לונדון

מרד השמרנים הוותיקים נגד מרגרט תאצ’ר הוא הניסיון האחרון בהתקוממות על ה"אוזורפטורית" הצעירה והערמומית, שהתגנבה ותקעה להם סכין מאחורי גבם, המולכת עליהם זה 15 שנה ביד ברזל ומראה להם מדי כמה ימים את נחת־זרועה.

בשבוע שעבר הגיש סר אנתוני מאייר, חבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, את מועמדותו למנהיגות המפלגה הזאת, נגד מועמדותה של מרגרט תאצ’ר. זה היה מעשה צדדי לכאורה, לאמיתו של דבר סמלי בלבד, שמאחוריו עשוי לעמוד אחד המפנים הגדולים לא רק של הפוליטיקה הבריטית אלא אף של אירופה כולה.

לאנתוני מאייר אין סיכוי לזכות במועמדות המפלגה לתפקיד המנהיג שיוביל את השמרנים אל הבחירות הבאות בעוד כשנתיים. מאייר, שמרן זקן ומכובד, אך איש שלא בלט מעולם והוא אחד מיושבי הספסלים האחוריים הנידחים ביותר, לא שיער שיש לו סיכוי כזה ואף לא היה רוצה להיות מנהיג המפלגה. הוא יודע שתפקיד זה גדול עליו וכי אינו מוכשר לו, במובן הראשוני של המושג מוכשר. המניע למרד זה של יושב הספסלים האחוריים במנהיגה שהובילה את מפלגתו לשלושה ניצחונות גדולים – ואולי הוא חב לה את בחירתו בכלל – הוא בעצם מניע צדדי למדי, ואף צפוי מראש: מרד הוותיקים. זה הניסיון האחרון בהתקוממות על ה"אוזורפטורית" הצעירה, הערמומית שהתגנבה ותקעה להם סכין מאחורי גבם, והיא מולכת עליהם זה 15 שנה ביד ברזל ומטעימה אותם מדי כמה ימים את נחת־זרועה. זה מרד שייקספירי.

אף שהעם האנגלי הוא אולי כיום הפחות שייקספירי שבעולם – עם מנוער מתשוקות אדירות, מגאונות כלשהי, מרוח עזה כלשהי – יש מובלעות נכחדות בתוך שיממון נרפה של החיים האנגליים, שבהן נשמרת איכשהו להבת היצר והמרי, משהו שבזכותו אפשר לעתים לטעות ולחשוב כי שייקספיר יצא מקרב העם הזה או שהאנגלי עדיין דובר את לשונו של העז במשוררים.

ההגינות והתועבה    🔗

לעובדה זו אין כל זכר, לדעתי, בתיאטרון האנגלי: על כל שפע המצאותיו הטכניות, זה תיאטרון מת, מלאכותי בתכלית וחסר־חיוניות בהקבלה מדויקת לחוסר־חיוניותם של החיים האנגליים בכללם. (במאמר מוסגר אטען שהיעדר רוח־החיים הזאת כבר ניכר אפילו בשנותיו האחרונות של לורנס אוליביה כשחקן: זכיתי לראות כמה הצגות בהשתתפותו; מאחת מהן אף זכיתי לצאת באמצע, מלווה במבטים המומים של התיירים היפאנים והישראלים שלמענם הציג אוליוויה את השחקן האנגלי, כמו שתיירים יפאנים וישראלים מתארים לעצמם ששחקן שייקספירי גדול משחק; אבל זה עניין ארוך שאקווה עוד לחזור אליו פעם).

כיום, כאשר מצלמים בראשונה דיוני הפרלמנט הבריטי, מתגלה מה שרבים אולי חשדו זה־כבר: הרפיון והאנמיות הסגוליים להוויה האנגלית הם גם נחלת הדיונים הפרלמנטריים, המרדימים כיום גם את הצופים בהם בטלוויזיה, כמו שהרדימו כל הזמן את היושבים באולם הפרלמנט עצמו.

אכן, מי יאמין היום שהאנגלים משלו לפנים ביבשות ובימים, שהיו עם גדול ממש שקמו לו בנים מהוללים בכל התחומים, אילולא פינה אחת של החיים הפוליטיים הבריטיים שיש עניין להתבונן בה. זו המפלגה השמרנית בדור הזה. שם נשמרות התכונות ההיסטוריות המיוחסות לאנגלים: הצביעות הקיצונית, אכזריות היצר, הנימוס, ההגינות המכסה על כל התועבה שבעולם וכיו"ב. כמעט תיאטרון אליזבתני, או לפחות הדימוי שלו.

בזכותה של תאצ’ר, שהיא כעין מלכת המפלגה זה [… שורות חסרות]. הרחמים את מיטיבה אדוארד הית. אבל תמיד עטה קן־הצרעות הזה מעטה של צביעות ונאמנות מוחלטת, המתגלמת במחיאות הכפיים המאוחדות והארוכות לכל נאום מרכזי של תאצ’ר בוועידות המפלגה. גם היום שומרים צעירי המפלגה על מוצא פיהם והצהרת הנאמנות שלהם היא, כמדומה, תנאי מחייב להשארתם בממשלה, אם לא בחיים. אישיה הזקנים של המפלגה, בני דורו של הית, השונא היצרי ביותר של תאצ’ר, לא אהדו את המנהיגה מעולם, אבל תמיד היה ברור כי לא מהם נשקפת הסכנה לשלטונה. הצעירים נאמנים לה – ובכן, למה היה עליה לדאוג?

אבל נדמה שתאצ’ר החליטה להוסיף כמה גרגרי פלפל לעלילה הגוועת. היא התחילה לשגע, לפני שבועות אחדים, את אנשי מפלגתה. בראיון אחד (לעיתון החדש “סאנדיי קורספונדנט”) הודיעה כי אין בכוונתה להמשיך בהנהגה לאחר שתיבחר בבחירות הבאות לראשות הממשלה. ימים אחדים אחרי ההודעה התמוהה הזאת, הודיעה שהיא התכוונה למשהו אחר, שלא הבינו אותה, והיא מוכנה להמשיך ולהנהיג את המפלגה, ואת העם, עוד לפחות למשך שתי תקופות של כהונת־פרלמנט, כלומר, משהו כמו שמונה שנים עד שנת אלפיים ויותר. היא מכריזה זאת, כך הודיעה, מפני שזאת “דרישת הציבור”, כפי שבוטאה בקריאות רבות שהגיעו אליה לאחר טענתה שהיא עומדת להתפטר אחרי שתיבחר לכהונה הבאה. ועוד כמה ראיונות, עוד כמה הכרזות.

שמרן ותיק אחד, סר איאן בילמור, הצהיר שלא ידוע לו על “מלוכה בחסד אלוהים” כאחד העיקרים של המפלגה השמרנית. הצעירים כבר החלו להתלחש, שמו של השר שפרש בשעתו מממשלת תאצ’ר, מייקל הזלטיין (ראש הטוענים־לכתר מבין הצעירים) עלה שוב ושוב, יחד עם שמותיהם של כמה מועמדים “טבעיים” אחרים. התוכנית “ספיטינג אימאג'”, עם הבובות האכזריות שלה, הציגה גלריה של כל הטוענים לכתר, [… שורות חסרות] הזדמנות האחרונה להשמיע ברמה את קול התיעוב החרישי שהם כובשים בלבם כלפי המנהיגה שהם חבים לה את ישיבתם בפרלמנט בכלל. היה ברור שהעמדתו של מועמד נגדי היא עצמה בבחינת הצעת אי־אמון, ואפילו יהיה מועמד זה רק בבחינת “סוס בהסוואה” (stalking horse) שיגונן על המועמד האמיתי, האיש שידיח את תאצ’ר. לתפקיד כפוי־טובה זה העמיד עצמו מר אנתוני מאייר, היהודי השקט והבלתי־מוכר, שפעל בעצם כשלוחם של זקני השמרנים, ובראש וראשונה כמין נציג של איאן גילמור, השר לשעבר שתאצ’ר הדיחה באכזריות מממשלתה הראשונה, הידוע בין השאר באהדתו לעניין הערבי והפלשתיני ובסלידתו מישראל (עניין זה אינו חסר חשיבות במכלול של יחסי־הכוחות במפלגה השמרנית). לסר איאן לא היה נאה לצאת בגלוי למאבק אבוד, רק כדי להציק לתאצ’ר. על כן, אנתוני מאייר עושה עבודה זו למענו, שהרי אין לו מה להפסיד, אפילו לא את כבודו, כמו שכתב אחד הטבלואידים חסידי־תאצ’ר, המכנה את סר אנתוני, פשוט, בשם “סר נוֹבּאדי” (“אף־אחד”).

תבונת אמת    🔗

כך או כך, אם כי תאצ’ר הרחיקה לכת במקצת בחודשים האחרונים ואף בשנתיים האחרונות – וכדרכן של מלכות אבסולוטיות, היא מתחילה לגזור על הציבור גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן (מס גולגולת, הלאמת המים ועוד) – הסיבה המוצהרת שבעטיה קמה ההתנגדות אליה במפלגתה שלה היא סיבה אחרת: וסיבה זו היא שעושה את מאבק הירושה הלא־נמנע הזה, אם כי העקום והפרוורטי כפי שרק הבריטים מסוגלים לנהלו, לעניין בעל משמעות כללית יותר.

סר אנתוני מאייר קם נגד תאצ’ר, לפי הצהרתו, בשם מדיניותה בענייני אירופה. “סלידתה של תאצ’ר מכל מה שנובע מכיוון הקהילה האירופית היא שגרמה לי לצאת מהיסוסי ולהשתכנע שעלי ליזום מאבק על המנהיגות, אם גם איש מלבדי לא יעשה זאת” – כתב מאייר ב"טיימס" ביום הגשת מועמדותו (30 בנובמבר).

ההתנגדות להתנגדותה של תאצ’ר לאיחוד האירופי בגרסה המוצעת על־ידי הסוציאליסטים הצרפתים היא המניע המוצהר למאבק זה, המסמן אולי את נפילת תאצ’ר, יותר ממה שהתארגנותו החדשה של הלייבור עשויה לסמן: שהרי הכזב והדלות של ההתארגנות הזאת גלויים לעין. והרי דווקא בעניין האירופי היה קולה של תאצ’ר קול חשוב, אולי הקול היחיד שהיתה בו תבונת אמת, לנוכח השיגעון הפדרליסטי־הסוציאליסטי שאיחד את צרפת וכמה מחברות הקהילה האחרות, דוגמת יוון הסוציאליסטית. דווקא תאצ’ר היתה חשובה כאן, כשהצביעה על סעיפים באמנה האירופית המוצעת שאינם אלא “הגנבת הסוציאליזם מבעד לדלת האחורית, האירופית”.

בשעה שהכל מתפעלים – גם עיתונאים בישראל – מאירופה המתאחדת תחת דגלו של הסוציאליסט דֶלוֹר – היתה תאצ’ר החומה האחרונה בפני התהליך הזה, שיש בו סכנות רבות לעולם כולו, ולא רק לאירופה. ודווקא על זה לוחמים בה חברי מפלגתה, הנופלים גם הם למלכודת הסוציאליזם האירופי. ולמרבה האירוניה: במשאל שנערך לא־כבר בארצות אירופה חברות הקהילה, נבחרה תאצ’ר למנהיגה האירופאית הפופולרית ביותר, המקדימה את מיטראן ואת קוהל. אילו היו בחירות ל"נשיא אירופה" – עצם התואר הזה, שכבר מוזכר לרוב, מעביר צמרמורת בגווה של תאצ’ר, כפי שהודיעה – היתה דווקא היא נבחרת לנשיאה! ומי יודע אילו הפתעות עוד נושאת בתיקה המפורסם גיבורה שייקספירית אחרונה זו, היחידה במאה זו [… שורות חסרות].