זה?

פול עצמו ראה את מבוכתי, וחייך מתחת לשפמפמו. לבסוף ביטא את שם משפחתו: “מאנץ. פול מאנץ”.

מבוכתי לא נעלמה. אמנם ידעתי איזה פול הוא זה, אך לא חדלתי להתחבט: מי הוא, לכל הרוחות, פול מאנץ? ולמה חייב אני להתרגש, על שאני מתכבד בלחיצת ידו? נשמתי לרווחה, כשהופיע פתאום לידי כתב אחר, שקידם את פני אותו פול בלחיצת יד חמה ואיפשר לי להסתלק לפינה אחרת, תוך מלמול דברי נימוס מקובלים.

 

46 שמיניות באוויר    🔗

רק לאחר מכן, כשתפסתי שוב את ידידי, ניסיתי לשמוע ממנו פרטים על האיש המשופם, ואז הסתבר לי, שפול מאנץ הוא “טייס המוות” הידוע ביותר בהוליבוד, המשמש זה למעלה משלושים שנה ככפיל בסרטי מתח, ומטיס את מטוסיו הקטנים בתוך שלהבות אש, מתחת לגשרי ברזל, בתוך ענני שלג ובין גזעי שני עצים, הקוצצים את הכנפיים תוך טיסה…

מאנץ הוא־הוא הטייס שטס במטוס “סטירמן” קטן דרך אסם בסרט “איזה עולם מטורף, מטורף, מטורף”, שטס מעל ללוע הר געש פעיל בסרט “בסינראמה סביב לעולם”, על אף שהזהירוהו שהחמצן מעל ללוע ההר מועט והמנוע עשוי לכבות. מאנץ טס מעל הלוע הפעור. המנוע כבה שניות מספר, אך חזר וטירטר, ומאנץ חזר ונחת, והודיע לכל הנוכחים: “אתם צודקים. החמצן שם מועט מדי”.

הוא הגיע להוליבוד בשיא ימי הזוהר, לפני כשלושים שנה, אחרי ששמע שטייסים נועזים יכולים להשתכר שם כחמישים דולאר ליום. כדי למשוך תשומת לב ביצע בשמי הוליבוד ארבעים ושש “סאלטות” אויריות רצופות, – שיא עולמי עד היום. לאט לאט צבר לו גם צי של מטוסים קטנים ישנים, בהם הסיע לעתים “טרמפיסטים” נכבדים, כאלינור רוזבלט וויליאם ראנדולף הארסט, “מלך העתונות הצהובה”. עם שובו ממלחמת העולם השנייה הקים צי אויר פרטי משלו – השביעי בגודלו בעולם! הוא רכש מצבאות הברית 485 מטוסי קרב ישנים, הוציא מתוך מיכליהם את הדלק שנותר בהם – יותר מחצי מיליון גלון בנזין. את הבנזין מכר, ובכך כיסה את הוצאות רכישת המטוסים. את המטוסים עצמם החכיר לחברות הסרטים ולאספנים ו"משוגעים לתעופה". “עשרה מיליון דולאר הכניסו לי עד כה המטוסים”, אמר פעם, “אבל הסכום הזה חזר ישר אליהם”.

אילו ידע מישהו על מאגר זה בימי מלחמת הקוממיות שלנו!

 

חץ בחזייה המרופדת    🔗

פול מאנץ היה שייך ל"משפחת הכפילים", אחת המשפחות המיוחסות והמטופחות בעיר הסרטים. על משפחה זו נמנים כמה עשרות גברים ונשים נועזים, המוכנים לסכן את חייהם יום יום לעיני המצלמות, כדי לספק לקהל צמא־הדם את עולם האשליות שלו.

תמצא ביניהם את “ווייטר” יוז, הקופץ מגג בנין בן ארבעים קומות לתוך יריעת ברזנט מתוחה; את ביל קצ’ינג, הנופל מגבו של סוס פראי דוהר ונגרר על האדמה עשרות מטרים, כשהוא נתקל בסלעים וגדרות תיל. תמצא ביניהם את “באז” הנרי, המצטלם שעה שידידו, קארל פיטי, יורה חיצים גדולים ישר אל חזהו (נכון, הוא לובש חזיית־פקק להגנה. אך כמה מכם היו מוכנים לסמוך על מגן שכזה, כשמדובר בחץ הנשלח ממרחק אל אדם היושב ברומי כרכרה רתומה לסוסים דוהרים, וחייב להינעץ ישר בחזהו?), ואת האל נידהאם, הדוהר על אופנוע, מתגלגל ממנו תוך נסיעה, ונדרס על ידי אופנוע אחר. ג’רי קאטלין, המטפס על צוק תלול בגובה של מאה ועשרה מטר, מעל למפרץ הסוער; ואת נינה בראון, החוטפת את כל סטירות הלחי והאגרופים המיועדים לבלונדיניות של הוליבוד, ויודעת לרכב על סוס במהירות שגעונית, שעה שהיא תלויה על הסוס מתחת לבטנו…

הרבה אגדות מתהלכות על ה"מטורפים" של הוליבוד, והרבה ספרים כבר נכתבו עליהם. אלמלא הם, לא היינו זוכים לרבות מן הסצינות המפורסמות של הבד. הם־הם העושים את כל מעללי הגבורה של טרזן ומצ’יסטה וג’יימס בונד. שהרי גם אם כוכב הסרט הוא גבר שרירי ונועז, אין חברת הסרטים מוכנה לסכן את בריאותו. היא מעדיפה לצלם מרחוק או מאחור כפיל הדומה לו, וזה סופג את המהלומות, קופץ ממרומי הגשר ונדרס על ידי הסוסים. ברט לנקסטר ואנטוני קווין הם בין היחידים, המתעקשים לבצע את כל מעללי הגבורה שלהם בעצמם.

הדבר מוזר אולי, אך גם ל"כפילים" הסתדרות משלהם, עם חוקה ותקנון. על אף שכיום השתפרו תנאי הבטיחות (מכיסויי־הגנה לראש, שעליהם דבוקות שערות ועד לחזיות מרופדות, השונות מאד מאלו הנראות ברחוב דיזנגוף) – ממתינות עדיין סכנות והפתעות רבות ל"כפיל" המקצועי, ולא במקרה מסרבות מרבית חברות הביטוח לבטח את חייו. גם אם ייצא בשלום מן הצילומים, יש כמעט תמיד סיכוי סביר, שישבור יד או יישרט לכל אורך גופו. “היום נהרגים פחות כפילים בשעת ההסרטה”, מחייך צ’אק הייוורד, אחד הוותיקים בחבורה. “אבל ספק אם תמצא כפיל מקצועי שמת בשיבה טובה, ושגופו אינו מכוסה תפרים וחתכים”.

בעיה מיוחדת במינה היא בעיית הכפילים לילדים. קצת קשה למצוא ילדים “מקצועיים”, שיסכנו את חייהם במקום כוכבי־הסרט הצעירים. כאן נעזרו במאי הוליבוד במשך עשרות בשנים בצמד ננסים, שהחליפו את הילדים ברגעים הקריטיים. לא מכבר מת הקשיש שבין השניים, ואם לא יימצא כפיל נמוך־קומה אחר, לא נראה עוד בקרוב ילדים המתגלגלים מראש הגג, או נופלים לתוך מערבולת סוחפת.

למה הם עושים זאת, ה"מטורפים"? למה הם מסכנים כך את חייהם, גם אם התשלום אינו מן הקטנים?

“ולמה עוסקים מפרקי־המוקשים במקצועם? הרי גם שם מעטים סיכוייהם להאריך ימים” – עונה צ’אק בשאלה, המסגירה את מוצאו. “והשוטרים בהארלם? וטייסי־הניסוי?”

כנראה לא שמע, עדיין, על שופטי־הכדורגל בישראל…

 

המטוס שיצא מן החול    🔗

הסרט “הפניקס” מספר, כידוע, על חבורת גברים, הנקלעת לנחיתת אונס מעל מדבר הסהרה. מטוסם הגדול יוצא מכלל שימוש, והם נתקעים בחולות, באין כל יכולת להיחלץ ולהזעיק עזרה.

לאחר שאפסו כל התקוות להצלה, מגיעה הישועה דווקא מן המהנדס הגרמני הצעיר (הארדי קרוגר), המציע לפרק את המטוס הגדול, הפגום, ולהרכיב מחלקיו מטוס אחר, קטן יותר, בעל מנוע אחד בלבד. איש אינו מאמין לרעיון המטורף. אבל מתכנן־המטוסים הבלונדיני והממושקף ניגש למלאכה בדייקנות גרמנית טיפוסית, ובסופו של דבר מצליחה חבורת הגברים המיואשת להרכיב מטוס־שעטנז קטן, העשוי להוציא אותם מן המדבר. אם יתרומם בשלום…

במאי הסרט עמדו על כך, שהמטוס הקטן ומוזר־הצורה, שהורכב מחלקי המטוס הגדול, יתרומם, יטוס וינחת לעיני המצלמות. לתכנון המטוס הוזמן אוטו טים, מהנדס מטוסים ישיש, שתכנן בשעתו את המטוס בו חצה לינדברג את האוקינוס. ומי יטיס את ה"פניקס" מעל החולות? כאן חזר וצץ שם “טייס המוות” ההוליבודי, שהפך לאגדה חיה – פול מאנץ.

מאנץ לא שש תחילה למלאכה. לאחר “איזה עולם מטורף, מטורף, מטורף” הופיע בארבעה סרטים נוספים, והחליט לפרוש מן המקצוע המסוכן. הוא הגיע לגיל 61, וגם ראייתו נחלשה מאד, עד שנזקק למשקפיים עבי־עדשות. אשתו הצליחה כמעט לשכנע אותו לפרוש לחלוטין – לאחר 250 סרטים! אבל כאזרח וותיק של הוליבוד, וכמי שצמח בין האולפנים, רצה מאנץ ב"יציאה" דרמטית מן הבמה. משהו, שייזכר למשך השנים הבאות. הוא הצהיר חגיגית, שתפקידו ב"פניקס" יהיה תפקידו האחרון, ואחר כך יפרוש מהוליבוד, ויינפש בין מאות דגמי המטוסים הנדירים שלו בעיר הקיט המדברית פאלם ספרינגס, מקום מושבם של הנשיא אייזנהאור, בוב הופ, בינג קרוסבי ופרדריק לווה (מלחין “גבירתי הנאווה”).

כשהוצג לפניו המטוס בראשונה, בלב מדבר אריזונה, שם נערכו הצילומים, סר החיוך השאנן מעל פניו של הטייס הוותיק. המפלצת המוזרה שתכנן טים לא עוררה בו אמון. מספר טייסי ניסוי ותיקים, שכבר הטיסו מטוסי סילון על־קוליים חלשים, נרתעו למראה המטוס הקטן, החד־מנועי, שהורכב משברי מטוסים. כמה מעוזרי הבמאי ניסו לשכנע את מאנץ לוותר על המלאכה המסוכנת. אחרים טענו שהוא זקן מדי, ומוטב למצוא טייס־כפיל צעיר יותר. אך מאנץ לא הסכים לוותר על ההזדמנות הגדולה, והחל לנסות את המטוס.

ההתוודעות הראשונה בין המטוס לטייסו לא עוררה התלהבות. מאנץ התניע את המכונה, אך לפני שנסק כיבה פתאום את המנוע. “ענין של אינסטינקט”, טען. כעבור דקות אחדות התפרק אחד הגלגלים. “אתם רואים? אחרי עשרות שנים במטוסי־גרוטאות, מפתחים חוש לגבי תקלות שכאלה…”

 

טיסה דרך בקבוק    🔗

מדבר אריזונה אינו מן המקומות הקרירים על פני כדור הארץ, וכל השחקנים וחברי הצוות היו סחוטים ומיוגעים מן החום הנורא, מן הזיעה, מן החול, מן הנחשים ומן הברחש… מאנץ ביקש שהות של יום־יומיים, כדי להתרגל למטוס. לא כולם קיבלו זאת ברוח טובה.

כעבור יומיים חזר מאנץ לנסות את ה"פניקס", שצץ ועלה מתוך החולות, כעוף החול האגדי. הוא נסק במטוס, חג בעיגול וחזר ונחת. “משהו לא בסדר כאן”, רטן. “הוסיפו קצת משקל לזנב, ואז אוכל להטיס את הפגר הזה דרך בקבוק ‘קוקה קולה’.”

שוב תוקן המטוס. למחרת נטל מאנץ כמה גלילים של נייר טואלט. “אשליך אותם עליכם בשעת הטיסה”, אמר. הוא התרומם, עג סביב, ונחת מבלי להשליך את הגלילים. “ידי היו עסוקות מדי”, התנצל בחיוך. “חכו־חכו. מחר”.

למחרת נערכה חזרה כללית של תמונת הנסיקה והנחיתה של המטוס הקטן. היא עברה בשלום. שוב המריא מאנץ – ושוב נחת בשלום לתוך החולות. החום הלך וגבר. הכל היו מעוצבנים. הצילומים נקבעו ליום המחרת.

למחרת, עם שחר, הוכנסו המצלמות לפעולה. מאנץ נכנס למטוס הקטן, המריא, חג סביב כדרוש, ונחת לתוך החולות. היתה זו נחיתה נועזת ביותר, ומאנץ ביצע אותה להפליא. אולם… קרוב מדי למצלמות. היה צורך לחזור על הסצינה שוב.

שוב הותקן המטוס להמראה, ומאנץ המריא בו אל־על. ג’ימס סטיוארט, המשחק בסרט בתפקיד הטייס, עמד על הקרקע והתבונן בכפילו. השעה היתה 6.45 בבוקר. מאנץ החל לנחות, וביצע את הנחיתה המסובכת בשלימותה, בדיוק במקום הדרוש. המצלמות פעלו. הכל “דפק” כהלכה. חבר העובדים מיהר אל המטוס, כדי לברך את מאנץ על מבצעו המוצלח.

אבל דווקא כאן החליט לפתע הבמאי, שכדאי לצלם את התמונה שוב. “ליתר בטחון”. לשווא ניסו הצלמים לשכנע אותו, שהנחיתה הקודמת היתה “נקייה” להפליא, ואין צורך בנסיון נוסף. כאן נתעוררה גאוותו המקצועית של מאנץ. “אם עוד פעם – אז עוד פעם!” קרא בחיוך. “אחרי הכל, זו הטיסה ההוליבודית האחרונה שלי!”

הוא המריא, חג ונחת בלב החולות. אלא שהפעם נתקע חרטום המטוס בחול, וה"פניקס" הקטן התרסק לשבבים, ועמו “טייס המוות” הקשיש.

כשפותחו הסלילים, התברר שצדקו הצלמים. הטיסה השלישית היתה מיותרת לחלוטין. צילומי הטיסה השנייה הוכנסו לתוך הסרט.

מותו של מאנץ היה, איפוא, מות חינם, חסר כל שחר. ציניקאים אומרים, שגם השורה המכבדת את זכרו של מאנץ הוכנסה לסרט מטעמי פרסומת ברורים.

נכון, או לא? קשה לדעת. אך העובדה בעינה נשארת: הנה, בזכות אותה שורה הקדשנו הפעם לסרט רשימה שלמה…