4 יולי 1975

כמוך, קורא רב־טעם, גם אני סולד מכותרות של מאמרים (או של תוכניות־ראדיו וכדומה) הטבועים על משקל שמו של סרט (או מחזה) מפוקפק פחות־או־יותר, ואפילו בלתי־מפוקפק (“מי מפחד מ…”, “מסע ארוך אל תוך…”). אף־על־פי־כן נתפתיתי לתת כותרת זו לרשימה האמורה לשמש מבוא לתרגום שירו של אחד מראשוני המשוררים היוונים, ארכילוכוס איש פארוס, שיר שנתגלה לא מכבר באחת התגליות החשובות ביותר, ושמא החשובה ביותר, בתחום הארכיאולוגיה (הפיוטית) של השנים האחרונות, וזאת בגלל ההפגשה המאלפת הזאת של שיר יווני קדמוני – וקדוש בקדמוניותו – עם סרטו החילוני והלא־לגמרי־מבוטל של ברטולוצ’י. על כל פנים, פרט ללשון־נופל־על־לשון תפל למדי (פאריס – פארוֹס), נקודת־ההפגשה העיקרית היא בתחום הארוטיקה השופעת והנואשת שמציעות שתי היצירות, הלירית והקולנועית, שמפריד ביניהן, בין השאר, משהו כמו אלפיים ושבע מאות שנה. ואם להמשיך עוד רגע, להצדקת הכותרת, בהשוואה האבסורדית: גם בשירו של ארכילוכוס (כנראה) וגם בסרטו של ברטלוצ’י מדובר ב"אהבה אחרונה", הקודמת לאיזה סוף מר ונמהר, שמציע הגבר לנערה.

ומכאן לענייני ארכילוכוס בלבד. כמו מכלל הליריקה היוונית הקדומה גם משיריו של ארכילוכוס בן האי פארוֹס נשתמרו קטעים בלבד, לעתים טור אחד ויחיד, לעתים מלה או שתיים. רק לגבי שירים ספורים יש יסוד להניח שהם מצויים בידינו בשלמותם. אך די היה במספר המצומצם הזה כדי להבטיח לארכילוכוס את אחד המקומות הבולטים ביותר בין משוררי יוון. הוא חי בעת פריחתה הגדולה הראשונה של השירה הלירית ביוון (בימי סאפפו, אלקאיוס ועוד), שקדם לה תור־הזהב האפי, אשר העמיד את הומרוס ואת הסיודוס. אך יש להיזהר מאוד בקביעת הזמנים של התקופה הזאת; היא לוטה בערפלים ושום תאריך שהעלו המלומדים אינו ודאי. איננו יודעים בוודאות מתי חי הסיודוס, כשם שאיננו יודעים מתי בדיוק חיתה סאפפו. והנה ארכילוכוס איש פארוס הוא אחד המעטים בין המשוררים הקדומים הללו שידוע לנו תאריך מסויים המאפשר לקבוע את זמני־חייו ואף את שלבי־התפתחותו בסבירות גבוהה, שהרי באחד משיריו הארוכים יותר הוא מתאר ליקוי־חמה שחזה בו באי־מולדתו הקטן פארוס.

“שוב אין נפלאות בעולם, לא עוד אפשריות הפתעות כלשהן, מאז הפך זאוס, אבי האולימפיים, את צהרי־היום ללילה…” למראה השמש שהשחירה נראה למשורר שבא יומו האחרון של העולם, והודות לשיר זה ידוע לנו אל־נכון מתי חי ארכילוכוס. אסטרונומים חישבו שליקוי־החמה שעליו מדובר בשיר התרחש בשישה ביוני שנת 648 לפני הספירה. אמנם, ליקוי חמה היה בסביבה זו גם בשנת 711 לפנה"ס, אך מבחינות אחרות כמעט ודאי שארכילוכוס התכוון לליקוי־החמה משנת 648. בים האי־ודאות וההשערות הרופפות המכסה על תקופת־הבראשית של הספרות היוונית ניגלה איפוא תאריך מדוייק. מי שנתפס אי פעם לאגף כלשהו של חקר־קדמוניות יכול להבין את ההתפעמות שבגילוי כזה.

על אף מיעוט שיריו השמורים, שנתווסף להם שיר חדש, שנתגלה ופוענח זה מקרוב, ידוע לנו לא מעט על תולדותיו של ארכילוכוס, דווקא מתוך השירים הללו, שהם אוטוביוגראפיים וישירים למדי. כן נשמרו בכל הקדמוניות מסורות ואנקדוטות לא־מעטות על ארכילוכוס. ידוע שהמשורר היה מאורס לנערה ששמה נאובולה, בתם של ליקמבס ושל אמפימדו (שם אמה של נאובולה מופיע בשיר החדש המובא בזה) ושהאירוסין בוטלו לאחר שאבי הנערה חזר בו מהסכמתו לנשואי הבת, אולי בגלל מוצאו הנחות של ארכילוכוס (שאמו היתה שפחה). נאובולה המשיכה לאהוב את ארכילוכוס (על כך מעיד גם השיר החדש), אך זה נעלב כנראה מהחלטת האב ודחה את אהבתה (ואולי גם מהסיבות המצויינות בשיר החדש, על כך להלן). ארכילוכוס חיבר שירי־לעג ארסיים על האב, ליקמבס, עד שזה התאבד מבושה, לפי המסורת (יש מוסיפים שגם נאובולה התאבדה).

ארכילוכוס עזב את פארוס ויצא לנדודים על־פני איי הים האגאי. הוא היה חייל שכיר. באחד הקטעים השמורים משירתו הוא מספר איך הציל את נפשו בקרב: זרק את המגן אל השיחים וברח. “העיקר שניצלתי ממוות”, הוא כותב בדיוות זה על גבורתו הצבאית. עוד אומרת המסורת שארכילוכוס ניספה במלחמה בין האי נאקסוס לאי־מולדתו פארוס, והוא נלחם לצד נאקסוס.

בין שירי ארכילוכוס המצויים בידינו יש שירי־אהבה, שירי־לעג ותיאורי־טבע. שירים אחדים שלו הגיעו אלינו על פאפירוסים פגומים שאפשר לפענח מתוכם רק מילים אחדות. כמה טורים נשתמרו בציטטות אצל סופרי־קדמוניות אחרים. טור אחד כזה של ארכילוכוס – “השועל יודע הרבה, אך הקיפוד (יודע) דבר אחד גדול” – שימש נקודת־מוצא לישעיהו ברלין במסתו על ההיסטוריוסופיה של טולסטוי, “הקיפוד והשועל”.

באסופתו “שירת האלגיה היוונית העתיקה” (מוסד ביאליק, תשכ"ב) הביא שלמה שפאן תרגומים לתשעה קטעים של ארכילוכוס, בתוספת הקדמה העומדת על ראשוניותו של ארכילוכוס בשימוש במשקל היאמבי ובצורות שיר אחרות. גם אהרון שבתאי תירגם כמה קטעים של ארכילוכוס לעברית, ואף כתב שיר בשם “ארכילוכוס”.

אשתקד פורסם הגילוי שהרעיש את עולמה השקט של הפילולוגיה הקלאסית: שיר בלתי־מוכר עד כה של ארכילוכוס פוענח מתוך פאפירוסים שנמצאו לפני שנים אחרות במצרים. הודות לשיטות חדישות, שפותחו בידי המלומד הווינאי א. פאקלמאן, התאפשרה קריאת פאפירוס פגום ביותר, ששימר את הארוך ביותר והמעניין ביותר משירי ארכילוכוס הידועים לנו עד כה. החוקרים ר. מארקלבך ומ. ל. וסט פירסמו את הטקסט פרסום־בכורה ב"כתב־העת לפאפירולוגיה ולאפיגראפיקה" בשנת 1974, והשנה כינס אותו הפילולוג הבריטי סר דניס פייג' בכרך “נספחות לליריקה היוונית” (אוקספורד יוניברסיטי פרס) החותם לפי־שעה את כרכי־הקטעים שיצאו מתחת ידו האמונה של המהדיר הזה (“קטעי המשוררים הלסביים”, “המשוררים הליריים היווניים”). בכרך הנספחות נכללים קטעים מאת משוררים שונים (כמו למשל “קטע” משיר של סטסיכורוס שנשתמרה ממנו אות אחת בלבד) שנתגלו בכעשר השנים האחרונות, וגולת־הכותרת שלו היא שירו של ארכילוכוס שתרגומו מובא בזה. בתרגומי נעזרתי בגירסתו האנגלית של פיטר גרין, שפורסמה במוסף הספרותי של ה"טיימס" (14 באפריל 1975) אך לא ב"השלמות" של גרין לשורות החסרות; העדפתי לא לתרגם את מה שניתן רק לאינטרפרטאציה חופשית לגמרי. כן לא שמרתי על צורת השיר המיוחדת “אפודה” (שארכילוכוס היה ממציאה, כנראה) שהעברתה לעברית נראית לי בלתי־אפשרית. השם “רק אותך אני רוצה” ניתן כאן על ידי.

השיר אינו שלם, אם כי הוא הארוך מכל שירי ארכילוכוס המצויים בידינו. באחד המקומות “המותחים” ביותר היה הפאפירוס פגום לגמרי ולא ניתן לפענוח. חסרה גם ההתחלה, וכן כמה מילים וחצאי־משפטים במקומות אחדים. עם זאת השיר הזה מרצה סיפור שלם ומדהים למדי, המספק מידע חשוב על חיי ארכילוכוס ובעיקר על אופיו. החוקרים הגרמנים שפירסמו את הטקסט לראשונה מכנים ללא היסוס את ארכילוכוס – בעקבות גילוי השיר הזה – “פסיכופאת קשה”. אין ספק שזה אחד השירים “הנועזים” בשירה הלירית היוונית.

הדעת נותנת שהשיר מתייחס לימים האחרונים של שהיית ארכילוכוס באי־מולדתו. נאובולה עדיין אוהבת אותו אך לבו שוב אינו נוהה אחריה. הוא מרמז שהיא כבר “בשלה” מדי בשבילו וגם מאשים אותה בבוגדנות. עכשיו הוא מחזר אחרי אחותה! השיר נפתח בדברי האחות המוכיחה את ארכילוכוס על פניו ומפליגה במעלותיה של אחותה הבכירה. המשורר עונה לה ש"בני הנעורים לומדים תענוגות שונים מפי אפרודיטה" ומבקש שלא תקשר בין יחסו לנאובולה ליחסו אליה. אותו “עניין קדוש”, המגדיר כנראה את יחסו לנאובולה, מתייחס לנשואין או לאירוסין. אולי נכתב השיר קודם לביטול האירוסין עם נאובולה, והאשמותיו כלפיה בהמשך השיר אינן אלא דברי צביעות? כל המעמד – חיזורי ארכילוכוס אחרי אחות ארוסתו (או למצער אחות ארוסתו לשעבר) חשוד מראש. ייתכן שהביטוי “העניין הקדוש” מכוון אל האקט המיני הממשי (השמור לנאובולה) ואלו לאחותה מציע ארכילוכוס “תענוגות שונים”, משחקי־אהבה או יחסים שלא כדרך הטבע. סיום השיר עשוי לאשש הבנה כזאת.

ארכילוכוס משדל את האחות להיות יחד עמו בבוא החשיכה, אך מבטיח להניח לה אם תבקש זאת. הוא מפציר בה לתת לו “לעבור את הגדר”, ומובן שהכוונה לגדר המקיפה את גן־ביתה, אך קשה להימנע ממחשבה שיש כאן רמז מיני. כאן בא הפגם בפאפירוס, במקום המעניין ביותר.

בקטע המסיים מספר המשורר על הצלחת חיזוריו, אך לא ברור מתוכו אם הוא הפר את הבטחתו להניח לאחותה של נאובולה גם כש"יהיו יחד". התיאור מאפשר את ההשערה שהמשורר רק גיפף את הנערה, ושיחת זרעו ארצה. ואין להוציא מכלל אפשרות שמדובר במגע שלא כדרך הטבע. דומה שרק מחקר פילולוגי נוסף יביא להבנתו המלאה של השיר.

ארכילוכוס    🔗

רק אותך אני רוצה    🔗

לא דֵי לְךָ בְּאַהֲבָה שֶנוֹתְנִים לְךָ?

אַתָּה חֲסַר־מָנוֹחַ, לִבְּךָ שׁוֹעֵט קָדִימָה

וּפֹה, בְּבַיִת זֶה, יוֹשֶׁבֶת מִישֶׁהִי

עֲנֻגָה מְאֹד… וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת:

לְלֹא פְּגָם, שְׁלֵמָה… אַתָּה

הֵסַבְתָּ לָה צַעַר… וַעֲדַיִן…"

כָּךְ הִיא אָמְרָה – וְעָנִיתִי לָה:

"בִּתָּה שֶל אַמְפִימֶדוֹ – שֶׁל הַגְבִירָה הַנִכְבָּדָה

שְׁמְנוּחָתָה עַכְשָׁו בַּאֲדָמָה לַחָה –

שִׁמְעִי וּדְעִי לָךְ: בְּנֵי הַנְעוּרִים

לוֹמְדִים מִפִּי אַפְרוֹדִיטֶה תַּעֲנוּגוֹת שׁוֹנִים,

מִלְבַד אוֹתוֹ עִנְיָן קָדוֹש… נְדַבֵּר עַל כָּךְ

מְאֻחָר יוֹתֵר, בְּבוֹא הַחֲשֵׁכָה,

כְּשְׁנִהְיֶה בְּיַחַד, נִנוֹחִים יוֹתֵר.

אָנִיחַ לָךְ, אִם אַתְּ מְבַקֶשֶׁת,

אֲפִילוּ עוֹלָה בִּי תְּשׁוּקָה חֲזָקָה…

בְּכָל זֹאת: תְּנִי לִי לַעֲבֹר אֶת הַגָדֵר,

זֹאת אַל תִּמְנְעִי מִמֶנִי, אֶעֶמֹד

בַּחוּץ, עַל הַדֶשֶׁא שָׁם בַּגַן.

וְעוֹד דְעִי: נֵאוֹבּוּלֶה שׁוּב אֵינָה בִּשְׁבִילִי.

כָּל הָרוֹצֶה בָּה יִקָחֶנָה – הִיא פְּרִי גָמוּל עַכְשָׁו,

פְּרִיחָתָה עָבְרָה, קִסְמָה עָלַי פָּג.

טִפְּשָׁה! הִיא לֹא מָנְעָה מֵאִישׁ אֶת חֲסָדֶיהָ.

יִשְׁמְרֵנִי אֵל מֵאִשָׁה כָּזֹאת,

מִלִהְיוֹת לִשְׁנִינָה בְּעֵינֵי כָּל הָעוֹלָם!

אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ אֲנִי רוֹצֶה

אַתְּ אֵינֵךְ בּוֹגְדָנִית, אֵינֵךְ כְּפוּלַת־פָּנִים…"

………………………………….

אָמַרְתִּי זֹאת… לָקַחְתִּי

אֶת יַד הַנַעֲרָה וּמָשָׁכְתִּי אַרְצָה

אֶל הַפְּרָחִים… כִּסִיתִי בִּמְעִיל רַךְ…

זְרוֹעִי סְבִיב צַוָארָם, הֵפַגְתִּי אֶת הַפַּחַד

שֶׁעָלָה בְּעֵינֶיהָ: עֵינֵי צְבִיָה נִדְהֶמֶת.

… שָדֶיהָ… בְּרַכּוּת רַבָּה…

אַחַר־כָּךְ גִלִיתִי אֶת בְּשַׂר־נְעוּרֶיהָ הַצַח

חִבַּקְתִּי אֶת גּוּפָה הַיָפֶה, אֶת כָּל־כֻּלוֹ,

וְהִנַחְתִּי לְכֹחִי הַלָבָן לָצֵאת מִמֶנִי

וַאֲנִי נוֹגֵעַ בִּשְׂעַר־רֹאשָׁה הַזְהַבְהַב.

תירגם: יורם ברונובסקי