בן־עמי היה סופר בעל טמפּרמנט, יהודי שחלם את חלום עמו והתעורר בכל חום מזגו על כל פורענות שהתרגשה ובאה עלינו. כל זה בא לידי ביטוי עז בכל מה שכתב, כפובליציסטן וכמספר. היה מן החביבים ביותר על כל החבורה, שעליה ידובר בספר זה. היה ידידם הקרוב של מנדלי, אחד־העם וביאליק, – ידידות שהיא בולטת מתוך מכתביהם האינטימיים ביותר. מנדלי הגיש לו את ספּורו המחודש ‘האבות והבנים’, ומכתביהם של אחד־העם וביאליק אליו מראים, כמה הוקירו יהודי נלהב זה, כמה השפיע עליהם מאורו.

אלה שהיו קרובים להוצאת ‘מוריה’ באודיסה יודעים בכמה אהבה ומסירות טיפל ביאליק בהוצאת סיפוריו, כמתרגם וכעורך. ואמנם הוא שעשה אותו סופר עברי.

בספר המוקדש לחבורה, שהיה אחד מאישיה המובהקים, לא יצויר שייפקד מקומו, אף שלא כתב את חיבוריו עברית. הוא משלים את דמותה, וכל כמה ששונה ממנה, הוא חוליה לא־נפרדת מן השלשלת הגדולה.

הלוחם ליהדות    🔗

[א]    🔗

ברחובות תל־אביב לא היינו פוגשים אותו אלא לעתים רחוקות מאד. בירכתי העיר ישב, ועיניו כבר כהו מראות וגוּפו שח כוּלו מזוֹקן. עיף מנדוּדי רוּח ומנדוּדי חיים רבים שב אל המולדת באחרית ימיו. ואם גם טובה מתת מאוּחרת, וטוב למי שגורלו הביאהוּ, למצער, בערוֹב יומו אל החוף, אשר אליו נכסף מאז הבוקר, אכן על כל חניה אחרונה חוֹפף אותו יגון – יגון האחרית. יגון זה היה לוֹפף תמיד את הישיש הכפוּף, שהתהלך כזר בתוכנוּ. הוא כמעט לא ראה אותנוּ – כל כך היתה כבר ראייתוֹ לקוּיה. אבל ראה את החוּלין ונזדעזע. שלהבת זעמו לא שקעה, וּפעם בפעם, כשהיינוּ מזדמנים עמו, היה עוד נוהם בזעף ומשלח את שיניו בנוּ, היוּ לו חשבונות עם כולנו. כולנו הכזבנו את אשר תלה בנוּ. הוי, אחרת, אחרת ראה את הכל בחזוֹן. אחרים היו צריכים להיות פּני הדברים. אחרים – גם אנחנוּ.

אל כל זה נוסף עוד הנכר, שהוא קשה שבעתים במולדת. אותה הבּדידוּת, המעיקה שבעתים בין רעים ובני־לויה. הוא, שהלשון העברית היתה חלום חייו, נזקק כל ימיו ללשונות אחרות, ובקושי נצטרף אל המחנה. מה שהציק לו, לא תמיד היה מובן גם לקרובים. תביעותיו היו מרוּבות, והוא לא גרס ‘תשלומים לשעורין’. הוא, שנשא תמיד את עלבונם של ישראל בלבו כאש צורבת, חפץ לפייס לא רק את האוּמה, כי אם גם את אלוהי האוּמה. חפץ שנשוּב אליו בלב שלם – לא לחצאין. חפץ שארץ־ישראל תחזק כל מה שנהרס ברוּח ישראל; שלא תישאר כל פּירצה בחומה החדשה!

יהוּדי בעל צביון אחר היה. שלם יותר, מרוּכּז יותר. מאלה, שלא מחלוּ על כבוד ישראל מעולם. מאלה, שהתהלכוּ בין הגויים כמו בין זאבי־ערב, ולא יכלוּ להשלים, ולא חפצוּ להתפּייס. יהודי שלא השתמט מגורלו, שהגיש את רגליו לנחוּשתים ונתן גווֹ למוֹרטים, אבל בתנאי – שאיבתו לצורריו תהיה שלמה; שיוּכל תמיד להגיש את השטר לפרעוֹן.

כאלה לא שכחוּ אף לרגע את הגלוּת. ראוּ גם בשעה שהוּקל העוֹל את מדורות־האש של כל הדורות. ראוּ את עצמם כחוּליה אחת של שלשלת ארוכה זו – שלשלת של קדושים ומעוּנים שמסרוּ את נפשם על קידוּש השם, ומשום כך לא יכלוּ לוותר. הם טפחוּ בלבם את השנאה לאדום כסם־חיים; ידעוּ שבכוחה של שנאה זו לבזוּיי־העמים של כל הדורות, שרדפוּ אותנו ושפכוּ את דמינוּ, אנחנו חיים וקיימים. ועל כן יקרה להם שנאה זו, וידעו להשיב בבוּז גם את היד ששוּלחה עליהם לשלום, משום שלא האמינוּ בה – משום שיראוּ אהבתם יותר משיראוּ את שנאתם.

כצל עבר בירכתי תל־אביב הקלה, העליזה. כצל מוכיח. כמזכיר עוון. אנחנוּ ידענוּ את נפשו, אבל פּנינוּ היוּ מכוּונים לצד אחר. לא לשם כך באנוּ הנה. אנחנוּ חפצנו למתוח קו תחת כל זה. לעקור את הזועה, כצמח רע, מן הלב. להפסיק, לשכוח, לפתוח בדף חדש, בפרשת חיים חדשה.

וככה, נשאר מחוּץ לחבוּרה. הוּא, שהיה באודיסה נשמת החבוּרה – חברם של מנדלי, אחד־העם, ביאליק.

[ב]    🔗

רק באותו לילה, ליל הפּרידה, חרדנוּ אליו, נאספנוּ חבוּרה קטנה מסביב למיטה, שעליה נח במאור־פּנים ובשקט־פּנים, כאשר לא נח מעולם בחייו – וכאילו הקשיב מתוך צלוֹ אל שיחתנוּ החרישית. המות, הכּוֹנס בבת־אחת את כל פּזוּרי האדם אל גורן הנצח, הבליט מאליו את דמוּתו הבהירה של המנוח. וגם אלה, שהאיש נראה להם רחוק כל הימים, הרגישו פּתאום את כל אשר חי ואת כל אשר פּעל, הרגישוּ את יחידוּתו, ואת תו חייו המקוריים. בשעה שהיינו יושבים באותו ליל שימוּרים וּמדפדפים במאמריו הלוהטים שב’ווֹסכוֹדים' הישנים, קם לפנינוּ האיש במלוא קומתו, במלוא יגונו – בכל רחמי האדם שנשא בלבו. בכל ניב שבהם הוּטבעה אהבה זועמת, תבענית זו, אהבת ישראל שדובבה את לבו ואת עטו תמיד. לא היה בזה משום שיטה, משום ‘שולחן ערוך’ לאומי. היתה זאת הרגשה יהודית – הכּרה, שבעזבנו את ערכי האוּמה, אין אנוּ אלא מפסידים. קנאתו ליהדוּת היתה קנאה להויה אנושית מתוּקנת. וזו נקבעה בלבבו רק כחיים הטבוּעים באידיאה היהודית – בענוות־אדם וברחמי־אדם, באותה נפשיוּת אינטימית, שרק אוּמה נודדת וכואבת ידעה לטפּח. ביהדוּת השלמה ראה לא ערכי־דת, כי אם מאור־חיים. יהדוּת ורחמים היו לו היינוּ הך. יהדוּת וחיים היו לו היינוּ הך. אותה התקוממוּת עזה מצדו לשלילת החיים שבתורת שופּנהואר היא התקוממות לשלילת היהדות המאירה. אל היהדוּת נמלט מפּני השממון הקר שבחוץ. היא היתה לו מחסה מפני כל הרוּחות הרעות, שפּגיעתן קשה כל כך ביוצאים מתוך ‘עיגול’ המגן הפנימי.

[ג]    🔗

כל יצירתו אינה אלא חתירה אל האור היהודי, אל השמחה היהודית הענווה. זכרנוּ את ספורי יום־טוב שלו – את ‘ליל ראשון של חנוכה’, ‘אפיית המצות’, במיוחד – את ‘ל"ג בעומר’ עם תיאורי־הנוף של דרום בסרביה, את עדר הצאן עם ה’צ’אבאן' הגבוה, המצטייר עם השקיעה על ראש ההר, נשען על מקלו הארוך, כדמוּת תנ"כית – משהוּ רומנטי־שירי, שהיה מלווה אותנוּ ימים רבים. אכן, הוּא לא התעלם מן היגון היהוּדי, מן האכזבות העוכרות את שמחת העניים. אותה ‘דרמה קטנה’, שבה מסוּפּר על ילד עני, שגנבוּ את נעליו בבית־המרחץ בפרוס החג, היא קינה מרה על העוני היהודי, על רוע מזלו של הילד היהודי. וכמה רחמים בתיאור הילד, המחבק מתוך בכי מר את צואר אביו, שהעמיד אותו על כתפיו, בעוד שאביו מנסה לנחמו: ‘אל תבכה, ליבּ’לה, אל תבכה בני. כך צריך להיות. יותר מדי שמח היית. אסור לו לעני לשמוח יותר מדי’…

כמה עממיוּת שירית, וכמה עצב מזוּקק בציוּר זה, בתפיסה זו! ידוֹע ידע, שהחג מנחם – שלא לחינם חולם הילד היהודי על קרבו, על בואו; לא לחינם חותר יהודי בכל כוחו, בכל נפשו להרנין את ביתו בשבת, ביום טוב. כל כמה שמוּרגשת בסיפּוּרי החג שלו רוּח השב, ‘דרך תשובה’ זו של חיבת ציון, שקידשה את ההווי היהודי בכל צוּרותיו, לא היתה זאת מליצה רומנטית. ביצירות אלה קמה ילדות ישראל שנתחדשה: רוח אביבית, שנשבה עלינוּ מן הסימטאות העצוּבות ובישרה את פּריחת האוּמה, את שירת חיינוּ החדשה. מסיפּוּרים כ’אפיית מצות' עולה חדוות ילדותנו, שנתלקחה מכל ניצוץ קל, שנאחזה בכל התחלה של צמיחה. כל פרט קטן יסוֹּפּר מתוך צהלה סוחפת לב, סוחפת עולם. כזה היה לו ההווי היהוּדי, כזו היתה לו היהדוּת בגילוּייה הטהורים. לא סכוּם של דעות, ואפילוּ לא של מידות – כי אם גן־הלב האנושי. גן, שלבלוּבו אינו פּוסק. ללבלוּב חיים זה, לתורה זו שכוּלה לב, הטיף כל ימיו. תורתו זו, יותר משהיתה אפּוֹלוֹגיה על היהדוּת, היתה קטיגוֹריה על הגויים, שעשוּ אותה פּלסתר – שעשוּ את החיים ואת הקדושה שתי רשוּיות ושללוּ מן העולם את ניגוּנו המנחם.

היהדוּת היתה לו, כלפרץ, ניגוּן־לואי, ניגוּן־תמיד לכל רגע, לכל שעה – לכל גילוּי שבחיים. בהשכלה, שהתנכּרה לניגוּן זה, ראה הויה שנפגמה ביסודה, חיים שפּנה זיום הפּנימי. את ההתבוללוּת ראה קודם כל כירידת־חיים וכשנאת־חיים.

לכן נלחם כל ימיו על היהדוּת כמי שנלחם על נפשו, כמי שחפץ להציל את מכמן־החיים האחרון מן השטף, הסוחף את הכל. לכן נאחז כל כך בערכין העממיים, שבהם עוד נשתמרה חמימוּת לב זו, שהיתה לו סמל ליהדוּת הנצחית. ירידת היהדוּת היתה בעיניו, כבעיני אחד־העם, ירידת החיים.