אוקטובר 1968

המומחה לספרות היוונית, פרופ' אריה סימון, שהיה לימים למרצה באוניברסיטה העברית, כתב באחת מחוברות “השילוח” רצנזיה על לקט תרגומיו של שאול טשרניחובסקי משירי אנקריאון (“שירי אנקריאון” – הוצ. א. שטיבל, ורשה תר"ף). שבח דברים, גינה דברים, השווה קטע תרגום אל המקור – לא היה בה ברצנזיה כדי לעורר עניין מיוחד אלמלא כמה משפטי סיום שלה, בהם משיג המלומד על טרנסקריפציה של שמות יווניים שנהג טשרניחובסקי ושואל שאלת־תם, בערך בזו לשון (אני מביא את הדברים מזכרון): מה ראה המתרגם – וחזקה על מתרגמו של הומרוס שתרגם מן המקור – לכתוב גימן ולא הימן (תנאי הכתיב הרוסי מ????? )ע' 85 ב"שירי אנקריאון") גרמס לא הרמס וכדומה?

סתם הפרופסור ולא פרש – אולי מתוך שבהיותו ממוצא אנגלי באמת לא הבין מה עשוי היה לגרום למשורר הגדול לכתוב גימן ולא הימן (תנאי הכתיב הרוסי מכריחים לכתוב כך) ואולי מתוך שידע ומצא דרך עקיפה לעקוץ את המשורר־המתרגם ולתבוע אותו עלבון שתדיר תובעים הבלשנים המלומדים ממשוררים, שבבואם לתרגם שיר עומדת לפניהם כמטרה סופית יופיותו של השיר המתורגם ולעתים יקרה ויתרגמוהו שלא מכלי ראשון, או תוך השוואה חפוזה בלבד עם המקור. לשם איור דברי ולשם הקבלה שניראית לי כדאית אביא פסקה שכתב רוברט גרייבס על עזרא פאונד, המתרגם הקונטרוברסאלי ביותר של המאה העשרים, שהוא כמדומה האח־הרע היחיד, מבחינת צמאון־התרבויות שלו ונסיון הרויית אותו צמאון על ידי תרגום מיצירותיהן של התרבויות הללו, לשאול טשרניחובסקי. משוררים רבים שיבחו את תרגומיו של פאונד, שרבים מהם בעלי יופי נדיר, אך הנה דבריו של גרייבס, המשורר־הפילולוג: “פאונד… ידע מעט רומית, אך תרגם את פרופרטיוס, עוד פחות יוונית – אך תרגם את אלקיוס, מעט־מעט אנגלו־סאכסית – אך תרגם את “הספן”. ושאלתי פעם את ארתור ואלי (הסינולוג הנודע) מה מידת ידיעותיו של פאונד בסינית – וואלי הניע בראשו בצער…” (מתוך המאמר “אלה אלוהיך, ישראל” שבספר “זכות הכתר” – מאמר שהוא התקפה חריפה ביותר של חמשת המשוררים הנודעים ביותר של השפה האנגלית, מאמר סוגסטיבי כל כך שאחר קריאתו קשה עוד להאמין שאליוט, פאונד, ייטס, אודן ודילן תומס הם יותר ממאחזי עיניים זריזים – “אלה אלוהיך ישראל!”). ברם, נחזור עתה לטשרניחובסקי ולתרגומו ל"שירי אנקריאון".

יוסף קלוזנר מציין במונוגרפיה שלו “שאול טשרניחובסקי, האדם והמשורר” (ירושלים, תש"ז) שטשרניחובסקי למד יוונית בשנים האחרונות בהם ישב באודסה בטרם יצא אותה ללמודי הרפואה בהיידלברג )ב-1899). השיר הראשון שכתב “בעקבות אנקריאון” תאריכו 1894 (אף כי הופיע בדפוס לראשונה רק ב-1898 בחלק הראשון של “חזיונות ומנגינות” שיצא בורשה), הוא השיר המתחיל ב"שור, הגיע תור הזמיר". ניתן להניח שהוא נכתב לאחר שקרא טשרניחובסקי תרגומים רוסיים של שירי אנקריאון (שנעשו בין השאר על ידי המשורר בריוסוב) ובהשפעת התרגום הרוסי כתב את השיר “שור, הגיע תור הזמיר”. את השירים הכלולים ב"שירי אנקריאון" משנת 1920 ודאי שתרגם לאחר עיון במקור – אך התרגומים הרוסיים המשיכו לעמוד לו לעזר – כאן הפתח לאותה אי־תשומת לב קטנה שעוררה את תמיהתו של פרופ' סימון. בין השאר חזר ותרגם את השיר ששימש פעם רקע ל"שור, הגיע תור הזמיר" מ-1894. הוא קרוי “אל האביב” )שיר 36, ע' 56). יהיה מן הענין בהשוואת פתיחותיהם של שני השירים – “בעקבות אנקראון” ו"אל האביב":

שור: הגיע תור הזמיר

פרח עטפו גן ושדמה.

שור: הים ירגיע דומם

נפלה על הגל תרדמה.

שור: בני אוז צוללים המימה,

חשרת־שלכים עוף תגביה.

שור: אריאל־שמש ניגלה

ומרכבתו־פז תופיע.

והשיר בנוסחו השני:

שורה, משנכנס אביב

עוטרות החריטות ורדים;

שור, הים ירגיע דומם,

גליו נדים ואינם נדים.

שור, כר אוז טובל בשרו

שור, השלך בא מופיע,

שור, אריאל שמש יגה,

מפיץ עבים ברקיע.

האם עולה הנוסח שזיקתו למקור רבה יותר (“אל האביב”) על פני הנוסח שהוא מה שקוראים הגרמנים “נאכדיכטונג”? דומה לי שרק השורה הרביעית יפה יותר בנוסח ב' “)גליו נדים ואינם נדים”) ואילו בדרך־כלל ניתן לזקוף לשיר־הראשון מעלות רבות יותר, כך שבו נוצרת אותה נאמנות אינטואיטיבית, שהיא הקובעת בתרגום דברי שירה.

והרי טשרניחובסקי לא תמיד היה בריב עם הבלשנים ותהא זו טעות לראות בו משורר המתנכר מעבודת מדען מתישה ומעטת־זהר – לא היא. ואביא לענין זה ממאמרו של ד"ר ש. איזנשטדט שנדפס בחוברת “לשוננו" כרך י"ב שבט תש"ד.

מאמר־הספד המציב גל־עד לשאול טשרניחובסקי הבלשן. "לשאול טשרניחובסקי, המעיין במקורות, הבודק רשימות מונחים, היורד לעומקם של מושגים במדעי הטבע והרפואה והקובע דפוסים ללשון מדעית עברית חיה, גמישה, חצובה מאותו הסלע המקורי של הלשון, אשר חוצבה וסתתה המופתי היה המנוח כל ימיו.

טשרניחובסקי הבלשן והסופר חד הוא. הוא כולו מקור ולא תרגום. הוא כולו גילוי ולא חזרה מיכאנית, שגרה".

ולסיום אביא קטע מאחד ממאמרי טשרניחובסקי שעיסקם לשון. “שיחות חיות ועופות” (“לשוננו” כרך ו' תרצ"ד-תרצ"ה): "מי ששמע את תרועתו הנפלאה של הצבי (בעונתו) על קרחתו של יער באפלולית בוקר, שאין להחליף אותו בשום קול אחר בודאי ישמח שיש לו גם בשפתו שלו אפשרות לבטא בדיוק גמור ויבין את דברי השיר:

הרי את מקוסמת לי כדת

עפר אורזילא המפרט

בדמדומי הצפירה בפאת –

יערות כסופיו לרעיה".

שכן הצבי – קובע המשורר –מפרט ואילו הזאב זורד, השור גועה, הארי שואג, הנמר צורח, האיל צוהל, היחמור מבריס, הראם מצלצל, הדוב מנמנם, הכבש חונב, הנחש שורק, היונה מהגה, הנשר צועק, הנץ מצפצף, הזיו קורא.