2 יולי 1976

סימונידס / שלושה שירים    🔗

על המתים בתרמופילאי    🔗

אֵלֶה שֶׁמֵתוּ בְּתֶרְמוֹפִּילַאי

גוֹרָלָם מְהֻלָל וּמוֹתָם יְפֵהפֶה;

קִבְרָם הוּא מִזְבֵּחַ; לֹא קִינָה – זֵכֶר־עַד,

לֹא צַעַר – כִּי הַלֵל הוּא מְנַת חֶלְקָם.

לֹא יַחֲשִׁיךְ הָרָקָב מַצֵבוֹתֵיהֶם.

וְלֹא יַשְחִירֵן הַזְמַן מְכַלֶה־הַכֹּל.

בְּמִקְדָשׁ־מְעַט זֶה שֶׁל אַנְשֵׁי־חַיִל אֲצוּרָה

תְּהִלַת יָוָן; לֵאוֹנִידָס יָעִיד עָלֶיהָ,

מֶלֶךְ סְפַּרְטָה, אֲשֶׁר הוֹתִיר אַחֲרָיו

זֵכֵר גְבוּרָה מֻפְלֵאת, זֹהַר עֻזוֹ בַּקְרָב.

תפילתה של דנאה    🔗

כְּשֶבָּאַרְגָז הַמְגֻלָף

הָרוּחַ הִכָּה

וְטִלְטְלוֹ הַגַל הָעַז –

הִיא נָסוֹגָה אָחוֹר, אֲחוּזַת־חֲרָדָה,

לְחָיֶיהָ רָטְבוּ בִּדְמָעוֹת

יָדַיִם אוֹהֲבוֹת סְבִיב פֶּרְסֵאוּס כָּרְכָה

וְאָמְרָה: "בְּנִי, אֲנִי סוֹבֶלֶת מְאֹד –

אַךְ אַתָּה יָשֵׁן, רַךְ וְתָמִים,

בָּאַרְגָז הַקוֹדֵר, הַמְחֻשָׁל בְּאָרָד,

הַזוֹהֵר בַּלַיְלָה בְּתוֹךְ חֹשֶׁךְ שָׁחוֹר,

אֵינְךָ נוֹתֵן לֵב שֶׁהַגַל הַקוֹצֵף

עוֹבֵר כֹּה קָרוֹב מֵעַל שְׂעָרְךָ

וְאֵינְךָ שׁוֹעֶה

לְצִוְחַת הָרוּחוֹת

מֻנָח כָּאן בְּתוֹךְ חִתּוּלֵי־אַרְגָמָן

פָּנֶיךָ יָפוֹת, יָפוֹת לְהַפְלִיא.

אִם מַה שֶׁנוֹרָא

הָיָה נוֹרָא גַם לְךָ

כִּי אָז הִגִיעַ בִּכְיִי

אֶל אָזְנֵיךָ רַכּוֹת.

אַךְ אֲנִי אוֹמֶרֶת: עָלֶיךָ לִישֹן,

וְיִישַׁן גַם הַיָם, וְיִישַׁן הָרֹעַ שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר.

זֵאוּס אָבִי, אֲנִי מִתְפַּלֶלֶת

שָׁנֵה גוֹרָלִי, הָטֶב נָא אוֹתוֹ,

וּמְחַל נָא לִי מְחַל

אִם הֶחֱצַפְתִּי פָּנִים

וּבִקַשְׁתִּי יוֹתֵר מִשֶׁאֲנִי רְאוּיָה."

על קבר טימוקראון    🔗

אֲנִי שֶׁאָכַלְתִּי הַרְבֵּה וְשָׁתִיתִי הַרְבֵּה וְדִבַּרְתִּי הַרְבֵּה

סָרָה בַּזוּלַת –כָּאן מֻנָח, טִימוֹקְרֵאוֹן אִישׁ רוֹדוֹס.

סימונידס איש קאֵוס הוא מן־הסתם המשורר “המקצועי” הראשון בספרות־המערב. משמע הדבר שהוא התפרנס על אמנותו, הוזמן לכתוב שירי־הלל לכבודו של המזמין, שירי־קינה על אחד ממתיו (או על חללים בקרב, כששכרו ניתן לו מטעם המדינה) או שירי־לעג על מתנגדיו וכדומה. עם שאמנותו נודעה לתהילה, היה יחסם של הקדמונים אל סימונידס דו־משמעי למדי: כמו בדורות הבאים, עד עצם ימינו, עוררה המקצוענות בשירה תחושה של אי־נוחות. פינדארוס באחת האודות שלו (האיסטמיות, 2, 10), מתגעגע על הזמנים שבהם “המוזה לא חיפשה רווח ולא השכירה עצמה…” ופרשן קדמון מציין בהערותיו לטור זה: “כוונתו לגנות את שירי־ההלל שמחברים היום, תמורת שכר, והוא מינהג שהתחיל בו סימונידס” (מובא ב"לירה גראיקה" מהדורת אדמונדס, כרך ב', 1924). דרכו של סימונידס לקבל שכר על שיריו הביאה להיווצרות האנקדוטות הרבות על קמצנותו המופלגת של המשורר (פלוטארכוס במסתו “כלום צריכים הזקנים למשול” מספר על סימונידס שאמר לידידיו המאשימים אותו בקמצנות, שהעונג לצבור הון הוא היחיד בתענוגות שנשאר לו בזקנתו). גם אריסטופאנס מלעיג במחזהו “השלום” על רדיפת־הבצע של סימונידס.

אך ההתייחסות החשובה ביותר למקצוענותו של סימונידס מצויה אצל אפלטון. כאריסטוקראט ובן־עשירים בז אפלטון לעושים אמנותם וחכמתם קרדום לחפור בו – מקח שכר בעד הוראת־חכמה היה אחד מסעיפי האישום העיקריים שלו )ושל סוקרטס) נגד הסופיסטים. ב"פרותאגורס", שם מתווכח סוקרטס עם הסופיסט הנודע שעל שמו קרוי הדיאלוג, זוכה לטיפול אירוני גם סימונידס, אגב ניתוח שיר משלו העוסק בטבעו של האדם הטוב. מציטוטי הדברים בדיאלוג זה שוחזר הקטע הארוך ביותר שנשאר לנו מסימונידס. סוקרטס חושף את הסתירות שבשיר זה ומלעיג קלות על המשורר, אך בספר הראשון של “המדינה”, כאשר עולה בשיחה שמו של סימונידס, אומר סוקרטס: “…קשה לא להאמין לסימונידס. הרי הוא איש חכם ואלוהי.”

סימונידס נולד באי קאֵוס בשנת (7)556 לפנה"ס והוא האריך ימים עד שנת 468, כשהוא נודד על פני כל העולם היווני, חובר לשליטים ומתרועע עם רבים מאנשי־השם של תקופתו. גילברט מארי השווה אותו (בספרו “תולדות הספרות היוונית העתיקה”) לוולטר – ואפשר שההשוואה אינה רעה. איש־העולם המפורסם בחכמתו ובכישרון־ההבעה שלו, המבוקש על־ידי המלכים והאצילים בני־הזמן ונענה להזמנותיהם מתוך אופורטוניזם מפוכח, משורר־ריאליסט שלמד לא לתבוע יותר מדי מן האדם והוא רחוק מכל אידיאליזם עיוור – כך מצטייר סימונידס מתוך המסורות הרבות על־אודותיו וכך גם מכמה משיריו. השיר הנדון ב"פרותאגורס" מציע את תורת־המוסר של סימונידס: האדם אינו יכול להיות מושלם, השלמות היא חלקם של האלים בלבד ואף אל לו לאדם להתאמץ להיות טוב – די בכך שאין הוא עושה את הרע במכוון. עם זאת, בניגוד מסוים לראיית־אדם זו המפוכחת וה"נמוכה" במקצת, עומדים כמה שירי־הלל של סימונידס, והנודעים בהם השירים על חללי קרב תרמופילאי, הכתובים בטון נשגב ומייחסים תכונות אלוהיות לגיבורים שכמותם הצילו את יוון.

מקום מושבו הקבוע הראשון של סימונידס, שנדד תחילה מעיר לעיר לאחר שעזב את האי הקטן שלו, היתה אתונה. לכאן הזמינו השליט היפארכוס שקיים חוג של משוררים ומוסיקאים בחצרו, וביניהם גם אנקריאון. לאחר זמן־מה, עבר סימונידס לתסליה ושימש שם, בין שאר משרותיו, “משורר חצר” בבית סקופאס, שאליו כיוון השיר על “האדם הטוב” המובא ב"פרותאגורס". בסקופאס, כנראה, קשור גם המעשה המובא בגרסאות אחדות אצל כמה סופרים, בדבר העונש שענשו האלים את האדון שהתכוון לקצץ בשכרו של המשורר. קיקרו במסה “על הנואם” מספר שיום אחד סעד סימונידס על שולחנו של סקופאס והלה ביקשו לחבר שיר־הלל לכבודו. המשורר שזר את שבחי האדון בתוך שבחיהם של הגיבורים המיתולוגיים קסטור ופולוקס, בניו של זאוס (“דיוסקורוי”) ועל כך אמר סקופאס המהולל־למחצה שהוא ישלם רק את מחצית שכרו של המשורר, ואילו את השאר ישלמו־נא לו קסטור ופולוקס. כעבור שעה קלה התקבלה ידיעה ליד שולחן־הסעודה, ששני עלמים מבקשים מסימונידס לצאת אליהם בדחיפות כי דבר להם אליו. אך יצא המשורר, קרסה התקרה בחדרו של סקופאס וקברה את הסועדים תחתיה. סימונידס ניצל מן הפגיעה ואילו העשיר נענש על העלבון שעלב במשורר. כיון שלסימונידס יחסו הקדמונים כוח־זכרון נדיר, ואף הגדירוהו כממציאה של אמנות־הזכרון (המנמוטכניקה) מוסיף קיקרו, שהודות לכוח־זיכרונו הצליח סימונידס להצביע על מקום־מושבו של כל אחד ממשתתפי הסעודה ההיא שכוסו בהריסות, ובכך איפשר להביאם לקבורה. “מקרה זה – מוסיף קיקרו –הביאו לידי הגילוי שהעזר היסודי לכוח־הזכרון הוא הסדר”.

בעת המלחמה עם הפרסים, אנו מוצאים את סימונידס באתונה כשהוא שר את תהילת נצחונותיהם של היוונים על האויב הפרסי. הוא מקבל הזמנות גם מספרטה. לאחר קרב תרמופילאי הוא מחבר כמה שירי־הלל וביניהם השיר “על המתים בתרמופילאי” וגם אותה אפיגרמה מהוללת וקשת־תרגום “הזר, בשר לבני לקדימון (כלומר: לספרטנים) שאנו מונחים כאן, נאמנים למצוותם” (בתרגום מקורב).

עושרם הלשוני של שירי סימונידס וכוחם להשפיע על הרגשות היו לשם דבר – עד שנוצרו הניבים “דמעות סימונידיות” (או “קינות קאֵיות” – על שם קאֵוֹס, אי מולדתו) הבאים לציין התרגשות עזה ביותר. על כוח הפאתוס של סימונידס נותן מושג השער על דנאה שהוא בודאי קטע מתוך יצירה ארוכה יותר המספרת את המיתוס כולו, לפי מיתוס זה בישר האוראקל לאביה של דנאה שנכדו – כלומר: בנה – עתיד להרוג את סבו. מששמע זאת, החליט האב לסגור את הנערה במגדל לבל תדע איש. אך בנערה הכלואה התאהב זאוס והוא ידע אותה ברדתו עליה בדמות גשם זהוב. דנאה הרתה וילדה בן, הוא פרסאוס. כאשר ראה זאת אביה, סגר אותה ואת התינוק בארגז והשליכו לים. לבסוף ניצלו האם והבן וגו'. בקטע השמור מתאר סימונידס את האם ובנה בשעה שהם סגורים בארגז הנתון לחסדי הגלים.

סימונידס עשה את שנות חייו האחרונות בסיקיליה, בחצרו של הירו מלך סיראקוזאי שאירחה משוררים וחכמים רבים. בשנים אלו נכתבה הכתובת הסאטירית על קברו של משורר יריב, שהיה ידוע בהשמצותיו (שיריו לא נשמרו)¹, טימוקריאון איש רודוס.