הטלוויזיה, מכשיר שפתחתי לשם שמיעת שירי אידיש בערב יום־השואה, מסרה את הידיעה בנוסח שנעשה שיגרתי בחודש אפריל: שני חיילי צה"ל נהרגו בהפגזה ברמת הגולן. סמל יוסף האפרתי בן 43 מגבעתיים… הוזכר ראשון, כיוון שההרוג השני היה טוראי. כך גם בעיתון שלמחרת. ידיעות אלו כבר מטוּפטפוֹת כאן באורח מיכני. במערכות הלילה של העתונים לא נמצא מי שיבחין כי מאחרי דרגת הסמל (מעולם לא עלה בדעתי לשאול אותו לדרגתו בצבא) מוטל יוסי האפרתי, מראשי החוקרים של הספרות העברית, אחד המרצים הכי אהובים באוניברסיטת תל־אביב, אחד המעטים בתחום הוראת הספרות ברמה האקדמית שניתן לומר עליו בלי הגזמה ובלי הסתייגות כי היה אוהב גדול לספרות ומחנך אמיתי לאהבת הספרות, ביחוד השירה. (או לפחות, בלשון המקובלת על העתונים: ד"ר יוסף האפרתי מאוניברסיטת תל־אביב, שעמד בראש מכון כץ לחקר הספרות העברית ושימש בשנים האחרונות ראש החוג לתורת הספרות). לרמת הגולן לא נקרא בשביל למלא תפקידים של סמל; הוא יזם מסע הרצאות בן 12 יום ונהרג בבוקר יומו השני.

ידיד אמר עליו שהיה טיפוס סאנגוויני, בעל שלוות־נפש גדולה והארמוניה נדירה. אמת, נכון. הצרה היא שכאשר הנך אומר (ומה גם, מעלה על הכתב) דברים כאלה מול גופתו של המת המוטל לפניך הם קורמים פתאום מעטֶה דוחה של כזב שאין בהם. אתה תופס עצמך משמיע מלים שמציאות המוות המעליבה, האווילית, סותרת אותן בלי רחם בצחוק חלול ומזוהם. מלה כמו סאנגוויני מתפרקת פתאום לגורמיה, ולא נותר ממנה אלא שורשה – דם שפוך, מיותר. וגם אתה כולך מיותר. אף פעם אינך מיותר יותר מבשעה שאתה אבֵל.

החיים בתוך האקדמיה הספרותית, שניהל בעשור האחרון, באו לו במאוחר. הוא פנה והלך לתוכם מתוך החלטה מודעת מאוד, מתוך מאמץ מחושב ומווּסת, כאשר כבר היה איש בן 30 ומעלה, בעל משפחה ומטופל בדאגות פרנסה. היה בו יסוד רבי־עקיבאי כזה. במסדרונות השייש של האוניברסיטה הירושלמית נתוודעתי אליו לראשונה. הוא למד שנה מעלי בחוג לספרות אנגלית, אבל רצינותו ומסירותו הושקעו בעיקר בחוג אחר, ספרות עברית – תלמיד של הרוּשוֹבסקי. סימוּן זה יש לסייג תיכף ומייד: בניגוד לאי־אלה תלמידים של הרושובסקי, אשר הישלו את עצמם שהם מתמחים בניתוח ארנבות במעבדה פיסיו־ספרותית, קיבל תמיד את “מדע הספרות” with a pinch of salt. הכלים של “מדע הספרות” לא החלישו אצלו את הספונטאניות של הפגישה עם הטקסט ולא סילפו את אופיו כקורא. מעולם לא דיבר כמי שקנה לעצמו תשלובת פאטנטים לבדיקה ספרותית.

אף כי היה זקן ממני בעשר שנים תמימות (והיפוכי ברוב הדברים) לא היתה הידידות עמו כרוכה במאמץ כבד של גישור. חזותו המאירה, הרעננה, עם דוק של נעורי־נצח, כמעט שלא רימזה על הפרש הגילים; כשרון ההקשבה הסבלנית שלו ואותה סובלנות אמיתית לדעות הזולת, שהיתה נטועה בו עמוק־עמוק (ומלופתת בסקרנות כמוסה אבל חזקה), לא כיסו על הניגודים אבל הניחו להם להתקיים ולקיים דיאלוג. הנינוחות העניינית, שהיתה שרויה תמיד על בית האפרתי בשכונת נווה־שאנן, מול קרית האוניברסיטה, משכה אותי שמה לעתים קרובות. למדתי לחיות גם עם התעקשותו של יוסי להגיע לכל דבר לאט, בדרך הכי יסודית והכי ארוכה. רק לעתים רחוקות הוציאה אותי זו מן הכלים.

בשני עניינים עקרוניים היינו חלוקים תמיד. ודווקא בשנים האחרונות, שבהן מיעטנו להתראות ולשוחח, עבר על יוסי אחד מאותם תהליכים עצמאיים, יסודיים ואיטיים שלו, עד שבשיחתנו האחרונה, בנסיבות של פגישה מקרית בשוק הכרמל, נתגלה לי כי בטלה המחלוקת.

עניין אחד – רצנזיות. כל מאמצי בשנים עברו לשכנעו שישלח ידו דרך קבע בכתיבת רצנזיות על ספרות שוטפת לא הועילו הרבה. סרבנותו היתה עקרונית. הסיאוב (חובבנות, תככנות, בערות) שראה בבמות ספרותיות ובאחרי־הקלעים של “חיי הספרות” דחה אותו והדף אותו אל ד' האמות של המחקר וההוראה. העבודה הקשה, שנהג להשקיע בכל מעשיו, נראתה לו אי־כדאית, מבוזבזת, כשמדובר ברצנזיה בת־יומה המתפרסמת בתוך גבבא של הבלים חסרי חשיבות. ההתכתשות עם קשקשני־עט שבועיים נראתה לו מיותרת. הוא גרס כי מוטב שייתן אונו לתלמידיו. גם הכריז על עצמו שהוא “קשה כתיבה”. (האמת ניתנת להיאמר שהגיע לכתיבה בגיל מאוחר, ובכתיבה – כמו בנגינה, יש יתרון מסויים באימון אצבעות בגיל צעיר.)

אבל בשנים האחרונות כתב רצנזיות אחדות, ובהיותנו מתהלכים בשוק הכרמל סיפר שהגיע למסקנה כי אין מנוס מכתיבת רצנזיות (אם איכפת לך המתרחש בספרות החיה) וכי הוא מתכוון להרבות בכך.

עניין שני – פוליטיקה, מעורבות חברתית. יוסי היה בן לאותו דור שעדיין נמצאו בו רבים אשר לקחו במלוא הרצינות את תורת ה"הגשמה" שהרביצו בהם בתנועות־הנוער, ובתום שירותם הצבאי עשו מאמץ אמיתי “להגשים” – לבנות חייהם בקיבוץ. שש שנים (אם איני טועה) הוציאו יוסי ורותי (אשתו) העירוניים במאמץ חברתי ואידאולוגי שסופו התקפלות – ובשנים ההן עדיין נתלווה לזו טעם של בגידה. לא היכרתי אותם אז, אבל אני מתאר לעצמי את גובה התשלום שנדרש מאדם כיוסי בתהליך זה. המעבר מן המאמצים האידאולוגיים אל מלחמת הקיום בעיר ואל לימודי הספרות באוניברסיטה דחק אותו (כמו רבים אחרים) אל עמדה אל־פוליטית קיצונית – סלידה מן “הכזב הפוליטי”, היצטמצמות מדעת במילוי חובות האזרח, קוצר־רוח כלפי אידיאולוגיות, מעקב רופף בלבד אחר המתרחש (“שמיעת חדשות”) והזרמת אפיק החיים בין שתי גדות תוחמות – העבודה והמשפחה – המסתירות את השאר מן העין. בראשית היכרותנו, כאשר מצאתי בארון־הספרים שלו מדף שלם של כתבי מארקס, לנין, א. ד. גורדון וכו', אמר לי, “זה מעניין אותך? קח אותם, קח את כולם”. הוא טילטל כל אלה מן הקיבוץ, אבל לא מצא עוד חפץ בהם.

לבסוף התערערה שאננותו האזרחית. מלחמת ששת הימים לא נסכה בו ביטחון חוגג אלא דאגה טרדנית. הוא הוליד שלשה בנים ובת, וכירסם בו החשש פן ייאלצו להתחייל ולהילחם שוב ושוב, כמוהו. גם פרספקטיבות סוציאליות החלו מעסיקות אותו. דיבר על שנת שבתון מן האוניברסיטה שיקדיש לפעילות חברתית־חינוכית. החל נוטה אפילו לפעילות פוליטית מובהקת. הכל לאט, מתוך תהליך, כדרכו. רעיונו האחרון היה לתת סידרה של הרצאות חינם במועדוני־נוער בשכונות העוני.

בעבודתו הספרותית נהג כמי שזמנו אינו דוחק. בספרים ובמאמרים כינס עד כה רק חלק קטן מחקירותיו ומרעיונותיו. חלקם הגדול מפוזר בהרצאות לתלמידים, בראשי־פרקים ובהערות קטועות. כאן מצפה למוקיריו עבודה קשה, ממושכת וחשובה. נדמה כי זו הפעם הראשונה שהוא נמצא נזקק מאוד לעזרתם. בעבר היה הוא בדרך כלל העוזר. רבים ידעו שיוסי מוכן לטרוח בעבורם הרבה בלי חישובי גמול.

דברים אלה כתבתי בליל בהיה, בין ה־18 באפריל ל־19 בו, שהיה יום קבורתו. בבוקר נרדמתי ונפקדתי מן ההלוויה.