א.    🔗

קובנר נולד בּווילנה בּשנת 1842. אביו היה מלמד עני ומטופל בּילדים. משנתו הששית ואילך בּלה קובנר בּכפר בּבית דודו המוזג. אחרי-כן שב לווילנה ונכנס אל בּית-מדרש הרבּנים. אבל לא ארכו ימי שבתּו על ספסל בּית-מדרש-הרבּנים, כי חלה מחלה ממושכה, אשר אסרתהו לפאת-מטה. כשהבריא שלח אותו אביו אל העיירה מיר, ששם למד בּישיבה, וארוחתו היתה בבתי חשובי-המקום בּית איש יומו. בּלמדו בּישיבת-מיר התחיל קובּנר, והוא אז נער בּן עשר שנה, קורא בּחשאי ספרים עברים. פּעם אחת תּפש אותו המשגיח בּהגותו בּאחד הספרים החיצונים, ומאז רדף אותו בּלי-חשך, ולבּסוף הוכרח לעזוב את מיר ולבקש לו מנוח בּעיירה הסמוכה סטויבּץ. הרדיפות שנרדף קובנר בּמיר השרישו בּלבּו שנאת-נצח לכל הישיבות בּכלל, ושנאה זו מצאה לה בּהמשך הזמן בּטוי בכתבי-הפּלסתר, אשר פּרסם בּעתּונים הרוסים על סדרי החנוך העברי בּחבל הצפוני-מערבי. גם בּסטויבּץ למד קובנר בּבית-המדרש ואכל “ימים” וקרא בּסתר ספרי-מינות וכתב שירים בּלשון העברית. משם שב אל אבותיו וישב בביתם עד מלאת לו שש-עשרה שנה. כּדי שלא יהיה עליהם למשא, שלחו אותו אבותיו לקרוביהם היושבים בּקובנה. אבל הוא ישב שם רק עת קצרה ועבר למֶרֶטש, וממרטש שב לווילנה. בּשנת 1860 השיאו לו אבותיו אשה. קובנר, שכבר היה אז הוגה דעות חפשיות וצמא להשכּלה, לא מצא משעה ראשונה ואילך ספּוק לנפשו בחייו החדשים. אשתּו הצעירה, שישבה כל היום בּחנות-המכּלת אשר לאמה, לא היתה לפי רוחו. היא אהבה אותו אהבת-נפש, אבל לא הבינה לרעו ולא עמדה על הרהורי-לבּו. בּעת ההיא היה לקובנר אָח גדול ממנו בּשנים, שישב בּקיוב ולמד שם בּאוניברסיטה. לפני אחיו זה שפך את מרי-שיחו ובקש ממנו עצה מה לעשות כדי להחלץ ממצבו הקשה. על-פי עצת אחיו עזב קובנר את אשתו ואת ילדו היחיד ויברח לקיוב. בּרשימות זכרונותיו, שפּרסם קובנר אחרי עבור מאז שנים רבות בּירחון הרוסי “איסטאָ-ריטשעסקי וועסטניק”, צייר בּפרוטרוט את המלחמה הפנימית הקשה, אשר עברה עליו עד שהחליט בּנפשו לעזוב את אשתּו, שלא היתה לו בּלבּו שום טינא עליה, ולהפּרד מעל ילדו הראשון, אשר אהב אותו מאד.

בּקיוב השתּלם קובנר בּעזרת אחיו הבכור בּמשך שנה אחת בּלמודים הכלליים בּאופן כל כּך מזהיר, עד שעמד יפה בּנסיון כּדי שעור של בּית-ספר בּינוני שלם, ואחרי-כן נתקבּל אל האוניברסיטה. בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה שקד קובנר בּהתמדה מיוחד על הספרות הרוסית. רושם עמוק עשו עליו מאמרי-הבּקורת של פּיסאַרב. מושפּע מהם פּרסם אז קובנר ב“המליץ” בּקורת חריפה מאד כלפי הספרות העברית. בּהיותו מטבעו בּעל מזג חם עם כשרונות ז’רנאַליסטיים הבין להפּיל מעל רום מדרגתם גם סופרים כאלה, שנחשבו בּעת ההיא לבּרי-סמכא. כעבור איזה זמן הוציא קובנר קונטרסי-בקרת מיוחדים, אשר עוררו עליהם התמרמרות מרובּה מצד הסופרים העברים. נעלבים מאד על-ידי מאמרי קובנר הרגישו את עצמם בּיחוד שלום יעקב אבּראַמוביץ (מנדלי מוכר ספרים שבּמאוחר) והמשורר גוטלובּר, – שני האריות של הספרות העברית שבּאותו זמן. אז התחילו בּעתּונים ובחוברות נלחמים בּקובנר מלחמה חזקה, שלא הצליחה. בּני-הנעורים בּלעו את מאמרי קובנר כ“בּכּורה טרם קיץ” ממש. עברה עת ידועה וקובנר שם לב גם אל השאלות הצבּוריות של חיי-היהודים. אז החל לכתוב בּעתּונים העברים מאמרים פּובּליציסטיים, וגם בּהם הבליט כּשרון-סופרים גדול. הוא טפל בּיחוד בּשאלות-החנוך. הוא מחה מחאה נמרצת נגד שיטת-החנוך הטראַדיציונית, נגד המלמדים החדרים והישיבות. דרך אגב השמיע דעות חריפות מאד גם בּנוגע אל התּלמוד. בּזה השתּמשו שונאיו הספרותיים של קובנר ויחדשו עליו את המלחמה הנושנה, שכבר שקטה קצת, ביתר עז. עם זה אירע מאורע, שיצק שמן על המדורה ויעש את המלחמה נגד קובנר יותר ארוכה ויותר מרה.

זה היה בּעת אשר העמידה הממשלה הרוסית פּנים, כי היא רוצה בּהשכלת-היהודים, כּדי שיהיו ראוים לזכיות-אזרחים. אז פנה הגנראַל-גובּרנאַטור הקיובי לאחדים מן הסופרים העברים ועסקני-הצבור בּשורה של שאלות: איך ועל-ידי איזו אמצעים אפשר להפיץ השכּלה בּין היהודים. קובנר היה אז אחד הראשונים, שהשיב על השאלות האלה. בּיחוד התעכּב על שתי שאלות אלו:

א) איזו ספרים יכשרו בּיותר להפיץ על ידם השכּלה בּין היהודים: אם עבריים או יהודיים?

ב) מהו התלמוד, ואם נחוץ לאסור על היהודים להגות בּו?

בהשיבו על השאלות הללו, מצא קובנר לנכון לברר את אָפיה הכללי של הספרות העברית. מסקנתו הארוכה היתה, כי אין הספרות העברית ראויה לשם ספרות, כי הסופרים העברים אינם סופרים בּמובן האירופּיאי המודרני. ולא עוד, אלא שנתן את הלשון העברית ללשון שאין לה עתיד ושנדונה לכּליה למפרע, ולפיכך אך למותר הוא ללמדה ולכתוב בּה ולאבד עליה זמן בּכלל.

דעותיו אלה, אשר הציע אותן קובנר בּתזכּיר, שהגיש אל הגנראַל-גובּרנאַטור הוואָהליני, ושנתפּרסמו אז בּעתּון הרשמי “קיוב-ליאַנין”, עוררו נגדו סער של כּעס והתמרמרות לא רק בּעתּונות העברית, כי אם גם בּחוגים הצבּוריים היהודיים. מכל עברים התחילו ממטירים על קובנר אש וגפרית. זה לא היה עוד פּולמוס של קולמוס ספרותי, כי אם מלחמה לחיים ולמות. התנפּלו לא על קובנר הסופר, כי אם על קובנר האדם. טפלו עליו עוון ניהיליות (מה שהיה בּאותה עת מסוכּן מאד) ושבע חטאות-שאול. הדברים הגיעו לידי כך, שנעשה שם קובנר סמל לכל מה שנתעב ונאלח בּמובן המוסרי. זה גרם, כי העשירים הנדבנים האחדים, שהיו נותנים לקובנר פּרס חדשי, קפצו את ידם ממנו וגם לא נתנו לו לדרוך על סף בּיתם. הדבר הזה העציב את קובנר מאד והפּיל את רוחו עליו. הוא נסה לשפּוך את זעמו בּמאמרי-אֶרס, אבל איש לא חפץ לפרסם אותם בּדפוס. אחרי-כן חִבֵּר את מאמריו לספר מיוחד, ונסע לאודיסה כדי להדפיסו. אבל שם לא נתנה לו הצנזורה את רשיון-ההדפסה. רק אחרי עבור זמן ידוע עלתה בּידו להביא את ספרו זה בּקהל בּרשיון הצנזורה הקיובית. זו היתה מלתו האחרונה בּלשון העברית. מאז אבד לקובנר כל חשק לכתוב עברית. אחרי שנים רבּות ספּר קובנר לאחד הסופרים העברים של אותו זמן, שהיה אף הוא מבקר, אבל מתון ממנו, כדברים האלה: “הזלזולים והגדופים הגסים, אשר בּהם קדמה הספרות העברית את פּני, עוררו בּי שאָט-נפש ושנאה לה ולהעומדים בּראשה… לאחר שרכשתי לי על בּורין לשונות-אירופּה, נוכחתּי לדעת עד כמה שפלה היא הספרות העברית בּמעמדה הרוחני. נתברר לי, כי הטפּול בּה אינו אלא אבּוד זמן וכחות לבטלה, יען כי היא נדונה למות בּלאו הכי. פּניתי לה עורף והקדשתי את כל כחותי לספרות הרוסית”.

 

ב.    🔗

קובנר עזב את האוניברסיטה והתחיל מתעסק בּדברי-ספרות. הוא נעשה עוזר לעתּונים הרוסים היוצאים בּנגב, ופּרסם בּהם מאמרים שונים בּעניני-היהודים. הוא כתב על אדות ראשוני הסופרים הרוסים-העברים, על-דבר החיים בּישיבות מיר וּוואַלוזין וכיוצא בּענינים כאלה. לאחר שנתפּרסם קובנר בּתור פּובּליציסטן בּעל-כּשרונות, עבר לגור בּפּטרבּורג. שם נהיה עוזר תּמידי בּגדל העתּונים הרוסים, כלי-מבטאם של הליבּראַלים, בּ“גולוס”, שהדפיס בּו מאמרים ופיליטונים בּשאלות הצבּור הרוסי. בּפיליטוניו, שנלחם בּהם בּיחוד עם הסופרים הקונסרבאַטורים והסתּבּך בּפּולמוס-סופרים גם עם דוסטויובסקי הגדול בּכבודו ובּעצמו, הבליט קובנר הרבּה הומָר בריא, שעשה בּחוגי-הקוראים רושם נמרץ מאד. כעבור איזה זמן התחיל קובנר להתנפּל בּמאמריו ובּפליטוניו על בּעלי מסלות-הבּרזל, על חברות-המניות ואדוני-הבּאַנקים, המנצלים בּמעשי-תרמית את כּיסי הקהל התּמים. על גדולי אצילי-הזהב ואילי-הכּסף שבּפּטרבּורג, ובּיחוד על היהודים שבּהם, אשר לא הרגישו את עצמם מעולם בּטוחים בּמעמדם, ושחפצו תמיד, כי לא ירבּו לדבּר בּהם בּשער, הפּילו מאמרי-קובנר אימה גדולה. קובנר ידע את הדבר יפה וראה בּו את נקמתו הראשונה בּגבירים היהודים, שנטר להם בּלבּו משטמה עזה, מקצתה בּתוקף השפּעת הדעות הסוציאליסטיות-מאַטריאַליסטיות, שהיתה הספרות הרוסית הראַדיקאַלית של אותו זמן מחודרת מהן בּרובה המכריע, ומקצתה בּגלל שמנעו ממנו עשירי היהודים בּקיוב לפנים את תּמיכתם וגרמו בּזה, שלא יכול עוד להמשיך את למודו בּאוניברסיטה.

בּשנאתו העצומה הזאת של הבּורז’ואַזיה הגדולה בּכלל ואל עשירי-היהודים בּפרט, צריך לבקש את המפתּח לאותו המאורע שאירע כעבור עת קצרה בּחיי קובנר ושהשפּיע על כל מהלך חייו העתידים. בּראש הבּאַנק למלוה ולדיסקונטה בּפּטרבּורג עמד אז העשיר היהודי, העסקן הצבּורי הידוע אברהם זאַק. אותו זאַק, שהיה על-פּי חנוכו מן ה“משכּילים” הישנים, נתפּרסם בּזמנו לנדבן גדול, שהראה התקרבות גדולה מיוחדת לסופרי-ישראל. לפני הסופרים והאָמנים מבני-ישראל היו פּתוחים תּמיד גם בּיתו גם כּיסו. לאחרים מהם נתן גם משרות בּעסקיו הגדולים. כן, למשל, אסף אל הבּאַנק שלו את הרומאַניסטן הרוסי-עברי המפורסם בּשעתּו בּהרב. על-פי המלצתו של בּהרב נתּנה לקובנר בּאותו בּאַנק כהונת קורספּונדנט. לא עברו ימים מועטים והיחוסים שבּין קובנר ובין אדוניו נעשו קשים. קובנר, שחשב את עצמו לגדול, לא חפץ בּגודל לבבו להכּנע לתּנאי המשמעת החמורה, שכהונתו בּבּאַנק נתונה בּהם, וזאַק מֵאֵן לוותּר על המנהגים הקבועים ולהוציאו מן הכלל. מעט, מעט החל הבּאַנקיר העשיר מבּיט מגבוה על הסופר הגאה, והלה התחיל להתיחס בּבוז ובאיבה אל הגביר חֹטֶר-הגאוה. קובנר חכּה מיום ליום כי יהדפהו זאַק ממצבו, וחששה זו גזלה את מנוחת-נפשו, יען כי בּעת ההיא כבר בּא בּבּרית האירוסין עם עלמה חולנית בּת עשרים ושלש, שהיתה זקוקה לכלכּלה מעולה. קובנר הגיד לה כמה פּעמים, כי יקחנה לו לאשה רק לאחר שיהיה מצבו החמרי איתן ופּרנסתו מצויה. הסכסוך שנפל בּינו ובין זאַק שם לאַל את כל מחשבותיו, וזה העלה את חמתו עד להשחית על אדוניו, אשר היה בּעיניו לגוזל אָשרו ומשבית מנוחתו.

מאותה שעה ואילך התחיל קובנר חושב מחשבות ומבקש תחבולות להגות מעל דרכו את “המכשול הגדול” הזה.

בּיום אחד הופיע בּמחו רעיון פּלילי, אשר לקח את לבבו. הוא החליט לעשות דבר, שיהיה קודם כל מעשה-נקמה בּראש הבּאַנק השנוא עליו כל-כך, ושעם זה גם יתּן לו את היכולת להמציא מזור למחלת אהובתו ולמלא את מחסוריה. הוא עשה חוזה עם דודו הֶרץ בּויאַרין היושב בּווילנה ויזייף המחאה של הבּאַנק הפּטרבּורגי למלוה ולדיסקונטה מיום 25 בּאפּריל שנת 1875 אל הבּאַנק המסחרי שבּמוסקבה על סכום של מאת אלף וששים ושמונת אלפים רובּל. קובנר זייף את חתימתו של ראש-הבּאַנק, הוא זאַק, בּאָמנות כל-כך מרובּה, עד שאי-אפשר היה בּשום אופן להכּיר בּין החתימה המזויפת שעל ההמחאה ובין החתימה הנכונה. עם ההמחאה המזויפת בּיד נסע בּויאַרין למוסקבה, ויקבּל שם תּיכּף את סכום-הכּסף בּמִלֻאו. לאהובתו לא ספּר קובנר דבר על הנעשה; הוא הגיד לה רק זאת, כי בּקרוב ירכש לו הון גדול ואז יבוא אתּה בּבּרית-הנשואין; אפס כי לצורך זה יהיה אָנוס לברוח עמה לחוץ-לארץ. על-זה ענתה לו, כי למענו היא נכונה לא רק לברוח לחוץ-לארץ, כי אם גם לעבוד עבודת-פּרך. קובנר בּא עם ארושתו למוסקבה; שם נתן לדודו ארבּעים וחמשה אלפים רובּל, אשר בּרח אתּם אל מעבר לגבול. קודם למנוסתו השתּדל הדוד הנזכּר והשיג בּשביל קובנר תּעודת-מסע על שמו של איזה בּרוך סולובייצ’יק. אז מהר קובנר ויסע עם אהובתו ממוסקבה למוהליב. טרם צאתו ממוסקבה ערך קובנר אל זאַק מכתב עולב מאד. בּהיות המכתּב אפיָני מאד לקובנר “האדם”, אני מוסר אותו כאן מלה בּמלה:

"נֻקַּמתּי! לא חפצתי לרושש אותך, להמיט עליך אסון. אפס כי חפצתי מאד לעשותך לחרפּה ולכלימה, להשפּילך ולגרום לך צער, וזה עלה בּידי. יכול הייתי להכריח אותך לשלם את כל סכום-הכסף אשר חמסתּי: הלא היית חותם על כל מה שהייתי מגיש לפניך, כמו שנהגתּ לעשות תּמיד. אבל הרגע נא ולבּך אל ירך – בּכיסך לא נגעתּי. בחטאתי גרמתּי נזק לאחרים, ולך אין הדבר נוגע כלל, לא אתּה חתמתּ על התּעודה… אולם – הכבר הקל לך בזה? מסופּקני! עתּה הריני לבאר לך מה ראיתי על כּכה לעשות את מעשי-העול הזה. האשמה תחל רק עליך, ולע על אחר! בטבעי הריני איש ישר – מעולם לא עשיתי דבר דומה לדבר-פּשע. בּהשפּילי את עצמי כּל-כּך לבקש ממך משרה, דמיתי, כּי תבין להבדיל בּין פּקיד פּשוט, היודע רק את שלחן-עבודתו וזולתו אין לו מושג משום דבר, ובין אדם כּמוני, העומד על רום ההשכלה האירופּית. אבל אתּה לא שמתּ לבּך אל הדבר, ומשום כּך נעשיתי אויבך בּנפש. לא יכולתּי לסלוח לך על אשר נקבתּ לי משכּרת דלה כזו, בשעה שידעת יפה, כּי יש לי משפּחה והורים עניים; לא יכלתּי למחול לך על אשר גמלתּני כּגמול נערים קטנים בּוערים והדיוטים ולא השגחת בּי ובערכּי, ומאז החלותי לחשוב מחשבות-נקם… החלטתי להנקם ממך, ונקמתּי! עתּה תהיה ללעג ולקלס, ואני מרגיש את עצמי מאושר מאד, יען מדי ראותי כי אגואיסט נבזה, אבּיר-לב, צמא לכּבוד ונעור מדעת, תּלוש מעמו ומן האנושות, יהודון אחוז-שגעון שכּמותך נעשה לחרפּה והשלך ממרום עזו המדומה, – אני חושב את המראה הזה כּחג גדול לאנשים רבּים הוגי-נכוחות. יכל הייתי להפוך את נשמתך הקטנה על צדה השניה ולגלות מערומיה לעיניך; יכול הייתי לצייר לך ציור בּהיר את מהותך המגוחכת עם כל יצרי-לבּך הנתעבים והנשחתים, אבל אין הדבר שוה בּעמלי. רוצה אני רק להוסיף, כי כל בּני-סביבתך הנם אנשי שקר; כולם בּזים לך כמוני ומהתלים בּך מאחוריך; הם מאלצים אותך לצאת בּמחולות לקול חלילם, הם משטים בּך ויודעים את ערכך הנכון… ולבּסוף עוד מלה אחת: אַל תקוה, כי אלָכד בּחטאתי; אם יעלה הדבר בּידי לבוא לאמריקה, או לא יעלה, אבל לעולם לא אסגיר את עצמי חיים בּידי מבקשי. על כּל פּנים לא תבואך טובה. הבז לך א. קובנר.

בּדרכו למוהילוב קדש קובנר את אהובתו כדין וכדת. הקדושין סודרו בּאופן זר קצת. כבא המסע אל התחנה “קראַסנאַיאַ”, יצא קובנר ממרכבת-הבּרזל, ויאסף מבין הנוסעים ומתוך הקהל שנמצא בבית-הנתיבות, מנין של יהודים ועל הרחבה קדש את ארושתו. אחרי-כן שבו שניהם אל המרכבה ויסעו לדרכם הלאה.

בּמוהילוב קנה לו קובנר שטרות-המלוכה בּסכום עשרת אלפים רובּל ויתן אותם על ידי אשתו ויאמר: “הא לך למשמרת; מי יודע את אשר יקרה לי”. וכמו הגיד לו לבּו המיטה קניה זו אסון על קובנר. שר הבולשת הפטרבּורגית קבּל באותו יום ידיעה, כי בּמוהילוב קנה איש בּלתי-נודע, הקורא לעצמו “בּרוך סולובייצ’יק”, שטרות-המלוכה בּסכום-גדול ואחרי-כן נסע לקיוב. תּיכּף הודיעו את הדבר אל השלטון הקיובי, וביום השמיני לחדש בּאו פּקידי-הרשות אל בּית-המלון, אשר התאכסן בּו קובנר. בּתחלה כּחש, אבל אחרי-כן הודה, כי שמו קובנר וכי נמצא הכּסף אצלו. כעבור שעה קלה נגש אל המטה וישח ובמעוף-עין תּפש אקדח ויור אליו עצמו שלש פּעמים, ועל-ידי אחת היריות פּצע את ראשו. בּשעה שהשכיבו את קובנר בּמטה וישלחו לרופא, אמר:

­­– חוסו נא עליה; היא אינה אשמה כלל. אני המטתּי עליה אסון, רק בּי לבדי האשם… מה גדול הצער! שלש יריות, ואף האחת מהן לא הצליחה. אין אני חפץ בּחיים ואין אני יכול לחיות! חוסו נא, אפוא, עליה!…

 

ג.    🔗

מאורע זה, שאירע לקובנר, היה בּזמנו סנסאַציה גדולה, ששמשה שיחה בּצבּור וגם בּעתּונים. העתּונות האנטישמיית מצאה מקום להתגדר בּו ולהוציא משפּט, כי אפילו המלומדים שבּין היהודים נוכלים הם ורמאים ומכאן ראיה, כי לא בּעזרת ההשכּלה כמו שחושבים אחרים, אפשר יהיה להשריש מקרב העם העברי את נטיותיו המשחתות. עורך העתּון הפּרוגרסיבי “גולוס”, שקובנר נמנה כל העת על עוזריו התּמידיים, העמיד פנים כאלו אין הוא יודע אותו כלל ולא היה לו דבר אתּו מעולם. העתּונות העברית לא יכלה, או שלא חפצה מלכתּחלה, להסתּיר את שמחתה לְמַפֶּלֶת קובנר, ותּשתּדל להוכיח, כי בּמאמרי-הבּקורת הראשונים שלו כבר נראו בּאופן בּולט סימנים של נטיות לדברי-עבירה.

ביום הרביעי בּספּטמבּר שנת 1875 נתבּרר בּבית-דין הגליל שבּמוסקבה משפּטו של קובנר. לבּירור המשפּט בּאו כּמעט כל חשובי היהודים שבּמוסקבה. סניגורם של קובנר ואשתּו היה עורך-דין המושבּע ליאוב קופּרניק; בּתור קטיגור יצא סגן-הפּרוקורור מוראַביוב, שנתמנה בּהמשך הזמן למיניסטר-המשפטים. קובנר טען לעצמו בּבית-דין בּנימוס ובּנפש שוקטת. הוא ספּר על-דבר הצרות, אשר עברו עליו בּנעוריו ובּכמה עמל ויגיעה רכש לו את השכּלתו האירופּית. אחרי-כן אמר, כי החליט לעשות את מעשה-האָוֶן מפּני טעמים אלו:

א) מפּני שחפץ בּעמידה עצמית וחפשית, מה שאפשר לפי דעתּו, להשיג רק בּאמצעות הכּסף;

ב) מפּני שרצה להנקם בּראש-הבּאַנק זאַק על שהתיחס אליו יחס גס ומתּוך שנאה עמוקה וגלויה;

ג) מאהבתו שאהב את העלמה העניה, החולנית והישרה סופיה קאַנגיסר, ומרצונו להצליחה, לברוא בּשבילה תנאי חיים של רחבות יתרה ולתת לה את היכולת להתרפּא בּחוץ-לארץ;

ד) בּחפצו לתמוך לעת זקנתם את הוריו העניים ולכלכּל את בּנו מאשתּו הראשונה, ששלחה מעל פניו.

ה) מפּני שחפץ להשתּמש בּכסף, שקבּל בּמרמה, לתכלית יותר רצויה מתּכליותיה של הבּאַנק המסחרי שבּמוסקבה, הלוקחת בּעד כּספּה רבּית מופרזת, ושלפי דעתּו אין לסכום-כּסף שכזה שום ערך בעיניה.

הקטיגור מוראַביוב ראה לנחוץ לעמוד קודם על טיב עבודתו הספרותית של קובנר, ובּשביל כך דרש ממערכת ה“גולוס”, שתּמציא לו את כל הפליטונים שפּרסם בּעתּון הנזכּר. בּנאום-הקטיגוריא שלו אמר מוראַביוב, כי רום מדרגת השכּלתו של הנאשם וכשרונו הספרותי הגדול מעמיקים בּיותר את פּשעו ומגדילים את ערכּו, ולכן ראוי הוא לעונש היותר חמור.

– שימו נא אל לב, אדוני השופטים המושבּעים – קרא מוראַביוב – כי האיש הזה למד אותנו בּמאמריו, שנתפּרסמו בּעתּונים ובּירחונים, את דרישות המוסר הצבּורי, שהוא עצמו רמס אותן בּרגליו בּזדון-לבּו. מה עלובה אַתּ, המלה המודפסת!

על-פּי פּסק-הדין של השופטים המושבעים הוכּרה אשת קובנר לנקיה מעון, וקובנר עצמו, שנמצא אָשם בּכל סעיפי כתב-הקטיגוריא, אבל ראוי לחנינה קטנה, נדון להמסר לארבּע שנים לגדוד-האסירים ולשלול ממנו את כל זכיותיו האישיות.

לאחר שהרצה קובנר את עונו בּגדוד-האסירים, הוזקק, כדי שתּהיה לו היכולת לבחור בּחירה חפשית מקום להתישב בּו, לקבּל מאת קהלת-היהודים בּמאַליאַט, עיירה בפּלך ווילנה, שנכתב בּפּנקס עירוניה, את ההסכּם לשוב ולצרפו אליה. אבל הקהלה מנעה את הסכּמתה ממנו, ולפיכך הגלה לסיבּיריה.

דחיה זו, שדחתה אותו הקהלה המאַליאַטית, וכל ההרפּתּקאות הקשות שעברו עליו קודם, הצמיחו בּלב קובנר שנאה עצומה אל היהודים והיהדות. הוא חשב את עצמו לנרדף על לא עול בּכפּו מעמו, אשר לא עשה לו רעה מעודו, אשר עבד את ספרותו ואשר עמל כל ימיו להדריכו בּדרך החיים האירופּיאיים. מיום ליום התחילו החוטים, המקשרים אותו לעם העברי, ללכת הלוך והתרופף. לא ארכו הימים והחוטים נקרעו לגמרי ולנצח.

 

ד.    🔗

בּסיבּיריה בּאו לקובנר ימים רעים מאד. הוא לא מצא לו עבודה להתפּרנס ממנה. עם היהודים לא היה לו דבר והתרחק מהם. מצבו נעשה עליו קשה יותר ויותר, עד כי קצה נפשו בּחייו. בּיום אחד עלה על לבו זכר הקטיגור שלו מלפנים, מוראַביוב, שהרבּה כל-כך להלל את כּשרונו הספרותי, ויפן אליו בּבקשת-עזרה. מוראַביוב נענה לבקשתו ושלח לו סכום-כסף מסוים. עם זה רמז לו בּמכתב, כי אין טוב לפניו בּלתּי אם להמיר את דתו. עצתו של מוראַביוב עשתה רושם וקובנר מהר ויתנצר. אז השתדל מוראַביוב והשיג בּשביל קובנר את הרשיון לשוב לרוסיה, וגם שם הראה לו מצדו התקרבות מרובּה, ולא חדל מתמוך בּו.

בּרוסיה שב קובנר אל עבודתו הספרותית שנפסקה, אבל לא בּאותה ההצלחה, שלִותה אותו לפנים. בּתור פּובּליציסטן ומבקר לא הצטיין עוד. הוא התחיל לפרסם בּעתּונים פּחות מפורסמים ובּעילום-שם רומאַנים, נובילות וציורים קטנים. בּאחד הרומאַנים שלו, שקרא לו “מסביב לעגל הזהב”, צייר בּצבעים שחורים מאד את ראש-הבּאַנק השנוא עליו כל-כך, את זאַק. אבל עבודתו הספרותית לא הביאה לו כדי מחיתו. הוא לא חפץ עוד לפנות למוראַביוב בּבקשת משרה ויחליט לעזוב את עיר-המלוכה ולהתישב בּאחת מערי-השדה. הוא נסע לקיוב, ולאחר שלא עלתה בּידו לכונן לו שם איזה מעמד, עבר לאודיסה. בּקיוב התחיל קובנר שוב להתקרב אל היהודים. הוא התודע שם גם אל הסופר העברי אלעזר שולמאַן, והלה נתן לו מכתּב-המלצה לאחד-העם, שישב בּעת ההיא בּאודיסה. בּמכתב פּרטי לידיד מסר אחד-העם, כעבור זמן ידוע, על-דבר בּקורו של קובנר בביתו את הפּרטים האלה: "כנראה בּא קובנר אלי לא כאל סופר עברי, כי אם אל תושב אודיסאי בּתקוה, כי אוכל לתת לו מכתב-המלצה… הוא ישב אצלי כשעה קלה. שוחחנו בּעניני-ספרות, ואם לא אטעה, בּקש קובנר ממני, כי אתּן לו אחת מחוברות “השלח”.

אבל גם בּאודיסה לא מצא קובנר את אשר בּקש, וזה הכריח אותו לשוב ולפנות לעזרה למוראַביוב. מוראַביוב מלא את שאלתו גם הפּעם. הוא השתּדל והשיג בּשביל קובנר משרת פּקיד בּשלטון-הקונטרולה אשר בּעיר לומז’ה.

בּלומז’ה, בּמקום שחי חיי-רחבות ונפגש עם יהודים על כל צעד ושעל, חזר והוצת בּלב קובנר, בּתּחלה שלא מתּוך הכּרה, אותו הזיק הישראלי, שכבר נדעך בּו. הוא התחיל להתעניין בּיהודים ובּמצבם. באותה עת פּרסם בּירחון הרוסי הנודע “איסטאָריטשעסקי וועסטניק” מאמר בּשם “זאַפּיסקי יברייא” (כּתבי איש עברי), שהוא מספּר בּו את תּולדות-עצמו. בּקראנו את המאמר הזה לא נחפּוץ להאמין, כי יצא מעטו של מומר, שעוד זה לא כבר המטיר בּ“גולוס” אשר וגפרית על היהודי והיהדות. המאמר מלא אהבה עמוקה אל העם העברי וכולו אומר כבוד לסדרי החיים הפּאַטריאַרכאַליים של ימים עברו. הוא נשאר רק אותו המתנגד הגדול אל התּלמוד, שהיה לפנים.

בּנסעו לעתּים קרובות בּעסקי משרתו אל העיר פּלוצק, נודע פּעם אחת לקובנר, כי יושב שם חברו משכבר הימים, הסופר העברי אברהם יעקב פּאַפּירנאָ, וילך אליו לבקרו. על-דבר הבּקור הזה מספּר פּאַפּירנא בּזכרונותיו את הפּרטים המעניינים האלה, שהם אופיים מאד ליסורי נשמתו של קובנר בּאותו זמן:

"ראיתי לפני – מספּר פּאַפּירנא – “פּקיד” כמו שנאמר על-פּי מעיל-השרד שלו ומראהו, על-פּי דבריו ותנועותיו. לא נראה בּו שום סימן של פּרצוף יהודי.

"אמרתּי לו, כי מכבּד אני מאד את עבודתו מלפנים בּספרות העברית. לאות הראיתי לו את מכתּביו, השמורים תּחת ידי. הוא התבּונן אליהם ויאמר:

– לצערי אין אני יכול עוד לקחתּם; אבל השאילם נא לי, אני אקחם אתּי לביתי, ושם אשתּדל למצוא מפתּח להם. אפשר שתּוכל להלוות אותי גם את שני ספרי העברים? חשוב לי מאד לדעת את הגות-לבּי בּימי נעורי.

"התפּלאתי מאד – מוסיף פּאַפּירנא לספּר – ואמרתּי לו מה ששמעתּי בּנעורי על-אדות איש אחד, אהרן וואָלפסון שמו, שהיה מפורסם בּשעתּו על-ידי בּאוריו לכּתבי-הקודש, שנדפסו בּווילנה ובּחוץ-לארץ, כי לעת זקנתו שכח כל-כך את תּלמודו, עד כי לא יכול לקרוא את ספריו. אז לא האמנתּי כי אמת הדבר; עכשו אני רואה זאת בּעיני.

– אין בּכך שום פּלא – ענני קובנר – זה שתּים ושלשים שנה, שלא ראיתי בּעיני אות עברית. לכּל גבול, וגם לכח-הזכּרון.

"אין אני מדבּר כאן על-דבר גבולותיו של כח-הזכּרון. אולם אין אני מבין כיצד אפשר הדבר, כי איש כמוך לא יראה עת כל-כך ארוכה אות עברית? איך יכלתּ להתרחק מרחק כל-כך רב מן הספרות, שהרבּית כל-כך לעסוק בּה ושעמלתּ כל-כך לתקנה ולשפרה ולהעמידה על הגובה הראוי, ושרבּות נשאת וסבלתּ ונלחמתּ בּגללה?

– בּכל חלה יד הזמן, המקרה והסביבה. בּית-אבותי ומשפּחתּי השאירו בּי רשמים לא-טובים כלל. את האשה, אשר השיאו לי אבותי, שנאתי; שנאתי גם את הבּן, אשר ילדה לי¹. אוהבים לא רכשתי לי לא בּווילנה, לא בּקיוב ולא בּאודיסה ואפילו בּין חברי-לדעה. מטבעי לא הייתי איש, המבקש לו ידידים. הזלזולים והחרפות, אשר המטירו עלי בספרות העברית, העירו בּי איבה ובוז אליה ולהעומדים בּראשה. מלבד זאת נוכחתּי לדעת, לאחר שרכשתּי לי ידיעת לשונות-אירופּה, כי מצבה של הספרות העברית שפל מאד; ראיתי ונתון אל לבּי, כי הטפּול בּעברית אינו אלא אבּוד זמן וכּחות ללא-תועלת, כי בּכל אופן אין סופה של לשון זו אלא לכליה. אז הסתּלקתּי ממנה והתמכּרתּי כּולי רק אל הספרות הרוסית, שלא אחרה מהביא לי פּרי. קבּלתּי עבודה בּגדל העתּונים הרוסים של אותו זמן, בּ“גולוס”. הקראת את מאמרי בּ“גולוס”?

– קראתי, וצריך אני להגיד לך את האמת, כי מאז נואשתּי ממך. לחרפּתי נוכחתּי, כי חוש-הריח אשר לגוטלובּר ולחבריו, היה יותר חריף מאותו שלי.

– אל נא נדבּר על זה; רוצה אני רק להגיד, כי מאז חשבתּי את עצמי לנדח ותּלוש מאת הכּלל הישראלי. על-ידי עבודתי הספרותית של אותו זמן הרסתּי בּעצמי את כל הגשרים… אחרי-כן נתבּרר משפּטי… השמעתּ דבר-מה על אודותיו?

– שמעתּי; את הכּל קראתי.

– הרבּה סבלתּי בּימי-גלותי, וצרותי היו, בּוודאי, הולכות ונמשכות עד יומי האחרון, אלמלא הופיע לי “מלאך הגואל”, ו“מלאך הגואל” היה בּמקרה אותו האיש, שחשבתּיו ל“מלאך-המות” שלי. התאמין? המיניסטר מוראַביוב בּעצמו – אותו מוראַביוב, שבּימי בּירור משפּטי הסב לי בּתור פרוקורור צרות רבּות ורעות; אותו צורר-היהודים! ומעשה שהיה כך היה: כדי לעמוד על טבעי ותכונתי עמידה פּסיכולוגית, קרא, וכנראה מתוך תּּשומת-לב מרובּה, את כל מאמרי הרוסים, ובּנאום-הקטיגוריא שלו, שבּו דן אותי בּרותחין, הראה על כשרונותי המצוינים, על התפּתּחותי הרוחנית וידיעותי הרבּות, כדי להגדיל על-ידי מעלותי אלה את ערך פּשעי וממילא גם את ענשי. אני עזבתי את בּית-הדין בּלב-דַוָי… יצאתי בּגלות… רק רגש נעים אחד נשאר בּי אז. ראיתי ונוכחתּי, כי האדם הגדול הזה, מוראַביוב, נותן ערך רב לכשרון-הסופרים אשר לי וכי מאמרי ישרו בּעיניו מאד…

– אפשר מפּני שבּולטת מהם שנאה גדול ליהודים? – שאלתּיו.

– גם זה אפשר – ענני אחרי דומיה קטנה – איך שיהיה, אבל הכּרתי זו היתה נחמתי היחידה בּעניי. כּשהורע מצבי בּגלותי, פּניתי אליו לעזרה, והוא נענה לי תּיכּף ויהי לי לישועה. מעט, מעט הקל את מצבי, והפחית את ימי-ענשי. אַחר-כך, כשהתנצרתּי, שחרר אותי לגמרי. כעבור שעה ידועה קבּלתּי בּהשתּדלותו משרה רמה, שאני נושא אותה עד היום. אם תשים אל לב, כּי הייתי אדם מחוסר צֶנז ידוע של השכלה ובעל שם מנאָץ, אז תבין כמה הגדיל האיש לעשות עמדי. דבר כזה אפשר היה רק למוראַביוב. מוראַביוב – זהו כּח!

– והכּח הזה – אמרתּי אני – חבר הוא ליתר הכּחות, הלוחצים את אחינו עד למחנק. היודע אתּה את הדבר? היודע אתּה בּכלל מה שאירע לעמנו בּעשרות השנים האחרונות, לאחר שיצאת ממנו? האם התעניינתּ בדבר?

– יודע אני, ויפה אני יודע! – קרא בּאנחה – האם אפשר לבלתּי דעת ולבלתּי התעניין בּדבר? שערתי בּנפשי, כי תפנה אלי בּשאלה זו, ולמענה על שאלתך זו הבאתי לך את התּזכּיר, אשר הגשתּי השתּא למוראַביוב בּ“שאלת-היהודים”.

בּדבּרו הוציא קובנר ממעילו חוברת של ארבּעה גליונות-דפוס כתובה בּמכונת-כּתיבה ויבקש ממני את הרשיון לקרוא אותה לפני.

הקריאה אָרכה כשעה שלמה. התּזכּיר היה כתוב בּכשרון גדול, מבוסס בּסוס הגיוני ומבליט בקיאות עצומה בּמצב-היהודים. הוא קרא את התּזכּיר בּרגש נמרץ. חשתּי, כי דבריו יוצאים מלב חם, אוהב ודָוֶה. בּשעת הקריאה רם ונשא בּעיני, וכמעט ששכחתּי בּאותם הרגעים כי יושב לפני מומר, מלשין ובּוגד בּעמו.

הבעתי לו עד כמה אני שבע רצון מתּזכּירו ומהרגשותיו העדינות, שהוא מרגיש בּיחס לעמנו. ספּרתּי לו על-דבר הצעדים הגדולים, אשר צעדו היהודים בּשנים האחרונות בּהשכּלה ועל אודות התּנועות הנמרצות, אשר התעוררו אצלנו. דבּרתּי בּאזניו על הלאומיות והציונות ובּיחוד על הספרות העברית. אמרתי, כי החסרונות והלקויים, שמצאנו בּה לפנים, כבר חלפו ואינם, וכי נשתפרה גם בּתּכנה גם בּצורתה; הלשון נתעשרה בּמלים ובּמבטאים חדשים ונעשתה שפה חיה. יוצאים אצלנו עתּונים יומיים וירחונים, שאינם נופלים בּערכּם מעתּוני הגוים.

קובנר הבּיט כל העת הצדה, על השעון, על התּמונות. נראה, כּי אינו מקשיב כלל לדברים, שאני מספּר בּאזניו. אחרי-כן קם ממקומו ויאמר:

– חבל על הכּחות, על הכּשרונות והמרץ, שמוציאים לבטלה. ספרות זו כבר נדונה למות ולכּליון, ואין לה שום תּקנה. כל דבר לא יועיל לה…

בּלכתּו אמרתּי לו, כי אף שעזב את הספרות העברית וישכּחנה, אבל אחינו היהודים לא שכחו אותו, ובּא האות על זה, כי עוד זה לא כבר הזכּיר אותו מבקר עברי מפורסם לטוב בּספרו “תּולדות הספרות העברית”.

הדברים האלה עשו עליו רושם טוב ויחייך חיוך עליז. הוא רשם בּפנקסו את שמות הספר והמחבּר ויאמר, כּי ישתּדל להשיג את החבּור ולקרוא אותו.

כּבוא קובנר לפּלוצק אחרי עבור שנה בּקר אותי בּביתי וישב לי את מכתּביו, אשר השאלתּי לו. המכתּבים ושני ספריו העבריים הראשונים, שקנה אותם וקראם, הביאו לו עונג רב. עם זה אמר לי, כּי אלו היה צריך עתּה לכּתבם שנית, לא היה משנה בּהם אפילו מלה אחת.

אָז אמרתּי;

– שמח אַני מאד, כּי עלתה בּידך לעשות חיל רב כּזה בּעברית, עד כי יכלתּ לקרוא את ספריך ולהבין את הכּתוב בּהם.

– לצורך זה מצאתי אמצעי טוב: קניתי לי את ספר התּנ“ך והתחלתּי קורא בּו. וראה זה פּלא! מעט, מעט התחדש הכּל וישב לתּחיה בּזכרוני. בּשנה זו קראתי גם הרבּה ספרים עבריים אחרים, והבנתּי גם אותם, אם כי בּקושי גדול. זהו כּחו של התּנ”ך העתּיק, וזה כּחה של גירסא דינקותא!

כּמו שנוכחתּי – כך מסיים פּאַפּירנא את זכרונותיו על קובנר – העסיקו אותו מכל הספרות העברית רק ספריו עצמו והיחס אליו מצד הסופרים העברים. אפילו בּבית-העלמין של הספרות המתה חפץ לראות בּחייו מצבה יפה על קברו!

 

ה.    🔗

על-פּי מקרה, שלא חכּה לו מעולם, נזדמן לקובנר בּשנותיו האחרונות להשתּמש בּעטו העברי. מפּי פּאַפּירנאָ נודע לקובנר, כי בּשנת 1904 כּתב הסופר ראובן בּריינין על אודותיו בּ“הצופה” מאמרי-בּקורת אחדים. קובנר התעניין מאד בּמאמרים האלה וישתּדל וישיגם ויקראם. המאמרים הנזכּרים, שנתבּקר בּהם קובנר בּקורת חריפה (אגב; בּריינין האמין אָז, כי קובנר כּבר מת) נגעו עמוק בּאהבת-עצמו ויעשו עליו רושם קשה מאד. הוא לא יכול להתאפּק ויערך לבּריינין מכתּב פּרטי, שנסה בּו לערער על טענותיו. קובנר התחיל כּותב את המכתּב רוסית, אבל בּאמצע נמלך ויכתּבהו עברית, וכמו שנראה ידע למשול עד היום בּסגנון הפּובּליציסטי העברי, מה שהרנין את לבּו מאד.

מאָז חי קובנר עוד חמש שנים. בּמשך העת הזאת לא נשמע עוד קולו בּפומבּי. עבודתו בּעתּונות ובספרות הרוסית התחילה הולכת ופּוחתת, עד שפּסקה לגמרי. מעט, מעט הזיר את עצמו מן הצבּור, והתחיל מתעמק בּתוך נפשו. לפי הידיעות השונות, שנתפּרסמו לאחר מותו, בּלה את חמש השנים האלה בּחשבּון-הנפש. לאיזו תוצאות ומסקנות בּא על-ידי חשבּון-נפשו – דבר זה לא נודע. כּמו שצריך לשער, שב קובנר בּשנים האחרונות שיבה פּנימית אל העם העברי.

על כל פּנים היה קובנר טפוס מעניין, שנשאַר לכל כּחידה פּסיכולוגית עד היום הזה.

קובנר מת אַחרי מחלה ממושכה בּודד וגלמוד בּאָביב שנת 1909. דבר מותו נודע בּקהל מתּוך “הנובויה וורמיה”, שהספּידה בּדברים קצרים את הזורנאַליסטן הרוסי הידוע, שהיה עוזר לעתּונים אלה ואלה ומחבּר ספרים אלו ואלו.

לא שכחה את קובנר רק אותה הספרות, שנדונה על-ידו למות ולכּליון. בּעתּונות העברית נתפּרסמו על אודותיו לאחר מותו מאמרים אחדים ורשימות של זכרונות מעניינים.

וזה שכּבר כּתב וזה שעתיד עדיין לכתּוב את תּולדות הספרות העברית החדשה, – שניהם לא יעברו על קובנר בּשתּיקה.