א    🔗

בּסוף שנות האַרבּעים למאָה החולפת נתפּרסם בּיחוד בּין טובי הנערים אשר בּגרודונה שמו של העלוי בּן עשר השנים אשר’קה שאַפּיראָ. אביו הסוחר היה חרד נלהב וקנאי, קיצוני ועם זה אדם קשה, זורק מרה בּתוך בּיתו ומפּיל חתּיתו על אשתּו וילדיו. אשר’קה, שהצטיין מטבּעו בּמזג חם ובנפש סוערת, היה בּילדותו שובב גדול, ועל-כּן יסרהו אביו אבּיר-הלב מוסר אכזרי, מלבד אשר מסר אותו לחדרי מלמדים קפּדנים ונוהגים עם תּלמידיהם בּעריצות, שלא הניחו מעולם את הרצועה מידם.

בּגמרו את למודיו בּחדר היה אָשר’קה מבלה את יתר עתּותיו בבית-המדרש. תּמיד נמנע מהשאר בּבית עם אביו, וביראו לבקר את חבריו בּמעונם, בּחר לו לשבת בּבית-המדרש ולשוחח עם הבּחורים הצעירים, הלומדים שם. השיחות הללו היו מתחילות בּדברי-תּורה ומסיימות בּעניני-חול. אצל אחד הבּחורים הללו ראה אשר’קה פעם אחת ספר עברי מן החדשים, ויקחנו מאתו למקרא. מאָז נתעוררה בּו תּשוקה כּבּירה לקריאת ספרים כאלה, ואַך היתה לו שעה פנויה, כבר נמצא אצלו ספר קטן ויקרא בּו. בּיחוד חשקה נפשו בּשירים. שירו של לטריס “יונה הומיה” עשה עליו רושם חזק מאוד. כמובן קרא את הספרים האלה בּחשאי; הוא ידע והבין, כי יהודים כאָביו חושבים את הספרים האלה לספרי-מינות. אבל פעם אחת – הוא כבר היה אָז נער כבן אַרבּע-עשרה – תּפש אותו אָביו בּהגותו בּספר כזה ויחלק לו חבלים בּאַפּו. פּעם שניה מצא אותו אָביו כשהוא יושב וכותב שיר, ויכהו מכּות נמרצות, עד כדי כמעט מת תּחת ידו; אבל לאָשרו נכנסו בּאותו רגע אנשים זרים אל הבּית ויצילוהו.

אבל אָשר’קה הסכּין את עצמו לתּנופות יד אביו; הוא נשא את בּשרו בּשניו ויוסף לקרוא ספרים עברים ולכתּוב שירים. מעט, מעט התחיל מתרשל בּלמודו ובגלל זה היה מלמדו דש את בּשרו בּשוטים. אולם גם זה לא הועיל. אז הוציא אותו אביו מן החדר ויביאהו בברית הנשואין עם עלמה מאַחת העיירות אַשר בּסביבות בּיאַליסטוק. לאַחר חתונתו לקחהו אליו להשתּתּף בּעסקיו. עם זה לא גרע את עיניו ממנו וישגיח עליו, כי ילך בּדרך הישר. בּבּוקר לאַחר התּפלה צריך היה אָשר’קה לשבת שתּי שעות בּבית-המדרש וללמוד, בּין מנחה למעריב הוזקק לשמוע שיעור ב“חיי-אדם”, ובכלל נטל עליו להתהלך תּמים עם יראים וחרדים, להמצא אתּם בּמחיצתם וללכת בּדרכם. אבל אשרק’ה נמשך אחרי הספרים הקטנים ולשיריו, וחייו החדשים היו עליו למשא. את כל מערכי-לבבו אָז שפך בּשיריו, שהיה כותב אותם בּשעה מאוחרת בּלילה, כּשכל בּני-הבּית כבר היו ישֵנים. פּעם אחת קרה, כי בּכתבו את שיריו נרדם. לפנות בּוקר יצא אביו מחדרו וכראותו אותו ישֵן על גבי הניר, הוציא אותו בּלאט ויקרא את הכּתוב בּו, וכרגע עלתה חמתו על אשר’קה עד להשחית.

מאותה שעה ואילך בּאו לאשר הצעיר ימים של יסורים נוראים, יסורי הגוף והנפש. אביו הציק לו בּלי-חמלה ובעריצות מרובה, ולא הרפה ממנו לרגע. אבל סאת צרותיו עוד לא מלאה. פּעם אחת – זה היה בּיום השבּת בּבוקר בּשעת התפילה, נפל, בּמקרה, משק טליתו של אשר ספר קטן על הארץ. אביו, אשר עמד אצלו בצד המזרח, השח וירם את הספר ויניחהו בּכּיסו מבּלי דבּר דבר. בּבואו את בּיתו הוציא את הספר מצלחתו וירא, כי הוא אחד מחלקי “עיט צבוע” של מאַּפּו, שהיה מפורסם אז בּחוגי היראים לאפיקורס ומין. האב התאנף כל-כך, עד כי מבּלי חשוב מחשבות הרבּה הניח את אשר על הספסל ויסר מעליו את מכנסיו ויספּוג לו מלקות אחדות בּרצועה שבּידו ולעיני אשתּו הצעירה…

את הדבר הזה לא יכול עוד אשר נשוא. למחרת שבר את ארון-הכּסף אשר לאביו ויוצא ממנו כמה מאות רובּלים ויברח מגרודנה.

ב    🔗

מגרודנה בּרח שאַפּיראָ הצעיר על-מנת לבוא לווינה, בּמרום שגר אז עורך הירחון העברי “השחר”,פּרץ סמולנסקין, שהיה בּאותו זמן “אלילם” של פּרחי-המשכּילים. כך יעץ את שאַפירא חברו היחיד בּגרודנה, שהיה שופך תמיד לפניו את מרי-שיחו ומגלה לו את כל סודותיו. חבר זה היה אברהם שלום פרידבּרג, שנתפרסם בּהמשך הזמן לסופר ולזו’רנאַליסטן עברי.

סמולנסקין היה מקרב אליו תּמיד, עד כמה שמצאה ידו, את כל המשכילים הצעירים, ובּיחוד יודעי-עברית שבּהם, שבּאו מרוסיה לווינה כדי לבקש להם תּכלית בּחיים. הוא נהל את הצעירים האלה בּעצתו ויורה להם את המעשה אשר יעשו: אם להשתלם בּלמודים או ללמוד איזו אומנות, איש, איש מהם לפי כשרונותיו. בּשביל אלה, שהיו נכנסים לבתּי-הספר השונים שבּווינה, או לבתּי-האומנות, היה סמולנסקין משתּדל לפני הקהלה הישראלית, או לפני מנהלי מוסדות של צדקה אחרים, כי יקצבו להם פּרס חדשי. שאַפיראָ הבליט נטיה מיוחדת ללמוד מלאכת-מחשבת, ויבחר לו את מלאכת הַצִּלּוּם. כעבור עת קצרה למד לדעת את המלאכה הזאת על בּוריה, ומוריו מצאו בּו כשרונות מיוחדים לאותו מקצוע.

אז התחיל מתגעגע אל רוסיה והחליט לשוב אליה. בּטרם צאתו מווינה שלח לאשתּו גט-פּטורין.

בּהרגישו את עצמו מצוין בּאומנתו החליט שאַפּיראָ להתישב בּפּטרבּורג ויקוה, כי תעלה בּידו למצוא לו שם עבודה אצל אחד הצַּלָּמים. אבל תּקותו לא נתקיימה. כבואו לפּטרבּורג נשאר בּלי פרוטה לפורטה ולא היה לו לחם לאכול גם מקום ללון. כל הלילה שוטט הלוך ושוב בּרחוב נֶווסקי עד אשר עיף וישב על אחד הספסלים לנוח וירדם. פּתאום הקץ משנתו: שוטר משך אותו בּשרוֻל בּגדו ויקרא אליו בּרוגז: “פּה מותּר לטיל, אבל לא לישון!” שאַפיראָ הוכרח לעזוב את הספסל ולהתהלך בּחוצות העיר עד עלות השחר.

כך עברו ימים אחדים. הרעב והנדודים עִנו את כחו מאד עד כי לא יכול עוד נשוא. אז גמר אמר להכּנס לחנות של מַכֹּלֶת ולגנוב ככר-לחם. כבואו אל החנות נדמה לו, כי רואה החנוני ללבּו ויודע את אשר הוא חושב לעשות, וימהר ויצא החוצה. לאָשרו נזדמן לו איש, שהכּרת פניו העידה על טוב לבּו, ויסתּכּל בּו מבּלי בּקש ממנו דבר. האיש הזה הבין, כי רעֵב הוא, ויושט לו מטבּע של חמש אגורות. שאַפיראָ התנפל על המטבּע ויקן לו פרוסת-לחם ויבלענה בּעודה בּכפּו. בּהמשך הזמן נודע, כי האיש הנדיב ההוא היה עורך-הדין המושבּע טיקטין מאודיסה.

לאחר הרבּה ימי-עוני השיג לו קרן-זָוית בּבית אכּר אחד, לאכּר זה היתה בּת צעירה תּופרת לבָנים. היא היתה עלמה טובת-לב, ושאַפיראָ נקשר אליה והיא אליו. הוא למד אותה קרוא וכתוב רוסית, אבל מעולם לא עלה על לבּו להמיר את דתו ולקחת אותה לאשה.

כשנודע לאבי-העלמה, כי היא אוהבת איש יהודי, גרש אותה ואת שאַפּיראָ מבּיתו. שאַפּיראָ חלה בּמחלת הטיפוס והובא לבית-חולים, והעלמה שכרה לה חדר קטן לעצמה. בּלילה היתה יושבת ותופרת וביום היתה הולכת מהלך של עשר ווירסטאות לבקר את שאַפּיראָ בבית-החולים ולהביא לו את השקויים והמזונות, שהוזקק להם על-פי מצות-הרופאים. כאשר נודע לשאַפּיראָ, כי אהובתו הרה לָלַת, אחזתהו פּלצות. זה הגביר את מחלתו, והרופאים כבר נואשו מחייו. הרבּה ענויי-נפש גרם לו בּחליו הרעיון המר: מה יהיה מעתּה גורל העלמה האומללה, אשר גֵרש אותה אביה מבּיתו בּגללו, וגורל הילד אשר בּבטנה? בּאחרונה החליט, כי מאחר שימיו ספורים (דבר זה היה בּרור לו) אין טוב לו בּלתּי אם להתנצר ולבוא אתּה בּבּרית-הנשואין, למען אשר יקָרא שמו עליה ועל הילד, שתּלד בּקרוב. כראות העלמה, כי מצב החולה הולך הלך ורע, שלחה לקרוא לכהן. אך ראה שאַפּיראָ את הכהן הבּא אל חדרו, חשכו עיניו וזֵעה כסתה את פּניו. אולם הוא התחזק והתחיל מתווכּח עם הכהן. בּשעה שספּר לו הכהן על-דבר מעשי-המופת, שעשה משיח-הנוצרים, אמר לו שאַפּיראָ, כי הוא בּשכלו הבּהיר אינו יכול להבין “מופתים” כאלו, וכי לפי דעתּו קלוטים הספּורים האלה מן האויר ובּדוים מלב, כדי להוליך בּהם שולל את ההמון. וכן הוסיף שאַפּיראָ להתווכּח עם הכהן, עד שהגיד לו האחרון, כי אם קשה לו לתּפוש את הדברים בּשכלו, די יהיה אם רק יאמין בּהם. "אם כן – קרא שאַפּיראָ – הן לא נצטרכתּ להכביד עלי דבריך ולהבינני את אשר גם אני גם אתּה לא נוכל להבין, ודי היה לך לאמר לי בּפּשיטות, כי כאן העיקר רק האמונה. מדוע, אפוא, הוצאת לחנם את רגעי הספורים ואת עתּך, היקרה כל-כך? הכהן חרק שן ויאמר ללכת. אבל העלמה התחילה מתחננת מתוך דֵמע אל שאַפּיראָ ואל הכהן, כי יחדלו להתווכּח וכי יגמרו את אשר החלו. שאַפּיראָ שתק, והכהן הביא אותו בּברית אמונת-הנוצרים ובּבּרית-הנשואין עם בת-האכּר. לאסונו נתרפּא שאַפּיראָ ויקם מחליו ונשאר משומד – דבר שהצטער עליו כל ימי חייו.

ג    🔗

בּעת הראשונה לאחר שהבריא, התפּרנס שאַפּיראָ משכר מלאכת אשתו הצעירה, כי לא עלתה בֹידו למצוא לו עבודה אצל צַלָם. בּכל מקום שבּא להציע את עבודתו, קבּל מענה, כי אין צורך בּה, כי אין מקום פּנוי. אבל בּיום אחד קרא, בּמקרה, בּ“גולוס” הודעה מאת אחד הצַלָמים, המבקש לו צַיָר. שאַפּיראָ, שידע יפה אתּ האומנות הזאת, הלך תיכף אל הצלם. בּאותה עת שלמו בּפּטרבּורג בּשכר הציור למעלה ממאה רובּל לחידש. לאחר שספּר שאַפּיראָ להצלם על-דבר מצבו הדחוק מאוד, העמיד הלה פּנים של רחמנות ויאמר, כי בּשעה שפּרסם את הודעתו בּ“גולוס” נדמה לו, שזקוק הוא לציָר מתקן פוטוגראַפיות, אבל עכשיו אין לו עוד צורך בּו; אפס כי מחמלתו עליו נכון הוא לספחו לעבודתו ולשלם לו חמשה ועשרים רובּל לחודש. התשובה הזאת הכעיסה את שאַפּיראָ מאד, ומבּלי שים לב לרוע מעמדו מצא בּו די עוז-רוח להטיח דברים כלפי הצלם וירק בּפניו וילך לו. טוב היה לו לרעוב ללחם משבת בּמחיצה אחת עם האכּספּלואַטאַטור הנבזה הזה. כן התענה שאַפּיראָ כל השנה הראשונה. בּין כה ילדה לו אשתּו בּן. זה הפריע אותה זמן רב מעבודתה, ועל-ידי-כך נעשה מצבו של שאַפּיראָ קשה מאד. מרוב מצוקת-נפשו לא יכל לשבת רגע בּבית, ומאז הבוקר עד הערב שוטט בּחוצות עיר הבירה, וידפוק על דלתות כל הצלמים אשר בפטרבּורג, אבל – לחנם. בּיום אחד נכנס לביתו צלם יהודי – ליאון חאַצקלוויטש שמו. את חאַצקעלעוויטש זה כבר בּקר שאַפּירא פּעמים הרבּה, ובכל פעם שב ממנו ריקם. בּהכּנסו אליו הפעם מצא אותו כשהוא עומד בּפּאַוויליוֹן עם תמונה גדולה בּידו והוא עסוק בּשיחה עם שני הציָרים, העובדים אצלו. כראות חאַצקעלעווטיש את שאַפּירא, שאלהו, “אפשר שיכול אתּה להשיא לנו עצה בּדבר?” כמו שנתבּרר היתה זו תּמונה פוטוגראַפית של קבוצת-אופיצירים, שיצאה מתחת ידי הצלם בּלתי מתוקנת; אבל גם הצלם גם עוזריו לא יכלו לעמוד בּשום אופן על מה שצריך תקון ולא הבינו איך ובּמה לתקן את החסרון. אולם די היה לשאַפּיראָ לסקור את התמונה סקירה קלה ושטחית כדי לתפוס תיכף את לקויה. עם זה העיר להם שאַפּיראָ איזו הערות בּנוגע להאָמנות הפוטוגראַפית, והערותיו כמו גִלו להם ארץ חדשה ושמים חדשים. ולבּם נרעש בּהם עוד יותר כשישב שאַפּירא והתחיל מתקן את התמונה ומחדש בּה חדושים, עד שיצאה מתחת ידו כבריאה חדשה לגמרי מצוינת בּחן האמנות השפוך עליה. למחר התחיל שאַפּיראָ עובד אצל חאַצקעלעוויטש, ובמשך עת קצרה הספיק למשוך לעבודתוֹ האמנותית את תשומת-לבּ הקהל, ומעט, מעט התחיל בּית-הצלום הזה הולך ומתפּרסם בּפּטרבּורג יותר ויותר ומספר הבּאים אליו להצטלם הלך הלוך ורב מיום ליום. אז לקח לו חאַצקעלעוויטש את שאַפּירא לשותּף בּעסקו. כעבור שנתים ימים נפרדו זה מזה, ושאַפּירא פתח לו אז בּית-צלום מיוחד לעצמו, וביפי-עבודתו משך אליו לקוחות הרבּה, וביחוד מבּני מרום האַריסטוקראַטיה הפּטרבּורגית. בּמשך שתּים, שלוש שנים נעשה שאַפּיראָ הצלם היותר מפורסם בּעיר-המלוכה. הוא התחיל מקבּל הזמנות מאת גדולי שרי-המלכות ומכל המיניסטרים, וכן הלך וגדל, עד שנהיה לצלם האַקאַדמיה לאָמנות והנסיכה הגדולה הֶלֶנה פאַבלובנה. כך עשה לו שאַפּיראָ בּפּטרבּורג גם שם גדול גם עושר רב. הוא נסחף כולו בּזרם החיים החדשים, ואת הישן שכח לגמרי. אם יש אשר נזכר לפעמים בּעברו הקרוב, היו מבריקים אז בּעיניו זיקי-נקם. בּאותם הרגעים היה מצייר לעצמו את אביו העריץ כשהוא מפרפר בּיסוריו הקשים בּראותו, כי אשר’קה שלו, העלוי שמלפנים, שהתבּרכו בו אלהים ואדם התנצר ולקח לו ריבה נוצרית לאשה. מלבד זה רחקו מחשבותיו מן היהודים והיהדות, ולא התעניין בּהם כלל; הוא התרגל לחברת בּני עם-הארץ, והרגיש את עצמו בּה יפה מאד. כן הלך ונמשך עד שנות השבעים האַחרונות, בּשעה שהליבראַליות הרוסית התחילה הולכת וקרֵבה לקִצה ואת מקומה ירשה האַנטישמיות הצבּורית, שגררה בּעקבותיה גם את המדינית. אכילת-היהודים נעשה לחזיון של יום יום על עמודי גדולי העתּונים הרוסים. הללו זרקו לרחוב סיסמה: “היהודי הולך!” ובּזה כּוונו להפּיל פחד על הקהל הרוסי ולהזהירו, שישָמר לנפשו מפּני העלוקה, המוצצת את דמי האוכלסין הנוצרים.

הזמזומים שאינם פּוסקים של העתּונות האַנטישמיית הגיעו בּאחרונה גם לאָזני שאַפּיראָ. בּתּחלה עשה את עצמו כְּלא שומע, ויגרש מעל פּניו את מאמרי-הרעל, כמו שמגרשים זבובים טורדים. אבל לא אָרכו הימים והוא ראה ונוכח, כי הסביבה כלה הולכת ונעשית ספוגה שנאה משונה, שנאת-פּראים ליהודים, והיא מאַימת לבלוע את כל הנושא עליו צלם יהודי וסימני מוצא יהודי.

וֹשאַפּירא נרעש – נרעש עד מעמקי נשמתו. פּתאום הרגיש את עצמו נעלב מאד, וכמו נפל מבּלי-משים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מאותה שעה התחיל בּקרבּו פּרוצֶס של חרטה והרהור-תּשובה, שנגמר אצלו בּשיבתו הפּנימית הגמורה אל העם העברי.

ד    🔗

תּיכּף לאַחר ששב שאַפּירא אל העם העברי, נתעוררה בּו חבּתו הישנה אל הלשון העברית, אשר לא התעניין בה מיום שעזב את ווינה. כל העת שנמצא שאַפּירא בּסביבתו של סמולנסקין, עוד הוסיף לכתּוב את שיריו; לפי השמועה גם הניח שם את היסוד ליצירה פיוטית בשם “האָב והבּן”, שצייר בּה את חייו המעציבים בּבית-אבותיו, ושנשאַרה אצלו מפּני כמה סבּות בּכתב-יד ולא נתפרסמה בּדפוס מעולם. כבאו לפּטרבּורג, בּמקום שנתּלש מן העבר ונסחף בּזרם חיים חדשים וזרים, נבלעה בּזרם זה גם אהבתו אל הלשון העברית. עתּה שבה בּקרבּו האהבה הזאת לתּחיה וביתר עז, והיא שהחזירה אותו גם לשיריו. רושם נמרץ מאד עשה על קהל הקוראים העברים שירו הראשון של שאַפּירא “אל משוררי בת עמי”, שנתפרסם בדפוס שנת 1878. משומד, הכותב שירים עברים! והשירים – אך מועטים כמותם בּספרות העברית. שירים בּעלי צלילים ליריים מאוד וכתובים בּסגנון כל-כך מזהיר, שאינו נופל מסגנונם של אד"ם הכּהן ויהודה ליבּ גורדון. לא נפלא, אפוא, הדבר אם הופעתו הראשונה של שאַפּירא בּתור משורר עברי, היתה בּזמנה מאורע סנסאַציוני, שהרבּו לדבּר בּו ובהתלהבות גדולה.

ברעיון, המשמש יסוד לשירו הנזכּר, עמד עדיין שאַפּיראָ על בּסיס נקודת-ההשקפה של המשכּילים הישנים, הקוסמופּוליטים, כי כדי שיהיו היהודים ראויים למשפטי-אזרח, צריכים הם קודם להסתּלק מסדרי חייהם החשוכים וללכת לרוח הזמן החדש. שאַפּיראָ עוד האמין אז, כי יועיל זה גם להקהות את עוקצה של האנטישמיות שצמחה רק בתור מחאה נגד בּערותם ומנהגיהם המוזרים של היהודים.

אולם לא אָרכו הימים ושאַפּיראָ הכּיר עד כמה לא הבין להעריך כראוי את ערך המאורעות ואת המובן הפּנימי שלהם. זה היה אחרי עבור שתּי שנים, בּשעה שהאנטישמיות פּסקה להיות אידיאָה מופשטת והתחילה מביאה פּרי בצורת פּוגרומים והרג רב, שנעשו בּיהודים. הפּוגרומים הלמו ומחצו את שאַפּיראָ כרעם-בּרקים, ותחת השפּעתם התחוללה בּו אותה המהפּכה הפּנימית הגדולה, אשר השיבה אותו לא רק אל העם העברי, כי אם גם לכל קניניו הרוחניים ההיסטוריים-לאומיים.

מאותה שעה נִצתה בּו חרפּתו כאש צָרֶבֶת, אשר בּערה בּו ותלהטהו עד היסוד. נפשו נתמלאה כולה התמרמרות וכעס, ופּתאום התעורר בּו בּרוב תּוקף תאות-הנקמה – נקמת איש עברי בּמסַבּבי הקאַטאַסטרופה הלאומית הישראלית. בּשורה מיוחדת של שירים, שקרא להם בּשם הכּולל “שירי-ישֻרוּן”, מצא צמאון-הנקם הזה את בּטויו היותר נמרץ. הפייטן קורא:

"מִי יִתֵּן לִי רִצְפָּה מִמּוֹקדֵי-שַחַת

מִסְּדוֹם אוֹ עֲמֹרָה – גָפְרִית בֹּעֵרָה

מִי יִתֵּן אֵש לִבִּי יָכֹלְתִי קָחַת

לְהַצִּית בְּאִֹשָם אֶרֶץ – וְהָיְתָה לִבְעֵרָה".

הבּעת הרגשה זו הגיעה אצלו אל מדרגתה היותר רמה בּשירו “**סבבוני כּלבים”. ה**משורר מבַכּה את הטראַגדיה הגדולה של העם העברי, העם היותר נעלה, הנרדף מאת האנושות כּולה רק על גדלו הרוחני ורום מוסרו.

וכה טפס שאַפּיראָ ועלה בּסולם השירה העברית עד אשר הגיע למדרגת הליריקון העברי היותר גדול. כל שיר עושה רושם יותר נמרץ, כל שיר מלהיב את הלבבות. נפש המשורר תלהט גחלים בּאהבתו לעמו, לעמו הגדול, הנערץ בּעיניו, ושהוא כּורע ומשתּחוה לו.

המהפכה הפּנימית הזאת עוררה בּלב שאַפּיראָ רגש של אי-רצון בּיחס לסביבתו כולה, החל מבּיתו עצמו. מעט, מעט נעשה הכל זר לו. יחוסיו לאשתּו ולשני ילדיו התחילו הלוך והתרופף. שנוים נמרצים נתהוו גם בּיחוסיו אל בּני עם הארץ. הוא השתּדל עד כמה שיכול לפרוש את עצמו מן הצבּור הנוצרי. בּאותה עת התחיל מתקרב יותר ויותר אל היהודים. הוא נדב סכומי-כסף מסוימים לטובת מוסדות צבּוריים עבריים לתּרבּות ולצדקה וגם לצורך יחידים יודעי-מחסור, ובּיחוד לסטודנטים תּלמידי בּתּי-הספר הגבוהים שבּפּטרבּורג. הללו היו מקבּלים משאַפּיראָ תמיכות-כסף הגונות. שאַפּיראָ הרבּה לתמוך בּידי מחבּרי ספרים עברים. אך שמע, כי סופר עברי זה או אחר פרסם ספר בּדפוס, מהר לחתום על חבּורו ושלח לו את מחירו בּיד נדיבה למפרע. כמה אלפים רובּל הוציא מכּיסו על “היום”, שהוציא הד"ר י.ל. קאַנטור. בזה ובמעשים אחרים כיוצא בּהם בּקש שאַפּיראָ להטהר בּעיני עצמו ובּעיני-הבּריות מחטאתו אשר חטא לעם העברי. כדי לעמוד על מצב-רוחו של שאַפּיראָ בּעת ההיא, די לקרות את הזכרונות המועטים, הבּאים לקמן, שנמסרו אודותיו מאת אחד מידידיו מר ג. גיטלוויטש:

“פּעם אחת – מספּר גיטלווטיש – בּא אלי בּבּוקר השכּם ושניו דאָ לדאָ נקשן: “היום יבוא הכהן לביתי לנצר את בּני הנולד לי. מהרתּי לצאת מבּיתי, לבל יראו עיני את אשר לגועל-נפש לי לראות. לבּי יתפוצץ לרסיסים בּזכרי, כי לולא התנצרתּי, כי אז בּאו אלי היום הרב, החזן והמוהל ואנשים נכבּדים ממכּירי, היינו משתּעשעים בּדברי-תּורה והיה היום לי לחג, ועתּה נהפּך לי לחגא…” והוא נשאר בּמעוני מן הבּוקר עד הערב. כל היום המה רוחו בּקרבּו וקלל את היום, שבּו המיר את דתו”.

מעניינת היא גם עובדה זו, שאנו מוצאים אותה בזיכרונותיו של גיטלוויטש: "בּכלל היה שאַפּיראָ מזג טוב מאד, ובּימים במצבו לא היה עוד איתן, בּא אליו תּלמיד בּית-המדרש-למדעים בּבקשה לתת לו כסף לשלם שכר-למוד, וכאשר כּיסו היה ריק, נתן לו את אדרת-השֵער שלו למשכּן אותה. ואף-על-פי שהתּלמיד מכר את האדרת ועקבותיו לא נודעו, לא מנע הטוב מסטודנטים אחרים, שפּנו אליו בּבקשותיהם.

אך הגיעו חגי היהודים, לא יכל עוד שאַפּיראָ לשבת בּביתו. נפּשו נמשכה לבלות את ימי-החג בּסביבה עברית לאומית. בּיחוד היה משתּדל לבקש לו סביבה כזו לימי-הפסח. את כל שבעת ימי-הפּסח היה שאַפּירא מבלה בּבתי יהודים ממכּיריו, ודוקא אצל החרדים, המדקדקים יותר בּדרישות היהדות הטראַדיציונית.

מובן מאליו, כי הנהגתו זו של שאַפּיראָ משכה אליה את עיני אשתו, ומאז התחילה מתקוטטת בּו וממררת את רוחו. הדברים הגיעו לידי כך, עד שאיימה עליו, כּי תּכּהו בּלשון לפני הקונסיסטוריה הדתית. זה הכריח את שאַפּיראָ להיות זהיר בּמעשיו. אבל ככל שנזהר לנפשו לא מנע את עצמו מצאת ובוא רק בין יהודים. תמיד לוה אותו רק רעיון אחד: להשתמש בּעשרו ובמעמדו בּתור צלם-החצר לטובת העם העברי. בּין לקוחותיו התמידיים היו גדולי הבּיורוקראַטים, פּקידי הדפּאַרטמנטים והמיניסטריומים, ומפּיהם נודע לו תמיד מה שחושבים בּספירות העליונות של הממשלה על-דבר היהודים. אם היה לבּו בּטוח, כי דבריו יעשו פרי, עמד על המשמר ועשה את כל מה שצריך כּדי להגן על היהודים מרעה; ובמקרים, שהוא עצמו לא יכל לפעול כלום, השתּדל לבקש ולמצוא לו מהלכים אל גדול זה ואחר, שתּלוי בו גורל היהודים.

אחד האמצעים, שהיה שאַפּיראָ משתּמש בּו לפּרקים כדי למצוא לו מסלות לשר גדול, שנצטרך להטות את לבבו לטובת ענינים יהודיים ידועים, היה – משחק הפּרֶפֶראַנס. שאַפּיראָ היה מבקר לתכלית זו את גדולים הכּלובּים למשחק-הקלפים אשר בּעיר-המטרפּולין, שמתכנסים בה לשם רבּי-המלוכה; שם היה משחק עמהם בּפּרפראַנס ובמכוון היה מניח להם לזכות בּסכומי-כּסף מסוימים משלו, ולהכּנס אתּם בּאותו מעמד בּשיחה על-דבר ענין יהודי זה או אחר ולבקש עזרתם בּדבר. לעתים קרובות היתה שיחה זו מסתיימת לפני שלחן-המזנון, ששם היה שאַפּירא חוזר ומוציא כסף הרבּה, ותחת השפעת “האדום האדום”, כשנמצאו הבּיורוקראַטים הגדולים בּ“גלופין”, היו ממלאים את משאלותיו. כך, למשל, קרה כמה פעמים, כי בּשלטון העליון לעניני-הדפוס נתעורר קטרוג על איזה עתון עברי, והעתּון, ויש אשר גם העורך שלו, היו צפויים לעונש חמור. בּמקרים כאלה היה שאַפּירא מבקש למצוא לו את ההזדמנות להפגש עם שליט הפקידות העליונה לעניני הצנזורה ולצחק אתו בּפּרפראַנס. שאַפּיראָ היה מפסיד, כמובן, בּצחוק, כמה מאות רובּל; אבל זה היה משמש כּסף-כּפּורים פדיון העורך העברי ועתונו היה יוצא בּשלום יום, יום כמנהגו. כך בּקש שאַפּיראָ להתכַּבֵס מעוונו.

ה    🔗

שאַפּיראָ הגדיל כל-כך לעשות לטובת-היהודים, עד כדי בהמשך הזמן נשכח עוונו מלב הבריות בּאמת, והתחילו מתיחסים אליו כאל יהודי טהור. בּערי-השדה לא ידע כמעט איש, כי שאַפּירא הוא יהודי מומר: שם ידעו רק את שאַפּירא הליריקון העברי הגדול. אולם שאַפּיראָ עצמו עוד היה מסופּק, אם כבר השיג את מטרתו. נדמה לו, כי קיר-הבּרזל, שהעמידה התנצרותו בינו ובין העם העברי, קים עדיין, והוא האמין להרגיש חשד ידוע בּיחוסיהם אליו. זה המר את רוחו מאד, והוא נתמלא כעס על היהודים ועל עצמו. ובמדה שבּרחוב-היהודים הלכה הלוך והתגבּר התּעמולה לטובת רעיון התּחיה העברית-הלאומית, בּה בּמדה גדלה סערת נפשו. המאמרים הנלהבים בּעתונים והנאומים שבּעל-פה בּבתי-המדרש ובאספות-עם נגד היהודים המומרים, בּוגדי-האומה, הרתיחו בּו את דמי-עורקיו. נדמה לו, כי עושי-התעמולה מתכוונים מלכתחלה לשלוח את חציהם רק לאנשים שכמותו, והמחשבה הזאת העלתה את חתמו עד להשחית. בּיחוד בּערה חמתו בּאחדים מגדולי עסקני “חובבי-ציון”, שהיו בּעת ההיא מראשי הלוחמים להרעיון העברי-הלאומי. בּקראו את מאמריהם החוצבים להבות האמין, כי אין הסופרים האלה בּאים אלא רק לרמוז לו, כי לבני-אדם שכמותו אין מקום בּמחנה העברים הלאומיים הטהורים. זה הרגיז אותו מאד ועורר בּו חמה עזה על הלאומיים “החדשים מקרוב בּאו”, כמו שקרא להם אז. בּאחרונה לא יכל להתאפק ויצא בּעתּונות העברית בּפּולמוס של קולמוס חריף מאד נגד אחדים מראשי הלאומיים החדשים, לפי דעתו. אבל בּפולמוס זה הגדיש את הסאה, כי עבר את גבולות הוכּוח החפשי והעליב את הלאומיים עלבּונות גסים יותר מדי, שעשו בּשעתּם על קהל הקוראים העברים רושם קשה מאד. מאמריו לא נשארו בלי-תּשובה מאת הסופרים הנפגעים. בּנמוסיות יתרה רמזו לו, כי לאיש שכמותו אין כל צדקה מוסרית להשתתף בּבירור פּרובּלימה יהודית טהורה… זה היה כשמן על המדורה. מרוב התמרמרות תעה לבּו בקרבּו ומבּלי חשוב הרבּה התיצב לפני מי שצריך ודבּר בּאזניו סרה על עסקני “חבּת-ציון”. על-ידי זה העמיד את כל התּנועה בּסכּנה גדולה, ורק בּקושי גדול עלה להמתּיק את הדינים…

אולם עברה עת קצרה ונראה הדבר, כי “הלאומיים החדשים”, אשר נלחם אתם שאַפּיראָ בּמרירות כל-כך מרובה, השפּיעו סוף-סוף, ואפשר שלא מתוך הכּרה, עליו ועל בּת-שירתו. בּשירים, שכתב שאַפּיראָ אחרי-כן, כבר נשמעו צלילים אחרים. הוא עצמו קורא להם צלילי זעם ונקם, אבל בּאמת אינם אלא צלילי יגון וגעגועים, יגון על ההוֶֹה הקשה והגלות המרה, וגעגועים על עתידות מזהירים, לא בּנֵכר, כי אם בּמולדת ההיסטורית, בּארץ-ישראל.

שאַפּיראָ נעשה חובב-ציון נלהב, אבל לא רק בּעיון. הוא החליט לעשות ליקבידאַציה לעסקיו ולעלות לארץ-ישראל, על מנת לשוב שם אל היהדות. הוא כבר התחיל לעשות את ההכנות הנחוצות לדרכּו; אבל בּשנת 1890 מת מיתה חטופה. בּשנה האחרונה שלפני מותו התעורר חפץ בּשאַפּיראָ לבקר את עיר-מולדתּו. אבותיו כבר לא נמצאו אז בּחיים. אבל הוא פּגש בּגרודנה את אחד ממלמדיו לפנים, שעליו שר שירו “שתּי דמעות”. המלמד נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו ומרוב שמחה זלגו עיניו דמעות. כאשר שאל אחרי-כן גיטלוויטש את שאַפּיראָ: “איך יתּכן? הלוא גלוח אתּה, ואין צלם-אלהים על פּניך ואסור להסתּכּל בּפני אדם רשע?” ענהו שאַפּיראָ: “גם אַני התפּלאתי על זה”.

אני רוצה לסיים את רשימתי בּפּרט קטן, שהוא אָפיני מאוד ליחס של שנים מגדולי וטובי האנשים הרוסים לשאַפּיראָ:

גיטלוויטש, שהזכּרתּיו למעלה, מספר בזיכרונותיי על שאַפּיראָ את הדברים האלה:

“אוהבי מנוער, המשורר יהל"ל, בּאחד ממכתּביו אלי הגיד לי, כי שבע מעט נקמה מן המומר שאַפּיראָ, אף שהיה הטוב שבּמומרים. וכה דבריו: “הלא ידעתּ את טולסטוי – טולסטוי המלא חבּה לכל האדם – טולסטוי! פאר-היצורים! ולו ידיד-נפש, המלומד החכם סטראַחוב הנודע. והנה בּירחון “סובר. מיר” לחדש יולי שנת 1913, נדפסה חליפת-מכתּבים בּין טולסטוי וסטראַחוב, ושם, באחד ממכתּביו של סטראַחוב אל טולסטוי, מיום י”א לחודש מאַרט 1879, הוא כותב, כי שאַפּיראָ בא אליו לבקש השתּדלותו לצלֵם את טולסטוי עם אשתּו וילדיו בּשביל הקולקציה של סופרים רוסים, אשר הוא, שאַפּיראָ, מוציא. שאַפּיראָ הביא מכתּב-מליצה מאת קוסטוביטש, שמשבחו, כי הוא אדם-המעלה, וסטראַחוב אומר: “אמן גדול הוא, כנראה, אבל חוץ מזה, אף כי הוא ז’יד למראית עין (הוא ז’יד בּאמת!) אבל מתון הוא ובּטוח”. ובּתּשובתו של טולסטוי קורא גם הוא לשאַפּיראָ “ז’יד”. בּקראי את הדברים האלה – אומר יהל”ל – נרתעתי ונזדעזעתי, כי הליבּיראַלים הגדולים, ההומאניסטים האדירים שלהם בּינם לבין עצמם מכנים את היהודים בּשם ז’ידים, וסטראַחוב מטעים, כי אף-על-פי שהוא, שאַפּיראָ, ז’יד, בכּל זאת כמדומה לי, שהוא, אדם הגון – ובו בּרגע טעמתי שמחת-נקם בּמומר". עובדה זו אינה זקוקה לפּירושים. היא מדבּרת לעצמה…