18 פברואר 1994

תשוקה מתירת אברים, שירה אירוטית יוונית, תירגם מיוונית והתקין הערות אמיר אור, ביתן, הוצאה לאור, 1993, 159 עמודים

לכאורה, כוחה של הליריקה היוונית נופל מכוחם של האֶפּוֹס והדראמה. ייתכן ששום שיר לירי אינו יכול להשתוות בעוצמתו לשירת־המקהלה המפורסמת ב"אנטיגונה", שמרגלית פינקלברג, במבוא היפה שלה לאסופה “תשוקה מתירת אברים”, מצטטת בתרגומו של אהרן שבתאי: “ארוס, יצר בלתי מנוצח…” – השיר האדיר הממוקם לפני תיאור הליכתה של אנטיגונה אל מותה, והשואב לא מעט מעוצמתו מן המיקום הזה.

עובדה שגם אצל התיאורטיקנים היוונים של התקופה זכו האֶפּוֹס והדראמה להגדרות מובהקות יותר, ולהחשבה רבה יותר מאשר הליריקה. נדמה שהשירים הקצרים, האישיים והווידויים, שאנו נוטים להגדיר בכלל “שירה לירית” – היוונים עצמם נטו יותר למונח “שירת מלית” (מלשון “מלוס”, איבר, לשון הנשמע גם במלה שלנו “מלודיה”) – זכו להחשבה מאוחרת יחסית, בתקופה ההלניסטית, הדקדנטית. או אז היתה שירת־היחיד לצו־האופנה, ומשורר אלכסנדרוני כמו קלימכוס יכול היה לכתוב: “מכל הדברים הציבוריים אני סולד” )בתרגומו של אמיר אור, ר' עמ' 82 בספר הנסקר), לסלוד במופגן מן האפוס, ולהביע גם את הדיעה שספרים גדולים הן רעות גדולות.

אף שאנו מודעים לכוחה המיוחד של הטרגדיה היוונית, וליופי המונומנטלי של האפוס ההומרי, נדמה שטעמֵנו המודרני עוצב אז, בתקופה ההלניסטית. כמונו כמו האלכסנדרונים אנו מאוהבים דווקא בליריקה, דווקא בשיר האישי, בווידוי המעודן, בתלונת־האוהב או בקינתו… כבר המשוררים הרומאים הביעו אהבה יתרה לליריקנים: הורטיוס מבקש יותר מכל להיחשב ביום מן הימים לאחד ה"חוזים הליריים", וכוונתו בלי ספק לתשעת המשוררים הגדולים שאת רשימתם קבעו חכמי־אלכסנדריה. אגב, הודות למורשת הרומאית הישירה אנו משתמשים לרוב במלה “ליריקה”, שהתאזרחה בלטינית, בקלות רבה יותר מן המונח היווני האחר, הרווח יותר, “מליקה”.

כנרמז, המלומדים האלכסנדרוניים הם שקבעו את הקאנון של “תשעת הליריקנים” הגדולים, והם: אלקאיוס, אנאקריאון, אלקמן, סטסיכורוס, איביקוס, סימונידס, באכחילידס, פינדרוס והאשה היחידה, סאפפו.

שיריהם של שישה מתוכם מצויים באסופה “תשוקה מתירת אברים”, בתרגומו של אמיר אור, בנוסף לשירים של למעלה מעשרים משוררים אחרים, בעיקר זוטרים, שיצירותיהם הקצרות, רבות ההעזה והקסם הארוטי, מכונסות ב"אנתולוגיה היוונית" הקדומה.

אף שאסופתו של אור היא היא תימטית, כפי שהוא מסביר בדברי המבוא שלו, והשירים שהוא בחר לתרגמם מוקדשים לאֶרוס, ובייחוד להתאגרפותו של המשורר או המשוררת עם אֵל־האהבה האדיר הזה –ראה שירו של אנאקריאון בעמ' 60: “הבא מים, הבא יין, הו נער, הבא לנו עטרות / של פרחים! הגש, למען אתאגרף כבר עם ארוס” – כמו בהכרח עולה מן הספר האלבומי מעין היסטוריה מקוצרת של השירה הלירית היוונית, אם לא ה"קאנון" שלה, מן ההתחלות במאה השמינית, ועד לב התקופה ההלניסטית: משיריו הקדומים, הרעננים והנועזים להדהים, של ארכילוכוס ועד המכתמים הדקדנטיים, המיוחסים לאפלטון. הנה כי כן, קרוב לאלף שנות שירה מוצגות כאן במדגמים ייצוגיים.

אסופתו של אור מתחילה בעשרה משירי ארכילוכוס, הקדום במשוררים הליריים, בן המאה השמינית־שביעית, אשר לו יוחסה, בין השאר, המצאת היאמבוס (שבשביל היוונים הוא לא רק שמו של משקל, כמו בימינו, אלא גם סוג שירי). בין עשרת השירים המתורגמים, מהם קטעים קצרים ומקסימים, מצוי גם השיר הארוך, השביעי, שהוא בלי ספק, ומבחינות אחדות, ה"סקוּפּ" של האוסף כולו.

שיר זה נמצא על פפירוס במצרים, בשנת 1973, על ידי משלחת של מכון הפפירולוגיה של העיר קלן, והיה אל־נכון לגילוי המדובר ביותר בתחום הספרות היוונית הקדומה במאה זו. כבר צמחה סביבו פרשנות ענפה, והשיר, הארוך ביותר שבידינו מתוך הליריקה הקדומה ביותר, עדיין שומר על כמה וכמה מסודותיו. ברור, עם זאת, שזהו שיר המספֵּר סיפור שבעינינו לפחות הוא אובסצֶני ביותר, שגרם לאחד המפענחים המלומדים שלו (ריינהולד מרקלבך) לכנות את ארכילוכוס בשם “פסיכופת מיני”. היה גם מי שכינה את השיר, על יסוד מה שאפשר להבין ממנו, בשם “הטנגו האחרון בפארוס” )פארוס הוא האי של ארכילוכוס).

אמיר אור לא נרתע מפני הקשיים הכרוכים בטקסט המקוטע הזה, ועם זאת הבולט ביופיו, והגיש לקורא את הנוסח העברי הראשון הראוי של השיר. טור של ארכילוכוס הוא גם הנותן לאסופה את שמה: “אבל, ידידי, תשוקה מתירת אברים אותי מכנעת…” עם זאת הצירוף “מתירת אברים”, מלה אחת במקור, הכוללת גם היא את המלה “מלוס” (אבר, וגם שיר לירי), מופיע אצל עוד ליריקנים קדומים, ומעל לכל בקטע המפורסם של סאפפו, שהוא אולי בבחינת ההעמקה הראשונה המוכרת בפסיכולוגיה של האהבה: “שוב ארוס מתיר האברים מרעידני / יצור מר־מתוק, מדביר־כל” )עמ' 84).

סאפפו, הקוראת לארוס “מר־מתוק” (במקום בסדר הפוך, ואולי לא במקרה: “מתוק־מר”), עומדת כבר על סתירת־היסוד של תשוקת האהבה, וקו ישיר מוביל מן הקטע הזה אל תורות האהבה המודרניות, ובעיקר: הוא מוביל אל הלב באשר הוא, אל ההתנסות האנושית הרווחת, באהבה ובתשוקה.

אכן, סאפפו היא הכוכבת השנייה של הקובץ. המשוררת הלסבית הנערצת מוצגת כאן במבחר נאה ביותר. נמצא כאן בין השאר את השיר הסאפפי השלם היחיד המוכר לנו, התפילה אל אפרודיטה (עמ' 18), ואת השיר המהולל “נראה לי שווה לאלים”, שזכה לתרגומו־עיבודו הלטיני של קטולוס.

פרטים בשני התרגומים הללו יכולים להדגים את גישתו של אמיר אור לתרגום השירה היוונית, גישה המצטיינת בהבנה של הקשיים המיוחדים שבתרגום שירה זו. על־פי הדוגמה הראשונה נראה שאין הוא חסידה של הנאמנות הפילולוגית שדבקות בה ממילא אינה מאפשרת תרגום.

הנה הוא טור הפתיחה של השיר אל אפרודיטה: “בת אלמוות עוטת שלל צבעים, אפרודיטה” (עמ' 38). במקור מכונה אפרודיטה בתואר “פויקילותרון”, כלומר: בעלת הכס המקושט, או היושבת על כס מקושט. עם זאת יש אפשרות, התלויה בשינוי של אות אחת, והנסמכת על כמה כתבי־יד, שהמדובר בביטוי “בעלת השכל המקושט” שהוא ביטוי נרדף, המצוי במקורות אחרים, ל"ערמומית, רבת־תושייה". על שני הפירושים נחלקים זה כבר המלומדים, ומוצא אין. על כן נראה לי בהחלט המוצא של אור המתעלם מן הבעיה ומתרגם בלי “כס מקושט” ובלי “שכל מקושט”.

דוגמה אחרת, כמעט הפוכה, לקושי המיוחד בתרגום השירה הקדומה, המחייבת את המתרגם לדבוק בפירוש מסוים, מופיעה בשיר “נראה לי שווה לאלים”. כאן מתואר גבר היושב מול אהובתה של המשוררת הדוברת. השיר הפשוט לכאורה הוליד עשרות פירושים. אבל ברור למדי שהמדובר במעמד מסוים, המביא לסימפטומים מסוימים, אל־נכון חד־פעמיים או לפחות ייחודיים, אצל הדוברת.

ובכל זאת מתרגם אור את הטור השני כך: “כל איש היושב נכחך”. המתרגם מבקש בכך אל נכון להתייצב מול ייחודה של התווית הלא־מוגדרת שבמקור, “אוטיס”, המכוונת לגבר היושב נוכח האהובה. אך באמצעות ההכללה (“כל איש”) מפחית המתרגם מרושמו של המעמד הייחודי או החד־פעמי. נדמה לי שאור בחר כאן בפירוש משני ולא־משכנע של השיר, ומתוך כך בא לידי ההכללה הזאת.

שתי הדוגמאות מלמדות, כאמור, עד כמה רצוף בעיות הוא תרגומה של השירה הקדומה הזאת, שסביב כל מלה ומלית שבה מתקיימים מזה מאות פולמוסים רבים, ועולים פירושים רבים, מהם סותרים. המתרגם מהלך כאן בשדה־מוקשים מתמיד, ועליו להידרש להחלטות שונות בהרבה מאלו של כל מתרגם שירה מודרנית. דומני שלאמיר אור פתרונות רבים טובים מאוד, אם גם פה ושם אפשר לחלוק עליו.

הליריקה היוונית שבתה את לבם של מתרגמים עבריים רבים. בשנות החמישים הקדיש לה קובץ תרגומים בנציון בנשלום, וגם הוא ייחד את אסופתו, “מערכות אֶרוס”, לשירים ארוטיים, רובם ככולם מתוך האנתולוגיה היוונית. המתרגם המובהק של הדור שלאחר־מכן, אהרן שבתאי, לא פירסם קובץ של תרגומי־ליריקה, אך מן התרגומים שהתפרסמו בעיתונות וב"נספחים" לתרגומי הטרגדיות היווניות שלו אפשר בלי ספק להרכיב כרך גדול. עתה מצטרף אל המתרגמים הללו אמיר אור, נציג הדור החדש, והוא מתרגם בקי ומהימן, המודע לקשיים שלפניו ועל פי רוב מיטיב לפתרם.

סְקיתינוֹס    🔗

עכשיו, בן בלי שם ¹