11 אוקטובר 1996

הארגונאוּטיקה או יזון, גיזת הזהב ומדיאה, מאת אפולוניוס רודיוס, תירגם לעברית מתרגום אנגלי ישן (1780) והוסיף מבוא, הערות וביאורים וליקט איורים עתיקים ושיבצם בתוך הטקסט יוסף האובן (נבו), הוצאת ירון גולן, 1996, 240 עמודים

ה"ארגונאוטיקה" של אפולוניוס רודיוס היא אפוס למדני, משכילי, לא נשגב ולא נועז. אבל בשבילנו, המתרפקים כמעט על כל דבר יווני, קלאסי ואפילו פוסט־קלאסי, צופנת היצירה אוצרות רבים בלשון שהיא לשון קודש לרבים מאתנו

מחזור האגדות שבמרכזו הפלגתה של הספינה ארגו מיוון, מן הקצה המערבי של הים השחור, אל קולכיס, אזור שמעבר לקצה המזרחי, סמוך להרי הקווקז, מחזור שמשולבת בו בראש וראשונה פרשת אהבתם של יאסון, שיצא להשיג את גיזת־הזהב, ושל מדיאה, בת איאטס מלך קולכיס שעזרה לו להשיג את הגיזה, הוא מבין העתיקים והעשירים שבמחזורים המרכיבים את המיתולוגיה היוונית. מבחינת בכירותו ועושרו, והדהודיו במסורת המערבית, עולה עליו רק מחזור הסיפורים המרכיב את האפוסים ההומריים.

ואמנם, הומרוס מזכיר גם הוא, בתוך דבריה של קירקֵה המזהירה את אודיסיאוס בדבר סכנות המעבר במצר שבין צוקי סקילה וכריבדיס (“אודיסיה”, שיר 12, טורים 70–3), ואומר שבמצר הזה עברה גם “ארגו הנודעה־לכל בשובה מפקוד את איאטס / היו הגלים משליכים גם אותה אל נוכח הצוקים / לולא העבירתם שם הֶרה באהבתה את יאסון”)

(תרגום טשרניחובסקי).

אחרי האזכור הזה באפוס המייסד של הספרות היוונית התמודדו עוד עשרות יוצרים בכל הסוגות הספרותיות עם אירועים מתוך המסע הזה, ומה שכרוך לו, כשהמוטיב של אהבת יאסון ומדיאה, הוא שזכה לפופולריות הרבה ביותר.

משוררים שונים עיבדו, במשך כחמש מאות שנה, מוטיווים שונים, עד שבלב התקופה ההלניסיטית של הספרות היוונית, כאשר זה כבר עבר תור הזהב האתונאי ולבירת התרבות היוונית נעשתה העיר אלכסנדריה, קם המשורר שביקש לעבד את כל החומר העצום הקשור בהפלגת ארגו לקולכיס ולכלול אותו בשירה אפית גדולה אחת.

זה היה אפולוניוס, בן אלכסנדריה או בן העיר הקרובה לה נאוקראטיס, יליד שנת 295 לפנה"ס בערך, שעשה חלק גדול מחייו באי רודוס ורכש לו כך את הכינוי רודיוס, כלומר איש רודוס.

את האפוס שלו, “הארגונאוטיקה”, חיבר, לדברי ביוגרפיה קדמונית, בעודו עלם באלכסנדריה, שאליה שב אחרי גלותו שנגרמה, לדברי אותה הביוגרפיה, מחמת הביקורת החריפה שהוטחה ב"ארגונאוטיקה". לאחר שובו מן הגלות מצא שהיחס אליו השתנה: יצירתו זכתה עתה לכבוד, והוא אף התמנה לראש הספרייה האלכסנדרינית המהוללת. הוא מת בשנת 215 לפנה"ס.

הביוגרפיה העתיקה יודעת לספר גם שאפולוניוס היה תלמידו של הנודע במשוררי אלכסנדריה והייצוגי שבהם, הוא קאלימכוס, בן גילו פחות או יותר, שעבד גם הוא בספרייה האלכסנדרינית, זו ששימרה את כל ספרי העולם הקלאסי והתקיימה עד ששרפוה המוסלמים, לפי הסיפור הרווח.

שני עובדי הספרייה הללו – אפולוניוס ודאי ניהל אותה, אך יש ספקות אם קאלימכוס היה אי־פעם מנהלה – היו בעלי פואטיקות מנוגדות, והמסורת ייחסה להם ריב אישי־ספרותי גדול. קאלימכוס נודע בתיאוריה בדבר עליונותם של השירים הקצרים על פני האפוסים מגוללי ההרפקאות, שלדעתו עבר זמנם, קצת ברוח מבשרי “מות הרומאן” בזמננו. הוא ביטא את תורתו באימרה המפורסמת “מֶגה ביבליה – מֶגה קאקה”, שמשמעה: “ספרים גדולים – רעות גדולות”.

והנה אפולוניוס, התלמיד־היריב, החליט לחבר ספר גדול, ולא סתם ספר אלא אפוס, שיתחרה כביכול באפוסים ההומריים שחכמי אלכסנדריה עבדו בשקידה על ההדרתם.

הנושא הגדול לספר הגדול נמצא לאפולוניוס בקלות: מסע הספינה ארגו, שרבים כתבו על פרטים שונים שלו – זמן מה לפניו עיבד המשורר האלכסנדרוני תיאוקריטוס הרפתקה אחת של מסע־הארגונאוטים באחת האידיליות שלו (מס' 22) – אך איש לא העלה בדעתו יצירה שתחבר את כל המוטיווים השונים לאפוס אחד!

לשם התקנת חיבורו עשה אפולוניוס מה שעושה מלומד בן ימינו הכותב את תולדותיו של אירוע בעבר הרחוק: הוא קורא את כל המקורות, משווה ביניהם, ומשלבם בתוך חיבורו. לשם כך עמדה לרשות הספרן הצעיר הספרייה הגדולה בעולם.

אכן, יש יצירות מעטות מן העולם העתיק שיש ביטחון כי נולדו בספרייה, מתוך צירוף מסורות של ספרים רבים, רובם אבודים לדידנו.

זהו אחד היתרונות הרבים של “ארגונאוטיקה”: אפולוניוס אסף כאן מסורות רבות הקשורות במסעם של חמישים הגיבורים המיתיים של יוון, ביניהם הרקלס ואורפיאוס, בהנהגת יאסון, לארץ קולכיס. האפוס הקטן שלו – בכל זאת הוא הפנים משהו מן התיאוריה המהלכת בקטנות של רבו קאלימכוס – הוא המקור הראשי ל____ האגדות הקשורות בהפלגת הספינה ארגו, בשיבתה, באהבת יאסון ומדיאה, וכיו"ב.

מעשה־איסוף, מוצר של ספרייה. ומה עם השירה? בעינינו יש איזה ניגוד מהותי בין משורר הכותב בתקוף עליו יצרו לבין מלומד הכותב בספרייה, אוסף “מוטיווים” מתוך ספרים שונים.

ואמנם יצא שם רע לשירה האלכסנדרינית כ"שירה למדנית", קרה ותקנית, לא יצרית, לא מקורית… אפולוניוס מייצג את כל מגרעותיה של “האלכסנדריניות”. שירתו נוגדת את התפישה שלנו, ובעצם גם של רבים מן הקדמונים, על שירה אמיתית.

ובאמת, המבקר היווני האלמוני שחי זמן לא רב אחרי שפורסמה השירה על הפלגת הארגו, הידוע כ"לונגינוס", מחבר המסה “על הנשגב”, מביא את אפולוניוס כסמל של משורר “הכותב בלא טעויות כלשהן בספרו על מסע הספינה ארגו… אך כלום היית מעדיף בשל כך להיות אפולוניוס יותר מאשר להיות הומרוס?” (פרק 33). השאלה של המבקר היא, כמובן, רטורית: הומרוס הוא המשורר המקורי, העז, הנשגב, גם אם יש הרבה סתירות וטעויות בשירתו, ואילו אפולוניוס הלמדן אינו טועה, אך גם משורר אמיתי איננו.

אכן, אפוס למדני, משכילי, לא נשגב ולא נועז. אבל בשבילנו, המתרפקים כמעט על כל דבר יווני, קלאסי ואפילו פוסט־קלאסי, צופנת ה"ארגונאוטיקה" אוצרות רבים בלשון שהיא לשון קודש לרבים מאתנו. אפולוניוס כתב יוונית צחה למדי, הומרית במתכונתה, אם גם עם הרבה חידושים אלכסנדריניים.

ואף יתר על כן: הספר השלישי המספר את אהבת יאסון ומדיאה הוא יפהפה, בעל עומק פסיכולוגי, עמוס דימויים מקסימים… ומה איכפת אם המחבר העתיק קטעים ממנו מתוך ספרים שלא ידענום?

באפוס ארבעה מזמורים ובכל אחד מהם לא מעט קסמים: ההכנות ליציאתה של ארגו במזמור הראשון, תיאורם של ארוס ואמו אפרודיטה במזמור השני, חלומה של מדיאה במזמור השלישי ומקומות רבים אחרים במזמור הגדול הזה, תיאור הצוקים הנעים בתוך סיפור הפלגתה של ארגו חזרה ליוון במזמור הרביעי – ויש עוד קטעים הראויים להיכלל באנתולוגיה של המיטב בשירה היוונית הקדומה.

יש גם ארכנויות והפגנות למדנות, שבן־זמננו לא יטעם בהם טעם, אבל בסך הכל “הארגונאוטיקה” – גם אם איננה אפוס הומרי – היא יצירה חמודה, מצד לשונה ומצד תוכנה כאחד.

הנוסח העברי המוצע לנו על ידי יוסף האובן )נבו) הריהו, כיתר מפעלותיו של המתרגם הזה, קוריוז גמור. נשמרת לו הזכות שהוא טוען לה, בצדק, כראשון שהעמיד את היצירה המסוימת הזאת על המדף העברי, אבל ספק אם זהו אפילו צל־צלה של היצירה.

הפואמה היוונית מתורגמת “מתוך נוסח אנגלי ישן (1780)”. נניח שיש איזו הצדקה לתרגום מתרגום, למה דווקא מתוך נוסח לועזי ישן? יוסף האובן )נבו) יודע אל נכון שככל שהתרגומים ישנים יותר כן הם עונים פחות על הדרישות שמעמיד זמננו לפני המתרגם. מילא, בלית ברירה, תרגום מתרגום חדיש, אבל תרגום מתרגום ישן, ומתוך מעין השתבחות ביושן הזה? תמוה, תמוה מאוד.

כדרכם של מתרגמים לשפות אירופה הופך התרגום האנגלי־העברי את שמות האלים היווניים לשמות לטיניים: זאוס הוא יופיטר, ארטמיס היא דיאנה… טוב, זה הדבר הפחות מוזר שבתרגום־עיבוד זה המשונה עד גיחוך. ואי־אפשר שלא להוסיף כי העברית שלו היא איומה ממש (“בואי, עלמה שמימית, והגישי את סעדך בעת נחיצותו…”, מתחיל המזמור השלישי של האובן (נבו)).

המתרגם השקיע עמל רב, סיזיפי ממש, בספר העברי, בהסברים שהוא שוזר בתוך התרגום – שגויים בחלקם, אגב – בקישוט הספר בתמונות ובמפות מתוך ספרים גרמניים ישנים וכו'… מוזר, מוזר ואף משונה מאוד.

לא נדבר על זה עוד, ונזכיר שוב את החסד היחיד שעשה האובן (נבו) לספרות העברית בהביאו לתוכה, אם אמנם, יצירה מרתקת מהרבה בחינות, שנקווה כי תעורר לפעולה מישהו שיהיה מוכן לתרגמה מן המקור, הכתוב הֶקסמטרים מוצלחים מאוד, אם גם לא ממש “בלא טעויות”.