לזכר לוינסקי הקדשתי (במלאת עשר שנים למותו) רשימה קטנה ב’מאזנים' (השבועון). רשימה זו השלמתי אחר כך בדברי הערכה ופירסמתי אותה בספרי ‘סופרים בחייהם’ (‘רמון’ הוצאת מוסד ביאליק ו’מסדה').
לוינסקי, לפי סגנונו, לפי סגולות נפשו וכשרונו בכלל, שייך לאותה חבורה, שיצרה את ‘נוסח אודיסה’, והוא גם אחד מהשלושה שהניחו את היסוד להוצאת ‘מוריה’ (כיום ‘דביר’).
אף שהיה, לפי ביטויו של פרישמן, ‘רק פיליטוניסטן’, היה כוח שופע, ואור אדם ונדיבות יהודית גדולה עולים מכל מה שיצא מעטו.
לדמותו 🔗
[א] 🔗
אנשי הצורה שבחבורת אודיסה לא היו מרובים. אבל, כבמקהלה טובה, לא היה חסר בה שום קול. לכל אמנות ומקצוע נקבע בא־כוחם, שהיה יחיד במינו, בעל פנים משלו, שלא ניתן להחליפו באחר.
דמות מקורית כזו היה גם א. ל. לוינסקי – מי שפרישמן כתב עליו, שהיה ‘רק פיליטוניסטן’ ואינו כן: לוינסקי היה אדם נפלא, יהודי נפלא, והיה גם פיליטוניסטן. היה היסוד המרנין שבחבורה. אף הוא היה קודם כל אחד מבעלי־הבתים, איש פרקמטיה, אבל בלי המשמעת והדיקנות והקביעות של אחד־העם. לא היה בו אף כלשהו מן המחמיר. הכל נעשה אצלו מאליו: גם עסקי מסחר, גם עסקי ספרות. בשבתו במשרדי ‘כרמל’ ובשוחחו עם לקוחותיו, היה בין שיחה לשיחה ואגב השיחה עצמה מסדר עניני צבור ועניני־ה’כרמל' וכותב גם את הפיליטון שלו, שהיה לא רק חומר משעשע, כי אם גם נוגע בעצם הדברים והמאורעות, מאירם הארה יהודית מקורית ועושה אותם יצירה שעורכי ה’שלח', – גם אחד־העם, גם קלוזנר – לא יכלו לותר עליה.
היה כולו חטיבה יהודית בדבורו, בסגנונו, בישוב דעתו ובבדיחות דעתו. משהו קדמוני־מקורי, מיסוד האגדה ומיסוד הדרשנות, היה בכל קצב הויתו. הוא כתב כמו שדבר ודבר כמו שכתב – בלי מאמצים ובלי כיווּנים, כנחל קולח, רונן.
וכך היה גם האדם. בכל פגישה היתה מורגשת רויה זו שבנפש – אותו כשרון אדם וחסד אדם, שלבו מלא תמיד ושהוא מוכן תמיד להשכין שמחה, בטחון, מנוחת־הדעת.
כשיצא למסעו, היה משהו מתרוקן באודיסה – היה חסר מעין־הברכה, האדם שכל מגע עמו חיזק, פיזר את השממון.
[ב] 🔗
כדי להכיר את לוינסקי, לא היה צריך לקרוא אלא פיליטון אחד – כל שורה היתה מגלה את אופיו, כל סגולות האדם והסופר כמו שהן. ומי שגרם לו מזלו, שיזדמן עמו – לוּ גם פעם אחת בחיים, לא שכח עוד את הפנים המאירות, את העינים שהשחירו כשזיפים בשלים – את כל הסבר האבהי הדורש טוב, הקורא שלום, שלמראהו נתיישבו הדברים, קבלו את תיקונם מאליהם.
מודה אני, שזה ימים רבים לא קראתי את הפיליטונים, את רשימות־המסע, את חזון־הבאות אשר חזה לנו עת צלחה עליו רוח הבוקר של התקופה. אבל דמות האדם עדיין כולה שלמה בי, לא נתמעטה אף כלשהו. אף שרטוט קל לא טושטש במרוצת הימים.
מעֵבר לזעפם עמד לפני איש ההומור, חמדת אודיסה ושעשועיה, כאשר עמד אז, לפני עשרים שנה, בקיץ האחרון של חייו כשהייתי רואה אותו שרוי באור יום יום במשך כמה שבועות.
[ג] 🔗
נדודי הביאוני אז שוב לאודיסה. עיף ויגע ומיואש באתי אל העיר הזאת, עיר נעורי ותקוותי, שהיתה רומזת לי תמיד מרחוק וקוראת ומבטחת. שרב כבד העיק על העיר שנתרוקנה מיושביה, ואני התהלכתי בה כצל. וכשראה ביאליק אותי ברע, הזמינני אל נוה־הקיץ שעל שפת הים, בו ישב בשכנות עם לוינסקי, לנוח עמו זמן־מה. בית הקיץ היה מוקף גן־ערבה רחב־ידים, שבמשעוליו החמים התהלכנו לרוח בוקר. הדובדבנים האדימו בו באודם עליז ושיחי־הפטל וענבי־השועל הזהיבו ויצקו רעננות של ילדות לתוך העולם.
אך רענן ומצל מכל עצי הגן היה בלי ספק הוא, לוינסקי, זה הענק הטוב ויפה־העינים ששחוקו זרע בטחון ותקוה ומפני אור פניו בטלה כל מרה שחורה.
כשהיינו שבים מן העיר לפנות ערב, עיפים ורצוצים מחום ומדאגה, והוא במהלכו המרושל, המנוענע ובערמומית הטובה שהיתה שוכנת בעיניו (היה בהן מן הזוהר האפל, המלא של יצרים עליזי־דם, עליזי־חשק), היה יוצא לקראתנו, ויהי לנו כצינת הערב המבושמת, שהיתה מנשבת מן הערבה. במחיצתו נעשה שוב נוח. זה היה השקט הביתי, האבהי, שהיינו חסרים אותו. הוא היה משפיע כצל קורת משפחה.
אותם הערבים בצל כוכבים ובקרבת ים! עד שעה מאוחרת היינו יושבים על ספסל נוטה לנפול באחת השדרות של הגן. הוא היה מספר ואנחנו נחנו לשמע קולו בלבד. קרבתו, קרבת אדם משתתף, שופע תנחומים, היתה כקרבת האיתנים הטובים.
[ד] 🔗
הוא היה בלי ספק סופר בעל־מדרגה, לב שופע הומור, איש הסגנון ואיש־האמצאה. ניבו היה מלא, טבעי, צומח ועולה ומרנן מאליו. דמיונו היה חפשי, בלֹא רסן, בלא משמעת. הוא לא דלה את עצמו מעולם עד היסוד. אבל כוחו היה גדול בזה, שנתן את עצמו בעין יפה, כאשר לא נתן את עצמו איש בדורו.
זאת היתה הנדיבות הטבעית, השמחה הטבעית להיטיב, להרחיב, להשפיע קורת־רוח. מבחינה זו היה יהודי מן הטיפוס של מעשיות העם. הוא היה מומחה, ממציא־אמן לעשות טוב. זוכר אני בקיץ 1905, כשיצאתי את ורשה בעירום ובחוסר, והתהלכתי עמו פעם ברחוב אוספנסקי, שאלני, למה פני רעים ככה. ועוד לא היה סיפק בידי להשיב לו, נפתעתי בלחשו על אזני: שמא אתה זקוק, חביבי, להלואה של עשרים וחמשה רובל, – אל תתבייש, אוכל לסדר לך את הדבר כרגע…
ואספר עוד עובדה קטנה, שאינה חשובה כשהיא לעצמה, אבל היא כולה מיסודו של האיש לוינסקי, ולא תצוייר כמעט באחר.
בימי ניסן, אך הגיעוני ימי חופש של ‘בין הזמנים’, הייתי ממהר לאודיסה, כדי להחיות בקרבת חברים את נפשי ששממה עלי בחורף הארוך שבעיירה.
יומיים לפני החג אני נכנס למשרד ‘כרמל’, כדי להפרד מלוינסקי. כמנהגו, הוא מסיח עמי בחביבות, שואל על חיי בעיירה, על יהודה שטיינברג, היושב עמי בליאובה. כשאני אומר כבר לצאת, הוא שואלנו פתאום על הזמן שהרכבת יוצאת, ובזה הוא נפטר ממני.
והרי אני עומד בקרוב ומחכה להפלגת הרכבת. פתאום אני רואה איש נגש אל החלון ומושיט לי סל מלא בקבוקי יין כרמל ואומר:
– זה שולח לכם לוינסקי יין ל’ארבע כוסות'. מחצית הבקבוקים לו ומחצית ליהודה שטיינברג…
והרי כאן לא המתנה הקטנה חשובה, כי אם ערמומיות חביבה זו שבה הוגשה.
מעשים טובים, גדולים או קטנים – לא בזה העיקר, כי אם במה שהיה מלוה אותם. באותה האטמוספירה של דרישת־טוב אנושית, של שנאה לקטנות, של רֵע שעשה מה שעשה בלי חכמות, בלי כוונות רבות, ומה שאין צורך לומר – בלי להחזיק טובה לעצמו. אדם עממי, שפניו אל הרבים – שלא הבדיל במעשה הטוב בין קרוב לרחוק, שהתהלך בין בני־אדם כמי שמתהלך בין בני משפחתו.
[ה] 🔗
זה האיש אשר עבר ברגל קלה את זירת החיים ורק מעטים ידעו במכאוביו הנסתרים – לא היה כולו נגלות, אף שאחד־העם מגדיר אותו כ’נפש אשר לא עבר עליה משבר מעולם ולא אבדה כוחותיה במלחמות פנימיות'. האור צף למעלה משום שהיה רב מדי, משום שהצללים בטלו בתוכו. ביאליק אמר עליו בהספדו: ‘שפע כוח ושפע כשרון ושפע חיים נתן לו אלוהים’, ואמנם זה השפע שנגר דרך כל צנורות נפשו היה מהותו – זאת האהבה לעולם והאהבה לבריות, שהיתה אויר חיותו.
מה שהיה לאחד־העם, ‘אשר לא עיף ולא יגע לחזק את לבו בדברים נחומים מעודדים, שהיו כצרי למכאובו’; מה שהיה לביאליק, שהיה זקוק עוד יותר ל’אותו גברתן, גבר החמודות, עם החן והחסד שבעיניו הטובות’ – ספרו לנו שניהם אחר מטתו מתוך עצב רב וגעגועים רבים. אך הוא היה לכל יודעיו מ’יהודי החג’ – הצדיק בבגדי חול, שידע להאציל על כל מעשיו, בין שישב ב’כרמל' וכתב את פיליטוניו המאירים ובין שכתת את רגליו בעירות נדחות להפיץ את יין ארץ־ישראל, זיו של יום־טוב. הוא לא היה מחטט, כי אם מהפך בזכות האדם ועושה את אשר הוטל עליו באותה קלות, שהיא נחלת הברוכים, אנשי החסד, שנתן להם רב. בזה לא היה מן העמקות המסופקת של מחפשי מומים להנאתם, כי אם מתוך אותה השגה עליונה של תפקיד האדם בעמק בכא זה, הנמשך משיכה טבעית אחרי הטוב, כאחר הערך היחידי עלי אדמות.
תחת אלף חכמים ‘ממצמצים בעין’, הבו לנו לוינסקי אחד!
[ו] 🔗
בהזכירנו את לוינסקי, לו גם בעיקר כאדם נדיב לב, שגם מלאכת הספרות לא היתה לו אלא מעין תוספת אור, תוספת שפע, למתנת רוחו הברוכה, אי אפשר שלא לציין במיוחד את מחברתו ‘מסע לארץ־ישראל בשנת ת"ת’, שהיתה לנו בילדותנו דוגמא לארץ־ישראל הבאה.
ודאי, שלא זוהי המתנה הגדולה ביותר, שהעניק לספרותנו. מבחינות רבות עולות עליה שיחותיו המחוכמות והעליזות שפירסם ב’השלח' מראשית היווסדו עד יומו האחרון, כשפגעה בו מחלה לא־צפויה, שחטפה אותו בעצם פריחתו ממנו. אוהב אני מכל האוטופיות שבעולם דבר אחד של ממש, וכוחו השירי של לוינסקי לא היה גדול כל כך, כדי להפוך חזון למציאות. והרי בכגון זה נכשל גם הרצל, שעמד בלב המעשים הגדולים.
ואף־על־פי־כן טל נעורים, נעורי הרעיון ונעורי התקופה, מלא הספר הקטן הזה. הוא צמח כולו מחבת־ציון האביבית. הרצל חפץ בחזונו לשכנע אותנו, כי הגאולה קרובה, והיא פרי התרבות המודרנית. – הכי תרבות אחר לא הכיר, – בעוד שלוינסקי העביר לנגד עינינו אידיליה עברית, כפרית, שחן קדומים לה, – הראה חלקת אדמה פורחת, מאירה מבפנים; התאמץ להעלות הוי עברי, צורות חיים עצמיות, ובכל התום הפרוש על סיפור המעשה של זוג צעיר שבא לראות את הארץ בתקומתה, הרנין את הלבבות הצעירים, שאין רעיון מופשט, ולו גם גדול, עשוי להלהיב את דמיונם. עם הלך נפש טוב מראה עינים. ואמנם, עם כל מה שהדברים נהיו אחרים והם אחרים כיום, – משהו ראה בכל ‘איש החלום’ מן המציאות שנתקיימה.
מבחינת הכשרון, ההומור, חיות הסגנון, עולה בלי ספק יצירת לוינסקי הפיליטוניסטית על החיבור התמים הזה. שם מעין נובע חכמה, חכמת אדם וחכמת יהודי. מה שפיזר האיש, – ולא בעברית בלבד – ראוי לכינוס, לריכוז, וראוי להערכה מיוחדת. פרי עטו הוא פרי לבו, פרי ‘שכל טוב’, שמכניס אותו לתחומם של סופרי־עם גדולים. ואולם האוטופיה הקטנה שלו תשתמר לדורות רבים, כאות נעורים וכזכר נעורים, בפרוח לב האומה בראשונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות