על רבניצקי כתבתי במלאת לו שבעים וחמש שנה, ואחר כך – בהגיעו לגבורות, ב’מאזנים' (הירחון). הערכה קצרה פירסמתי ב’דבר' ביום השני לפטירתו.

היה צלול עט וטוב הגיון, וגדל עם החבורה, ששימש אותה באמונה רוב ימי חייו, כסופר, כעורך ה’פרדס', כמו"ל (‘מוריה’ ו’דביר'), ולא היה אולי איש שהקפיד על ‘נוסח אודיסה’, על מסורת אודיסה, כמוהו.

 

נאמן החבורה    🔗

[א]    🔗

לי. ח. רבניצקי איש העבודה וההתמדה, שעשה שליחות גדולה ומסועפת כל כך לספרותנו, מלאו שבעים וחמש שנה. אדם צנוע זה אינו ‘איש יובלות’ ועליו אין לדבר באותה לשון חגיגית, שנזקקים לה על הרוב בשעת ‘יבּוּל’. רבניצקי הוא קודם כל איש המדה, אדם שאינו גורס כל לשון של הפלגה. כאדם, כסופר, כמחנך, הוקרנו בו תמיד קצב מתון זה של הערכה, בהירות זו של תפיסה. אין בספרותנו אנשים רבים, שניתן להם בשעה שהם מעריכים דבר, הערכה חיובית או שלילית, חוש זה של זהירות מתוך כובד ראש, מתוך חשש לקורטוב הפרזה. זהו מה שקובע אופי. ההתלהבות היא יקרה ברגעים יחידים ובודדים. אבל התלהבות פרמננטית דינה כחוסר הבחנה ואין כמוה אולי סימן לשויון־נפש.

רבניצקי נולד באודיסה, בעיר ההשכלה החדשה, ועם כל מה שקנה לו את סגנונו הצלול והטוב רק בתקופה מאוחרת, לא היה בו מן הבהילות הפרובינציאלית מעולם. טבעית היא שכבה קלה זו של מליצה במאמריו מימי הנוער, אבל הוא גדל עם התקופה, בגר עם חבריו הגדולים, – ספג את זיוה של הפּרוזה החדשה, את צלילותה, ועם זה נשתחרר מהר מן הפוזיטיביזם־שבכתב, שנתפסו לו רוב בני ההשכלה, וקלט את חמימותה של חבת ציון, של רעיונות התחיה. לרומנטיקה לא נתפס מעולם ונשאר כל ימיו לוחם נאמן לספרות בריאה, לריאליזם בריא, אבל ידע להרחיב (כדרכו, בזהירות רבה) את המסגרת ולהעריך כמעט כל כשרון אמתי, שקם לנו בימי התהוותה של ספרותנו הצעירה. גם כאן לא נעשה כפוף לרוח אחרים, כי אם קלט קליטה אטית ואורגנית את מה שנוסף לספרותנו בדרך התפתחותה הארוכה. ביצירת־אמת הרגיש ושמח לקראתה על פי דרכו – בלי התרתחות, אבל גם בלא הצטננות מהירה.

אין מעניני כאן להעביר לפני הקורא את פרשת עבודתו של רבניצקי למן הימים שכתב ב’הקול' ועד תקופת ‘כנסת ישראל’ וה’יודישער וועקער', שהיה עורכו ומו"לו, אם גם שם ליליינבלום נקרא עליו. בימים ההם כתב מאמרים רבים, ואפילו שירים וספורים, ואולם את שליחותו האמתית עדיין לא עשה.

את ערכו כמבקר וכמחנך – כגורם תרבותי רב הערך, קובעת עבודתו הספרותית והמו"לית למן הזמן, שנצטרף לחבורה הגדולה של סופרי אודיסה, ועמם יחד עבד, עמם יחד בצר מקום לאסכולת אודיסה. אשרי איש, שנזדמנו לו בחייו בני לויה כמנדלי, כאחד־העם, כביאליק, כשלום עליכם, כדובנוב! כאן היו כל היסודות הבריאים, שמהם מצטרפת ספרות־עם. כאן, יותר מאשר בכל מרכז ספרותי אחר, נוצר סגנון עצמי, הונח היסוד לסגנון הבאות. ושליחותו הגדולה של רבניצקי היתה לחזק, לצרף חבורה זו, לסייע לביצורה. ואת זאת עשה בקביעות ועשה באמונה. הוא ידע לעורר, לארגן, לקיים מפעלים גדולים וקטנים. ביצירת המרכז האודיסאי, שהיה בעל צורה ובעל השפעה, היה לו חלק רב: הוא השקיע בו לא רק ממסירותו, מאהבתו, כי אם גם מכחו, מרצונו, מכשרון הבחנתו.

רבניצקי לא היה סתם עורך ומו"ל של ה’פרדס'. הוא היה אחד האנשים המעטים בימים ההם, שהבחין בסגנונה הירוּד של הספרות העברית, שהרגיש בעלבונה ונתן כתפיו להוציאה מן הבצה. המאסף החדש היה צריך להוכיח, שאין סגנון ירוד זה כללי – שיש כבר התחלה כלשהי של ספרות ממש, של סגנון ממש. והשעה היתה משחקת לו לעורך במדה שקשה לשער. נענו לו אנשים כאחד־העם, כמנדלי, כשלום־עליכם. נענה לו ביאליק הצעיר, שכנפיו אמנם עוד לא חזקו, ואף־על־פי־כן נתן את ‘על סף בית המדרש’! אבל עיקר ערכו של ה’פרדס' בזה, שהודיע על טיבה של הפרוזה העברית החדשה – שהביא את ה’פירורים' של אחד־העם ומכתביו אל העורך, את ‘הנשרפים’, ‘בימי הרעש’, ‘מסעות בנימין השלישי’, ואת הפרקים הראשונים של 'בימים ההם’ – דברים שחינכו, ששמשו דוגמא; דברים שבהם מתחילה ספרות עברית יציבה. לעומת ספרות זו לא היה כל מה שקדם לה בשנות השמונים אלא מעין נסיון.

ספרות זו היתה קודם כל בת־רצון ובת־בטוי. היא בטאה את חבת־ציון. לא בפתוס של מליצה, כי אם כהמשך ההשכלה, כבתה ופרי בטנה. לא רק מנדלי וליליינבלום, שצמחו ישר מתוכה, כי־אם גם אחד־העם, דובנוב וכיוצא בהם היו אנשים, שקודם כל שאפו לדעת, להכיר; שלא נלחמו בהשכלה, כסמולנסקין, ולא הגנו עליה, כפרישמן וחבריו, כי אם בנו עליה גם בהלחמם בה. פחות מכל היתה זאת ספרות פתטית. אבל לבלב מתוכה רגש חבוי, וחמימות היתה עצוּרה בה שלא התנדפה בן־רגע, כי אם הפרתה את הלבבות והכשירה אותם לרגש והגיון כאחד. האכסניה קרבה. כאן, בפעם הראשונה, הורגשה הקרבה שבין מנדלי ובין אחד־העם, הורגשו שניהם לא רק כבוגרי הספרות הראשונים, כי אם גם כשני גורמי הריניסנס העברי.

אפשר לומר בלא הפרזה, שה’פרדס' יצר את האסכולה האודיסאית.

[ב]    🔗

לפני ימים רבים מאוד, באחד מימי האביב, למחרת בואי לאודיסה, בשבת בבוקר, שמתי את פעמי לרחוב היהודים מספר אחד, בית דירתו של רבניצקי. היתה בידי עוד כתבתו של אחד־העם. אם איני טועה, – מבוי לרמונטוב מספר שנים. אבל גם לא עלה על דעתי לבקרו, אם גם בין שתי הגלויות מסופרי אודיסה, שהיו שמורות עמי ימים רבים, היתה האחת מרבניצקי, והשניה – מאחד־העם, להודיעך, שרבניצקי היה קרוב יותר, ‘ביתי’ יותר. כל הצנה שהיתה נראית כנושבת מעורכו של ה’פרדס' היתה רק למראית־עין. גם הגלויה של אחד־העם היתה מעודדת, אבל היתה בה רשמיות זו, שהיא מרחיקה את המתחיל, המבקש משען בסופר המובהק, בעוד שבזו של רבניצקי היתה נעימה של קרבת־לב, קולו של חבר קשיש. הרגלים הובילו קודם כל אליו. כן, היה גם הבטחון לפגוש כאן את ביאליק, את ש. בן־ציון, והשערתי לא הטעתני. כאן נפגשתי עם כל החבורה.

ספרתי כבר פעם על פגישה זו בזכרונותי על ביאליק (‘התקופה’, ספר שבעה עשר), ולא חפצתי לחזור עליה כאן. רצוני רק להטעים, שכמה שנעשה ביאליק קרוב, הייתי ימים רבים מביא את נסיונותי הפיוטיים קודם לרבניצקי. שוב: ללמדך, שלמרות הקרירות החיצונית היה ביהודי ביישן זה, שתיכף עלה הדם בפניו, משהו שהיה שופע בטחון, רעוּת, השתתפות. אני מציין קו זה בראש וראשונה, משום שהיה נראה גם כאחר. רושם זה אינו ראשון וארעי בלבד. מתוך ארשת פניו של שתקן זה הבינותי לפעמים יותר משהבינותי מתוך תשעה קבים של דבור מפי אחר. יש לו הסגולה המיוחדה לדבר בלי מלים, לעודד ברמז עין בלבד. כשקראתי משהו לפניו, היה מיד ברור לי אם הדבר מקובל ואם לא – עוד בטרם יביע זאת מפורש. הסתום שלו היה מפורש יותר מחוות דעתם המוטעמה של אחרים.

אפשר, שבזה בעיקר הקסם האישי שלו – בכשרון זה לחזק, לעודד ברמז בלבד. אפשר, שבזה כח השפעתו שהשפיע על ביאליק, על מנדלי, על שלום עליכם, על אחד־העם. הוא ידע לרמז (וכאמור בלי דברים, שהוא הרמז החזק ביותר) על חולשותיהם של חבריו הגדולים, ודוקא משום שאינו איש־דברים ואיש־וכוחים, ידע שלא להיות כפוף להם בשעה שהכיר שהדין עמו, ומתוך שתיקה להכריחם לקבל את דעתו.

לא אפריז ואגיד, שניתה לו הבחנה יתרה, שהיה עולה בה על חבריו. אבל מתינותו הגדולה, בצירוף איזה הוּמור, הומור טבעי, המבחין בכל קוצו של יו"ד מיותר, בכל הטעמה קלה שלא לצורך – היו כלי־זין חריפים בידו ביחוד במשא ומתן אישי. ביאליק היה נלהב יותר מדי; אחד־העם כפוף לדעותיו, – ל’השקפת עולם' שלו; מנדלי היה סטירי עד כדי להמית. בא הוא והעמיד את הערכתו על התרשמות האדם הפשוטה, על השכל הישר, – והכריע ב’שכל ישר' זה. יש מי שכובש בכח, ויש מי שקונה את עולמו בנמיכות־קול, שאינה נובעת מהכנעה, כי אם דוקא מתוך הכרת צדקתו, שסופה לנצח.

אין ספק, שבסגולת אדם זו כבש את ביאליק, את שלום־עליכם, את אחד־העם – כבש אפילו את מנדלי הזועם, שהיה תמיד מלא חשדות כרמון. כולם הרגישו באדם חרישי זה רֵע, משען בטוח. צדק מי שקרא לו ‘בן לויה’. חברתו הפיגה את הפחד, והיה משהו גם בשתקנותו שהיה סוכך ומחמם. ברור היה, שדוקא עליו אפשר היה לסמוך. שלהבתו היתה פנימית, ולכן לא כבתה מפני רוח מצויה.

[ג]    🔗

רבניצקי לא היה מבקר פרופסיונלי. סופרי אודיסה לא היו ברובם פרופיסיונליים. וזה לא היה דבר שבמקרה. בזה נתבטאה יראת־הכבוד שלהם לדברים שבכתב, שאינם יכולים להיות אלא פרי רגעים בודדים, רגעים של התעוררות מיוחדה. רבניצקי כתב דברי בקורת. השתמש, כפרישמן, לפעמים בצורה הלסינגית של מכתבים על דבר הספרות (‘מכתבי אלדד ומידד’). ללמדך, שאין באים כאן לחוקק תורות חדשות, אלא לחנך את הקורא קצת דרך שיחה, להוקיע את חוסר הטעם, את הסכלות, המשמשת על הרוב בטוי מיוחד לזיוף. גם כיום עדים אנו לעתים קרובות לזיוף זה, הלובש צורות שונות, פעמים אולטרה־אירופאיות, ובכל זאת בטלניות למדי. קל וחומר בימים ההם, שהסכלות היתה ‘עצמית’ כולה וקשה היה להבחין בשנים־שלשת הכשרונות בין מאות הבטלנים שהטביעו אותם ברוק שבעטם. רבינצקי, כשלום־עליכם, חברו לבקורת (אלדד) שנלחם אז מלחמת־תמרורים נגד שמ"ר, היה מבחינה ידועה מבקר עממי – אדם, שחפץ קודם כל לראות ספרות עברית, שאפשר לנהוג בה מנהג של כבוד – ספרות, שאדם משמיע בה לאזניו מה שהוא מעלה על הכתב, ספרות שהיא רוצה משהו, שאינה חוזרת ללא צורך (ובצורה גרועה יותר) על מה שכבר נאמר. הוא נלחם, כרוב חבריו, לריאליזם. לא לריאליזם כאסכולה, כי אם לספרות, שאין בה דברי הבאי. הריאליזם היה לחניכי הספרות הרוסית מובן מאליו, – היה עיקר ראשון בתפיסת עולמם הספרותית, אבל לא היו מדגישים אותו ביותר, משום שעיקר קודם לעיקר היה מעט ההגיון, מעט הטעם בכל צורה שהיא. הריאליזם של רבניצקי – כזה של מנדלי, כזה של שלום עליכם, היה הסגנון העממי, שביאליק הגדירו אחר כך בשם: נוסח. כל זה הוציא לפי שעה את אלה שנקראו ‘מודרניים’ ביותר, לא משום שהיו מודרניים, כי אם משום שבאו מן החוץ – שהדור עוד לא הוכשר להם. אבל סמי גם מכאן כל דוקטרינריות. למבקר היו פשוט קרובים יותר אלה, שקליטתם היתה פנימית יותר, עממית יותר. אלה היו נאמנים עליו יותר. מבחינה זו היה מחמיר כאחד־העם, אם גם לא היה קיצוני כמוהו, כזה היה בעצם כל החוג. הם צמאו לספרות עם, ששרשה בקרקע היצירה הלאומית. הצמצום, אם לא היה מוצדק כולו, – היה הכרחי באותה שעה.

והמצב היה ממש מיואש. בזה אחר זה הופיעו ספרים, מאספים שהיו ברובם עלולים לטמטם לגמרי את הקורא שאינו מבחין, והבקורת היתה, כמו גם בימינו, ארעית, ולא היה איש אשר יעמוד בפרץ. ‘הוי, אחי אלדד! – צועק רבניצקי המיואש מנהמת לבו: – הגידה נא לי, היש תקוה? היבואו ימים טובים לספרותנו ותתנער מעפר שפלותה ותקום לראות חיים באמת, חיים שאין בהם בושה וכלמה?’ הוא יודע ואינו מעלים, שאין לנו כלום, שגם הלשון, ‘כעם ישראל, אין בה מתום’. 'הרעיון הנורא על דבר הצמצום והדלות יעיק על כל חושי בי’ – הוא ממרר ביגונו – ‘ורוח קנאה תאכלני מנפש ועד בשר’. סגנון ידוע לנו: קנאה זו, שהיתה משותפת לכל סופרי הדור המעולים, – זו שאכלה את פרישמן, את אחד־העם, את ביאליק.

אבל הוא זכה לראות ספרות זו מתקלפת לאט לאט מקלפתה ומקבלת צורה ומתמלאה תוכן, וספרו ‘דור וסופריו’ שהוציא כבר לעת זקנה, הוא כעין הבעת תודה לבני־דורו, שהסירו את חרפת הספרות מעל האומה המתעוררת. בספר זה יסופר באהבה וביראת־הכבוד על האנשים, שזכה לעמוד במחיצתם ולהיות עד לגידולם המפליא. ברם, גם האהבה אינה מקלקלת כאן את שורת הסגנון, שמעטים כמוהו לאמת, לחוש־המדה, לנקיון. מה שמסופר על חיי סופרינו הגדולים טבוע בחותם של אמת, של זהירות קיצונית. ודאי שחסר כאן משהו, שהיה חשוב לנו מאד לדעת, אבל מיותר אין אף כלשהו.

ספר בלא פתוס – כן, אבל ספר שנכתב בידי נקי־עט ונקי־כונה – בידי אדם ששמר את פיו ולשונו מכל משמר.

[ד]    🔗

מובן שתקופת הגאות האמתית בחייו של רבניצקי מתחילה משעה שנזדווג לביאליק ונעשה שותף כמעט לכל אשר עשה בעבודת החנוך והכינוס. ודאי, שזה היה מזלו המיוחד. לא כל אדם זוכה, שיזדמן לו חבר כזה ושחברות זו תהא נמשכת והולכת מתוך עבודת יצירה רבה, שערכה לדור ולדורות, כל ימי החיים. הקמת ‘מוריה’ היתה ההתחלה, וכדרכה של האסכולה האודיסאית, התחילו בקטנות: נתאגדו שלשה סופרים־מורים לשם מטרה אחת: לתת לבית הספר העברי העממי ספרי־למוד הגונים. התכנית היתה ברורה להם. ביסודה הונחו השקפותיהם על הספרות העברית בכלל, שיניקתה צריכה להיות בעיקר מן היצירה העממית, מאוצרות הדורות. זה היה הבסיס, וכיון שנתאגדו כאן שלשה כחות מובהקים: אחד פייטן גדול, אחד פרוזאיקן מצויין, ואחד מורה ומבקר, צלול־דעת, רב־נסיון, ששמש את הספרות וההוראה עשרות בשנים, המפעל לא יכול שלא להצליח, אם גם לא היה אף אורגניזטור אמתי אחד ביניהם. הוא הצליח מפני האיכות, מפני הצורך שהיה בו אותה שעה.

מה היה חלקו של רבניצקי במפעל זה ובכל המפעלים המשותפים שבאו אחריו? הייתי אומר: מה שלא היה אמן. בלי ספק – החוש הבודק, הפכחות, המתינות – הסגולה שלא להמשך, כחבריו, מתוך התפעלות אחרי כל הברקה חדשה. כחו היה יפה לצנן מעט את חבריו האמנים, להכריחם לשוב ולבדוק, לשוב ולבחון, – שלא להפליג. באופן כזה מלאו שלשת השותפים זה את זה ויצרו מה שיצרו בשדה החנוך בימים הראשונים, משהו אורגני, שהפרה את כולנו ונותן את אותותיו במקצוע של ספרי־הלימוד עד היום.

‘החוט המשולש’ ניתק, מפני נסיעת ש. בן־ציון לא"י – מה שהיה לא לטובתו ולא לטובת הענין. אבל הקשר בין ביאליק ובין רבניצקי התמיד. קרבת החברים הלכה וגדלה, וביאליק לא יכול עוד לצייר לעצמו חיי עבודה בלי השתתפותו של חברו הנאמן.

במשך שנים רבות כל־כך היינו רגילים לראותם עובדים יחד, מהלכים יחד, שגם אנחנו לא יכלנו עוד לצייר לעצמנו את ביאליק בלי חברו ובן לויתו זה. הרחוקים לא יכלו לעמוד על סוד הרעוּת המופלאה הזאת. לכאורה, לא היה כאן דבק טוב לחברות. הם היו שונים בגיל, שונים באופי, שונים בכל סגנון חייהם. אבל מי שהסתכל בעבודתם מקרוב, הבין שדוקא מרחק זה שבאופי היה הכח המאַחד אותם. ביאליק המתלהב והמלהיב, המפעיל והמתפעל, שהיה כולו דוד רותח, היה זקוק ל’פרטניר' מיושב ומיישב, צונן ומצנן, כרבניצקי. לא פעם הייתי עד להתנגשויות ולוכוחים ביניהם בשעת עבודתם. ביאליק, הרוח הוולקנית, שואג כארי, רועם ומוכיח את אמתו, וכנגדו רבניצקי יושב ושומע בסבלנות, מניח לו להוציא את כל חומו; דומה, שהוא נענה לו ומסכים בכל לאיש פולמוסו. אבל לבסוף מתגלה, שלא היו דברים מעולם – רבניצקי אינו זז מדעתו. ביאליק חוזר ומוכיח, חוזר וצועק ורועם, ושוב פיו פולט דברים כגחלי אש. אבל מתוך רעמיו ניכר שפגעה בו הצנה של חברו ושאמתו נעשתה רפויה קמעה בידו. דוקא קרירותו השתקנית של רבניצקי מכרעת אותו. דומה, שהוא חושב: אדם שיכול לעמוד כנגד כל אבני הבליסטראות שלו ולהגן על דעתו במתינות כזו, עשה אזנך כאפרכסת ותן דעתך על מה שהוא אומר לך…

עבודת חיים ארוכה, כבושים משותפים ועלבונות משותפים (שגם אותם ידעו!) – כל זה היה הולך ומחזק את הקשר ביניהם ושום חלוקי־דעות צבוריים לא יכלו להפריד ביניהם. ביאליק העריך את הקביעות של רבניצקי, את ישרנותו, – העריך לבסוף את ה’וסת', את אריכות ימיה של חברות פוריה זו, ובימיו האחרונים לא יכול שלא לדבר עליו בלי עדנה מיוחדה. הם עבדו בשנים האחרונות על גמר מלאכת־הכינוס המצויינה ביותר, שהיו משותפים בה קרוב לשלושים שנה, – על ‘ספר האגדה’, במהדוּרתו החדשה. וכמה עמוק הוא כאבו של רבניצקי, שחברו הגדול לא זכה לחג־הגמר של העבודה, שמלאה את חצי חייו כמעט יום־יום המיַת שמחה שאינה פוסקת.

 

לבן השמונים    🔗

[א]    🔗

בעצם ימי הדאגות הגדולות אנו נפנים אל הבית השוקט אשר ברחוב אחד־העם ועולים במדרגות אל חדר הספרים וחדר העבודה, זה החדר שבו נעשתה מלאכת הסיום של ‘ספר האגדה’, כדי לברך את בעל הבית, שהגיע לגבורות.

רוח טובה שורה עלינו בקרבת האדם, שאנו מכירים אותו שנים רבות ושנשתנה ולא נשתנה בכל הימים הרבים האלה. הוא הידיד כמו שהיה, אותה רוח מתונה, פשוטה, קצת צוננת מבחוץ אבל צלולה, טובת הבחנה כמו שהכרנוה בעודנו חרדים ומהססים עם הפסיעות הראשונות. איננו מחוייבים להיות בדעה אחת עמו בכל, אבל יודעים אנו – דעתו אינה ארעית, אינה מן הלשון ולחוץ לעולם. נשתמרה בו אותה יציבות, אותה רוח בקורת מתמדת, הסולדת מפני כל התלהבות פתאום, מפני כל התעוררות בת־רגע – רוח זו, שהיתה משותפת כמעט לבית־המדרש האודיסאי כולו. חמימות נסתרת זו, ששפעה עלינו מימי ה’פרדס' ועד עתה, היתה טובה לנו מכל התפעלות שגורה, ואנו שמחים שנשתמרה בבן השמונים יחד עם החרדה לכל מה שנעשה בעולמנו, בספרותנו, הרי שנשתמר באיש העיקר. הרי שהזקנה המבורכת לא גרעה דבר מן העיקר. והלא על זה יתפלל כל אדם בערוב יומו.

[ב]    🔗

באביב התקופה, כשבוסתני המליצה הורעשו ראשונה מפני הרוחות החדשות, ומשהו התחיל מלבלב בחשאי, ולא היה עוד דבר ודאי חוץ מהתעוררות חשאית זו, התעורר לקראת הבאות והלך צעד צעד לקראתן; עם תנועת חבת־ציון, שגידלה אותו, בשלה ההכרה החדשה, כשם שבקרבת מנדלי חזק גם חוש המציאות, גדלה הכרת המציאות. קרבת אחד־העם, שהגשים מעין סינטיזה של חלום ומציאות, היא שהעמידה אותו על בסיס מוצק. וה’פרדס', שנערך על ידו, היה אף הוא מעין סינטיזה של אחד־העם ומנדלי: מלחמה לחלום ומלחמה בהזיה. הנס הגדול, שאירע לרבניצקי (שאירע לכולנו) בהזמינו בבת אחת לאכסניה שלו אנשי בנין מוצקים כמנדלי ואחד־העם, כליליינבלום ודובנוב, וטובי־עין כשלום עליכם ולווינסקי (שלא לדבר על הגדול שבנסים שקרו בחייו: שהקרה לפניו את ביאליק) – עשה אותו לכל ימי חייו שליח נאמן לתרבות העברית, לא נתנו לרדת עוד מן הרמה שנכבשה לפניו. היינו מתרעמים לפעמים על מתינות זו שבמזגו, אבל גם יקרה לנו הליכה ישרה זו, וידענו כמה הוא נאמן בתחומו, כמה הוא יודע להבחין בין הבר ובין הפסולת – כמה מתינות בדקנית זו שומרת עליו מן הרשת המזורה לפני הנוחים להתלהב.

מי שקורא גם עתה את השורות הזהירות של רבניצקי, יבחין את צלילות השיפוט עם צלילות הביטוי, יבחין את ההומור עם כובד־הראש – את האומץ לאמת שלה נלחם בית מדרשו ואת קליטת החדש במדה שהיא הולמת אותו – במדה שהיא מצטרפת לתורת נעוריו ואינה עושה אותה בדאית.

[ג]    🔗

שמונים שנות חיים – זהו מעשה־גבורה כשהוא לעצמו, והוא ראוי להיות מופת ודוגמא לכולנו… ולכשנוספת לגבורה זו גם עמידת רוח מאוששת, הריהי יקרה וראויה לשמש מופת ודוגמא כפלים.

 

על קברו    🔗

[א]    🔗

משוקע כולו בכורסה, הראש מורכן עמוק לפניו, כמהרהר, כצולל בזכרונות, ראיתיו ביום הראשון של פסח, כשבאתי אל ביתו להקביל את פניו, וכך היתה ישיבתו גם בתוך הקהל שנאסף בבית ברקוביץ ליום הזכרון של שלום עליכם. כנבדל מן הקהל ישב בראש כפוף, הקשיב ליצירותיו של ידיד נעוריו, ובשעת ההפסקה, כשנגשתי אליו ונטלתי את ידו, דומה היה שהפסקתי את זכרונותיו.

אמנם גם כשניטל אור עיניו, נשתמר אור שכלו. בצלילות המיוחדה לו, בהומור המיוחד לו – הומור כבוש, בלתי מודגש, דן על הענינים, שהעסיקו אותו כל ימיו. לא גילה רפיון והיסוס כלשהו בדברים שלהם עמל ולהם לחם תמיד. המשיך. טוה גם חוטי מחשבה חדשים, היה שמח ליישב פסוקים קשי־הבנה בתנ"ך, ונצטער כשנודע לו שכמה מהם כבר נתיישבו על ידי אחרים.

אבל הרושם היה, שהוא חי עתה בעולם אחר, בדור אחר, דהוא נמצא באותה פמליא של חכמי אודיסה, שבה גדל, מתוכה ינק, ואותה שימש, את שליחותה עשה – כנאמן ביתה, נאמן מסורתה, השומר על מבצריה, המקשר את יחידיה. הוא היה מאותם האנשים, הנוטלים בגלוי ומחזירים בסתר. מאלה, שהם נשמת החבורה, היתד הנאמנה התקועה במרכז חייה. הואיל והוכשר לחיות את חיי כולה, חיבר את בני המשפחה, איחד את חוליותיה הנפרדות.

באיזה חוג־משפחה מפואר התהלך מימי נעוריו! אחד־העם וביאליק, פינסקר ודובנוב, מנדלי, ושלום־עליכם, ליליינבלום ולוינסקי, ש. בן־ציון ובן־עמי – אלה היו חבריו ואנשי בריתו, עמהם עלה, עמהם עבד, הקים את תחנת־הכוח הגדולה ליצירת ישראל, הקשורה בנוסח־אודיסה, במסורתה המופלאה.

[ב]    🔗

איש־העם לפי טבעו, לפי כל צביונו הנפשי, הסתיר בקרבו אצילות הרוח, קנאות שבקדושה. לא השלים עם קלות ראש, נרתע מפני הפקרות בכל מקום שנתגלתה – בדק בשבע בדיקות את האנשים ואת המעשים: חרד לכבוד הספרות, כלכבוד האומה. היה, כרבותיו וחבריו, מן המחמירים. אכן, שמרנותו לא נבעה מתוך קפאון, כי אם מתוך חשש אונאה, מתוך הקפדה על משק מבוסס, על רכוש הדורות שהופקד בידנו.

צונן מבחוץ, חסכן במלים, חסכן עוד יותר בשבחים, ידע לחזק בלא מלים את חבריו, ואפילו – את רבותיו. ידע להזהיר, כשם שידע לעודד. שונא כל הפרזה, כל חגיגיות, כל תרועה, ידע להתלהב וידע להלהיב את החבורה באיזה אור עצור, השתתפות עצורה, וכל שהתנגדו למראית־עין לאזהרותיו, לא זלזלו בהן – ומדעת ושלא מדעת, שמרו אותן בלב, הוקירו את שקט בינתו, את חכמתו שלא הכזיבה.

[ג]    🔗

לפני ימים רבים מאד הכרתיו. היה מן הראשונים, שחיזק גם את ידי, וימים רבים שמרתי את האגרת הקצרה, המעודדת, שכתב לי לאחר שקרא את חרוזי הראשונים. לא תמיד הייתי עמו בדעה אחת, אך כל שהכרתיו יותר, נעשה לי קרוב יותר, בעוז נפשו, ביציבות נפשו.

ועתה כשנלקח מעלי פתאום, ידעתי שנלקח מעלי ידיד נאמן – שנלקח מעל כולנו סופר־מורה, אחד מנקיי הדעת בתוכנו, מן המעטים שנהגו קדושה בדברים, משומרי־החותמת האחרונים.