20 אוגוסט ??197

פינדרוס / קטעים    🔗

אתונה    🔗

זוֹהֶרֶת, עֲטוּרַת־סְגָלִים, מְזֻמֶרֶת,

מָעֹז יָוָן, אַתּוּנָה הַמְהֻלֶלֶת, הָעִיר הַדֶמוֹנִית.

אשרי האיש    🔗

אַשְׁרֵי הָאִישׁ רָאָה כָּל אֵלֶה וְיָרַד לָאֲדָמָה.

לוֹ מֻכֶּרֶת תִּכְלַת־הַחַיִים.

לוֹ מֻכָּר הָעִקָרוֹן שֶׁקְבָעוֹ הָאֵל.

מתוך האודה הפיתית השמינית    🔗

יֵשֻיוֹת בְּנוֹת־יוֹמָן; הָאָדָם – מַהוּ?

מַהוּ לֹא? הוּא חֲלוֹמוֹ שֶׁל צֵל.

אַךְ שָׁעָה שֶׁהָאֵלִים מְאָירִים אוֹתוֹ פִּתְאֹם בְּקֶרֶן־אוֹר

הַזֹהַר מַקִיפוֹ וַהֲוָיָתוֹ תִּמְתַּק מִדְבַשׁ בְּאוֹתָהּ עֵת.

אַיגִינָה, אֵם יְקָרָה, תְּנִי חֹפֶשׁ

לְעִירֵךְ, חֲסִי עָלֶיהָ, וּבָרְכוּהָ

אַתָּה זֵאוּס וְאַתָּה אַיאקוֹס הָאַדִיר, וּפֵלֵאוּס

וְטֶלָמוֹן הַטוֹב וְאַכִילֶס עִמוֹ.

*

נופה של הליריקה היוונית הוא בדרך־כלל ענוג ושקט, נוף אידילי. כמובן, יש בליריקה זו שירי תלונה ויסורים לא־מעטים, אך גם אלה נאמרים בקול מאופק ואם אפשר לומר – סולידי. והנה בנוף זה מתנשא על כל סביבתו צוק אימתני ופרוע – אי אפשר לעקוף אותו, אך נפשו של כל הקרב אליו רועדת בקרבו. הקדמוניות בודאי ראתה את פינדרוס כגדול־משורריה – לכך מוטב אולי להביא את עדויותיהם של הרומאים, של הורטיוס, אשר באודה ידועה (ספר ד', 2) מהלל אותו כמי שאין להעז לחקותו, ואת המבקר קוינטילינוס שלדעתו אין כל ספק כי פינדרוס הוא גדול משוררי־יוון (אין לשכוח, כמובן, את הנודע במעריצי פינדרוס: אלכסנדר הגדול, שבשעת כיבושו את תבאי ציווה להשאיר על כנו את ביתו של המשורר). גם לדידם של בני העת החדשה (רונסאר, גיתה) הוא הגדול בכולם, אם כי בפיהם של החדשים מתלווית לשבחי פינדרוס נימה הולכת וגוברת של אי־נוחות. ברור שהוא הבעייתי, המוזר והתמוה, ובודאי הפחות נקרא שבין משוררי יוון.

הקושי הראשון הניצב בפני כל הקרב אל פינדרוס הוא בכך ששיריו אינם ניתנים לתרגום שיתן לפחות מושג מקורב על המקור. הגירסה הגרמנית המשונה – המדויקת מאוד! – של הלדרלין לחלק מן האודות הפינדריות היא האישור הברור ביותר לכך, כי התרגום סתום כאן אפילו מן המקור. )המשורר האנגלי אברהם קאולי העיר, בפתח תרגומו שלו לאודה פינדרית, שאם יבקש מישהו לתרגם את פינדרוס מלה במלה הרי שאפשר יהיה לחשוב כי לפנינו מטורף אחד המתרגם מטורף אחר). ומצד אחר, קריאת האודות במקור תובעת ידיעה מירבית של היוונית, שפינדרוס, הכותב בדיאלקט הדורי, בודאי הפליא להגביהה ולייחדה לכדי שפה פרטית כמעט, “לשון בתוך לשון”. למעשה, קריאה בפינדרוס תובעת מחקר מוקדם, לשוני ואחר, כה ענף, עד שמתבטלת כמעט האפשרות לתגובה ספונטאנית על שירה זו. זו. כל זה עשה את פינדרוס ל"משורר של מלומדים" – איש מלבדם אינו יכול לתפוס את כל הדקויות שלו, הסטיות מן הנורמות הלשוניות, שלא לדבר על גודש הפרטים המקומיים והרמיזות המיתולוגיות ששירה זו מלאה בהן.

אלא אם כן תינקט דרך אחרת, בודאי הרפתקנית מאוד, שדעתו של המלומד תבסור בה: קפיצת־ראש לתוך זרמה של השירה הזאת, ונסיון לדלות ממנה את מה שניתן לדלות בלא הכנות יתרות. לקורא הנדרש לדרך זו צפויות, בצד סתימויות ארוכות ואף שעמום כבד של טורים רבים, הארות מדהימות: שורה אחת, צירוף היולי ומזהיר, ולפתע מתבררת מעל לכל ספק גאוניותו של פינדרוס, שלהשוותה אפשר אולי רק עם זו של הלדרלין, תלמידו המאוחר.

ארבעים וחמישה שירים שלמים, בצד קטעים רבים, שרדו מיצירתו של פינדרוס. אף שזאת מורשת הגדולה יותר מכל שנשאר אחרי ליריקן יווני אחר, ידוע לנו שמכלול שירי פינדרוס היה גדול לאין־ערוך. מלומדי־אלכסנדריה סידרוהו בשבעה־עשר ספרים שכללו שירי־נצחון, שירי־תהילה, שירי־קינה ועוד. מכל אלה נשארו רק שירי־הנצחון (“אפיניקיה”) לכבוד מנצחים בארבע התחרויות הגדולות של הגדולות של יוון: המשחקים האולימפיים (שנערכו בפיזה והיו מוקדשים לזאוס), הפיתיים (שנערכו בפיתו והוקדשו לאפולו), הנמאיים (בנמאה, מוקדשים לזאוס) והאיסתמיים (באיסתמוס, מוקדשים לפוסידון). בנוסף לתחרויות אלה – שהאולימפיאדות היו כמפורסם החשובות ביניהן – נערכו גם תחרויות אחרות שפינדרוס מזכירן בכמה מן האודות.

הנושא הכללי של שירת פינדרוס שבידינו מהווה קושי נוסף שבני־זמננו יכולים להתקל בו בבואם להעריך שירה זו. אם נגדיר את הנושא הזה כ"ספורט" הרי יהיה בשימוש במושג זה, שכולו פרי תרבות העת החדשה (וביסודו של דבר התרבות האנגלית), משום אנאכרוניזם. התרבות הגופנית של יוון, שמצאה את ביטויי־השיא שלה במשחקים האולימפיים והאחרים, היתה אפופה רוח דתית־מיסטית הזרה לספורט המודרני. המשחקים נערכו במקומות הקדושים, בחסות האל המסוים וכהניו, כך ששיר־נצחון למנצח שמחבר פינדרוס נעשה מניה־וביה המנון דתי. זאת ועוד: בתחרויות הופגנו כל הערכים המקודשים ליוונות – ובראש־וראשונה עקרון התחרות החופשית. המנצח במירוץ מרכבות־סוסים או מרכבות־פרדים, התאבקות או זריקת־דיסקוס הוא נושא דגלה של ה"אראֶטא", תמצית המידות הטובות. הנצחון לא נשא תשלום או פרסים אחרים מלבד הכבוד. המיומנות הכרוכה בהשגתו היתה חסרת תועלת מעשית כלשהי, ולפיכך עוררה את התנגדותם של רבים מהוגיה ומשורריה של יוון, דוגמת אורפידיס. אך פינדרוס הוא נאמנן של המסורות העתיקות, האריסטוקרטיות. חוסר־התועלתיות שבנצחון במשחקים, או בחינוך הגופני בכלל, הוא שיצג לדידו את האצילות האמיתית.

פינדרוס נולד בכפר בקרבת תבאי, בשנת 518 לפנה"ס (לדעת אחרים בשנת 522) ומת בארגוס בהיותו כבן שמונים. הוא היה כבן ארבעים בעת הפלישה הפרסית ליוון. עירו תבאי נקטה מדיניות פרו־פרסית, או על כל פנים דו־משמעית למדי (הפרשה היא נושא לפולמוס בין ההיסטוריונים). ספק אם יכול היה המשורר שלא לתמוך במדיניותה של עירן, אך בשירים רבים הוא מביע הערצה לאתונה. אכן, איש־תבאי זה הוא מחברו של שיר שרק פתיחתו נשארה בידינו, אך פתיחה זו היתה להלל הנודע ביותר לאתונה עטורת הסגלים.

בשנות־חייו הארוכות ניהל פינדרוס אורח־חיים הדומה לזה של סימונידס (שני המשוררים, אגב, שהו זמן־מה בחצרו של המלך הירו בסיקיליה). מנעוריו הוכר כשרונו הגדול והוא הוזמן לחבר שירים על־ידי המשפחות הגדולות של כל יוון, כאשר אחד מבניהן ניצח בתחרות. דומה שבחוזה בין המשורר והמזמין נקבעו כמה חובות של המשורר, כגון החובה להלל את אילן־היוחסין של המשפחה – ומכאן ההסבר לרשימות המייגעות של שמות פרטיים בשירים. אך פינדרוס יודע ברוב שיריו לצאת ידי החובה חיש־מהר ולפתח את הנושא למרחקים לא־ישוערו. וכך משמשות באודות בערבוביה, המקשה על הבנתן, תהילות לבית־האב עם עלילות מיתולוגיות ועם אמיתות כלליות על חיי אנוש (כגון סופה של האודה הפיתית השמינית שהיא לפי המסורת האחרונה שחיבר פינדרוס) והימנונים לאלמנטים של הקיום (ההתחלה הנודעת של האודה האולימפית הראשונה: “הדבר הטוב ביותר הם המים”).

כאמור, פינדרוס הוא בעיקרו בלתי־ניתן לתרגום. בין האודות השלמות שלו, שבדרך־כלל הן ארוכות למדי, ספק אם יש גם אחת שניתנת אפילו להבנה מושלמת. לפיכך המבחר באנתולוגיה זו הוא מתוך הקטעים הפינדריים (שדי היה בהם, לדעת החוקר והמתרגם האמריקאי ריצ’מונד לטימור, לשכנע בגדולתו של פינדרוס, אילו נשארו הם בלבד). רק קטע אחד לקוח מתוך אודה הקיימת בשלמותה (הפיתית השמינית). אודה זו מוקדשת למתאבק אריסטומנס בן איגינה, עיר־אי הקרויה על שם הנימפה איגינה, אליה פונה המשורר בסיום האודה, בצד אלים וגבורים אחרים הקשורים בעיר זו, שהיתה בידידות רבה עם תבאי ופינדרוס חיבר לכבוד בניה אחת־עשרה אודות. הקטע על אתונה היווה קרוב לודאי פתיחה לדיטירמבוס (שיר לכבוד דיוניסוס) שכל יתרו אבד. “אשרי האיש” הוא מקטעי הקינות (“טראֵנוי”).